ז'אן-ז'אק רוסו

ז'אן-ז'אק רוסו
Jean-Jacques Rousseau

לידה	28 ביוני 1712 , הרפובליקה של ז'נבה (צר')
פטירה	2 ביולי 1778 (בגיל 66) ארמנונוי (צר'), ממלכת צרפת
זרם	הנאורות הצרפתית
תחומי עניין	פילוסופיה פוליטית, פילוסופיה של החינוך
הושפע מ	אפלטון, תומאס הובס, שפינוזה, ג'ון לוק, מונטסקייה
השפיע על	עמנואל קאנט, קרל מרקס, ג'ון דיואי, פרידריך ניטשה, אדמונד ברק, הרברט מרקוזה

ז'אן-ז'אק רוסו (בצרפתית: Jean-Jacques Rousseau;‏ 28 ביוני 1712 – 2 ביולי 1778) היה פילוסוף, סופר, תאורטיקן פוליטי, מלחין ותאורטיקן של החינוך מז'נבה שפעל בעיקר בצרפת. רוסו נחשב לאחד מהפילוסופים החשובים של עידן הנאורות, ורעיונותיו השפיעו על המהפכה הצרפתית, כמו גם על התפתחות התאוריה הסוציאליסטית ועל תנועת הלאומיות. עבודתו החשובה, "האמנה החברתית", שראתה אור ב-1762, הפכה לאחד הספרים המשפיעים בפילוסופיה הפוליטית של תרבות המערב.

רוסו עסק בפילוסופיה של החינוך, ונחשב להוגה הדעות הראשון שהציג מתווה לחינוך של ילדים בגישה טבעית. הוא תרם לתחום המוזיקה, הן כתאורטיקן והן כמלחין. ספרו "הווידויים" (Les Confessions), שיצא לאור לאחר מותו, היה לאביה של האוטוביוגרפיה המודרנית, בשל הדגש ששם על ראייה סובייקטיבית מכוונת, וללא ניסיון לחתור לאמת כלשהי. ספרו "ז'ולי, או אלואיז החדשה" (Julie, ou la nouvelle Héloïse) היה לרב מכר בתקופתו.

חייו

הבית שבו התגורר רוסו עם פרנסואז-לואיז דה ואראן. כיום משמש הבית כמוזיאון המוקדש לרוסו

שגרירות צרפת בוונציה, שבה שירת רוסו כמזכיר של השגריר הצרפתי

ארונו של רוסו בפנתאון בפריז

רוסו נולד בז'נבה (כיום בשווייץ) בשנת 1712, כאשר העיר הייתה רפובליקה עצמאית, ולא חלק משווייץ כפי שהיא כיום. במהלך חייו תיאר עצמו כאזרח ז'נבי. אמו, סוזאן ברנאר רוסו, מתה מספר ימים לאחר לידתו. אביו אייזק, שהיה שען, נטש אותו בגיל עשר על מנת להימלט מעונש על השתתפות בדו-קרב. רוסו הצעיר הועבר לרשות משפחת אמו, והושם תחת השגחתו של כומר בבוסי שליד ז'נבה. חינוכו בילדותו כלל אך ורק את קריאת ספרו של פלוטרכוס "חיי אישים" ודרשות ברוח הדת הקלוויניסטית. אחותו של הכומר התייחסה אליו בקפדנות, ונהגה להענישו במכות.

בגיל 13 עזב רוסו את משפחתו. בתחילה ניסה את כוחו בז'נבה כשוליה לגלף ולנוטריון. ב-14 במרץ 1728, בגיל פחות משש עשרה, עזב רוסו את ז'נבה.

כדי להתקבל בחברה המיר את דתו לדת הקתולית. ב-1742 עזב רוסו לפריז על מנת להציג בפני האקדמיה למדעים את שיטתו למספור תווים מוזיקליים, המבוססת על קו יחיד המציג מספרים שייצגו את המרווחים בין התווים, ונקודות ופסיקים המציגים ערכים של מקצב: המטרה הייתה ליצור טבלטורה שתאפשר להדפיס תווים בדפוס נייד רגיל, בלי להזדקק לתחריטי נחושת ייעודיים ויקרים. האקדמיה דחתה את השיטה כבלתי מעשית ולא מקורית.

