לועג לרש
לֹעֵג לָרָשׁ הוא כינוי תלמודי לאיסור דרבנן על פיו אין לקיים מצוות בקרבת מת, או בבית קברות, כגון ללבוש ציצית או תפילין בבית קברות. טעם האיסור מפני שיש בכך משום זילזול במתים בכך שמראה כאילו המת אינו יכול לקיים מצוות, בניגוד לחיים.
מקור שמו של האיסור הוא מהפסוק במשלי :”לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ” (ספר משלי, פרק י"ז, פסוק ה'). על פי פשוטו של מקרא הפסוק מדבר על אדם עני - רש בממון, על פי המפרשים[1] הכוונה שאדם שמלעיג על אדם עני מפני עניותו, נראה מכך כאילו שסבור שהוא עני מפני מעשיו, ובכך מחרף את ה' שעשהו כך ('חרף עושהו'), שהרי בוודאי ישנה סיבה לכך שאלקים עשהו עני[2].
מקור
כך אמרו בתלמוד במסכת ברכות:
לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא ואם עושה כן עובר משום "לועג לרש חרף עושהו"
בתלמוד מובא סיפור על שני אמוראים שהלכו בבית קברות והטלית של אחד מהם נגררה על הקברים: ”רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות; הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן; אמר ליה רבי חייא: דלייה [הגביהנו], כדי שלא יאמרו "למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו"!"” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ח עמוד א').
בראשונים התקשו מדוע רבי חייא לא חשש לאיסור זה של לועג לרש, וכן מדוע העיר לו רבי יונתן רק על מה שציציות נגררות ולא על עצם קיום מצוות ציצית בבית קברות. ותירוצים שונים נאמרו ליישב זאת.
ברא"ש כתב ליישב בשם רבינו יונה שבזמן התלמוד לא היה נהוג ללבוש בגד דדוקא לשם מצוות ציצית, אלא היו מקיימים מצוות ציצית בבגדיהם הרגלים, ולכך אין בעצם ההליכה בציצית בבית קברות, משום 'לועג לרש', אלא רק במה שהטלית הייתה נגררת על מצבות הקרבים, ואמנם בימינו שנוהגים ללבוש בגד מיוחד לקיום מצות ציצית, בעצם לבישת בגד זה בבית קברות יש משום איסור לועג לרש.
פרטי האיסור
מכוסה - כאשר אין ניכר שמקיים מצווה כגון שהציצית או התפילין מכוסים, אין בכך איסור[3].
קרבה למת - האיסור לקיים מצוות ליד המת, הוא בכל ארבע אמות הסמוכים לו, שהמת תופס את מקומו[4].
קבר קטן - בפסוקים כתבו שאף ליד קבר של קטן, אין לקיים מצוות, על אף שקטן פטור מהמצוות, מ"מ אפשר שנשמתו היא נשמת אדם גדול[5].
קבר אשה - כיון שאף בחייה אשה פטורה מהמצוות עשה שהזמן גרמא, אין בכך 'לועג לרש' לקיים ליד קברה מצוות אלו[5].
איסורים נוספים
- ארבע כנפות למת - במסכת מנחות[6] מבואר שבנוסף לאיסור לקיים מצוות בקרבה למות, אסור גם להלביש מתים בבגד שחייב בציצית בלא לקשור לו ציצית: "בההיא שעתא [כשהוא מת] ודאי רמינן ליה [מטילים ציצית בבגדים שקוברים אותו בהם], משום לועג לרש חרף עושהו [כדי שלא ילעגו לו שהוא פטור ממצוות]".
- עשיית צרכים - בתלמוד ירושלמי נאמר איסור נוסף של עשיית צרכים בבית הקברות ”רבי זעירא בשם רבי אבא בר ירמיה: לא יכנס אדם לבית הקברות ויעשה צרכיו שם, ואם עשה כן, עליו הכתוב אומר לועג לרש חרף עושהו” (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ב', הלכה ג').
- לווית המת - בתלמוד מובא בשם תלמידו של רב יהודה, רחבה (בעל נינתו חומא) שמסר בשמו: "כל הרואה המת ואינו מלווהו - עובר משום 'לועג לרש חרף עושהו'".[7]
- בספר אגרות משה[8] כתב שכיון שאסור לספור את החיים, יש איסור לועג לרש לעשות מספרים על קברי מתים.
הערות שוליים
- ^ פירוש הרלב"ג המלבי"ם ועוד.
- ^ עיי' בפירושו של הגאון מוילנא שמסביר שרש היינו אדם שמתחילת בריאתו הוא עני, וא"כ וודאי אינו משום מעשיו, אך המשך הפסוק: 'ושמח לאיד' המדבר בעשיר שירד מנכסיו, שעוונותיו גרמו לו לכך.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן כ"ג, סעיף א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ג עמוד ב'.
- ^ 5.0 5.1 משנה ברורה סימן כג ה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף מ"א עמוד א'
- ^ בהמשך שם: "ואם הלווהו מה שכרו? אמר רב אסי: עליו הכתוב אומר: מלוה ה' חונן דל (ספר משלי, פרק י"ט, פסוק י"ז.) ומכבדו חונן אביון (ספר משלי, פרק י"ד, פסוק ל"א) תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ח עמוד א'.
- ^ יורה דעה חלק ג', קי"ז ב'.