והיה מחניך קדוש
| מקרא | ספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים י"ג-ט"ו |
|---|---|
| תלמוד בבלי | מסכת ברכות, דף כ"ב - דף כ"ו |
| משנה תורה |
ספר אהבה, הלכות קריאת שמע, פרק ג'; ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ו', הלכות י"ד–ט"ו |
| שולחן ערוך | אורח חיים, סימן ע"ו - סימן פ"ז |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה קצ"א-קצב סמ"ג, עשה קי"ט ספר החינוך, מצוות תקסו–תקסז |
והיה מחניך קדוש היא מצוות עשה המופיעה בפרשת כי תצא, העוסקת בהלכות מלחמה, לפיה יש להתקין שירותים מחוץ למחנה הצבא, ולהחזיק יתד לצורך הכנת מקום לעשיית צרכים וחפירת עפר לכיסוי הצואה.
חז"ל למדו ממצוה זו איסור הלכתי על אמירה או הרהור בדברים שבקדושה במקומות בהם יש דבר מטונף כגון צואה, שתן או ביוב, או במקומות המיועדים לכך, כמו שירותים ובית מרחץ, אף אם הם נקיים. יש שכתבו שעיקר הפסוק בא ללמד על איסור זה.
מקור הדין
המקור לדין מופיע בתורה, בחומש דברים:
כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ... וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ, וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ
פסוקים אלו נאמרו בהלכות מלחמה, ובכללם על ראשי צבא ישראל לדאוג לשמירת ניקיון מחנה ישראל בכך שיתקינו מקומות מוגדרים מחוץ למחנה לעשיית הצרכים. בנוסף, על כל אחד מאנשי החיל להחזיק יתד לכסות את הצואה[1]. יש שכתבו[2] שמצוות אלו נאמרו במיוחד לעת מלחמה, שבה יש לשמור על נקיות המחנה אף כשאין עוסקים בדברי קדושה, שמשום שה' מתהלך כביכול בקרב המחנה להציל את ישראל - יש לשמור על קדושת המחנה מפני כבודו. אך גם לדעה זו קיבלו חז"ל שאחד מענפי המצווה הוא האיסור להרהר בדברי קדושה במקום צואה וכדומה, ולמדו זאת מהפסוק "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך" לכן "והיה מחניך קדוש"[3].
דעה נוספת היא שעיקר הפסוק מכוון לאיסור דיבור או הרהור בדברי קדושה במקום שאינו נקי, והתורה אמרה את הדין בהלכות מלחמה, להדגיש שאף שם יש להקפיד על כך, מאחר שישראל מהרהרים בדברי תורה בכל מקום, אף בעת מלחמה, לכן חובה על ראשי הצבא לדאוג שלא יכשלו ישראל באיסור זה[4].
התורה מדגישה, שאי-הקפדה על דין זה, עלול לגרום להסתלקות השכינה מעם ישראל: ”וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא־יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ”[5].
בתלמוד מובאות מספר דרשות בגנות העוברים על האיסור:
אמר רבי מיאשה בר בריה דרבי יהושע בן לוי עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו[6]. רבי אסי אמר: הוי מושכי העון בחבלי השוא[7][א]. רב אדא בר אהבה אמר מהכא: כִּי דְבַר ה' בָּזָה[8]. ואם פסק מה שכרו? אמר רבי אבהו, עליו הכתוב אומר: ובדבר הזה תאריכו ימים[9].
דין נוסף הנלמד מפסוק זה, שבשעה שהאדם מדבר דברי קדושה, לא יראה ערווה, וערוותו לא תהיה גלויה[ב][1]. שני הדינים - לענין צואה ולענין ערווה - חלוקים במספר דינים עיקריים: בערווה, האיסור הוא רק כשבאפשרותו לראות את הערווה, וכן האיסור לא כולל הרהור בדברי תורה; לעומת זאת בצואה וכדומה האיסור קיים גם כאשר הצואה בטווח של ארבע אמות לכל צדדיו, וגם בחשיכה, ואפילו מחשבה אסורה בסביבת צואה. מאידך, בעוד שכיסוי זכוכית מועיל לצואה אף שהיא נראית דרכו, לערווה, כיסוי זכוכית או חלון אינו מועיל.
התקנת שירותים והחזקת יתד
בפסוקים אלו מופיעים ציווים הנוגעים בשמירה על נקיון המחנה הצבאי: התקנת מקום יעודי מחוץ למחנה עבור שירותים[ג], ולהחזיק יתד לצורך הכנת מקום לעשיית צרכים וחפירת עפר לכיסוי הצואה.
בעוד חיוב הכיסוי הוא רק בצואה, לרוב השיטות חובת היציאה מחוץ למחנה היא אף בהטלת שתן[10] אך הרב יוסף שטיינהארט סובר בדעת הרמב"ם שאין צורך בהטלת מים לצאת מחוץ למחנה[11].
הראשונים נחלקו האם התקנת שירותים והחזקת יתד הן מצוות נפרדות[12] או מצוה אחת.[13]
הראשונים מבארים שטעמם של מצוות אלו הוא, בשל הקדושה של בני ישראל, ובפרט של החיילים בשדה הקרב שהיו נקיים מחטא[14], ראוי שישהו במקום נקי.
בנוסף, מראה של מחנה צבאי נקי, בשונה משאר מחנות הצבא של אומות העולם, ישבח את עם ישראל בעיני שליחים זרים שיבואו למחנה[15].
דעת ספר החינוך שהמצוה נוהגת דווקא בזכרים ולא בנקבות, כיוון שהזכרים הם הנלחמים, ורק בזמן שבית המקדש קיים[16]. הרב יוסף שלום אלישיב סבור שדעת ספר החינוך היא כשל רבי אליעזר ממיץ, שתולה דין זה בקיומו של ארון הברית במחנה, אך לפי הרמב"ם חובה זו היא גם בימינו.[17]
המקומות בהם נוהג דין זה
בתוספתא נאמר שדין זה הוא דוקא במלחמה[18] וכך גם דעת רבנו יונה, הרמב"ם, ספר החינוך, רבי אליעזר ממיץ והסמ"ג[19].
רבי אליעזר ממיץ סובר שהמצוה קיימת רק במחנה בו נוכח ארון הברית[20].