בין 1743 ל-1744 שימש רוסו כמזכירו של השגריר הצרפתי בוונציה, שממשלה הרפובליקני עתיד היה להיות מוקד להתייחסויות רבות בהגותו הפוליטית. לאחר מכן שב לפריז, שם נולדו לו חמישה ילדים מתרז לווסור (Levasseur), תופרת חסרת השכלה. רוסו לא חשב שיוכל לגדל את הילדים. כולם נזנחו בבית יתומים לאחר לידתם, ואין מידע לגבי גורלם. מאוחר יותר היוותה נטישת הילדים מקור למבוכה רבה עבורו, גם משום שהוא נודע כהוגה שכתב על חינוך וכבעל תאוריות מקיפות בנוגע לגידול ילדים. אויביו, כוולטר, השתמשו במידע זה להתקיפו.

בעודו בפריז התיידד רוסו עם דני דידרו, והחל לתרום מאמרים לאנציקלופדיה הגדולה שערך דידרו. הוא החל לכתוב בנושאי מוזיקה, ולאחר מכן עסק בכלכלה ובפוליטיקה. ב-1755 כתב עבור דידרו מאמר חשוב על כלכלה פוליטית. לאחר מכן ניתק את יחסיו עם דידרו. ב-1749 כתב מאמר לתחרות שערכה האקדמיה של דיז'ון. המאמרים שהוגשו לתחרות היו אמורים להתמודד עם השאלה "האם התפתחות האמנות והמדע הייתה חיובית מבחינה מוסרית?". הוא הגיש לתחרות מאמר בשם "Si le rétablissement des sciences et des arts a contribué à épurer les mœurs" ("[דיון בשאלה] האם התבססות המדעים והאמנויות תרמה לטיהור המוסר") הידוע גם כ"מאמר על האמנויות והמדעים". המאמר זיכה אותו בפרס הראשון בתחרות, והביא לו תהילה ומוניטין. במאמר הביע רוסו את העיקרון בדבר הטוב הטבעי הטבוע באנושות, שעליו עתידה הייתה להתבסס כל הפילוסופיה שלו לאחר מכן. כתוצאה מכך ענה בשלילה על השאלה המופיעה בכותרת המאמר: רוסו טען שהרעיון נולד בראשו ברגע של השראה פתאומית, בעודו קורא את המודעה על התחרות בדרכו לבקר את חברו דידרו, ששהה בבית הכלא בוונסן.

פסל של ז'אן ז'אק רוסו הנמצא באי קטן הנושא את שמו על הנהר רון בז'נבה (שווייץ)

גם בתקופה זו המשיך רוסו בפעילותו המוזיקלית, ובשנת 1752 הלחין וכתב את הליברית לאופרה "נביא הכפר" (Le Devin du Village) שהוצגה בפני המלך לואי ה-15. ביקור של להקת אופרה איטלקית בצרפת באותה השנה הביא למריבה בין תומכי האופרה הצרפתית ותומכי האופרה האיטלקית, שבה תמך רוסו, הוא יצא חוצץ כנגד ז'אן-פיליפ ראמו, המלחין הראשון במעלה של האופרה הצרפתית החדשה.

ב-1754 שב רוסו לז'נבה וקיבל על עצמו שוב את הדת הקלוויניסטית. אזרחות העיר הושבה לו, והוא השלים את עבודתו הגדולה "על המקור והיסודות של אי-השוויון בין בני האדם". בשלב זה החל רוסו ללקות באי יציבות מבחינת יחסיו עם סביבתו, וניער מעליו את חבריו ותומכיו כדידרו ואחרים, כמו גם את תומכיו הכספיים. לאחר שניתק את יחסיו עם האנציקלופדיסטים היה לבן חסותו של הדוכס מלוקסמבורג, שהיה אחד מעשירי אירופה.

ב-1761 פרסם רוסו את הנובלה המצליחה - "ז'ולי, או אלואיז החדשה" (Julie, ou la nouvelle Héloïse). ב-1762 פרסם את שני ספריו החשובים - "על האמנה החברתית, עקרונות הזכות הפוליטית" (Du Contrat Social, Principes du droit politique) ולאחריו "אמיל, או על החינוך" (Émile ou De l'éducation). שני הספרים כללו ביקורת על הדת, ונאסרו לפרסום הן בצרפת והן בז'נבה. רוסו נאלץ להימלט ממאסר, ונדד בין ערים שונות בשווייץ, תוך שהוא נמצא תחת חסותו של פרידריך השני, מלך פרוסיה, שפעל באמצעות לורד קית', סוכנו בשווייץ. בתקופה זו כתב "פרויקט חוקתי לקורסיקה".

