הנרי טמפל, הוויקונט השלישי מפלמרסטון

הנרי טמפל
Henry John Temple
	הנרי טמפל
לידה	20 באוקטובר 1784; וסטמינסטר, בריטניה
פטירה	18 באוקטובר 1865 (בגיל 80); ברוקט הול (אנ'), הממלכה המאוחדת
מקום קבורה	מנזר וסטמינסטר, לונדון
מפלגה	טורים ; המפלגה הוויגית ; המפלגה הליברלית
בת זוג	אמילי
	6 בפברואר 1855 – 19 בפברואר 1858; (3 שנים)
מונרך בתקופה	ויקטוריה
	→ ג'ורג' המילטון-גורדון אדוארד סמית-סטנלי ←
	12 ביוני 1859 – 18 באוקטובר 1865; (6 שנים ו־18 שבועות)
מונרך בתקופה	ויקטוריה
	→ אדוארד סמית-סטנלי ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון ←
	19 בפברואר 1858 – 11 ביוני 1859; (שנה ו־16 שבועות)
	→ אדוארד סמית-סטנלי אדוארד סמית-סטנלי ←
	28 בדצמבר 1852 – 6 בפברואר 1855; (שנתיים ו־5 שבועות)
	→ ספנסר הורשיו וולפול ג'ורג' גרי ←
	22 בנובמבר 1830 – 15 בנובמבר 1834; (4 שנים)
	→ ג'ורג' המילטון-גורדון גרנוויל לווסון גאוור ←
	18 באפריל 1835 – 2 בספטמבר 1841; (6 שנים ו־19 שבועות)
	→ ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון ג'ורג' המילטון-גורדון ←
	6 ביולי 1846 – 26 בדצמבר 1851; (5 שנים ו־24 שבועות)
	→ ג'ורג' המילטון-גורדון גרנוויל לווסון גאוור ←

הנרי ג'ון טמפל, הוִיקוֹנט השלישי מִפלמרסטון, (באנגלית: Henry John Temple, 3rd Viscount Palmerston;‏ 20 באוקטובר 1784 – 18 באוקטובר 1865) היה מדינאי בריטי, שכיהן כראש ממשלת בריטניה בשתי תקופות כהונה באמצע המאה ה-19. במשך רוב התקופה שבין השנים 1830–1865 עיצב פלמרסטון את מדיניות החוץ של בריטניה, כאשר זו הייתה בשיא עוצמתה. כינוייו העממיים היו "פאם" (Pam) ו"הנמייה" (The Mongoose) והוא כיהן בממשלה כמעט באופן רצוף משנת 1807 ועד למותו ב-1865. הוא החל את הקריירה הפרלמנטרית שלו כטורי, עבר לשורות המפלגה הוויגית ב-1830^[^{דרוש מקור]}^{[דרושה הבהרה]} וסיים אותה כראש הממשלה הראשון של המפלגה שהוקמה שש שנים לפני מותו, המפלגה הליברלית.

ב-1802 הוא ירש מאביו את תואר האצולה האירי שלו. ב-1807 הוא נבחר להיות חבר הפרלמנט מטעם הטורים וב-1809 הוא מונה להיות השר האחראי על ענייני הכספים של הצבא במשרד המלחמה. במשרה זו הוא החזיק עד 1828 ושנה קודם לכן הוא נכנס כחבר לקבינט כאשר ג'ורג' קנינג נבחר להיות ראש הממשלה. פחות משנה לאחר מכן הוא התפטר מהממשלה יחד עם חסידים נוספים של קנינג.