הרמב"ם חולק על כך, וסובר שהמצוה אינה תלויה בנוכחותו של ארון הברית במחנה, אלא במחנה עצמו יש קדושה שצריך לשמור עליה.[21]
דעת הרשב"ץ שהדין להתפנות במקום מיוחד הוא כללי ולא רק במחנה הצבא, כיון שישראל מהרהרים בדברי תורה בקביעות, ודין זה הוא נספח של האיסור לדבר דברי קדושה במקומות מטונפים.[22] רבי אלעזר אזכרי מסביר לשיטתו, שדין זה נאמר דווקא בתוך מצוות המלחמה, לחדש שאין בדין זה הקלות גם לחיילים בקרב, שדינים מסויימים לא חלים עליהם[3].
רש"י על הפסוק מסביר: "חוץ לענן", ומכאן שלמד שדין זה הוא לצאת מחוץ למחנה ישראל בעת שהותם במדבר, שהיו מוקפים בענני הכבוד. כך מבואר גם בתלמוד בבלי[23] ובירושלמי[24].
מלחמת רשות או מצוה
בלשון התוספתא נאמר שדין זה הוא במלחמת רשות, ומכך מובן שבמלחמת מצוה אין חיוב לנהוג כך.
המנחת חינוך מבין גם מספר החינוך שסובר שדין זה נוהג רק במלחמת רשות[25].
המנחת חינוך עצמו חולק על ספר החינוך, וסובר שמצוה זו נוהגת גם במלחמת מצוה, ולכן גם נשים חייבות בה.
התועפות ראם מסביר את שיטת החינוך, שסובר אף הוא שדין זה הוא גם במלחמת מצוה[26].
גם במצפה שמואל [27] הבין מדברי החינוך שסובר אף מלחמת מצוה, ונראה מדבריו שהבין כן גם בשיטת התוספתא עצמה.
דברים שבקדושה במקומות המטונפים
תוקף האיסור
על אף שרוב מוני המצוות מנו את מצוות התקנת שירותים והחזקת יתד כמצווה, אף אחד מהם לא הזכיר את איסור אמירת דברים שבקדושה במקומות המטונפים, מה שמצביע לכאורה, שסברו שאין איסור זה מדאורייתא אלא מדרבנן, והפסוקים הובאו רק בתור אסמכתא.
יתרה מכך, שיטת החינוך שמצווה זו נוהגת רק בזמן הבית, ומכאן נראה שסבר שאין דין זה נכלל במצווה, ועל כך תמה רבי משה גרינוואלד, שהרי לעניין זה, אין חילוק בין זמן הבית לימינו[28].
יש שפירשו, שהפסוקים "והיה מחנך קדוש" וכן "לא יראה בך ערוות דבר" אינם נחשבים למצוות נפרדות אלא לנתינת טעם למצוות שנאמרו לעיל, העוסקות בנקיון המחנה, ולכן, אף-על-פי שמצוות אלו הן מהתורה, לא נמנו בפני עצמן[29].
למעשה, משתמע מהגמרא, וכך מבואר בפוסקים, שדין זה הוא מדאורייתא בעיקרו, אך פרטים אחדים הם מגזירות חז"ל[30].
הדברים שאסור לאומרם
האיסור כולל אמירת קטעי תפילה, ברכות, לימוד תורה, אמירת הלכות וכדומה, וכן שבעת שמותיו של ה' שאינן נמחקים, והוא תקף בכל שפה[31].
בתלמוד מובא, שהאיסור כולל גם ברכת "שלום", מכיון ש"שלום" זהו אחד משמותיו של ה'[32]. רוב הראשונים פסקו דין זה להלכה[33] אך הרמב"ם לא הביא את הדין, ויש שהסיקו מכך שסובר שאין איסור בברכת שלום[34]. להלכה, נפסק בשולחן ערוך שאסור, מלבד בחדר האמצעי של בית המרחץ[35].
יש אוסרים אף לקרוא בשמו של אדם ששמו "שלום" במקומות אלו[36], ויש מתירים[37].
גם המילה "רחמנא" (בארמית: רחמן[38]) נחשבת לשמו של הקב"ה ואסור לאמרה במקום מטונף[39].
לגבי הכינוי "רחום", נחלקו הראשונים: לדעת הרמב"ם אין בו קדושה, ומותר להזכירו בכל מקום[40], ואילו לדעת הראב"ד, מאחר שלכינוי אין משמעות נוספת מלבד התייחסות לה', נחשב אף הוא כשם ה'[41]. בשולחן ערוך נפסק שכינויים אלו מותרים[42], אולם יש מהאחרונים שאוסרים[43]. שאר הכינויים, כגון "נאמן" ועוד - מותרים[31].
פרטי הדין
התורה אסרה לדבר בדברי קדושה בסביבת צואה, שתן[44], אשפה שריחה רע, כלי המיועד לצואה וכלי המיועד לשתן[45]. מלבד אשפה שריחה רע, האיסור הוא גם אם האובייקטים אינם מדיפים ריח. מכיון שהאיסור נאמר בלשון "מחנה" המתייחס למיקום, האיסור קיים במקום בו מונחת הצואה, ברדיוס של ארבע אמות, אף שאינו מול האדם. במקרה בו הצואה נמצאת לפניו, צריך להתרחק עד מקום שלא יכול לראותה, או להפנות את גבו אליה[46].
סוג הצואה האסורה
הצואה שגורמת לאיסור זה היא אפילו צואה יבשה, וגם אם אינה פולטת ריח רע, אך צואה יבשה מאוד - מותרת. בתלמוד הובאו שתי שיטות מה ההגדרה של צואה המותרת: דעה אחת סוברת שצואה שמתפוררת על ידי זריקה היא הצואה המותרת, והדיעה החולקת סוברת שהצואה המותרת היא צואה שמתפוררת על ידי גלגול. להלכה נחלקו בכך הפוסקים: שיטת הרמב"ם והשולחן ערוך שהותרה צואה שמתפוררת על ידי זריקה, ושיטת הרמ"א שהותרה צואה המתפוררת על ידי גלגול[47].
יש להרחיק מצואת אדם קטן, רק אם הגיע למצב פיזי שמאפשר לו לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס[48] אף אם בפועל לא אכל מעולם כך. אך אם עדיין לא הגיע לגיל שבו תינוקות אוכלים שיעור זה, או שגופו חלש ובשל כך לא היה יכול מעולם[49] לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס, אין חובה להרחיק מצואתו, אך עדיף להרחיק אפילו מצואת קטן בן שמונה ימים. גדול - ולעניין זה נחשב לגדול אף ילד בן שש - יש להרחיק מצואתו בכל מקרה[50].