לאחר ששהותו בשווייץ הפכה למסוכנת, קיבל מקלט אצל הפילוסוף דייוויד יום באנגליה, ב-1765. בשהותו בביתו של יום פיתח רוסו הזיות בדבר קשר שקשר כנגדו יום ולכן נמלט בחזרה לצרפת ב-1767, תוך שהוא משתמש בשם בדוי, שכן הכניסה לצרפת נאסרה עליו. ב-1768 נישא לתרז, נישואין בלתי חוקיים, וב-1770 שב לפריז. על אף שהתנאי לחזרתו היה כי לא יפרסם עוד ספרים, לאחר כתיבת "וידויים" האוטוביוגרפי, החל להקריא את ספריו באירועים פרטיים. הספר פורסם כארבע שנים לאחר מותו.

וזאת תחילתו: "הוגה אני תוכנית שאיש לא הגה מעולם. ומשתוגשם - איש לא יוכל לחקותה. רוצה אני להראות לאחי בני אנוש אדם בכל אמיתות טבעו ואדם זה הוא אני".

"נולדתי גוסס למחצה; כמעט נואשו מחיי. נשאתי בגופי זרעיו של חולי שהלך והתגבר עם השנים" (שם). הספר וידויים כתוב בפתיחות שאכן לא הייתה מקובלת באותה תקופה. רוסו מתאר את אישיותו ואת מעידותיו המוסריות הקטנוניות לאורך מאות עמודי "הווידויים" ללא שום עכבה כמעט.

על יחסו לכסף כתב:" כביכול חברו אצלי קמצנות כמעט שפלה ובוז גדול לכסף- - -אני מבזבז בחשאי, ולמען הנאתי בלבד; מצבי המעורער מביאני תמיד לידי חשש"- - -ומרוב להט בתשוקה נעשיתי-עצל- בפעולה "עמ' 66).

הוא מתאר את מניעיו כמידיים "הואיל והעתיד אינו ודאי, נראו לי תמיד תוכניות ארוכות טווח כפתיון של שוטים. ככל אדם גם אני מטפח לי תקוות, ובלבד שטיפוחן לא יעלה לי במאומה; אך אם צריך לטרוח הרבה בשבילן, שוב אין לי עניין בזה" (עמ' 149 שם).

רוסו המשיך לכתוב עד מותו. בשנת 1772 הוזמן לנסח חוקה חדשה לפולין, שהייתה עבודתו הפוליטית החשובה האחרונה. ב-1776 כתב ספר של דיאלוגים, והחל לעבוד על יצירה בשם "הזיותיו של המטייל הבודד". על מנת להתפרנס בתקופה קשה זו עבד כמעתיק תווי מוזיקה. בשל מצבו הנפשי הקשה וההזיות שמהן סבל, התבודד ולא חיפש חברת אחרים. ב-1778 מת בעת טיול בוקר באחוזתו של המרקיז דה ז'יראדן, מצפון לפריז. לאחר מותו זכה להכרה ולהוקרה. בשנת 1794 הועברו עצמותיו לפנתאון, שבו טמונים גדולי בניה של צרפת, וארונו הוצב לצד ארונו של וולטר, יריבו הגדול.

הפילוסופיה של רוסו

החברה והטבע

רוסו ביסס את הפילוסופיה שלו על הפער בין החברה האנושית ובין טבע האדם. הוא הסיק כי יצר לב האדם טוב מטבעו, וכי במצבו הטבעי האדם הוא "פרא אציל". מצב טבעי זה הוא המצב שבו נמצאים כל יתר היצורים שאינם האדם, ובו היה מצוי האדם בטרם נוצרו החברה האנושית והציוויליזציה. יצירתה של החברה משחיתה את האדם האצילי מטבעו. רוסו ראה בחברה דבר מלאכותי, וטען כי התפתחות החברה, במיוחד התפתחות המוסדות היוצרים תלות הדדית חברתית, נוגדת את טובת בני האדם.

