כבוד האדם
כבוד האדם הוא ערך המתייחס אל תכונתו הייחודית של האדם כאדם; הוא משווה משמעות מוסרית לעצם היות האדם אנושי.
למושג כבוד האדם ישנם מספר גדול של שימושים ומשמעויות אשר מקבלים את ביטוים בתחומים שונים כגון פילוסופיה, פוליטיקה, משפטים, ביואתיקה, פסיכולוגיה ועוד. באופן כללי, ניתן להתייחס לכבוד האדם כתיאור של תכונה הקיימת בבני אדם או כאל יחס נורמטיבי שיש לנהוג כלפי בני אדם, כאשר לעיתים ישנו עירוב ובלבול בין שני ההיבטים הללו. אין הגדרה אחידה של כבוד האדם, אך המושג הפך לשגור בשיח המשפטי והפילוסופי לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר הוכנס לשימוש במסמך המכונן של ארגון האומות המאוחדות (1945) ובהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (1948). המושג נמצא בשימוש גובר בפסיקות בתי משפט ברחבי העולם. בישראל "כבוד האדם" הוא מושג מפתח בשיח המשפטי והחוקתי מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992.
מקור המושג בהגות
מקורו ההיסטורי של ערך כבוד האדם בתפיסה שהאדם נברא בצלם אלקים, ולכן הוא בעל ערך מיוחד: כבודו של השם מצוי גם בו. לפי גישה זו, מה שמייחד את האדם ומעניק לו את ערכו המוסרי הוא צלם אלקים שבו. כל בני האדם נבראו בצלם אלקים, ולכן כולם חולקים את כבוד השם באותה מידה.
אחד ההוגים שהשפיעו באופן העמוק ביותר על התפתחות תפיסת כבוד האדם הוא הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט. קאנט קבע כי תמיד יש לראות בכל אדם לא רק אמצעי לקידום צרכיו של אדם אחר, אלא גם מטרה עצמאית בעלת ערך מוחלט העומדת בפני עצמה. כלומר: לעולם אין להתייחס לאדם כאילו היה חפץ, אלא תמיד יש לזכור גם את המתחייב מאנושיותו. ציווי זה נתפס עד היום כמבטא באופן הבהיר ביותר את משמעות כבוד האדם.
ערכים מקבילים
כבוד האדם קשור בערכים נוספים, אך עם זאת הוא נבדל מהם ואינו מצטמצם בצירוף משמעויותיהם. החשובים מבין הערכים הללו הם השוויון והחירות.
ערך השוויון מדגיש את ההשוואה בין בני האדם לשם הבטחת הזדמנויות אחידות לכולם; ערך החירות מתמקד בהבטחת חופש הפעולה של הפרט, בעיקר לעומת הכלל, החברה, המדינה; כבוד האדם אמנם קשור בשניהם, אך הוא מתייחס בראש ובראשונה לכך שכל בני האדם שייכים למשפחת האדם, המשפחה האנושית, והוא קובע כי כבני משפחת האדם, כל בני האדם הם בעלי ערך ייחודי. זאת בין שהם צעירים או מבוגרים, עניים או עשירים, בריאים או חולים, לבנים או שחורים, גברים או נשים. כבוד האדם קשור בערך השוויון ואף מכיל תפיסה של שוויון, כיוון שהוא קובע שכל בני האדם שייכים באותה מידה, כלומר במידה שווה, למשפחת האדם; כולם אנושיים במידה אחת, ואיש אינו יכול לטעון ליתר אנושיות מזולתו. אך שלא כמו ערך השוויון, כבוד האדם אינו מתמקד בהשוואה בין בני האדם, אלא במכנה המשותף להם.