ככלל, אין צורך להרחיק מצואת בעלי חיים אם אין בהם ריח רע, אך ישנם מספר סוגי בעלי חיים שצואתם מסריחה ביותר, ויש להרחיק מצואתם כמו מצואת אדם: שתן וצואה רכה של חמור בזמן שהוא בא מהדרך, וצואת חתול ונמיה. צואת תרנגולים - אם היא אדומה או שהיא מתרנגול הודו. צואת כלב וחזיר יש להרחיק מהם רק אם מונחים בתוכם עורות לעיבוד[51].
שתן
בשונה מהרשימה המנויה לעיל, כנגד שתן האיסור מהתורה הוא רק בשעת הטלתו[52] שאז הוא מאוס יותר[53]. לאחר הטלתו, בזמן שהוא מונח בכלי שאינו עביט של מי רגליים או על הקרקע, אינו אסור מהתורה אלא מדרבנן[54]. בשל כך, ישנם מספר הבדלים בין צואה וכדומה לבין שתן:
- ביטול - בשונה מצואה שיש צורך לכסות אותה בכדי לומר דברים שבקדושה בסמוך לה או מולה, בשתן מספיק לשפוך לתוכו רביעית מים, כדי לבטל את איסורם. חלק מהראשונים[55] פירשו שכמות מים קטנה לא תועיל לבטל כמות גדולה של שתן, ולכן נפסק בשולחן ערוך שיש לשפוך רביעית על כל הטלה[56]. ויש שסוברים שרביעית אחת מספיקה גם להטלות מרובות[57].
- בספק - במקרה בו יש ספק האם יש צואה בסביבת האדם: בבית, כיון שבדרך כלל הוא נקי, מותר לקרוא אף בספק צואה או שתן. באשפה, שעל פי רוב מכילה צואה ושתן, אסור לקרוא בספק צואה, אך בספק שתן מותר[58].
- בדיעבד - אדם שאמר דברי קדושה שהוא מחויב לאומרם, כמו קריאת שמע, תפילה וכדומה, במקום בו יש צואה, מחויב לחזור ולאומרם, אך מי שעשה זאת במקום בו יש שתן, יש הסוברים שאינו מחויב לחזור[59].
דינים נוספים
בנוסף על האיסור בסביבת הצואה, האיסור חל גם כשהצואה מול האדם - בכל טווח הראייה. לעניין זה, "טווח הראייה" נמדד באור ובאדם שראייתו תקינה, ובתוך טווח הראייה האיסור הוא לכל השיטות אף בעצימת עיניים או באדם עיוור ואפילו במקום חשוך[60].
נחלקו הראשונים במקור איסור זה: הרשב"א לומד זאת מהמילים "ולא יראה לך", שלעניין זה מתפרשות גם לגבי צואה, והאיסור הוא מדאורייתא. לעומתו, הרא"ש סובר שהאיסור מול צואה שנמצאת מחוץ לארבע אמותיו, הוא מכיון שהוא נכלל ב"מחנה" של האדם. בשיטת הרא"ש נחלקו האחרונים, האם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן: ישנם הסוברים שאיסור זה הוא מדרבנן[61], ויש שסוברים שהאיסור מדאורייתא לכל השיטות[62] וישנם גם המסתפקים האם איסור זה הוא מדרבנן או מדאורייתא[63][64].
צואה מכוסה מותרת, גם אם הכיסוי שקוף[65] אך זאת בתנאי שאין האדם מריח את הצואה[ד]. רבי משה גרינוולד סבור, שלדעת הרשב"א שהובאה לעיל, בכיסוי שקוף יש לעצום עיניים או להפנות את הראש כדי לא לראות את הצואה[28].
בתלמוד הובאה מחלוקת מהם האיברים שצריכים להיות נקיים בשעת אמירת דברי קדושה: דעת רב הונא היא שרק הפה והאף צריכים להיות נקיים, [ה][66], ואילו שיטת רב חסדא היא שעל כל אברי האדם להיות נקיים ובמקום נקי[ו][67].
להלכה נפסק שיש לנהוג כשיטת רב חסדא שאסור לדבר דברי קדושה בשעה שיש צואה על הגוף, אף שהצואה מכוסה בבגד, או כשמכניס את ידיו לבית הכסא דרך חור[68], אבל בלית ברירה, יש שמתירים לסמוך על דעת רב הונא שרק על הפה והאף להיות נקיים[69].
צואה בפי הטבעת אסורה לכל הדעות אפילו בכמות מזערית[ז], אך רק במקום שנראה כאשר האדם יושב. מקום שאינו נראה אף בישיבה אינו אוסר, משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת[70]
בסביבת צואה - להבדיל מערווה - האיסור כולל גם הרהור בדברי קדושה[ח]. מטעם זה נאסר בתלמוד על תלמיד חכם לעמוד באזור מטונף, כיון שתלמיד חכם מהרהר באופן קבוע בדברי תורה[71].
רבי יוסף תאומים סובר שלשיטת הרא"ש איסור זה הוא גם בצואה שנמצאת מול האדם, במרחק יותר מארבע אמות[ט][63].
ריח
נחלקו בתלמוד האם יש איסור גם בריח רע. רב הונא סובר שאין כל איסור בריח רע, והאיסור נאמר רק על הצואה עצמה, ורב חסדא סובר שריח רע, אם יש לו עיקר - כלומר שהוא נפלט מצואה וכדומה, יש לו דין של צואה עצמה וצריך להתרחק ארבע אמות ממקום שנפסק הריח[1].
הרמב"ם פסק להלכה שצריך להתרחק מהצואה ארבע אמות, בתנאי שנפסק הריח, ואם הריח מתפשט יותר מארבע אמות - צריך להתרחק עד למקום שכלה הריח[י], אך הראב"ד חולק על הרמב"ם, וסובר שמהתלמוד נשמע כדברי רב חסדא, ומוסיף שכך פסק רבינו האי גאון[72].
בשולחן ערוך נפסק כשיטת רב חסדא שהריח של הצואה מוגדר כאילו הוא עצמו צואה, ויש להתרחק ממקום שכלה הריח ארבע אמות נוספות.
איסור זה קיים אפילו אם יש לאדם מחלה שפוגעת בחוש הריח כגון תתרן, [י"א][73].