לפי רוסו, השפעתה השלילית של החברה על האדם האצילי מטבעו, מביאה להידרדרות ה"Amour de soi" או יצר ההישרדות והאינטרס הטבעי שבהם ניחן האדם לכלל "amour-propre", האגואיזם המוגזם, הגאווה ההרסנית, שהיא מלאכותית ומכריחה את האדם להשוות עצמו לאחרים, וליצור פחד, שמחה לאיד, ורעות חולות נוספות.

ב"מסה על האמנויות והמדעים" טוען רוסו שהמדעים והאמנויות לא הטיבו עם המין האנושי, שכן אינם צרכים אנושיים, אלא תוצאה של גאוות הבל. יתרה מכך, ההזדמנויות שנוצרו לזמן פנוי ולמותרות, הביאו להשחתת המין האנושי. הוא טען שהתקדמות הידע הופכת את הממשלות לחזקות יותר, ומוחצות את החירות האישית. הוא הסיק שההתקדמות החומרית ממעיטה את האפשרויות ליחסי ידידות אמיתיים בין בני אדם, ומחליפה אותם בקנאה, בפחד ובחשד.

ה"מסה על אי-השוויון" שבאה לאחריה, עקבה אחר התקדמותו והתנוונותו של המין האנושי מן המצב הטבעי הקדום, אל החברה המודרנית. רוסו טען כי בני האדם המוקדמים חיו באופן מבודד ונבדלו מהחיות שבקרבן חיו ברצונם החופשי. הוא אף טען כי בני אדם פרימיטיביים אלו היו בעלי מניע בסיסי לדאוג לעצמם, ויכולת טבעית לחמלה ולרחמים. כאשר בני האדם הוכרחו להתאגד, בלחץ גידול האוכלוסין, הם עברו שינוי פסיכולוגי והחלו לחשוש ממה שיאמרו עליהם האחרים. רוסו ייחס מודעות עצמית זו לתור הזהב של הפריחה האנושית. אך התפתחות החקלאות והשימוש במתכת, הקניין הפרטי וחלוקת העבודה הובילו לתלות הדדית גדלה והולכת ולאי-שוויון. התוצאה הייתה מצב של עימות, שהוביל את רוסו לטעון שהמצב הטבעי הומצא כסוג של אמנה חברתית שהציעו בעלי הכוח והעשירים. אמנה מקורית זו הייתה פגומה מאוד, בכך שהעניקה יתרונות אדירים לבעלי הכוח על פני האוכלוסייה בכללותה, וכך ביססה את אי השוויון כבסיס להתאגדות האנושית.

התאוריה הפוליטית של רוסו

הדף הראשון של "האמנה החברתית"

עבודתו החשובה ביותר של רוסו היא "האמנה החברתית", שהטקסט שלה מתחיל במשפט המפורסם: "האדם נולד חופשי ובכל מקום כבול הוא באזיקים". הספר מתווה את הבסיס לסדר פוליטי לגיטימי. הספר פורסם ב-1762 והפך לאחד הספרים המשפיעים בפילוסופיה הפוליטית של תרבות המערב.

בספר זה טוען רוסו כי המצב הטבעי הוא מצב גרוע, שלא ניתן להתקיים בו, מצב שאין בו חוק או מוסר, וכי בהיותו במצב זה היה על המין האנושי להתאגד וליצור חברה, או להיעלם מן העולם. במצב הטבעי מצוי האדם בתחרות מתמדת עם אחיו, תחרות ללא חוקים, שבה שולט הכוח; רק לאחר היווסדות המוסדות החברתיים האדם הוא בן חורין. רק באמצעות יצירת אמנה חברתית הזונחת את הרעיונות על הזכות הטבעית, יכולים בני האדם לשמר את עצמם ולהישאר חופשיים, וזאת מכיוון שהם מוסרים מרצונם את חירותם לסמכותו של הרצון הכללי (מונח אותו נטל מניקולא מלבראנש), המבטיח אותם משיעבוד לרצונו של החזק. אותו רצון כללי, שהוא המדינה, כולל את הרצון הפרטי של כל אחד מהפרטים שמסרו בידי המדינה את חירותם, וכך שומר חירות זו, ובה בעת יוצר בסיס חוקי ומוסרי לקיום האנושי.

