יחסי רוב ומיעוט
מדינות העולם ידועות בהרכבן האתני ההטרוגני, כך שמדינות ללא מיעוט הן נדירות. במחקר האקדמי קיימים מספר מודלים מקובלים לחקר יחסי רוב ומיעוט. מודלים אלו הם מודלים טהורים, משמע אידיאלים ולא תמיד כל סעיפיהם יתקיימו במציאות המורכבת. כמו כן, המודלים אינם תמיד מוחלטים. גם בחקר יחסי רוב-מיעוט בישראל, ישנם מספר מודלים לניתוח הנושא.
ארבעת המודלים העיקריים לניתוח יחסי רוב-מיעוט
בינוי האומה
המודל של בינוי אומה פועל על פי עקרון השואף לאחד קבוצות שונות בחברה לכדי אומה אחת. לא מספר תרבויות שונות, אלא אומה אחת עם תרבות וערכים המשותפים לכולם. הטענה היא, ששמירת תרבותן וערכיהן של הקבוצות השונות תיצור הפרדה ובידול בחברה, ולכן פילוג עקב חוסר בחיבורים המשותפים לכלל האזרחים. המטרה הסופית של מנהיגים הנוקטים במודל זה היא, ביטול השסעים בחברה, ובעיקר שסעים אתניים (לשוני, תרבותי, מוצא ועוד').
שלוש הדרכים להשגת בינוי אומה :
- כור היתוך – כור היתוך פירושו ערבוב של קבוצות אתניות שונות יחד, ויצירה של קבוצה אתנית חדשה ומגובשת עם ערכים המשותפים לכלל הקבוצות. כל קבוצה תורמת מחיקה, כאשר בסוף התהליך הקבוצות השונות נעלמות ונוצרת קבוצה חדשה והומוגנית המורכבת ממגוון הזהויות הקודמות. בחברה הישראלית בשנותיה הראשונות של המדינה הפעיל ראש הממשלה דוד בן-גוריון מדיניות של מיזוג גלויות על פי רעיונות של קיבוץ גלויות ושיבת ציון. היחוד בכך הוא כי בשונה מהצורה הרווחת של כור היתוך לא היה מדובר בתיאור תהליך, כי אם במדיניות ממשלה רשמית אשר שאובה מרעיונות יהודיים ואף משיחיים. מטרת מיזוג הגלויות הייתה לשלב את העולים עם הישראלים הוותיקים על מנת ליצור תרבות ישראלית עברית חדשה לעם ישראל ששב לארצו, כאשר הדרך העיקרית לכך הייתה באמצעות מערכות החינוך הממלכתיות והצבא.
- הטמעה תרבותית – מיזוג של קבוצה אחת בתוך אחרת. התוצאה הסופית היא אינטגרציה: קבוצה אחת נעלמת והשנייה נשארת. קיימת תרבות דומיננטית שהופכת להיות התרבות והזהות הקולקטיבית כאשר הקבוצות האתניות, המיעוט, מצטרפות לתרבות הדומיננטית. יש הבדל בין כור היתוך לטמיעה – בכור ההיתוך כל קבוצה נותנת משהו משל עצמה ליצירת זהות חדשה, ואילו בשיטת הטמיעה קבוצה אחת בהכרח תאבד את הייחודיות בתוך הזהות החדשה שהיא הזהות של הקבוצה הדומיננטית. ביהדות המונח התבוללות משמעותו תהליך הטמעות יהודים בקרב חברה של גויים הסובבת אותם. התבוללות יכולה להיות השפעה של תרבויות הגויים ועד אבדן מוחלט של הזהות הלאומית והמרת הדת.
- דוקטרינת הטמעה- הכוונה שיטתית של קבוצות אתניות להטמעה בתוך הזהות החדשה הרצויה למנהיגי האומה. בעוד שטמיעה היא תהליך הדרגתי טבעי, בלתי מכוון ולאו דווקא מודע לעצמו. ב"הטמעה"- מישהו מנהל מדיניות שיטתית, כדי שהתהליך יקרה.
פלורליזם שוויוני
המודל השני ליחסי רוב-מיעוט בחברה אינו מתייחס לשוני בין קבוצות אתניות כדבר שלילי, ואינו טוען כי יש להטמיע תרבות אחת בתוך אחרת או למחוק זהויות ישנות. המודל הזה טוען כי שוני הוא דבר טוב ופורה, וכי יש מקום לכולם. הדוגמה המרכזית של מודל זה היא ארצות הברית, הרואה תרבות הטרוגנית ככזו שגם מחנכת לדמוקרטיה. למשל, שמורות האינדיאנים בארצות הברית מאפשרות לאינדיאנים לשמור על עצמאות מסוימת, על אוטונומיה, אך מחוץ לשמורה כולם אמריקאים.
דגם זה מניח את קיומן העובדתי של קב' שונות, אך להבדיל מאינטגרציה, הוא אינו פועל לכינון של אחידות, אלא מנסה לקיים חברה, שחיה בשלום עם ריבוי קבוצות. המרכיב השני החשוב בדגם הוא, שאין העדפה של קב' אחת על פני השנייה, כולן שוות.