ריח רע שאין לו עיקר הוא ריח רע שאין עצם כלשהו שמפיץ אותו, כגון הפחה, או שהעצם שמפיץ אותו מכוסה. ריח זה אינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן.
ריח רע של הפחה, שיוצא מגופו של אדם אחר, אינו אוסר את הדיבור בדברי תורה[74] [י"ב] אך אמירת דברי קדושה כמו קריאת שמע וכדומה- אסור[75].
בריח רע שאין לו עיקר אין צורך להתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח כמו בריח רע שיש לו עיקר, אלא רק עד מקום שכלה הריח.
לאדם שאינו מסוגל להריח מותר לדבר דברי קדושה במקום בו יש ריח רע שאין לו עיקר[י"ג][76].
יש אחרונים הסוברים שריח רע שמגיע מחוץ לחדר, או שמגיע מצואה מכוסה, מוגדר כריח רע שאין לו עיקר[77], ויש החולקים וסוברים שמוגדר כריח רע שיש לו עיקר[78].
יש המתירים לדבר דברי קדושה במקום שיש בו ריח רע שאין לו עיקר, אם קיים ריח אחר שגובר על הריח הרע – שריפה, בושם, מטהר אויר וכדומה[79]
בית הכסא
בתלמוד נאמר שבבית הכסא אין לדבר - ואף להרהר - בדברי קדושה גם במקרה שבית הכיסא נקי[80]. בזמן התלמוד בית הכיסא היה בנוי ללא חפירה שאספה את הצואה, אלא הצואה נשארה על פני הקרקע[81]. בשונה מכך, בית הכיסא של הפרסים היה בנוי בשיפוע, כך שהצואה התגלגלה מחוץ לבית הכיסא, למרחק של יותר מארבע אמות, ולכן בית כיסא כזה אינו מוגדר כבית הכיסא, ומותר לדבר בתוכו דברי קדושה[82]. בבית הכיסא שהיה בתקופת הראשונים נאספה הצואה בתוך חפירה, ובכך היה דמיון לבית הכיסא דפרסאי, אך הראשונים פסקו שיש לו דין של בית הכיסא משתי סיבות: א. הצואה נאספה בתוך בית הכיסא עצמו. ב. מצוי שיש בו שתן מחוץ לגומא[83].
האחרונים נחלקו האם איסור אמירת דברי קדושה מול בית הכיסא הוא דווקא אם אין מחיצות לבית הכיסא, או שהאיסור הוא אפילו מול מחיצות בית הכיסא. בשולחן ערוך נפסק שמול מחיצות בית הכיסא אין כלל איסור[84], וכך סבורים גם הב"ח והפרי חדש, שמחיצות שגובהן עשרה טפחים מפסיקות ומותר לדבר דברי קדושה מולן. אך דעתם של פוסקים אחרים היא, שהאיסור הוא גם מול המחיצות[85] גם לדעת האוסרים, האיסור הוא רק במחיצות שנעשו לבית הכיסא בלבד, אבל מחיצה שמשמשת מצידה מבנה אחר - אינה אוסרת[86]
החזון אי"ש סובר שמול מחיצות השירותים בימינו אין איסור, בשל מספר סיבות: א. אפילו בתוך השירותים אין הדבר ברור שנחשב לבית הכיסא, כיון שהצואה לא מתעכבת אלא מפונה בסיום כל שימוש. ב. האסלה בנויה מחרסינה שדומה לחרס מצופה זכוכית שהתירו אותו רוב האחרונים. ג. הקירות משמשים גם את חדרי הבית. ד. הצואה לא נוגעת במחיצות השירותים[87].
בתלמוד מובא שאין מניעה לדבר דברי קדושה מול בית כיסא שטרם נעשה בו שימוש אף שהוא בטווח הראיה, אך התלמוד נשאר בספק האם מותר לדבר דברי קדושה בתוך בית כיסא חדש. להלכה נפסק שאסור לדבר דברי קדושה בבית הכיסא חדש[88] אך מותר להרהר[89].
הפוסקים בדורות האחרונים נדרשו לשאלה על השירותים בזמננו, כיון שמצד אחד מנקים אותם מיד אחרי כל שימוש והם נשארים נקיים, אך מצד שני, הצואה אינה מפונה מיידית אלא רק בסיום השימוש ולכן המקום משמש לאיסוף הצואה[90]. למעשה פסק החזון איש שיש להחמיר ולהחשיב את השירותים כבית הכיסא רגיל מדין ספקא דאורייתא לחומרא, אך רוב הפוסקים חלוקים עליו, ביניהם רבי שלמה זלמן אוירבאך[91] שסובר כי במקום הדחק יש להקל ולתפוס כדעת הסברא המקלה - שכמותה מסתבר, וכן דעת רבי משה פיינשטין שמותר מול שירותים אפילו כשדלתו פתוחה. גם רבי יצחק יעקב וויס סובר שלשרותים בזמנינו אין כלל דין בית הכסא, מכיון שאין הרגילות להותיר את הצואה בחדר, והוא מביא ראיה לכך מדברי הביאור הלכה[92] שמסביר כי הסיבה לכך שהתורה התירה להגיד דברי תורה בבית הכסא עראי לאחר כיסוי הצואה בעפר כפי שנאמר בפסוק, הוא מכיון שדעתו של האדם היא שמיד לאחר עשיית צרכיו הוא יכסה אותם[93].
אשפה שריחה רע
גם דברים שבעיקרם אינם מטונפים, אך לאחר זמן התקלקלו ומדיפים ריח רע, נחשבים כמו צואה ויש להרחיק מהם מדאורייתא[94], אך אם לאחר זמן פג הריח - התבטל האיסור[95]. מדין זה, מי רגלים, אף שאיסורם לאחר הטלתם הוא מדרבנן, אם הסריחו איסורם מדאורייתא, ולכן, משתנות ציבוריות הינם בית הכיסא מדאורייתא - אם השתן שבתוכם הסריח[96].
פח אשפה ביתי מכיל על פי רוב גם מוצרים שאינם מסריחים ולכן אינו מוגדר כגרף של רעי, ובזמן שהוא נקי[97] ואינו פולט ריח רע, מותר לדבר בסביבתו דברי קדושה. אם הפח סגור במכסה מותר גם אם אינו נקי, אם הריח לא יוצא מחוץ לפח.