בעוד שרוסו טוען כי הריבונות חייבת להישאר בידי העם (ומכאן, למשל, התנגדותו לממשל על ידי נציגים, כגון הדמוקרטיה הייצוגית), הוא גם מבחין בין הריבון ובין הממשלה. בידי הממשלה ניתנת החובה ליישם ולאכוף את הרצון הכללי. רוסו סבר כי העם צריך להיות המחוקק (ולא נציגיו), וכי סמכויות הביצוע יינתנו לקבוצה קטנה של אזרחים, שאינם אדוני העם כי אם פקידיו, ובידי העם הכוח לפטרם כרצונו, וזאת גם במקרים של שלטון הנופל בידי משפחה אחת או בידי קבוצה או מעמד מצומצמים. את הידרדרות הממשל האידיאלי לכלל עריצות ניתן למנוע באמצעות אספות עם תכופות, שבהן תישאלנה שתי שאלות - האחת "הֲיִיטב בידי הריבון לקיים את הצורה הנוכחית של הממשל" והשנייה "הֲיִיטב בידי העם להשאיר את ההנהלה בידי אותם האנשים שהם ממונים עליה כעת?". עם כל זאת, סבר רוסו כי יחיד המתנגד לפעולת משטר זה, ניתן לנקוט כלפיו בצעדים חמורים, ו"כל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחוהו לכך הגוף כולו. דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חופשי".

רעיונותיו אלו של רוסו שימשו כבסיס לתנועות דמוקרטיות ורפובליקניות, לתנועות לאומיות ואף לסוציאליסטים. גם בימינו, כשתקשורת המחשבים וטכנולוגיית התקשורת המתקדמת הופכות את החזון בדבר הביטוי העממי הישיר למציאות, יש הנדרשים לתורתו של רוסו. בדבריו בדבר "הכורח להיות חופשי" יש הד למשטרים הרודניים של המאה ה-20 שקמו כמאתיים שנים לאחר שכתב את ספרו.

במקביל, רוסו סבר כי המלחמה מנוגדת למצב הטבעי ורק הסדר הפוליטי גורם למלחמה: ”"במצב הטבע, אם כן, אין מלחמה כללית של כל אדם נגד כל אדם; הגזע האנושי לא נוצר על מנת להשמיד את עצמו"”.

החינוך

רוסו הביע את דעותיו על החינוך בספרו "אמיל", מעין נובלה בדיונית העוסקת בגידולו של נער צעיר בשם אמיל על ידי רוסו עצמו - המשך של מסורת ארוכה של ספרים בתבנית דומה, העוסקים בחינוך ילדים ובעקרונות שיש להקנות להם. רוסו מגדל את אמיל בכפר, מקום שהוא מאמין שבו האנשים קרובים יותר למצב הטבעי מאשר בעיר, שבה ילמד מנהגים רעים פיזיים ואינטלקטואליים. מטרת החינוך, אומר רוסו, היא ללמוד לחיות, ואת זה יש להשיג באמצעות הליכה בעקבות המורה המבוגר, היכול להראות את הדרך אל החיים הטובים.

גדילתו של הילד מחולקת לשלושה שלבים. הראשון הוא עד גיל 12 בערך, כאשר חישובים וחשיבה מסובכת אינם אפשריים, והילדים, על פי תפיסתו של רוסו, קרובים להיות חיות. השני, בין 12 ל-16, כאשר ההיגיון והחשיבה ההגיונית מתחילים להתפתח, ולבסוף מגיל 16 ואילך, כאשר הילד גדל להיות מבוגר. בשלב זה מוצא אמיל נערה צעירה שתלווה אותו.

הספר מבוסס על רעיונותיו של רוסו בדבר החיים הבריאים. הנער חייב לפתח הן את גופו והן את האינטלקט שלו, ולהימנע מן הצרות והרעות החולות של חיי העיר, האינדיבידואליזם ההרסני והמודעות העצמית המוגברת המצויים בעיר.

חינוכו של אמיל אינו נייטרלי מבחינת מגדר: החינוך שהוא מציע לסופי, הנערה שלה מיועד אמיל להינשא, שונה בהרבה מזה של אמיל. סופי, המייצגת את האידיאל הנשי, מחונכת להיות צייתנית לבעלה, בעוד שאמיל, המייצג את האידיאל הגברי, מחונך להיות אדם עצמאי. זה אינו מאפיין מקרי; ביסודו עומדת ההבחנה הליברלית המקובלת בין הפרטי ובין הציבורי.