בדומה, כבוד האדם קשור בערך החירות ואף מכיל תפיסה של חירות, שכן השתייכות למין האנושי משמעותה, בין השאר, החופש להגדרה עצמית ולמימוש עצמי, וערכו של האדם כולל את ערכו כיצור חופשי להגדיר ולממש את עצמו. אך שלא כמו ערך החירות, כבוד האדם אינו מתמקד בהבטחת עצמאותו של הפרט מן הקבוצה או המדינה, אלא בערכן המוסרי של תכונותיו הטבועות, כמו חירותו. כבוד האדם הוא, לכן, בסיסי וכללי יותר מערכים אחרים, אפילו כמו השוויון והחירות. תכונותיו הכלליות והבסיסיות מקשרות את כבוד האדם לכל זכויות האדם ומקנות לו מעמד מיוחד בכל הקשור בזכויות אלה. לכן הוא מתאים לשמש כערך יסוד הנעוץ בלב השקפות עולם ערכיות, ובמיוחד כאלה המתמקדות בזכויות האדם.
כבוד האדם מקושר בעברית עם ערך הכבוד (honor). הכבוד הוא ערך המבחין בין אנשים על פי חשיבותם, מעמדם, ייחוסם, עושרם, או תכונות אחרות, שחלקן קשורות במשפחותיהם וחלקן ניתנות לרכישה. הכבוד הוא ערך המעודד אנשים להתחרות אלה באלה כדי לרכוש יותר מעמד ולהתנשא מעל אחרים. הוא שונה מכבוד האדם, כיוון שאינו מדגיש את השותפות המלאה והמוחלטת של כל בני האדם באנושיות, ובערך האחיד והמשותף של כולם מעצם היותר אנושיים. יש המבחינים בין הכבוד וכבוד האדם על ידי כינוי כבוד האדם "כבוד סגולי", ואת הכבוד – "הדרת-כבוד". לפי גישה זו, כבוד האדם, כמי שנברא בצלם אלקים, מכונה "הילת כבוד", ואילו סוג נוסף של כבוד, "כבוד מחיה", מייחס ערך מוסרי לייחודו של כל אדם באשר הוא אדם שונה ומיוחד, בעל מקבץ תכונות המאפיינות רק אותו.
השפעת ערך כבוד האדם על החברה
בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, אשר נחתמה ב-10 בדצמבר 1948 בעצרת האומות המאוחדות, בחרו אומות העולם בערך כבוד האדם, הנקרא באנגלית dignity, כערך היסוד הבסיסי והראשוני מכולם. הפתיח להכרזה קובע כי כל בני האדם שווים בכבוד האדם (ה-dignity) שלהם, וכי מעמדה ערכית זו נגזרות כל זכויות האדם הבסיסיות. כלומר, זכויות האדם הבסיסיות, כמו הזכות לחיים, הזכות שלא להיות מעונים, שלא להיות מורעבים, שלא להיות כלואים או חטופים, שלא להיות מושתקים או מבודדים – כולן נגזרות מן הקביעה הערכית, המוסרית, שכל בני האדם שייכים למשפחת האדם, הם שותפים באנושיות, וככאלה הם בעלי ערך. לכן לכולם זכות להגדיר את עצמם, לבחור לעצמם בני זוג, להקים משפחה כרצונם, לדבר בשפתם, לטפח את תרבותם, להאמין או שלא להאמין כראות עיניהם וכיוצא באלה.
ההכרזה לכל באי עולם, שנוסחה על ידי הפילוסוף הצרפתי היהודי רנה קסין, מכוננת את כבוד האדם כערך מוחלט ואוניברסלי, כלומר – ערך המחייב תמיד, בכל מקום, ללא יוצא מן הכלל. לפי גישה זו, בשום מקום ובשום זמן אסור – ואי אפשר – לגזול משום אדם בשל שום סיבה את השתייכותו למשפחת האדם ואת הערך הטבוע בו ככזה. קביעה זו היא פועל יוצא של מלחמת העולם השנייה והשואה, במהלכן ניסו גרמניה הנאצית ובנות בריתה לעשות בדיוק את הדברים הללו: לשלול מאנשים את אנושיותם, את שייכותם למשפחת האדם, ולכן גם את זכויות האדם הבסיסיות ביותר שלהם. יהודים, צוענים, אנשים בעלי מוגבלויות גופניות או נפשיות ואחרים הוגדרו על ידי הנאצים כ"לא אנושיים", ולכן כמי שניתן להשתמש בהם כחומר גלם, לשלול מהם את כל זכויותיהם, ואף להשמידם. הקביעה שכבוד האדם הוא ערך מוחלט ואוניברסלי, אשר חל באותה מידה בדיוק על כל בני האדם באשר הם, תמיד וללא סייג, היא תגובת נגד של העולם שלחם בנאציזם וניצחו, ובחר לקבוע כערך עליון בדיוק את הערך שעליו קראו הנאצים תיגר.
