דמוקרטיה אסלאמית
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת. |
הדמוקרטיה האסלאמית היא אידאולוגיה פוליטית המבקשת ליישם עקרונות אסלאמיים למדיניות ציבורית במסגרת דמוקרטית. התאוריה הפוליטית האסלאמית קובעת שלושה מאפיינים בסיסיים של דמוקרטיה אסלאמית: מנהיגים חייבים להיבחר על ידי העם, בכפוף לחוקי שריעה ומחויבים להתאמן ב"שורה", צורה מיוחדת של ייעוץ של הנביא מוחמד, אשר ניתן למצוא בחדיתות שונות. מדינות הממלאות את שלוש התכונות הבסיסיות הן אפגניסטן, איראן ומלזיה. מנגד, סעודיה, קטר ואיחוד האמירויות הערביות הן דוגמאות למדינות שאינן מקיימות את עקרונות הדמוקרטיה האסלאמית למרות היותן מדינות אסלאמיות, שכן מדינות אלו אינן מקיימות בחירות. הביטוי של הדמוקרטיה האסלאמית שונה במדינות הרוב המוסלמיות, שכן פרשנויות השריעה משתנות ממדינה למדינה, והשימוש בשריעה הוא מקיף יותר במדינות שבהן השריעה מהווה את הבסיס לחוקי המדינה.
תומכי דמוקרטיה האסלאמית סבורים כי מושגי הליברליזם והדמוקרטיה כבר היו קיימים בעולם האיסלאמי של ימי הביניים, והח'ליפות בתקופת הראשידון נתפסת על ידם כדוגמה מוקדמת למדינה דמוקרטית. לדעתם ההתפתחות הדמוקרטית בעולם האסלאמי נעצרה לבסוף בעקבות הפיצול הסוני-שיעי.
נקודת מבט סונית
השלטון בח'ליפות הראשידון לא היה דמוקרטי במובן המודרני של המושג, וההחלטות לא התקבלו על ידי העם כולו או גוף שנבחר על ידו. סמכות מינוי הח'ליף הייתה בידי מועצה של חבריו הנאמנים של מוחמד (מן הצחאבה) ונציגי שבטים שונים (רובם נבחרו בשבטיהם). תומכי הדמוקרטיה האסלאמית אומרים כי תהליך זה עשוי להיראות דומה לתהליך בחירת ראש הממשלה במדינות מודרניות רבות.
בח'ליפות האסלאמית הקדומה, היה לראש המדינה, הח'ליף, עמדה המבוססת על רעיון יורשו של הסמכות המדינית של מוחמד, אשר לפי הסונים נבחרו באופן אידיאלי על ידי העם או נציגיהם כדוגמת בחירת אבו בכר, עומר בן אל-ח'טאב, עות'מאן בן עפאן ועלי בן אבי טאלב, ארבעת הראשידון. לאחר הח'ליפות של הראשידון, הח'ליפות המאוחרות יותר בתור הזהב של האסלאם הייתה מידה פחותה בהרבה של השתתפות דמוקרטית, אך מאחר ש"איש לא היה עדיף על כל אדם אחר אלא על בסיס של חסד ומוסד" באסלאם, ובעקבותיו של מוחמד, שליטים איסלאמיים מאוחרים יותר קיימו התייעצויות פומביות עם העם בענייניהם.
כוח החקיקה של הח'ליף (או מאוחר יותר, הסולטאן) הוגבל תמיד על ידי המעמד המלומד, ה"עולמאא", קבוצה הנחשבת כאפוטרופוס של החוק. מאחר שהחוק הגיע מחוקרי המשפט, הדבר מנע מהח'ליף את ההכרזה על תוצאות משפטיות. הלכות הוחלטו על בסיס האג'מה (הקונצנזוס) של האומה (קהילה), אשר הוצגה לרוב על ידי חוקרי המשפט. על מנת להיות זכאי כחוקר משפטי, נדרש מהם לקבל דוקטורט המכונה "איגאצאט אטדריס וואט ל'" ("רישיון ללמד ולהוציא חוות דעת משפטית") ממדראסה. במובנים רבים, החוק האסלאמי הקלאסי פעל כמשפט חוקתי.