על דרך החינוך ב"אמיל" עלתה ביקורת כי הרעיונות אינם מעשיים.
בנוסף, ניסיונו המעשי של ז'אן-ז'אק רוסו בחינוך, לא היווה הצלחה;
רוסו שימש פעמיים מחנך של ילדים ממשפחות אצולה, אך שני ניסיונות אלו לא היו מוצלחים ולפי הודאתו של רוסו עצמו "הם לא סרו למרותו והוא לא הועיל להם בדבר". כהורה, רוסו מסר את חמשת ילדיו לבית יתומים וכך נמנע מכל קשר לחינוכם. מאוחר יותר הביע רוסו חרטה על כך.
קיימת הערכה לפיה הספר "אמיל" נכתב מתוך ייסורי מצפון של רוסו על כשליו אלו.

גם נושא הספר, חינוך, הביא לזניחת הספר על ידי רבים מקוראיו ה"פוליטיים" של רוסו.

הדת

דעותיו של רוסו על הדת עוררו מחלוקת בקרב בני זמנו. טענתו כי האדם טוב מטבעו סתרה את הדוקטרינה של החטא הקדמון. רוסו ראה בנצרות דת טובה וחיובית, המבוססת על יסודות מוסריים שניתנו למאמינים הנוצרים, אך מצא בה פגם: שהיא מחנכת את המאמינים בה להיות כפופים לעריצות, ובאחת ההתבטאויות שלו המטילה ספק בפרשנות הנוצרית לתנ"ך, לעומת הפרשנות היהודית הוא אף כותב:

באוניברסיטת סורבון אין כל ספק שהנבואות על המשיח מתייחסות לאותו האיש. באותה מידה של ודאות ברור לרבני אמסטרדם, שאין לנבואות הללו כל קשר אליו. נראה שלעולם לא אדע מה באמת טוענים היהודים, כל עוד אין להם מדינה חפשית, בתי מדרש ואוניברסיטאות, שבהם יוכלו לדבר ולדון ללא סכנה. רק אז נוכל לדעת מה בפיהם.

— רוסו, "Emile" ספר רביעי

בספרו על האמנה האזרחית הבחין רוסו בין "הדת הטבעית" שהיא עבודת הקל בלב האדם, הפשוטה והטהורה, בין "הדת האזרחית" שהיא הביטוי הממסדי לדת במדינה אחת, שלה יש חוקים ופולחן משלה, הקובעים זכויות וחובות, ובין סוג שלישי של דת המנוגדת למדינה, ויוצרת סתירה בין חוקי הדת וחוקי המדינה, כדוגמת דת הלאמות, דת היפנים, ודתם של הנוצרים ברומא העתיקה.

רוסו סבר כי דת מן הסוג השלישי היא פסולה, והיתרון בדת מן הסוג השני הוא כי היא מאחדת את אהבת הקל עם אהבת המולדת, אך מטבעה היא מיוסדת על טעות ושקר, והופכת את בני האדם למאמינים באמונות טפלות. רוסו הטיף לדת אזרחית בעלת עיקרים פשוטים, הכוללים את ההכרה במציאות הקל, את הקדושה של האמנה החברתית של החוקים, ואת פסילת אי-הסובלנות הדתית. לדעת רוסו על הריבון, הוא העם, לקבוע את עיקרי האמונה האזרחית, לאו דווקא כדוקטרינה דתית, אלא כדעה חברתית הנדרשת מאזרח טוב. אדם שיסטה מן הדעה לא יהיה "כופר בעיקר" אלא פשוט אזרח לא טוב ולא רצוי, והריבון יהיה רשאי לגרשו מהמדינה.

לדעת רוסו, אם עוזבים את הדת עוזבים את המוסר ואת הצווים המוסריים. מכאן שאתאיסט לדעתו לא יכול להיות אזרח טוב, כי מי שאינו מאמין בקל אינו אדם מוסרי.

דעות אלו הביאו להחרמת ספריו בצרפת ובז'נבה.