בשיבתו באופוזיציה הוא העביר את תשומת לבו למדיניות החוץ והוא כיהן כשר החוץ בין השנים 1830–1834, 1835–1841 ו-1846–1851, כאשר המפלגה הוויגית הייתה בשלטון, וטיפל בשורה של משברים באירופה ומחוץ לה. כמה מפעולותיו התקיפות, שכיום מוגדרות לעיתים כהתערבות ליברלית, היו שנויות במחלוקת באותה תקופה ונותרו כאלה עד היום. ב-1852 הוא מונה לשר הפנים בממשלת הקואליציה של הלורד אברדין ושאליה הוכנס הלורד ג'ון ראסל כשר החוץ בהתעקשות חסידיו של רוברט פיל. הוא העביר כמה רפורמות חברתיות אך התנגד לרפורמות שנגעו לזכות ההצבעה. כאשר אי שביעות הרצון הציבורית על רקע מלחמת קרים גרמה לנפילת הממשלה ב-1855, היה פרלמרסטון, למרות חוסר האמון שרחשה לו המלכה ויקטוריה, ליחיד שיכול היה כראש הממשלה להשיג רוב בפרלמנט. פלמרסטון כיהן כראש הממשלה בין השנים 1855–1858 ובין השנים 1859–1865, עד למותו בגיל 81, חודשים ספורים לאחר שניצח בבחירות הכלליות עם רוב גדול יותר מזה שעמד לזכותו לפניהן. הוא היה, נכון להיום, ראש הממשלה הבריטי האחרון שמת בכהונתו.

היסטוריונים רואים בו את אחד משרי החוץ הגדולים ביותר של בריטניה, בשל טיפולו במשברים גדולים, מחויבותו למאזן הכוחות שהפך את בריטניה לקול המכריע במחלוקות בינלאומיות רבות, כישורי הניתוח שלו ומחויבותו לאינטרסים הבריטיים. למדיניותו בנוגע ליחסים עם הודו, איטליה, בלגיה וספרד הייתה השפעה ארוכת טווח, בעוד שמדיניותו בנוגע ליחסים עם צרפת, האימפריה העות'מאנית וארצות הברית הוכחה כבת חלוף. הוא היה מומחה לניצול דעת הקהל והלאומיות הבריטית. על חולשותיו ניתן למנות חוסר ניהול נכון של יחסים בין אישיים ואי הסכמה ארוכת שנים עם המלכה על תפקידה של המלוכה בעיצוב מדיניות החוץ.

פלמרסטון בנה לעצמו קהל אוהד רחב בקרב ציבור הבוחרים הבריטי, באמצעות קידום עצמו, קידום הלאומיות הבריטית וקידום התחושות הפטריוטיות. העיתונות טיפחה אותו בהתמדה והעניקה לו כיסוי אוהד. המלכה ורוב המנהיגות הפוליטית לא נתנו בו אמון, אך בזכות האהדה הציבורית כלפיו הוא נחל הצלחה.

ראשית חייו

הנרי ג'ון טמפל נולד בבית משפחתו שבשכונת וסטמינסטר שבלונדון. משפחתו הייתה מהענף האירי של משפחת טמפל. עם מותו של אביו ב-1802 הוא ירש את תואר האצולה שלו והיה לויקונט פלמרסטון השלישי. מקורה של משפחתו היה מאצולת אירלנד, אף על פי שהוא כמעט מעולם לא ביקר בה. אביו היה ויקונט פלמרסטון השני, אציל אנגלו-אירי ואמו, מרי, הייתה בתו של בנג'מין מי, סוחר לונדוני. בין השנים 1792–1794 הוא התלווה למשפחתו בטיול ארוך ביבשת אירופה. בהיותו באיטליה הוא למד מפי מורה איטלקי יכולת דיבור וכתיבה שוטפים בשפה האיטלקית. לעיתים נדירות ביקרה המשפחה באחוזתה הכפרית הגדולה שבצפון מחוז סלייגו שבמערב אירלנד.