פחי אשפה ברחוב, מוציאים בדרך כלל ריח שגורם לאשפה בתוכם להיחשב כמו צואה, ולכן יש להתרחק עד מקום שאינו מריח את הריח הרע. מכיון שהפחים נחשבים בדרך כלל לרשות אחרת, לדעות שהפסקת רשות מחשיבה את הריח הרע כריח שאין לו עיקר יש להתרחק רק עד מקום שאינו מריח, אך לסוברים שגם ריח שמגיע מרשות אחרת נחשב לריח רע שיש לו עיקר צריך להתרחק ארבע אמות מהמקום בו מסתיים הריח. יש מסייגים, שבמקרה שהפח נאכל על ידי הפסולת הוא הופך לגרף של רעי וצריך להתרחק ארבע אמות ממקום שמסתיים הריח, ואם הפח לפניו גם עד מקום שאינו רואה אותו, אפילו אם הפח מכוסה וגובהו עשרה טפחים[98].
גרף של רעי
כלי המיועד לצואה (גרף של רעי) או לשתן (עביט של מי רגלים), אם הם עשויים מחומר שמתנקה בקלות כמו מתכת וזכוכית[99], מותר לקרוא בסביבתו או מולו אם הוא ריק, נקי ואינו פולט ריח רע. אך כלים העשויים מחומרים שאינם מתנקים בקלות כמו חרס ועץ - אסורים מדאורייתא[100] אף כשהם ריקים ונקיים - כיון שהם מוגדרים כמו בית הכיסא שהוא מקום מאוס מצד עצמו ולא רק מצד הצואה שהוא מכיל[101]. בכלי העשוי מחרסינה, מסתפק הביאור הלכה, ומסקנתו שיש להחמיר[102]. כלי שמיועד לדברים נוספים מלבד השימושים הנ"ל, כגון דלי שמשמש גם לשטיפת רצפה וכדומה, או עביט של מי רגליים ששופך לתוכו רביעית מים לאחר כל הטלה, מותר לדבר מולו דברי קדושה כשהוא נקי ואינו פולט ריח[103] [י"ד]. הראשונים נחלקו האם מועיל להפוך את הגרף או העביט על פיו[104] או לא[105]. להלכה נפסק שלא מועיל להפוך את הגרף או העביט[ט"ו], אך בכלי ממתכת, שאינו נחשב לגרף של רעי, מועילה הפיכתו על פיו אם לא יוצא ממנו ריח רע[106].
יש אוסרים לדבר דברי קדושה מול צינור ביוב, גם אם הוא עשוי ממתכת[107]. ויש שפסקו שמותר[108].
מרחץ
גם בית מרחץ נחשב כמקום שאסור לומר בו דברי קדושה[ט"ז]. האיסור הינו אף בזמן שהמרחץ נקי וריק מאדם. מרחץ חדש שלא רחצו בו מעולם, אינו מוגדר כמרחץ לעניין זה[109]. בזמן התלמוד בית המרחץ היה בנוי משלשה חדרים: בפנימי היו רוחצין ובו כל האנשים עמדו ערומים, האמצעי הוא חדר ביניים שאליו יוצאים מהחדר הפנימי, לובשים את החלוק ויוצאים לחדר החיצוני בו היו מסיימים להתלבש[110] .
החדר הפנימי אסור בדברי תורה כבית הכיסא, החיצוני מותר לגמרי, ובאמצעי מותר לשאול בשלום אדם, מותר להרהר בדברי תורה ואין צורך לחלוץ את התפילין למי שנכנס בעודו לבוש בהם, אך אסור לדבר דברי תורה וגם אין להניח שם תפילין[111].
רבי עובדיה יוסף מתיר להרהר בדברי תורה באמבטיה, אם אין בחדר גם שירותים[112].
מחילוק הדינים בין מקום שאנשים שוהים בו בעירום לבין מקום ששוהים שם לבושים, מביא רבינו מנוח דעה שגם מקוה טהרה דינו כמרחץ, מכיון שדרך בני אדם להיות שם ערומים. הוא עצמו שולל דעה זו[113]. להלכה, נחלקו בכך האחרונים: המגן אברהם פסק כשיטתו של רבינו מנוח שמקוה שמימיו קרים אינו נחשב למרחץ, ובפרי מגדים נוסף שאפילו מקוה מחומם אינו נחשב למרחץ[י"ז][114]. הט"ז חולק על פסיקת המגן אברהם, וסובר שמקוה נחשב כמו חדר אמצעי של מרחץ[י"ח], ולכן אסור לברך שם שום ברכה ולדבר בדברי קדושה, חוץ מברכת הטבילה שאין אפשרות לברכה במקום אחר. בתוך מי המקוה מותר לדבר דברי קדושה, ויש לוודא שאין אנשים ערומים מול המברך[115]. בימינו, שמקוואות הטהרה מחוממים, אך מקפידים על נקיונם, קבעו פוסקים רבים שמותר לברך את ברכת הטבילה במקוה[116].
בית קברות
איסור זה הוא גם בבית קברות או בסמוך לו, וכן בסמיכות למת בתוך ארבע אמות, בטעם הדבר נחלקו שני התלמודים: לדעת הירושלמי משום שטומאת המת היא בטווח של ארבע אמות מהמת, ואסור לומר דברי קדושה במקום טמא[117], ולדעת הבבלי טעם האיסור מדין לעג לרש, מכיון שהמת אינו יכול לקיים מצוות[118].
הראשונים נחלקו בדין מי שקרא קריאת שמע במקומות אלו האם יצא ידי חובתו, מדברי הרמב"ם נראה שגם בדיעבד לא יצא ידי חובתו וחייב לקרוא שוב[119]. אך יש שלומדים בדבריו שהאיסור הוא לכתחילה ובדיעבד יצא ידי חובה[120], וכדעת הראב"ד שסובר בפירוש שבדיעבד יצא ידי חובה[121].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- יאיר ישכר ינאי, "נקיות וכבוד בתפילה", בני ברק תשס"ח, באתר אוצר החכמה
- הערך "בית הכסא", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- הערך "בית המרחץ", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
ביאורים
- ^ רש"י מסביר שהכוונה היא שהאדם מושך על עצמו עוון בדבר קל - דיבור. התוספות מפרשים את המילה "שווא" כמו "חינם", כלומר, היה עדיף לו שלא יקיים כלל את הדבר שהוא חשב למצוה.
- ^ רש"י (על הפסוק בחומש) מסביר ש"לא יראה" הכוונה היא שה' לא יראה את הערווה גלויה.