בשנת 1992 הלכה מדינת ישראל בעקבות מועצת האומות המאוחדות ובחרה בכבוד האדם כערך היסוד של מגילת זכויות האדם שלה, כאשר הכנסת כוננה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיפו הראשון של חוק היסוד קובע כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות בהכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". חוק היסוד קובע הגנות על חיי האדם, גופו, כבודו, קניינו, חירותו ופרטיותו. רבים סבורים שחוק היסוד חולל בישראל "מהפכה חוקתית" במספר מובנים. אחד מהם, הוא שכבוד האדם הפך לערך הליבה של החברה הישראלית: זכויות האדם, חובות הרשויות וזכויותיהן, והיחסים בין הפרטים ובין המדינה נבחנים כולם לאורו. בתי המשפט מחויבים לבחון זכויות וחובות של פרטים ורשויות בהשוואה לכבוד האדם. בנוסף, חוקים ספציפיים מתייחסים להיבטים מוגדרים של זכויות האדם, וגוזרים אותן מכבוד האדם.
ההתמקדות בכבוד האדם מעלה את ערכם של כל בני האדם, אולם יש הטוענים כי היא מבחינה מדי בין בני האדם ובין שאר היצורים החיים, ומתעלמת מערכם המוסרי.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אורית קמיר, שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם, 2004, הוצאת כרמל.
- יוסף דוד (עורך), שאלה של כבוד - כבוד האדם כערך מוסרי עליון בחברה המודרנית, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006.
- אלוף הראבן וחן ברם (עורכים), כבוד האדם או השפלתו? מתח כבוד האדם בישראל, אסופת מאמרים בהוצאת מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, תש"ס 2000 .
- מרדכי קרמניצר ומיכל קרמר, כבוד האדם כערך חוקתי מוחלט במשפט הגרמני, האם גם בישראל?, המכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"א.
- נחום רקובר, "גדול כבוד הבריות - כבוד האדם כערך-על", הוצאת מורשת המשפט בישראל, ירושלים ה'תשנ"ט.
- אמנון שפירא, דמוקרטיה ראשונית במקרא:יסודות קדומים של ערכים דמוקרטים,תל אביב:הילל בן חיים- הקיבוץ המאוחד, 2009. פרק א' 'כבוד האדם במקרא', עמ' 54-35.
קישורים חיצוניים
- אורית קמיר, כבוד וכבוד האדם בחברה ובמשפט בישראל, בבלוג "אורית קמיר"
- אורית קמיר, מדוע עדיף (שוויון) כבוד האדם על שוויון החירות?, המשפט 23, מרץ 2007.
- אורית קמיר, כבוד סגולי (Dignity), פרק מהספר "שאלה של כבוד : ישראליות וכבוד האדם"
- דורון שולצינר, "כבוד האדם - הצדקה, לא זכות", המשפט 21, עמ' 23 (2006)
- אלוף הראבן, האמנם מדינת כבוד האדם?, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2003.
- בין אדם לאדם - העמותה לקידום כבוד האדם
- נחום רקובר, גדול כבוד הבריות, ירושלים תשנ"ט
- אהרן ברק, הזכות החוקתית להגנה על החיים, הגוף והכבוד, משפט וממשל י"ז 1–2
- אביחי דורפמן, כיבוד האדם והמשפט החוקתי הישראלי, עיוני משפט לו, תשע"ג
24566867כבוד האדם