הפלורליזם הדתי היה קיים גם במשפט האיסלאמי הקלאסי, שכן החוקים הדתיים ובתי המשפט של דתות אחרות, כולל הנצרות, היהדות וההינדואיזם, נכללו בדרך כלל במסגרת המשפט האסלאמי, כפי שראינו בח'ליפות המוקדמת, אל-אנדלוס, הודו האיסלאמית, ואת מערכת המילט העות'מאנית.
חוקר משפטי, עלי חאן, טוען כי האסלאם תואם באופן מלא לדמוקרטיה. בספרו "תורת הדמוקרטיה האוניברסלית", חאן מספק ביקורת על הדמוקרטיה הליברלית והחילוניות. הוא מציג את המושג "מדינת פיוז'ן" שבו מתמזגות דת ומדינה. אין סתירות ביקום האלוקים, אומר חאן. סתירות מייצגות את הידע המוגבל שיש לבני האדם. על פי הקוראן והסונה, המוסלמים מסוגלים לחלוטין לשמור על רוחניות ועל שלטון עצמי.
יתר על כן, טענות מנוגדות לנקודות אלה קובעות כי גישה זו מניחה מראש את הדמוקרטיה כמערכת סטטית, אשר מחבקת רק סוג מסוים של מערכת חברתית ותרבותית, דהיינו של המערב הפוסט-נוצרי.
דמוקרטים מוסלמים, כולל אחמד מוסלי (פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה האמריקנית בביירות), טוענים כי מושגים בקוראן מצביעים על צורה כלשהי של דמוקרטיה, או לפחות הרחק מעריצות. מושגים אלה כוללים שירה (התייעצות), איג'מה (קונצנזוס), אל-חוריה (חופש), אל-חוצק אל-שריעה (זכויות לגיטימיות). לדוגמה, שורה (אל עמראן - קוראן 3: 159, Ash Shore - Quran 42:38) עשויים לכלול מנהיגים לבחור לייצג ולשלוט על הקהילה. הממשלה, על ידי העם, איננה בהכרח אינה מתיישבת עם שלטון האסלאם, בעוד נטען גם כי שלטון דתי אינו זהה לשלטון של נציג האל. אולם, נקודת המבט הזו מוסברת על ידי מוסלמים מסורתיים יותר. מוסלי טוען שממשלות אסלאמיות רודניות התעללו במושגים הקוראניים למטרותיהן: "למשל, שורה, דוקטרינה שתובעת את השתתפות החברה בניהול ענייני ממשלתה, הפכה במציאות לדוקטרינה שהשתלטה על ידי גורמים פוליטיים ודתיים האליטות להבטיח את האינטרסים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים שלהם על חשבון שאר חלקי החברה" (במוסלמים מתקדמים 2003).
מתנהל ויכוח רב בנושא שבו מסורות אסלאמיות הן עקרונות קבועים, ואשר כפופים לשינוי דמוקרטי, או לשינויים אחרים, לאור נסיבות משתנות. יש מוסלמים הרומזים על סגנון דמוקרטי "אסלאמי" שיכיר בהבחנות כאלה. סוגיה רגישה נוספת נוגעת למעמד של מלכים ומנהיגים אחרים, מידת הנאמנות של המוסלמים לאנשים כאלה, ומה לעשות במקרה של נאמנויות מתנגשות (למשל, אם מלך חולק על אימאם).
נקודת מבט שיעית
על פי ההבנה השיעית, מוחמד בשם יורשו (כמנהיג, כאשר מוחמד הוא הנביא האחרון), חתנו ובן דודו עלי. לכן, שלושת הראשונים של ארבעת הנבחרים "מודרכים בצדק", והח'ליפים מוכרים על ידי סונים ונחשבים לזרמים, על אף ש"נבחרו" על ידי אחדים באיזשהו דיון מקובל (שהשיעים אינם מקבלים נציג החברה המוסלמית באותה תקופה). הקבוצה השיעית הגדולה ביותר - סניף טוולברס - מכירה בסדרה של 12 אימאמים, שהאחרון שבהם (מוחמד אל-מהדי, האימאם הנעלם) עדיין חי והשיעים מחכים להופעתו מחדש.