- ^ חז"ל למדו שהמילה "יד" המופיעה בפסוקים אלו, משמעותה "מקום" (תרגום אונקלוס; ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רנז על פי הפסוק ”וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד” (ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק י"ב). רש"י מביא את הפסוק: ”אִישׁ עַל יָדוֹ” (ספר במדבר, פרק ב', פסוק י"ז), ורביאברהם אבן עזרא בוחר בפסוק: ”יד הירדן” (ספר במדבר, פרק י"ג, פסוק כ"ט).
- ^ אפילו לשיטות שמחיצה מועילה להפסיק אף ריח, כיסוי אינו מועיל; משנה ברורה, סימן ע"ו, סעיף קטן ג'.
- ^ נסמך על הפסוק ”כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל קה” (ספר תהילים, פרק ק"נ, פסוק ו')
- ^ לומד זאת מהפסוק ”כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה ” (ספר תהילים, פרק ל"ה, פסוק י')
- ^ הרמב"ם מסביר שהסיבה לכך היא, שהצואה במקומה לחה ויש לה ריח רע.
- ^ כיון שבאיסור צואה לא כתובה המילה "דיבור".
- ^ הדבר תלוי במחלוקת הרא"ש והרשב"א שהובאה לעיל לגבי מקור האיסור מול צואה רחוקה - לשיטת הרשב"א שאיסור "לא יראה בך ערוות דבר" נאמר גם על צואה, ההרהור מותר כמו בערווה, ולפי הרא"ש, שמקום האדם ("מחנה") הוא גם בכל מקום שהוא יכול לראות, אין הבדל בין הרהור לדיבור, והכל אסור.
- ^ שיטת הרמב"ם אינה מתאימה לגירסת הגמרא שלפנינו, כיון שאינו סובר לא כרב הונא ולא כרב חסדא. רבינו מנוח מציג את גירסת הגמרא באופן שונה מעט: "רב הונא אמר מרחיק ארבע אמות עד מקום שכלה הריח" (וכך גרסו גם הרא"ה והמאירי), ולפי דבריו, הרמב"ם פסק כשיטת רב הונא.
- ^ מכיון שהריח מגדיר שהצואה התפשטה, אין משמעות לעובדה שאין האדם מריח את הריח הרע.
- ^ מכיון שאיסור ריח רע שאין לו עיקר הוא רק מדרבנן, לא החמירו מפני ביטול תורה; משנה ברורה, סימן ע"ט, סעיף קטן ל'.
- ^ מכיון שהאיסור בריח רע שאין לו עיקר הוא רק מצד הריח ולא בשל התפשטות הצואה
- ^ מכיון שגרף של רעי אסור מצד שמגונה לומר דברי קדושה כנגדו, אך כאשר הוא עומד לשימושים נוספים אין גנותו מרובה כל כך (חזון אי"ש, אורח חיים, סימן י"ז, סעיף קטן י').
- ^ כיון שאיסורו הוא לא רק מתוכו, אלא כולו נחשב לצואה.
- ^ מכיון שהוא מקום שמלא בהבל וזוהמה (משנה ברורה, סימן פ"ה, סעיף קטן ח').
- ^ אך מסתפק לגבי מקוה שממוקם בתוך מרחץ.
- ^ מכיון שאינו מזוהם כמו המרחץ עצמו, אך בני אדם שוהים בו בעירום – כמו בחדר האמצעי
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ה עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ו', הלכה ט"ו ורבינו יונה גירונדי (שיטתו הובאה בספר חרדים, מצוות עשה, פרק א', מ'-מ"א).
- ^ 3.0 3.1 רבי אלעזר אזכרי, ספר חרדים, מצוות עשה פרק א' אות מ'-מ"א
- ^ ספר חרדים בשם רבי שמעון בן צמח דוראן ורש"י מסכת שבת, דף ק"נ עמוד א', ד"ה והיה מחנך קדוש.
- ^ מלבי"ם ורלב"ג בפירושם על פסוק זה.
- ^ ספר יחזקאל, פרק כ', פסוק כ"ה.
- ^ ספר ישעיהו, פרק ה', פסוק י"ח
- ^ ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"א, הפסוק המלא: כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ:
- ^ ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק מ"ז.
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ה עמוד א' מבואר שהפסוק "ויד תהיה לך" מדבר על שתן; כך מתורגם בתרגום יונתן וכך גם בספר מצוות גדול מצוה קי"ט. באיכה רבה, פרשה א', פסקה י"ב ובתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ד עמוד ב' מסופר שמנהג היהודים היה להטיל שתן בצידי הדרכים, בשונה מהגויים שעשו זאת במרכז הדרך.
- ^ זכרון יוסף, חושן משפט, סימן י', באתר היברובוקס.
- ^ הרמב"ם בספר המצוות, עשה קצ"א-קצב וכן בספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ו', הלכה ט"ו וספר החינוך, מצווה תקס"ה - תקסו
- ^ רבי משה מקוצי, סמ"ג עשה קיט; רבי אברהם אבא שיף סובר שכך היא שיטת היראים (תועפות ראם על סימן תל"ב.).
- ^ כדברי רבי יוסי הגלילי: ”ירא ורך הלבב - זהו המתיירא מן העבירות שבידו” (משנה, מסכת סוטה, פרק ח', משנה ה')
- ^ ספר החינוך, מצווה תקס"ה
- ^ ספר החינוך, מצווה תקס"ו
- ^ קובץ תשובות - א, רמג, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- ^ תוספתא, מסכת מגילה, פרק ג', הלכה ט"ו
- ^ רבנו יונה סובר שבמחנה יש קדושה עצמית גם ללא אמירת דברים שבקדושה או הרהור בדברי תורה, ולכן דינו חמור יותר והתורה מצוה להקפיד בו על ניקיון כמו בשעת אמירת דברי קדושה במקומות אחרים. הרמב"ם ורבי אליעזר ממיץ שהובאו לעיל מסבירים את המצוה מטעמים יחודיים למחנה הצבא, והרמב"ם אף שיבץ הלכה זו בהלכות מלכים ומלחמות, ומשתמע מכך שמדובר במצוה מיוחדת למחנה צבאי.
