יאן-ורנר מילר
.jpg) | |
| באוניברסיטת פרינסטון, בשנת 2021 | |
| לידה |
1970 (גיל: 54 בערך) באד הונף, נורדריין-וסטפאליה, גרמניה |
|---|---|
| מקום לימודים | האוניברסיטה החופשית של ברלין, יוניברסיטי קולג' לונדון, סנט אנטוני קולג', אוניברסיטת פרינסטון |
| מוסדות | אוניברסיטת פרינסטון |
| תחומי עניין | פילוסופיה פוליטית, היסטוריה של הפילוסופיה, מדע המדינה, ליברליזם, פופוליזם, פשיזם |
| עיסוק | פילוסוף, היסטוריון, מרצה, פובליציסט |
| הושפע מ | ישעיה ברלין, קרל שמיט, ג'ודית שקלאר |
| מדינה | גרמניה |
| פרסים והוקרה | Bayerischer Buchpreis |
יאן-ורנר מילר (בגרמנית: Jan-Werner Müller; נולד ב-1970) הוא פילוסוף פוליטי מדען מדינה, והיסטוריון גרמני, מרצה באוניברסיטת פרינסטון.[1]
ביוגרפיה
מילר נולד בבאד הונף שבמדינת נורדריין-וסטפאליה בגרמניה. הוא למד באוניברסיטה החופשית של ברלין, ביוניברסיטי קולג' לונדון, בסנט אנטוני קולג' של אוניברסיטת אוקספורד ובאוניברסיטת פרינסטון. הוא היה עמית אול סולס קולג' באוקספורד בין השנים 1996 ל-2003 ועמית במרכז ללימודי אירופה של סנט אנטוני בין השנים 2003 ל-2005. הוא מלמד מחשבה מדינית בפרינסטון מאז 2005.[1]
הוא היה מרצה אורח במכון ע"ש רמרק של אוניברסיטת ניו יורק, במרכז ללימודי אירופה של אוניברסיטת הרווארד וכן במרכז רוברט שומאן ללימודים מתקדמים של המכון האירופי של האוניברסיטה בפירנצה. הוא גם התארח בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה, במכון למדע המדינה פריז ובאוניברסיטת מינכן.[1]
הוא מייסד שותף של המכללה האירופית לאמנויות חופשיות (European College of Liberal Arts) בברלין.[1]
כותב באופן קבוע מאמרי דעה בכתבי עת פופולריים, בהם: הגרדיאן,[2] Neue Zürcher Zeitung,[3][4][5][6][7] הניו יורק טיימס,[8][9] Süddeutsche Zeitung,[10][11] לה מונד,[12][13][14]Project Syndicate, [15]The New York Review of Books ,[16]London Review of Books, ,[17]Foreign Affairs,[18]Social Europe[19] ו-Verfassungsblog.[20]
ב-2019 זכה בפרס Bayerischer Buchpreis (גר') על ספרו Furcht und Freiheit (פחד וחופש).[21]
הגותו
פופוליזם
מילר בחן את עליית הפופוליזם בקרב המדינות הדמוקרטיות בשנים האחרות. הוא מאפיין את השלטון הפופוליסטי בתור שלטון המנסה להשתלט על כל מנגנוני הכוח של המדינה, עסוק בשחיתות בסיוע בעלי ברית תחת חסותו, ומנסה לדכא בכל דרך את החברה האזרחית.
בסיכום ספרו ?What is Populism (מהו פופוליזם?) משנת 2017 מילר מנה שבעה מאפיינים עיקריים לפופוליזם ודרכי התמודדות עם התופעה:[22][23]
- תוצר של הדמוקרטיה הייצוגית – פופוליזם אינו מרכיב אותנטי של הפוליטיקה הדמוקרטית המודרנית וגם לא סוג של פתולוגיה הנגרמת מחוסר ההגיון של האזרחים. זה הצל המתמיד של הפוליטיקה הייצוגית. פופוליזם הוא חלק טבעי מדמוקרטיה מודרנית, ונמצא תמיד מאחורי סוגיית הייצוגיות. זאת דרך להתמודד עם האליטה בטענה של ייצוג העם האמיתי. לא היה פופוליזם ביוון העתיקה, אולי היו דמגוגים, כיוון שפופוליזם מתקיים רק בדמוקרטיה ייצוגית.
- פופוליסטים טוענים שהם העם – לא כל מי שמבקר את האליטה הוא פופוליסט. פופוליסטים הם לא רק אנטי-אליטיסטים אלא גם אנטי-פלורליסטים, כיוון שהם טוענים שהם, ורק הם, מייצגים את העם (People). כל היריבים האחרים אינם לגיטימיים. מי שלא תומך בהם אינו חלק מהעם. באופוזיציה, הם יטענו בהכרח, שהאליטה לא מוסרית ולגיטימית, בעוד שהעם כן. פופוליזם דורש הומוגניות.
