אופרה איטלקית

האופרה האיטלקית מתחלקת לשלוש תקופות, תקופת הבארוק, התקופה הרומנטית והתקופה המודרנית. ראשיתה בתקופת הבארוק, בתחילת המאה ה-17, באופרות של יאקופו פרי האיטלקי, "דפנה" ו"אאורידיצ'ה", היצירות הראשונות שיכולות להיחשב לאופרות במובן המקובל כיום.

תקופת הבארוק

קלאודיו מונטוורדי

לא רק המונח, אלא גם אמנות האופרה עצמה מקורה באיטליה. האופרה הראשונה ששרדה עד ימינו, "אאורידיצ'ה", בוצעה לראשונה בשנת 1600 בכלולות אנרי הרביעי מצרפת ומריה דה מדיצ'י בארמון פיטי בפירנצה. את המוזיקה ל"אאורודיצ'ה" כתבו יאקופו פרי וג'וליו קאצ'יני לפואמה איטלקית של המשורר אוטביו רינוצ'יני, המספרת את מעשה אורפיאוס ואאורידיצ'ה. סגנון השירה החביב על פרי וקאצ'יני היה צורה מועצמת של דיבור טבעי, דקלום דרמטי מלווה בנגינת כלי מיתר; טכניקה זו, הידועה בשם מונודיה, פותחה בפירנצה בשנות ה-80 של המאה ה-16. הדקלום, או רצ'יטטיב, קדם איפוא לפיתוח האריות, אם כי תוך זמן קצר התקבל הנוהג לכלול שירים נפרדים וקטעי ביניים אינסטרומנטליים כאשר הזמרים החרישו. הנושא עניין את קלאודיו מונטוורדי, שכתב את האופרה הראשונה שלו, "מעשה אורפיאו" בשנת 1607. האופרה עודנה מבוצעת כיום.

מונטוורדי יצק חיים דרמטיים חדשים במוזיקה האינסטרומנטלית כשעמד על קשר איתן בין המילים לבין המוזיקה האינסטרומנטלית. בביצוע במנטובה השתמשו ב-38 כלים ובמספר רב של קטעי מקהלה ורצ'יטטיבים ליצירת דרמה חיה ותוססת. הייתה זו גרסה שאפתנית פי כמה מן הביצועים הקודמים - עשירה יותר, מגוונת יותר ברצ'יטטיבים, אקזוטית יותר בתפאורה - בתוספת שיאים מוזיקליים חזקים יותר, שפתחו את מלוא האפשרויות לווירטואוזיות של הזמרים. האופרה הציגה לראווה את השלב הראשון של בגרותה בידי מונטוורדי.

בשנת 1613 התמנה מונטוורדי למאסטרו די קאפלה בבזיליקת סן מרקו בוונציה. הוא לא כתב עוד אופרות בתקופת כהונתו שם, אך חיבר מדריגלים משוכללים, שהיוו את הבסיס לאריות שלו.

בשנת 1637 נפתח בית האופרה הציבורי הראשון, "תיאטרו די קאסיאנו" בוונציה, והתקבל בהתלהבות. האופרה שגשגה לצד בידור מוכר ופחות מתוחכם, הקומדיה דל'ארטה. מונטוורדי התחיל שוב לכתוב אופרה. הוא לא ידע זאת, אך סופו היה קרוב. שתי האופרות שלו, "שיבת אוליסס למולדת" (1637) ו"הכתרת פופיאה" (1642) זכו לקבלת פנים נלהבת ביותר ועודן מוצגות בימינו. בשתי האופרות ניכרת עלייה ברורה בגמישות מוזיקלית, המתבטאת במזיגה של רצ'יטטיבים, קטעי סולו, דואטים והרכבים.