- ^ ספר יראים סימן תל"ב, וכפי שכתוב: ”כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ” (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ט"ו). אך התועפות ראם מביא גרסה: "היו מוליכים את היתד", ולפי גרסה זו יתכן שסובר כמו הרמב"ם שאין דינים אלו תלויים בנוכחות של הארון.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ו', הלכה ט"ו
- ^ רבי שמעון בן צמח, זהר הרקיע, אזהרה ס"ז
- ^ מסכת עירובין, דף נ"ה עמוד ב' מסכת יומא, דף ע"ה עמוד ב'
- ^ מסכת עירובין, פרק ה', הלכה א'
- ^ מכך שפסק שמצוה זו מוטלת רק על הזכרים שהם הלוחמים, ודבר זה נכון רק במלחמת רשות, אך במלחמת מצוה נאמר שאף "יוצא חתן מחדרו וכלה מחופתה" (משנה, מסכת סוטה, פרק ח', משנה ז').
- ^ וסובר בדעת החינוך, שהדין שכלה יוצאת מחופתה הוא כדי שתעזור להכין את צרכי החיל, ולא שתילחם בפועל, ראו גם רדב"ז על הלכות מלכים ומלחמות, פרק ז', הלכה ד'
- ^ על התוספתא הנ"ל
- ^ 28.0 28.1 ערוגת הבושם חלק ב אורח חיים סימן יח
- ^ מהר"ם שיק מצוה תקס"ז וכך סובר ספר חרדים פרק א אות מ מא לפי חיים יהודה דייטש.
- ^ הקדמת הפרי מגדים לסימן ע"ט
- ^ 31.0 31.1 משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ה'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פ"ה, סעיף ב'; משנה ברורה, סימן פ"ה, סעיף קטן י'.
- ^ נלמד מהפסוק ”ויקרא לו ה' שלום”; תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י' .
- ^ רי"ף ורא"ש במסכת ברכות, דף כ"ו עמוד א'.
- ^ פרי חדש, הובא בפרי מגדים על סימן פ"ה, סעיף קטן ג', באשל אברהם.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פ"ד, סעיף א'.
- ^ ב"ח ומגן אברהם, אך מתירים לומר שם זה בלעז; פרי חדש אוסר בכל שפה.
- ^ ט"ז, הדעות הובאו במשנה ברורה, סימן פ"ד, סעיף קטן ו', שפסק שמותר, כיון שבשל סופרים הלך אחר המיקל, אך ירא שמים יחמיר, וישנה מעט את השם, כגון: "שלו" או "שלון" וכדומה.
- ^ הרב עזרא מלמד מילון ארמי-עיברי באתר פורטל הדף היומי, אך בארמית זאת גם משמעות של "אוהב".
- ^ רבי משה פיינשטיין, איגרות משה, אורח חיים, חלק ד', סימן מ', אות כ"ז.
- ^ מכיון שלא הוזכר בתלמוד שאסור לאמרו (משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ה'); רבינו יונה, על תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ו עמוד א'.
- ^ שכן לא נמצא בתנ"ך כינוי זה בהקשר נוסף; רבי אברהם בן דוד מפושקירה, השגות הראב"ד, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ה'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פ"ה, סעיף ב'.
- ^ ב"ח ופרי חדש, אך בשונה משאר דברי תורה ושמות ה' שאסורים בכל שפה, "רחום" אסור רק בעברית, מכיון שבשאר השפות הכינוי מקבל משמעויות נוספות; הובא במשנה ברורה, סימן פ"ה, סעיף קטן י'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ז, סעיף א' ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ד'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פ"ז, סעיף א'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ט, סעיף א' ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ח'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ז' ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פ"ב, סעיף א', לשתי השיטות פוסקים לחומרא, ונחלקו מה פחות מתפורר, ולפי זה פסקו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ב עמוד ב' ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ו'.
- ^ להוציא אם בעבר הגיע למצב שהוא יכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס ולאחר מכן נחלה ואיבד את היכולת לאכול כך - שיש להרחיק מצואתו.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פ"א, סעיף א' ובמשנה ברורה סעיפים קטנים א'–ג'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ה עמוד א' ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ט, סעיפים ד'–ז' ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ו'.
- ^ דבר זה נלמד מהשוני בין הפסוקים: "ויד תהיה לך על מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ" ולא נאמר כיסוי, בשונה מהפסוק שלאחריו: "ויתד תהיה לך על אזנך, והיה בשבתך חוץ ושבת וכיסית את צאתך". (מסכת ברכות, דף כ"ה עמוד א')
- ^ רבינו יהונתן מלוניל דף טז עמוד ב מדפי הרי"ף. לדעת הרשב"א ברכות דף כב עמוד ב יסוד האיסור באופן זה הוא משום לא יראה בך ערות דבר. דעתו (שם דף כג עמוד א) ודעת הרא"ש ברכות פרק ג סימן כג שמהתורה לא נאסר אלא ביציאה דרך קילוח ולא בטפטוף
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ה ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ז, סעיף א' משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ט"ו ובכסף משנה
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י' ועוד ראשונים, בניגוד לדעתו של הרשב"א שסובר שמספיקה שפיכה אחת גם על הטלות מרובות
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ז, סעיף א', ור' משנה ברורה, סימן ע"ז, סעיפים קטנים ב'–ח'.
- ^ הסוברים כך, מסבירים את שיטת הראשונים המחמירים, שדיברו רק במקרה שאחרי כל הטלה שפכו מים; מגן גיבורים, וכך פסק גם הגאון מוילנא
- ^ כיון שאיסורו מדרבנן, גזרו רק במקרה ודאי ולא במקרה של ספק, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ו, סעיף ז' משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ט"ו.
- ^ רבי עקיבא איגר, הובא בביאור הלכה, סימן פ"ג, סעיף ה', ד"ה וכל מי שקרא , במשנה ברורה הוכרע שחייב לחזור ולאומרם, ואין חילוק לעניין זה בין צואה לשתן משנה ברורה, סימן ע"ו, סעיף קטן ל"ג.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ג', הלכה ה' ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ט, סעיף א' ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ח'.
- ^ חיי אדם[דרוש מקור מלא].
- ^ מגן אברהם סימן ע"ט סעיף קטן א' ואחרונים נוספים.
- ^ 63.0 63.1 פרי מגדים סימן ע"ט סעיף קטן א', דיבור המתחיל "השני".
- ^ ביאור הלכה, סימן ע"ט, סעיף א', ד"ה ומלפניו צריך להרחיק .
- ^ מכיון שבאיסור צואה נאמר "וכיסית את צאתך", תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ה עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ו, סעיף א'.