- כופים מדיניות ולא מייצגים את דעת הרוב – פופוליסטים אינם מייצגים באמת את חוכמת ההמונים: למרות שפופוליסטים טוענים שהם מייצגים את חוכמת ההמון, בחינה קפדנית תעלה שבפועל זה רק למראית עין וזה נועד להצדיק מדיניות ולא ההפך. הציבור משתכנע בגלל הטוטליות של פופוליסטים וחוסר היכולת להעביר ביקורת על החלטות שלהם, כי הם מייצגים את "הרוב הדומם".
- קוראים לבחירות כדי לדכא מתחרים - פופוליסטים נוטים לקרוא לבחירות, לא כדי ליצור תחרות פוליטית, אלא כדי לקבל אישוש לכך שהם מייצגים את רצון העם. הם לא מנסים ליצור השתתפות רחבה יותר בפוליטיקה, כמו שדמוקרטים רוצים.
- מושחתים ומדכאים את החברה האזרחית - כאשר הם שולטים, הם עושים זאת תחת הרעיון שרק הם מייצגים את העם. זה יוביל לאיוש תפקידים ממלכתיים ואנשי בירוקרטיה במשרות אמון וקליינטים של המנהיג, תוך דיכוי כל ניסיון של ביקורת אזרחית. הם מצדיקים זאת מוסרית בכך שזה מסייע למשול. כאשר הם ישכתבו חוקות, זה יתבצע חד צדדית, במה שנועד להגדיל את כוחם ולהבטיח את שלטונם ויוצדק על ידי העובדה שזה רצון העם.
- מסכנים את הדמוקרטיה - צריך לבקר פופוליסטים על מה שהם – סכנה לדמוקרטיה (ולא רק לליברליזם). אבל אסור להחרים אותם, אלא להתמודד עם טענותיהם עובדתית.
- מחייבים התמודדות עם הפגמים האמיתיים - פופוליזם לא מתקן את הפגמים של דמוקרטיה ליברלית במובן של קירוב העם להיות הריבון, למרות שזאת טענתו. אבל הוא מחייב את הדמוקרטיה לנסות להבין מהם הפגמים שלה ולמה הוא עולה. זה מחייב לפנות למצביעים שלו.
דמוקרטיה ליברלית
מילר כותב רבות בזכות הדמוקרטיה הליברלית תוך הכרה בצורך להתפכח מאשליית ניצחונה, בניגוד לחזון "קץ ההיסטוריה" האופטימי של פרנסיס פוקויאמה.
עם זאת, מילר מבקר גם את המונח "דמוקרטיה לא ליברלית" כביטוי סתירתי ופופוליסטי. במאמרו "דמוקרטיה לא-ליברלית? אין דבר כזה" הוא מבקר את טיעונו של יאשה מונק, המבחין בין "דמוקרטיה בלא זכויות" ובין "זכויות בלא דמוקרטיה", כמי שנופל למלכודת המושגית הפופליסטית.
אין "דמוקרטיה בלא זכויות". מעצם הגדרתה, דמוקרטיה ייצוגית חייבת לכל הפחות להעניק זכות הצבעה; ועליה גם להבטיח לאזרחיה את התנאים המתאימים לגיבוש דעתם הפוליטית באמצעות הגנה על חופש הדיבור וההתאספות. על כן טעות היא לטעון שפופוליסטים שעולים לשלטון נוטים ליצור "דמוקרטיות לא-ליברליות". בחתירתם תחת זכויות דמוקרטיות בסיסיות, פופוליסטים כמו אורבן וארדואן אינם פוגעים רק בליברליזם, כלומר בשלטון החוק ובהגנה על זכויות מיעוטים; הם מחבלים בדמוקרטיה עצמה.
— יאן-ורנר מולר, "דמוקרטיה לא-ליברלית? אין דבר כזה", תרגום: יניב פרקש, הזמן הזה, 2018
ביבליוגרפיה נבחרת
בתרגום לעברית
- "דמוקרטיה לא-ליברלית? אין דבר כזה", תרגום: יניב פרקש, באתר הזמן הזה, נובמבר 2018
באנגלית
- Another Country. German Intellectuals, Unification and National Identity. Yale University Press, New Haven, Connecticut, 2000, מסת"ב 978-0-300-08388-0.
- A Dangerous Mind. Carl Schmitt in Post War European Thought. Yale University Press, New Haven, Connecticut, 2003, מסת"ב 978-0-300-09932-4.
- As editor: Memory and Power in Post War Europe. Studies in the Presence of the Past. Cambridge University Press, Cambridge, 2002, מסת"ב 978-0-521-80610-7.
- As editor: German Ideologies since 1945. Studies in the Political Thought and Culture of the Bonn Republic. Palgrave Macmillan, New York City, New York, 2003, מסת"ב 978-0-312-29579-0.