השפעתו

דיוקן של רוסו מאת אלן רמזי, 1766

רעיונותיו של רוסו היו בבסיס הפילוסופיה של עידן הנאורות והגיעו להשפעה בתקופת המהפכה הצרפתית. עם זאת, לא ניתן לומר שרעיון ריבונות העם של המהפכנים תאם את רעיונותיו הפוליטיים של רוסו, שלא רצה בדמוקרטיה הפועלת דרך נציגים, ולכן לא ניתן לראות במהפכה פרי רוחו של רוסו. כותבים כהגל ובנז'מין קונסטן האשימו את רעיונותיו של רוסו באכזריות שאליה הגיע שלטון הטרור בתקופת המהפכה, אך טענות אלו אינן מקובלות על הוגים אחרים.

רעיונותיו של רוסו על הדמוקרטיה שונים אף הם מן הגישות של הדמוקרטיה הליברלית הנהוגות כיום. פרט להתנגדותו לדמוקרטיה ייצוגית, שקיבלה את צורתה המודרנית ואת הבסיס האידאולוגי שלה בכתבי הפדרליסט שפרסמו ג'יימס מדיסון, אלכסנדר המילטון וג'ון ג'יי בעשור שלאחר מותו, הבחין רוסו גם בין "הרצון הכללי" ו"רצון הרוב". רוסו סבר כי לא תמיד רצון הרוב הוא הצודק, וכי מטרת הממשל הטוב היא להבטיח את החירות, השוויון והצדק לכל אזרחי המדינה, ואחת היא מהו רצון הרוב. עם זאת, רוסו לא ייחס להבדל בין רצון הרוב והרצון הכללי חשיבות מכרעת, שכן סבר כי הפרט, כיצור תבוני ורציונלי, יגשים את רצונו הפוליטי בדרך שתיצור הסכמות מוחלטות. בראייתו את הפרט כיצור רציונלי הכשיר לקבלת הכרעות ואזרחות פעילה, הצטרף רוסו להוגים בני דורו, שערערו את בסיס המלוכנות האבסולוטית הנהוגה בימיהם מחד, אך לא הגבילו את מוסרות שלטון העם, באופן בו נהגו אבות החוקה האמריקנית, מאידך. ג'ון סטיוארט מיל בחיבורו המפורסם ביותר, "על החירות", שלל מכול וכול את הרעיון שהחברה כגוף רשאית לכפות את עמדותיה ורצונותיה על היחיד, ולו גם השקפותיו ודבריו של אותו יחיד אינן עולות בקנה אחד עם מה ש"הכלל" רואה כנכון או כצודק.

פניה עוז-זלצברגר מתייחסת לנקודה זו במאמר שכתבה ומציגה בו את הפרשנות הבאה: "במאה העשרים התברר שהרצון הכללי הוא עניין שנוי מאוד במחלוקת, וכי הליכים "רציונליים" לקבלת החלטות מדיניות וחברתיות לא תמיד מניבים תוצאות "רציונליות". אבל בעיות אלה עוד לא הקדירו את אופק שמיהם של הוגי המאה השמונה-עשרה, שמסעם התבוני אל המדינה היותר טובה הוביל אל החוקה האמריקנית, אל הגיליוטינה והסוציאליזם".

יעקב טלמון, הוגה רעיון ה"דמוקרטיה הטוטליטרית" מצא את שורשיה בתורת "הרצון הכללי" של רוסו כפי שהובעה בספר זה. לדעת טלמון, האמונה בחופש והשאיפה של אסכולות חברתיות מדיניות אוטופיסטיות כקומוניזם לממשו, מתיישבות לכאורה עם שימוש באמצעי כפייה לצורך הגשמת הרעיון האוטופי, ומכאן קצרה הדרך אל ה"דמוקטטורה". הפסקה המופיעה בספר א' פרק ז', שלפיה "כל מי שימאן להישמע לרצון הכללי, יכריחוהו לכך הגוף כולו, דבר זה אין פירושו אלא זה שיכריחוהו להיות חופשי", מקבלת לאור ניסיון המאה ה-20 משמעות חמורה וקשה.

אחד העקרונות הבסיסיים בפילוסופיה הפוליטית של רוסו הוא כי הפוליטיקה והמוסר צריכים להיות כרוכים יחדיו, ואין להפרידם. כאשר המדינה נכשלת בפעולה שאינה מוסרית, היא אינה מתפקדת באופן הראוי וחדלה מלייצג את הרצון הכללי של הריבון, הוא העם, ובכך מאבדת את סמכותה כלפי היחיד.