- ^ וכך פסקו הרי"ף, הרא"ש ורבינו יונה. הרא"ש ורבינו יונה בשם "יש אומרים" מביאים שיטה שגם לדעת רב הונא צואה על בשרו מותרת רק במקום שיכול להתכסות ללא בגד, כגון החלק הפנימי של המרפק, בצירוף כיסוי הבגד.
- ^ לשיטה זו יש לוודא שאין צואה בטווח ארבע אמות לכל האברים (משנה ברורה, סימן ע"ו, סעיף קטן י"ב), וכשיטתו פסקו רבינו חננאל והאור זרוע.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ו, סעיף ד'
- ^ חיי אדם, הובא במשנה ברורה, סימן ע"ו, סעיף קטן י"ד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל' ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"א ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ו, סעיף ה'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ד עמוד ב' ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ד'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"ב.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ט, סעיף א'.
- ^ אבל האדם שהפיח צריך להמתין עד שיעבור הריח.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ה עמוד א' ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ט, סעיף ט'.
- ^ ביאור הלכה, סימן ע"ט .
- ^ אליה רבה ועוד.
- ^ הגר"א ועוד; השיטות הובאו בהקדמת הביאור הלכה, סימן ע"ט , דיבור המתחיל "השביעי".
- ^ השיטות הובאו בתשובה של רבי עובדיה יוסף ילקוט יוסף, ירושלים: תשמ"ה, חלק א' עמוד קל"א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ו עמוד א'.
- ^ רש"י, מסכת ברכות, דף כ"ג עמוד א', ד"ה בית הכסא קבוע.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ו עמוד א' ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פ"ג, סעיף ד'.
- ^ תלמידי רבינו יונה דף י"ז עמוד ב' מדפי הרי"ף, דיבור המתחיל "בתי כסאי דפרסאי".
- ^ דעתו שהדין כך אפילו אם המחיצות נמוכות מעשרה טפחים (כך כתב בבית יוסף), אך בזה חולקים עליו כל האחרונים
- ^ המגן אברהם, הט"ז, החיי אדם, פרי מגדים, דרך החיים והמשנה ברורה מבין כך גם בדעתו של הגר"א, וכך היא הכרעת המשנה ברורה, סימן פ"ג, סעיף קטן ה'.
- ^ משנה ברורה, סימן פ"ג, סעיף קטן ה', בשם הט"ז ועוד.
- ^ חזון אי"ש, אורח חיים, סימן י"ז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ו עמוד א' ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ג' ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פ"ג, סעיף ב', במקום בו אמור להיות בית הכיסא לפי תוכניות הבניה, אסור לדבר דברי קדושה אפילו לפני שנבנו המחיצות (משנה ברורה, סימן פ"ג, סעיף קטן ט').
- ^ משנה ברורה, סימן פ"ג, סעיף קטן ט'.
- ^ חזון אי"ש, אורח חיים סימן י"ז סעיפים קטנים ד', ו'; אגרות משה אבן העזר חלק א' סימן קי"ד.
- ^ בספרו הליכות שלמה
- ^ סימן פ"ג ד"ה הזמינו
- ^ מנחת יצחק אורח חיים סימן ס'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ה עמוד א' ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ע"ט, סעיף ח'.
- ^ ביאור הלכה, סימן ע"ט, סעיף ח', ד"ה אשפה שריחה רע .
- ^ משנה ברורה, סימן פ"ג, סעיף קטן י"ב.
- ^ כלומר, אינו מכיל חיתולים משומשים או "אשפה שריחה רע".
- ^ הרב בן ציון אבא שאול, אור לציון, ירושלים: מכון אור לציון, תשנ"ג, חלק ב', עמוד נט (פרק ו' תשובה י"ח).
- ^ לדעת הט"ז והפרי חדש גם כלי מזכוכית אסור.
- ^ על אף ששתן עצמו אסור רק מדרבנן, עביט של מי רגלים אסור מהתורה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ה עמוד ב' ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"ב ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פ"ז, סעיף א'.
- ^ ביאור הלכה, סימן פ"ז .
- ^ משנה ברורה, סימן פ"ז, סעיף קטן ב'.
- ^ ראבי"ה
- ^ מרדכי וטור.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פ"ז, סעיף ב' ומשנה ברורה, סימן פ"ז, סעיף קטן ח'.
- ^ רבי בן ציון אבא שאול, אור לציון, ירושלים: מכון אור לציון, תשנ"ג, חלק ב', עמוד נח (פרק ו' תשובה י"ז).
- ^ רבי שלמה זלמן אוירבך, (אישי ישראל, פרק נ"א סעיף ט"ו) מתיר גם בצינור מחרס, מכיון שנועד רק למעבר הצואה ולא לאחסנתה. רבי חיים קנייבסקי פסק שמותר רק בצינור ממתכת (נקיות וכבוד בתפילה, תשובה פ"א), וכך הובא בשם החזון אי"ש (אורחות רבינו, חלק ג', עמוד ר"ה).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ו עמוד א',תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף מ' ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ב' ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פ"ה, סעיף ב'.
- ^ רש"י, מסכת שבת, דף י' .
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י' ; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן פ"ד, סעיף א', שולחן ערוך, אורח חיים, סימן מ"ה, סעיף ב'.
- ^ יביע אומר, חלק ה' סימן י"א.
- ^ מכיון שמסתבר יותר שהאיסור במרחץ הוא מפאת הזוהמה ואדי המים החמים, אך מקוה שמימיו קרים אינו נחשב למרחץ כלל, משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ג'.
- ^ אורח חיים, סימן מ"ה, סעיף ב' סעיף קטן ב'.
- ^ אורח חיים, סימן פ"ד, סעיף א', סעיף קטן ב'.
- ^ רבי שמואל וואזנר, שיעורי שבט הלוי על הלכות נידה: תשנ"ח, עמוד תמ"ד (סימן ר' אות ו'); הרב בן ציון אבא שאול, אור לציון, חלק ב', עמוד נח (פרק ו' תשובה ט"ז).
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מועד קטן, פרק ג', הלכה ה'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ג עמוד ב' ; משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה ב'.
- ^ על אף שהטעם העיקרי הוא משום לעג לרש, סובר הרמב"ם שמי שקרא במקום האסור, קנסו אותו חז"ל לקרוא שוב (כסף משנה בביאור דברי הרמב"ם).
- ^ כסף משנה בביאור דברי הרמב"ם.
- ^ בהשגות הראב"ד על הרמב"ם.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.