מונטוורדי, כך אומרים, היה אחראי להופעת סגנון הבל קאנטו והבופה. בל קאנטו מוגדר כשירה אופראית השמה דגש על נינוחות, טוהר ושלווה בהפקת הצליל ועל טכניקה ווקאלית גמישה ומדויקת; בופה, כשהיא משמשת לתיאור אופרה, משמעה הסתבכויות קומיות, יסודות של פארסה ובורלסקה, יוצא הדופן והבלתי צפוי. יצירותיו, ששיקפו את הלכי הרוח והססגוניות הדרמטית של הליברית במוזיקה שלו, היו לדוגמה ולמופת למלחיני האופרה שבאו אחריו.

מזמן זה ואילך, הלכה האופרה והתבלטה בחיי המוזיקה. תוך ארבעים שנה קמו בוונציה עשרה בתי אופרה. עד סוף המאה הוצגו יותר מ-350 אופרות בתיאטראות החדשים בוונציה וכמספר הזה, פרי עטם של מלחינים ונציאניים, בשאר איטליה. משפחות עשירות רכשו כרטיסי מנוי עונתיים; כרטיסים זולים יותר הביאו קהל אחר; מבקרים זרים באו לוונציה למען המוזיקה. הופעות באופרה וחיבור אופרות היו לאמצעי להשגת מעמד וממון לאמנים כפרטים ושחררו אותם מן התלות בפטרונות החצר.

בין מלחיני האופרה חביבי הקהל במאה השבע-עשרה היו דומניקו גבריאלי (1651–1690) וג'ובאני בונונצ'יני (1670–1747). בונונצ'יני נחל הצלחה עצומה בנאפולי. האופרה שלו, "ניצחונה של קאמילה" (1697), פרסמה את שמו ברבים, הרבה מעבר לחצי האי האיטלקי. האופרות שלו בוצעו בווינה ובלונדון.

התקופה הרומנטית

האופרה הרומנטית, ששמה דגש על דמיון ורגשות, החלה להופיע בראשית המאה ה-19 ובאריות ובמוזיקה שבה, העניקה מימד נוסף לרגשות הקיצוניים שאפיינו את התיאטרון של אותה תקופה. נוסף לכך, יש אומרים, שמוזיקה מעולה מכפרת במקרים רבים על מגרעות בולטות בעיצוב דמויות ובקווי עלילה. ג'ואקינו רוסיני (1792–1868) פתח את התקופה הרומנטית. הצלחתו הראשונה הייתה אופרה בופה (אופרה קומית), "La Cambiale di Matrimonio" משנת 1810. המוניטין שלו עומדים בעינם גם היום, הודות לספר מסביליה שלו. אך הוא כתב גם אופרות רציניות, "אוטלו" (1816) ו"וילהלם טל" (1829).

ממשיכיו של רוסיני בבל קאנטו האיטלקי היו וינצ'נצו בליני (1801–1835), גאטנו דוניצטי (1797–1849) וג'וזפה ורדי (1813–1901). ורדי הוא ששינה כליל את פני הכתיבה האופראית במהלך הקריירה הארוכה שלו. האופרה הגדולה הראשונה שלו שנחלה הצלחה, "נבוקו" (1842) מצאה חן בעיני הקהל בזכות עוצמתה וקטעי המקהלה שבה. Va, pensiero, מקהלת השבויים העברים המתגעגעים לציון, אומצה על ידי הלוחמים לשחרור איטליה ולאיחודה וחיזקה אותם במאבקם. "נבוקו" שייכת לסוגת האופרות בנושאי דת, שהוצגו בתקופה שלפני חג הפסחא, שהיא זמן אבלות בנצרות, "התענית". ורדי ראה לנגד עיניו את "משה במצרים" של רוסיני, ולהדגשת ההיבט הדתי של האופרה הבליט את מקהלת העברים והרבה בתיפלות, הנכללות באופרה, כשבדרך כלל אין אופרה סריה כוללת אלא תיפלה אחת.