שלושת המבנים בהן פועל המודל:
- דמוקרטיה ליברלית – הדמוקרטיה הנפוצה במערב, אשר אחד מערכיה הבסיסיים הוא השוויון. דמוקרטיה מהותית אינה מתקיימת מבלי שערך השוויון חל על כל בני החברה.
- מדינת כל אזרחיה - שוויון בין כל האזרחים כיחידים. ההדגשה היא שהמדינה לא מכירה רשמית בקיומן של קבוצות מובחנות, ולכן גם מנועה מלהעדיף קבוצות מסוימות על פני אחרות. הדוגמה הקלאסית לדגם זה היא ארצות הברית. תביעה פוליטית ל"מדינת כל אזרחיה" היא תביעה ידועה ומוכרת של המיעוט הערבי בישראל (וראו לצורך העניין את בל"ד).
- מדינת כל קהילותיה – הכרה של המדינה בקיומן של קהילות שונות (אתניות, תרבותיות וכדומה), והענקת ביטוי מוסדי לכל קהילה (רשויות שלטון, מעמד לאומי וכיוצא בזה). מעמד התרבויות השונות מעוגן בחוקה. מדינות לדוגמה: בלגיה, שווייץ, קנדה.
פלורליזם לא שוויוני
מדינות הפועלות על פי דגם זה יוצרות בפועל אפליה מבנית תחוקתית. בפלורליזם לא- שוויוני הנחת היסוד היא, שמקבלים את עובדת קיומם של קב' שונות בחברה, אלא שההבדל הוא בנושא השוויון. משמע, יש קבוצות שונות בחברה אך אחת או חלק מהן תהיינה מופלות לרעה, וההתייחסות אליהן היא לא שוויונית. גם בישראל יש ויכוח לגבי האם ישראל שייכת למודל או לא, אם כי חוקרים רבים מתארים את ישראל כשייכת באופן ברור לתיאור של דמוקרטיה אתנית. הבולט שבהם הוא הסוציולוג סמי סמוחה.
- דמוקרטיה אתנית - משטר שבו, לכל האזרחים ניתנות זכויות חברתיות ופוליטיות, אך קב' אחת נהנת מעדיפות מבנית ומהותית. הדגם דמוקרטי בכך, שלכל האזרחים יש זכויות אבל תוך כדי כך ברור, שיש העדפה של קב' אחת על פני האחרת. בישראל למשל, לכל האזרחים הערבים יש את הזכות להצביע לכנסת. זה אמנם ביטוי למתן זכויות פוליטיות, אך במישור ההתנהגותי המפלגות הערביות לא לגיטימיות לשותפות קואליציונית מלאה.
- אתנוקרטיה - משטר המסייע להתפשטותה של קבוצה אתנית בטריטוריה רב אתנית. במדינה זו השיוך האתני, ולא האזרחי, הוא המפתח המרכזי לחלוקת המשאבים והכוח. במשטר זה ישנם סממנים דמוקרטים (כמו בחירות) אך המבנה הוא לא דמוקרטי.
- אפרטהייד - הפרדה גזעית. חוסר שוויון מוחלט, המתקבל על ידי הענקת זכויות יתר לקבוצה אתנית אחת, ושלילת זכויות מהקבוצה או הקבוצות האתניות האחרות. מונח זה שימש להגדרת המשטר שהונהג בדרום אפריקה בשנים 1948 עד 1990, אשר בשונה ממקרים אחרים של הפליה ממוסדת, שבהם הרוב פוגע בזכויות המיעוט, זיכה דווקא את המיעוט הלבן בזכויות יתר, ושלל זכויות מהרוב השחור.
הפרדה
מנהיגים המחליטים על אסטרטגית הפרדה, שואפים לייצר אומה הבנויה על קבוצה אתנית אחת, ללא שליטה על קבוצה אתנית שונה. לשם כך הם מוכנים לנקוט בשיטות שונות, כולל אפילו גירוש של קבוצות אחרות. לעיתים יש שילוב בין השיטות. למשל, בבוסניה התקיימו כל השיטות בזו אחר זו.
שיטות להפרדה :
- אירידנטה
- חלוקה - מחלקים את השטח הגאוגרפי בין הקבוצות השונות.
- השמדה - קבוצה אתנית אחת משמידה את הקבוצות האתניות האחרות (ראו למשל - השואה).
- גירוש - קבוצה אתנית אחת מגרשת מהשטח את הקבוצות האתניות האחרות. דיון מהותי על כך נערך עד היום בישראל לגבי מלחמת העצמאות, ולגבי המידה שבה נעשו גירושים על ידי החיילים בשטח, לעומת בריחה של האוכלוסייה הערבית.
- חילופי אוכלוסין - כל קבוצה אתנית עוברת לשטח גאוגרפי אחד בו היא הרוב.
ראו גם
22190516יחסי רוב ומיעוט