טמפל התחנך בבית הספר הארו בין השנים 1795–1800. האדמירל סר אוגוסטוס קליפורד (לימים האדון נושא המוט השחור), היה "המשרת האישי" (Fag, תפקיד שמילאו תלמידי פנימיות אנגליות ובמסגרתו ביצעו עבודות שירות יומיומיות עבור תלמידים בוגרים מהם) של פלרמסטון, של ג'ון ספנסר, רוזן ספנסר השלישי (לימים שר האוצר של בריטניה) ושל ג'ון פוסונבי, רוזן בסבורו הרביעי (לימים שר הפנים). לימים זכר קליפורד את פרלמרסטון כהוגן ביותר מבין השלושה. פלמרסטון היה מעורב לעיתים קרובות בקטטות בבית הספר וחבריו הוותיקים לספסל הלימודים זכרו אותו כמי שעמד מול בריונים כפולים ממנו בגודלו. אביו של פרלמרסטון לקח לפרלמנט אותו ב-1799, שם זכה הנער הצעיר ללחוץ את ידו של ראש הממשלה ויליאם פיט הבן.

בין השנים 1800–1803 למד פלמרסטון באוניברסיטת אדינבורו, שם הוא למד כלכלה פוליטית מפי דוגלד סטיוארט, ידידם של הפילוסופים הסקוטים אדם פרגוסון ואדם סמית. מאוחר יותר תיאר פלמרסטון את תקופת לימודיו באדינבורו כתקופה שבה הוא רכש את "כל הידע המועיל ואת הרגלי החשיבה שלי". הלורד מינטו כתב להוריו של פרלמרסטון שהבחור הצעיר הוא בעל נימוסים ראויים ובעל אישיות חביבה. דוגלד סטיוארט כתב לידידו, באומרו שפרלמרסטון: "במזגו ובהליכותיו הוא כל מה שחבריו יכלו לבקש. אכן איני יכול לומר שאי פעם ראיתי בחור כזה ללא פגם בשלב זה של חייו או כזה שהיו לו נטיות כאלה של חביבות".

ב-17 באפריל 1802 ירש פלרמסטון מאביו את התואר ויקונט פלרמרסטון, טרם מלאו לו 18. הלורד פרלמרסטון הצעיר גם ירש את רוב שטחה של האחוזה המשפחתית שבמחוז סלייגו שבמערב אירלנד. מאוחר יותר הוא בנה בתחומי האחוזה את טירת קלסיבוון. בין השנים 1803–1806 הוא למד בקולג' סנט ג'ון שבאוניברסיטת קיימברידג'. כבן למעמד האצולה הוא היה זכאי לקבל את התואר השני שלו ללא מעבר מבחנים, אך על אף שפלמרסטון וויתר על זכות זו הוא סיים את לימודיו ללא מבחנים.

לאחר שב-1803 הוכרזה מלחמה כנגד צרפת, הצטרף פלמרסטון למתנדבים שגויסו כהכנה לפלישה הצרפתית והיה אחד משלושת הקצינים ביחידה שהוצבה בקולג' בו הוא למד. הוא גם מונה להיות המפקד בדרגת לוטננט קולונל של מתנדבי רומזי.

ראשית הקריירה הפוליטית

בפברואר 1806 נוצח פלמרסטון בבחירות במחוז הבחירה של אוניברסיטת קיימברידג'. בנובמבר אותה שנה הוא נבחר במחוז הבחירה של הורשם, אך בינואר 1807 הוא איבד את מושבו בעקבות הצבעת הרוב הוויגי בבית הנבחרים.

בזכות החסות שהעניקו לו הלורד צ'יצ'יסטר והלורד מלמסברי, קיבל פלמרסטון את תפקיד הלורד הזוטר באדמירליות בממשלתו של הדוכס מפורטלנד. פלמרסטון עמד שוב לבחירה מטעם מחוז הבחירה של אוניברסיטת קיימברידג' במאי, אך הפסיד בהפרש של שלושה קולות לאחר שיעץ לתומכיו להצביע גם למועמד הטורי השני במחוז שהיה מיוצג על ידי שני מושבים. ביוני 1807 נכנס פלרמסטון לבסוף לפרלמנט כנציג הטורים מטעם מחוז הכיס של ניופורט שבאי וייט.