- Constitutional Patriotism. Princeton University Press, Princeton, New Jersey, 2007, מסת"ב 978-0-691-11859-8
- Contesting Democracy. Political Ideas in Twentieth Century Europe. Yale University Press, New Haven, Connecticut, 2011, מסת"ב 978-0-300-19412-8
- What is populism ? University of Pennsylvania Press, Philadelphia, Pennsylvania, 2016, מסת"ב 978-0-8122-4898-2
- (as summary) : The rise and rise of populism ?, chapter in The Age of Perplexity, Penguin Random House Grupo Editorial, מסת"ב 978-84-306-1953-5
- Democracy Rules. Farrar, Straus and Giroux, New York City, New York, 2021, מסת"ב 9780374136475
בגרמנית
- Wo Europa endet. Ungarn, Brüssel und das Schicksal der liberalen Demokratie. Suhrkamp, Berlin, 2013, מסת"ב 978-3-518-06197-8
- Furcht und Freiheit. Für einen anderen Liberalismus. Suhrkamp, Berlin 2019, מסת"ב 978-3-518-07513-5.
- Freiheit, Gleichheit, Ungewissheit: Wie schafft man Demokratie? Suhrkamp, Berlin 2021, מסת"ב 978-3-518-42995-2.
קישורים חיצוניים
- דף המרצה באתר אוניברסיטת פרינסטון (באנגלית)
ד"ר יונתן לוי, הסכנה האמיתית שטמונה במנהיגים הפופוליסטים, והדרך להביס אותם, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2017
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Jan-Werner Müller | Princeton Politics, politics.princeton.edu
- ^ "Jan-Werner Müller | The Guardian". the Guardian (באנגלית). נבדק ב-2020-01-09.
- ^ Müller, Jan-Werner (2008-02-28). "Konservativer Grandseigneur | NZZ". Neue Zürcher Zeitung (בגרמנית (שוויץ)). ISSN 0376-6829. נבדק ב-2019-09-20.
- ^ Müller, Jan-Werner (2019-06-13). "Gefährlich am Populismus sind seine Steigbügelhalter in der Mitte". Neue Zürcher Zeitung (בגרמנית (שוויץ)). ISSN 0376-6829. נבדק ב-2019-09-20.
- ^ Müller, Jan-Werner (2012-03-16). "Liberaler Populismus? | NZZ". Neue Zürcher Zeitung (בגרמנית (שוויץ)). ISSN 0376-6829. נבדק ב-2019-09-20.
- ^ Müller, Jan-Werner (2017-06-28). "Wie Populisten gewinnen, wenn sie verlieren | NZZ". Neue Zürcher Zeitung (בגרמנית (שוויץ)). ISSN 0376-6829. נבדק ב-2019-09-20.
- ^ Müller, Jan-Werner (2017-08-26). "Was hält Demokratien zusammen? | NZZ". Neue Zürcher Zeitung (בגרמנית (שוויץ)). ISSN 0376-6829. נבדק ב-2019-09-20.
- ^ Müller, Jan-Werner (2018-04-05). "Opinion | 'Democracy' Still Matters". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2019-09-20.
- ^ Müller, Jan-Werner (2019-05-08). "Opinion | Populists Don't Lose Elections". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2019-09-20.
- ^ Zeitung, Süddeutsche (28 ביולי 2019). "Falsche Rücksicht". Süddeutsche.de (בגרמנית). נבדק ב-2019-09-20.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Zeitung, Süddeutsche (26 באוגוסט 2019). "Von der Furcht zum Kampfgeist". Süddeutsche.de (בגרמנית). נבדק ב-2019-09-20.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Défendons le pluralisme !" (בצרפתית). 2012-02-09. נבדק ב-2019-09-20.
- ^ "Trump est le seul candidat qui menace la démocratie" (בצרפתית). 2016-02-29. נבדק ב-2019-09-20.
- ^ "Autriche : " Face au populisme, il faut maintenir un cordon sanitaire "" (בצרפתית). 2016-05-23. נבדק ב-2019-09-20.
- ^ "Jan-Werner Mueller". Project Syndicate (באנגלית). נבדק ב-2020-01-09.
- ^ "Jan-Werner Müller". The New York Review of Books (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2020-01-09.
- ^ "Jan-Werner Müller - LRB". London Review of Books. נבדק ב-9 בינואר 2020.
{{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link) - ^ "Jan-Werner Müller". Foreign Affairs (באנגלית אמריקאית). 2019-02-05. נבדק ב-2020-01-09.
- ^ "Jan-Werner Müller, author at Social Europe". Social Europe (באנגלית בריטית). נבדק ב-2020-01-09.
- ^ "Jan-Werner Müller | Verfassungsblog" (בגרמנית). נבדק ב-2020-01-09.
- ^ Bayerischer Buchpreis, www.boersenverein-bayern.de (בגרמנית)
- ^ What is populism? University of Pennsylvania Press, Philadelphia, Pennsylvania, 2016, pp.101-103
- ^ Omer Dank, פופוליזם: פרק ג' - למה זה קורה ומה עושים, באתר שאלה אסטרטגית, 2021-04-08