מאז המהפכה באיראן, המדינה השיעית הגדולה ביותר, שולטת המחשבה הפוליטית של שיאן-שיעה על ידי האיתוללה רוחאללה ח'מיני מייסד המהפכה ומנהיגה. ח'מיני טען, כי בהיעדר האימאם הנסתר ודמויות אחרות הממונה על אלוקות (שבהן מוטלת הסמכות הפוליטית האולטימטיבית), אין למוסלמים רק את הזכות, אלא גם את החובה להקים "מדינה אסלאמית". לשם כך עליהם לפנות לחוקרי ההלכה האסלאמית (פק'ה), המוסמכים לפרש את הקוראן ואת כתביו של האימאמים. חומייני מבדיל בין האסכולה הקונבנציונלית לבין האסכולה הדינמית, שלדעתו גם נחוצה.
חומייני חילק את המצוות האסלאמיות או את הקאם לשלושה ענפים:
- המצוות העיקריות (בפרסית: حكم اوليه)
- המצוות המשניות (בפרסית: حكم ثانويه)
- מצוות המדינה (בפרסית: حكم حكومتي)
רשימה זו כוללת את כל המצוות הנוגעות לעניינים ציבוריים, כגון חוקות, ביטוח לאומי, ביטוח, בנק, דיני עבודה, מיסוי, בחירות, קונגרס וכו'. חלק מהקודים הללו אינם יכולים להצביע בקוראן או במפורש בקוראן ובאופן כללי אלא אם כן יש התנגשות של כללים, שבהם אחד החשובים יותר מקבלים העדפה (הפרה לכאורה, אך לא טבועה, של כלל).
משנכנס לשלטון והכיר בצורך בגמישות רבה יותר, שינה ח'ומייני כמה תפקידים קודמים, עמד על כך שהמשפטן השליט אינו צריך להיות אחד המורים המלומדים ביותר, כי שלטון השריעה כפוף לאינטרסים של האסלאם (מסלאחה - 'אינטרסים נוחים' או 'רווחת הציבור'), לבין "ממשלת האלוקים" כפי שפירשו אותם המשפטנים השולטים, אשר יכלו לעקוף את השריעה אם יהיה צורך לשרת אותם אינטרסים. הממשלה האיסלאמית, שהיא ענף של הממשל המוחלט של נביא האלוקים, היא בין הצווים העיקריים של האסלאם, ויש לה עדיפות על כל צווים "משניים".
הנקודה האחרונה נעשתה בדצמבר 1987, כאשר ח'מיני פרסם פסק הלכה התומך בניסיון של הממשלה האסלאמית להעביר הצעת חוק להגנת עובדים שלא בהתאם לשריעה. הוא קבע כי במדינה האיסלמית, תקנות ממשלתיות יהיו כתקנות עיקריות, וכי למדינה האיסלמית יש זכות מוחלטת (פרסית: ولايت مطلقه) לחוקק את מצוות המדינה, תוך מתן עדיפות על "כל פקודות משנה כמו תפילה, צום ועלייה לרגל".
מפסק ההלכה שפרסם נאמר בין היתר:” אילו היו סמכויות השלטון לשקר רק במסגרת של צווים אלוקיים משניים, ייעוד הממשלה האלוקית והאפוטרופסות השלטונית המוחלטת (ויליאט-י מוטלעקה-יי מובאודה) לנביא האסלאם (שלום עליו וצאצאיו) היו למעשה ללא משמעות ותוכן. ... אני חייב לציין, שהממשלה המהווה סניף של הממשל המוחלט של נביא האלוקים היא בין הצווים העיקריים של האסלאם, ויש לה קדימות על כל פקודות המשנה כגון תפילה, צום ועלייה לרגל (חאג ')”.
חריגות אחרות מחוקי השריעה הקפדניים נצפו במדינה הרוב השיעית הגדולה ביותר: ”... המערכת הפיננסית בקושי היה האסלאמיזציה; נוצרים, למשל, אינם כפופים למס מסים ומשלמים על פי התכנית המשותפת. ביטוח נשמר (למרות סיכוי, הבסיס מאוד לביטוח צריך תיאורטית להיות מחוץ לכל החוזים). החוזים שנחתמו עם זרים מקבלים את כל העניין.”