ב-3 בפברואר 1808 נשא פלמרסטון נאום תמיכה בשמירת הסודיות בפעילות הדיפלומטית ובהפצצת קופנהגן ותפיסת והשמדת ספינות הצי המלכותי הדני על ידי הצי המלכותי הבריטי. דנמרק הייתה נייטרלית במלחמה, אך נפוליאון הגיע קודם לכן להסכמה עם הרוסים בחוזה טילזיט להקים ברית ימית כנגד בריטניה, כולל שימוש בצי הדני לפלישה לבריטניה. כדי להקדים תרופה למכה, הציעו הבריטים לדנים את הברירה בין העברת ספינותיהם לבריטניה באופן זמני עד לתום המלחמה לבין השמדת הצי. הדנים סירבו לשתף פעולה ועקב כך הופגזה קופנהגן. פלמרסטון הצדיק את ההפגזה על בסיס שאיפותיו של נפוליאון להשתלט על הצי הדני:

ניתן להצדיק את הפעולה בשל הכוח העצום של צרפת שמאפשר לה לכפות על מדינה חלשה להפוך לאויבת של אנגליה... זהו כלל ההגנה העצמית שאנגליה מצדיקה בעטיו את פעולותיה. הג'נטלמן הנכבד ותומכיו הודו, שאם דנמרק הייתה מפגינה עוינות כלפינו, אזי היינו יכולים להצדיק צעדים של נקמה... דנמרק שנכפתה עליה העוינות היא באותו מעמד כמו דנמרק שהפכה להיות עוינת מרצונה, כאשר כלל ההגנה העצמית נכנס לתוקף... האם מישהו מאמין שמהלכיו של בונפרטה כלפי דנמרק יבלמו על ידי שיקולים של צדק כפי שהוא עשה כלפי מדינות אחרות? ...פעולת ההגנה של אנגליה, לפי כלל ההגנה העצמית, שהוא עקרון יסודי בחוקת האומות, מוצדקת והניטרליות של דנמרק הפכה בעקבות פעולת הכפייה של צרפת לעוינות אקטיבית.

במכתב שכתב לידיד ב-24 בדצמבר 1807 תיאר פלמרסטון את חבר הפרלמנט הוויגי המנוח אדמונד ברק כמי שבידיו היה "כוח הנבואה הפוליטית". אמירה זו תהפוך למטפורה שתהיה הסמל של הקריירה של פלמרסטון ותנבא את מדיניות החוץ האימפריאלית שלו.

שר המלחמה (1828–1829)

נאומו של פלרמסטון לא הנחיל לו הצלחה מרובה, שכן ספנסר פרסיבל, שהקים ממשלה ב-1809,ביקש ממנו לקבל את תפקיד שר האוצר, אז תפקיד בעל חשיבות פחותה יותר בהשוואה לזו שהייתה החל מאמצע המאה ה-19. פלמרסטון העדיף לקבל את תפקיד שר המלחמה, שהיה כרוך בלעדית בעניינים הכספיים של הצבא. הוא לא זכה במושב בקבינט ונותר בתפקיד זה במשך עשרים שנה.

ב-1 באפריל 1818, קצין בדימוס בשכר חלקי, לוטננט דייוויס, שהיה ממורמר על המלצת משרד המלחמה לפנסיה צבאית עבורו, וגם סבל משיגעון, ירה בפלמרסטון כאשר זה עלה במדרגות משרד המלחמה. הכדור שרט את גבו של פלמרסטון ופצע אותו קלות. לאחר שנודע לפלרמסטון שדייוויס היה משוגע, הוא שילם עבור הגנתו המשפטית ודייוויס נשלח לאשפוז בבית החולים בת'לם.

לאחר התאבדותו של לורד קאסלריי ב-1822, החל הקבינט של הלורד ליברפול להיות חלוק בשאלות פוליטיות. האגף הליברלי יותר של ממשלת הטורים החל לתת יותר את הטון, כשג'ורג' קנינג מכהן כשר החוץ וויליאם הסקיסון, ששימש כנציג הממשלה בבית הנבחרים, תמך ביישום תורת הסחר החופשי ויישם אותה ומתן שוויון זכויות לקתולים הפכה להיות סוגיה חשובה לדיון. אף על פי שפלמרסטון לא היה חבר בקבינט, הוא תמך בחום בצעדי המדיניות של קנינג ושל ידידיו.