רעיונותיו של רוסו על החינוך, שעיקרם החינוך באמצעות התנסות ישירה, מעבר ללימוד באמצעות הספרים, והתייחסות לחינוך רגשות הילד מעבר לפנייה להגיונו, השפיעו על התאוריה החינוכית המודרנית.

בכתביו המוקדמים זיהה רוסו את הטבע עם המצב הפרימיטיבי של האדם הפראי; לאחר מכן התייחס אל הטבע כספונטניות של ההליך שבאמצעותו האדם בונה את אופיו ועולמו. הטבע מסמל שלמות וכבוד עצמי, בניגוד לשיעבוד שכופה החברה על האדם. מכאן שהחזרה אל הטבע על פי רוסו משמעה שחרור האדם מכבלי החברה וממוסכמות הציוויליזציה. רעיון זה הפך את רוסו לאחד מאבות התנועה הרומנטית, על אף שמבחינה כרונולוגית ורעיונית הוא שייך עדיין לעידן האורות.

כתבי רוסו בעברית

• אמיל או על דבר החנוך, לקט ותרגם מן המקור אשר בן-ישראל, הוצאת דב-בר אהרונסון, תש"ה, 1945.
• אמיל או על החינוך, תרגום: ארזה טיר-אפלרויט, ערך עמוס הופמן, הוצאת מאגנס, כנרת זמורה-ביתן, דביר, 2010.
• האמנה החברתית, תרגם עידו בסוק, ערך עמוס הופמן, הוצאת רסלינג, 2006.
• הווידויים, תרגמה והוסיפה הערות אירית עקרבי, הוצאת כרמל, 1999. בתוספת מאמרים מאת יעקב גולומב, נדין קונפרטי-צור ודוד אוחנה.
• הווידויים, תרגם אליהו מייטוס, הוצאת "המתמיד", תשט"ו, 1955.
• הזיות של מטייל בודד, תרגמה אירית עקרבי, הוצאת כרמל, 1992. בתוספת אחרית דבר מאת ברוניסלב בצ'קו.
• מאמרים, תרגם עידו בסוק, ערך יעקב גולומב, הוצאת מאגנס, 1993.
• מסה על מוצא הלשונות : שבה ידובר על המלודיה ועל החיקוי המוזיקלי, תרגם עידו בסוק, עריכה מדעית רות הכהן-פינצ'ובר, הוצאת רסלינג, תשס"ח, 2008.
• על האמנה החברתית או עקרוני המשפט המדיני, תרגם יוסף אור, ערך ח"י רות, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1932 (יצא לאור במהדורות רבות, האחרונה בתשנ"ט).
• מכתב לד'אלמבר, על התיאטרון, תרגום ארזה טיר-אפלרויט, ערך עמוס הופמן, הוצאת כרמל, 2017

לקריאה נוספת

• N.J.H.Dent, Rousseau : An Introduction to his Psychological, Social, and Political Theory, Oxford: Blackwell, 1988.
• D.Gauthier, Rousseau: The Sentiment of Existence, Cambridge University Press, 2006.

• רועי ברנד, לאהוב לדעת - חיי הפילוסופיה מסוקרטס עד דרידה, רסלינג, 2016, הפרק "לספר לאחרים על הבדידות - רוסו ב'הזיות של מטייל בודד'", עמ' 65–81.(הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• יצחק לאור, רוסו אפרופו ארנדט, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2006, על "האמנה החברתית" של רוסו
• האתר של "Rousseau Association"
• ג'יימס א' אורמסון (עורך), בן עמי שרפשטיין (עורך המהדורה העברית), רוסו ז'אן ז'אק, בספר "פילוסופיה" באתר מט"ח
• הספר "אמיל, או על החינוך" באתר "טקסט"
• תומר ריבל, רוסו: היחס בין האינדיבידואל למדינה, מגזין אימגו
• ערן סבאג, ‏"חיים של אחרים" על ז'אן-ז'אק רוסו, באתר iCast‏, 2 ביולי 2012

על ספריו:

• דביר שוורץ, ‏ביקורת על הספר "הזיותיו של מטייל בודד", השילוח 4, מאי 2017

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27994876ז'אן-ז'אק רוסו