נקודת מבט פילוסופית
הפילוסוף האסלאמי הקדום, אלפארבי (872-950), באחד מעבודותיו הבולטות ביותר, אל-מדינה אל-פדילה, תיאר את המדינה האיסלאמית האידיאלית שבה השווה את הרפובליקה של אפלטון. אלפארבי יצא מהשקפה האפלטונית בכך שהוא ראה במדינה האידיאלית את הנביא, במקום את מלך הפילוסוף שחזה אפלטון. אל-פארבי טען כי המדינה האידיאלית היא עיר-מדינה בריבונות שלטונית של מדינה, כאשר היא נשלטת על ידי מוחמד, כראש המדינה, כפי שהוא היה במשותף עם אלוקים אשר החוק נגלה לו. בהיעדרו של הנביא, ראה אל-פארבי את הדמוקרטיה כמקור הקרוב ביותר למדינה האידיאלית, בנוגע לסדר הרפובליקני של הח'ליפות של רשידאן כדוגמה בהיסטוריה המוסלמית הקדומה. עם זאת, הוא גם טען כי מתוך דמוקרטיה צמחו מדינות לא מושלמות, וציינו כיצד הסדר הרפובליקני של הח'ליפות האסלאמית הקדומה של הח'ליפות של ראשידאן הוחלף מאוחר יותר על ידי סוג של ממשלה הדומה למלוכה תחת השושלות האומיות והעבאסיות.
אלף שנים לאחר מכן, הפילוסוף האיסלאמי המודרני, מוחמד איקבל, ראה גם בח'ליפות האסלאמית הקדומה תאוצה לדמוקרטיה. הוא "קידם בברכה את הקמתן של אסיפות חקיקה נבחרות" בעולם המוסלמי כ"שיבה לטוהר המקורי של האסלאם". הוא טען כי לאסלאם יש את "אבני החן של ארגון כלכלי ודמוקרטי של החברה", אך הצמיחה הזו נבלמה על ידי השלטון המלוכני של הח'ליפות האומיית, שהקימה את הח'ליפות כאימפריה אסלאמית גדולה, אך הובילה לאידיאלים פוליטיים אסלאמיים "והמוסלמים הקדומים מאבדים את ראייתם של הפוטנציאל החשוב ביותר של אמונתם".
חוקר ומוסלמי מוסלמי אחר, מוחמד אסד, ראה בדמוקרטיה התאמה מושלמת לאסלאם. בספרו "עקרונות המדינה והממשל באסלאם", הוא מציין:
”מנקודת מבט היסטורית זו, "דמוקרטיה" כפי שהיא נתפסת במערב המודרני קרובה לאין שיעור יותר מאשר לתפיסת החירות היוונית העתיקה; שכן האיסלאם טוען כי כל בני האדם שווים מבחינה חברתית ולכן יש לתת להם אותן הזדמנויות לפיתוח ולהתבטאות עצמית. מאידך גיסא, האיסלאם מחייב את המוסלמים להכפיף את החלטותיהם להנחיית החוק האלוקי שהתגלה בקוראן והודגם על ידי הנביא: מחויבות המטילה מגבלות ברורות על זכותה של הקהילה לחוקק ולהכחיש "הרצון של העם" זה תכונה של ריבונות המהווה חלק אינטגרלי כל כך חלק של המושג המערבי של הדמוקרטיה.”
הסופר והפוליטיקאי האיסלאמי אבו אל עאלה מודודי, הגה את "מדינה אסלאמית" שתהיה "דמוקרטיה אסלאמית", ובסופו של דבר "תשלוט על הארץ". האנטיתיזה של הדמוקרטיה המערבית החילונית, היא תפעל לפי חוק שריעה חובק הכל, אבל היא תהיה "תיאודוקרטיה" ולא תיאוקרטיה, משום ששלטונה יהיה מבוסס על כל הקהילה המוסלמית (מוסלמים אדוקים שהלכו בעקבות השריעה), ולא רק מלומדים אסלאמיים.
מדדי דמוקרטיה במדינות מוסלמיות
הערות שוליים
- ^ Constitution of the Republic of Turkey
- ^ https://global.tbmm.gov.tr/docs/constitution_en.pdf, global.tbmm.gov.tr
35163464דמוקרטיה אסלאמית