עם פרישתו של הלורד ליברפול באפריל 1827, נקרא קנינג להתמנות לתפקיד ראש הממשלה. הטורים מן האגף השמרני יותר של המפלגה, כולל סר רוברט פיל, הסירו את תמיכתם והוקמה ברית בין החברים הליברלים שכיהנו בממשלה הקודמת לבין הוויגים. משרת שר האוצר הוצעה לפלמרסטון, שקיבל אותה, אך מינוי זה סוכל עקב סכסוך בין המלך ג'ורג' הרביעי לבין ג'ון צ'ארלס הריס. פלמרסטון נשאר בתפקידו כשר המלחמה ובפעם הראשונה הוא קיבל מושב בקבינט. ממשלתו של קנינג שרדה למשך ארבעה חודשים כאשר ראש הממשלה מת בכהונתו ואחריה מונתה ממשלתו של הלורד גודריץ', שכיהנה במשך קצת פחות משנה.

חסידיו של קנינג נותרו בעמדת השפעה והדוכס מוולינגטון מיהר לכלול את פלרמסטון, הסקיסון, צ'ארלס גרנט, ויליאם לם ואת הרוזן דדלי בממשלה שבסופו של דבר עלה בידו להקים. אף על פי כן, סכסוך בין ולינגטון לבין הסקיסון על סוגית הייצוג הפרלמנטרי של מנצ'סטר וברמינגהאם גרמה להתפטרותם של הסקיסון ובעלי בריתו, כולל פרלמרסטון. באביב 1828, לאחר יותר מעשרים שנים רצופות בתפקיד, מצא פלמרסטון את עצמו באופוזיציה.

ב-26 בפברואר 1828 נשא פלמרסטון נאום תמיכה במתן שוויון זכויות לקתולים. הוא חש שאין זה יאה להעניק הקלות ל"תרעומת המדומה" של אלו שפרשו מהכנסייה הממוסדת בעוד ש"הקתולים סבלו סבל של ממש". פלמרסטון גם תמך במערכה להעברת חוק הרפורמה להרחבת זכות ההצבעה לאנשים רבים יותר בבריטניה. אחד הביוגרפים שלו ציין ש"כמו רבים מחסידיו של רוברט פיל, שכיום מסווגים כטורים, הוא היה וויגי טוב בעמקי נשמתו". חוק ההקלה על הקתולים עבר בפרלמנט ב-1829 בתקופה בה היה פרלמרסטון באופוזיציה. חוק הרפורמה עבר ב-1832.

באופוזיציה (1828–1832)

בעקבות מעברו של פלמרסטון לספסלי האופוזיציה, נראה היה שהוא מתמקד בעיקר במדיניות החוץ. הוא כבר האיץ בוולינגטון לגלות מעורבות במלחמת העצמאות היוונית וקיים כמה ביקורים בפריז, שם הוא חזה בדיוק רב את הנפילה ההולכת וקרבה של שלטון הרסטורציה. ב-1 ביוני 1829 הוא נשא את נאומו הגדול הראשון בנושאי מדיניות החוץ.

פלמרסטון היה נואם מוכשר. שפתו הייתה טבעית והצורה בה הציג את הדברים הייתה נבוכה משהו, אך בדרך כלל הוא מצא את המילים הנכונות לומר את הרעיון הנכון בזמן הנכון ואת הדרך לפנות אל בית הנבחרים בשפה המתאימה למזג של שומעיו. בספטמבר 1830 נעשה על ידי ולינגטון ניסיון להחזיר את פלמרסטון לקבינט, אך הוא סירב לעשות כן בלי שיחד איתו ייכנסו הלורד לנסדאון והלורד גריי, שני וויגים בולטים. ניתן לומר שבנקודת זמן זו שינה פרלמרסטון את נאמנותו המפלגתית.