בעשור של איחוד איטליה (1860–1870) על ידי ג'וזפה גריבלדי רבו כותבי האופרות האיטלקיות. האופרה באיטליה הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום, רבים הלכו לראות ולשמוע אופרות ולמעלה מ-280 אופרות חדשות נכתבו והוצגו, חלקן בהצלחה רבה. עלילות האופרות הללו לא עסקו דווקא במערכה לאיחוד איטליה אלא בנושאים המקובלים באופרות מאז ומעולם - אהבה, בגידה, יחסים אסורים ומוות טראגי. כמעט כל האופרות הללו נשכחו במשך השנים, גם המשובחות שבהן, בהן "הרוזנת מאמאלפי" (1864) של אריקו פטרלה (1813–1877) ו"מאזפה" (1861) של קארלו פדרוטי (1817-1893).

אחרי "נבוקו" ביסס ורדי את האופרות שלו על נושאים פטריוטיים ועל רבים מן המקורות הרומנטיים הסטנדרטיים: ויקטור הוגו ("ארנאני", 1844); לורד ביירון (Il Duo Foscari, משנת 1844) וויליאם שייקספיר ("מקבת", 1847), אותלו, 1877 ופלסטף, 1893). ורדי ערך ניסויים בצורות מוזיקליות ודרמטיות בכוונה לגלות דברים, שאפשריים רק באופרה. בשנת 1877 יצר את "אותלו", שהדיחה את האופרה של רוסיני ותפסה את מקומה ומבקרי מוזיקה מתארים אותה כמשובחת בכל האופרות האיטלקיות של תקופת הרומנטיקה, שכל המרכיבים המסורתיים, אריות סולו, דואטים ומקהלות, ממוזגים במלואם בשטף המלודי והדרמטי שלה.

האופרה האחרונה של ורדי, "פלסטף" (1893), המבוססת בעיקר על נשי וינדזור העליזות ועל דמות האביר פלסטף מן המחזות הנרי הרביעי, חלק ראשון והנרי הרביעי, חלק שני מאת שייקספיר, השתחררה כליל מכבלי הצורה המקובלת. המוזיקה שלה עקבה אחר טקסט פשוט, רהוט ומהיר והכבוד שהעניקה לדפוסי דיבור רגילים פתח את הדרך לתקופה החדשה בתולדות האופרה, המעמידה את דפוסי הדיבור במקום הראשון. המערכה השנייה השלישית של "פלסטף" מבוססות על מורשת האופרה בופה והקומדיה דל'ארטה ובאמצעותן יצרו בויטו וורדי יצירה מופלאה, שכולה הברקות וחיוכים.

באופרה מתמזגות אמנויות שונות, דרמה מוזיקלית, שכולה שירה, תלבושות, מוזיקה תזמורתית ומחזות ראווה מרהיבי עין, כל אלה, לפעמים, בלי בסיס של סיפור מתקבל על הדעת. מראשיתו בתקופת הבארוק עד צורתו הבשלה בתקופה רומנטית היה זה האמצעי לגילוי מחדש של מעשיות ואגדות, לשחזור ההיסטוריה ולגירוי הדמיון. עם כל אלה נכנסה האופרה לתקופה חריפה יותר ועזת ביטוי: הוריזמו.

התקופה המודרנית

את האופרות האיטלקיות הגדולות ביותר של המאה ה-20 כתב ג'אקומו פוצ'יני (1858–1924). אלה הן "מאנון לסקו", "לה בוהם", "טוסקה" ו"מאדאם באטרפליי". האופרה האחרונה שלו, "טורנדוט", לא הושלמה ולוצ'אנו בריו ניסה להשלים אותה. גם בריו כתב אופרות אך אלה לא נותרו ברפרטואר הבימתי. לואיג'י דאלאפיקולה (1904–1975) כתב שתי אופרות שעמדו במבחן הזמן, "אוליסס" (1960–1968) ו"האסיר" Il Prigioniero בשנים 1944–1948).

לקריאה נוספת

Dr. Anthony A. Abruzzese of the PIRANDELLO LYCEUM Institute of Italian American Studies, Research and Cultural Disemmination.

• פרופ' יהואש הירשברג, "קסם האופרות של ורדי", הוצאת כרמל, ירושלים, 2014

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אופרה איטלקית בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24790724אופרה איטלקית