שר החוץ (1830–1841)

פלמרסטון נכנס לתפקיד שר החוץ עם אנרגיות רבות והמשיך להפעיל את השפעתו במשך שני עשורים. הוא כיהן בתפקיד בין השנים 1830 – 1834, 1835 – 1835 ובין השנים 1846 – 1851. באופן בסיסי, פלמרסטון היה אחראי למדיניות החוץ הבריטית בכללותה החל מתקופת המהפכות הצרפתית והבלגית ב-1830 ועד לדצמבר 1851. סגנונו המהוקצע הקנה לו את הכינוי "לורד אבן פומיס" (Lord Pumice Stone, משחק מילים של שמו) ואופן התנהגותו מול ממשלות זרות הייתה ראשית של דיפלומטיית ספינות התותחים.

משבר 1830

המהפכות של 1830 גרמו לזעזוע למערכת המדינית של אירופה שהייתה יציבה מאז 1815. הממלכה המאוחדת של ארצות השפלה בותרה לשניים בעקבות המהפכה הבלגית, ממלכת פורטוגל הייתה לזירה של מלחמת אזרחים וספרד עמדה להמליך את איזבלה השנייה, מלכת ספרד, שהייתה אז תינוקת שאך נולדה. פולין הקונגרסאית הייתה במצב מלחמה כנגד האימפריה הרוסית והמעצמות הצפוניות (רוסיה, פרוסיה ואוסטריה) יצרו ברית קרובה שנראה הייתה שהיא מהווה איום על השלום ועל החירות בכל היבשת. במהלך מרד נובמבר שהתחולל אותה שנה, קראו גולים פולנים לבריטניה להתערב במצב כנגד רוסיה.

מדיניותו הכוללת של פלמרסטון הייתה לשמור על האינטרסים של בריטניה, לשמור על השלום, לשמור על מאזן הכוחות ולשמור על הסטטוס קוו באירופה. לא הייתה לו כל תרעומת כלפי רוסיה ובעוד שבחוגים פרטיים הוא הביע אהדה לשאיפת הפולנים, בתוקף תפקידו כשר החוץ הוא דחה את דרישותיהם. כשבבלגיה ובאיטליה המצב היה קשה בו זמנית, ובעיות קלות יותר היו ביוון ובפורטוגל, הוא שאף להרגיע את המתיחות באירופה ולא להחריף אותה. לפיכך הוא התמקד בעיקר בהשגת הסדר שלום לסיום המשבר בבלגיה.

בלגיה

וילם הראשון, מלך הולנד פנה למעצמות האירופאיות שהושיבו אותו על כס המלוכה לאחר המלחמות הנפוליאוניות שיבטיחו את זכויותיו. ב-1830 התכנסה בלונדון ועידה כדי לדון בסוגיה. הפתרון הבריטי כלל את מתן העצמאות לבלגיה, שפרלמרסטון האמין שהיא תתרום רבות לביטחונה של בריטניה, אך כל פתרון שהוצע לא היה פשוט כלל ועיקר. מחד, למעצמות הצפוניות היה חשוב להגן על וילם ומאידך, מהפכנים בלגים רבים, כמו שארל דה ברוקר ושארל רוג'יה, תמכו באיחוד של הפרובינציות הבלגיות עם צרפת. המדיניות הבריטית הייתה לקיים ברית קרובה עם צרפת, אך בכפיפות למחויבותה לשמירה על מאזן הכוחות ביבשת, במיוחד שמירת קיומה של בלגיה. אם המעצמות הצפוניות היו תומכות בוילם הראשון באמצעות שימוש בכוח, הן היו נתקלות בהתנגדות חמושה ומאוחדת מצדן של בריטניה וצרפת. אם צרפת הייתה שואפת לספח לשטחה את בלגיה, היא הייתה מאבדת את הברית עם בריטניה ומוצאת את עצמה מול התנגדות כלל אירופאית. בסופו של דבר הייתה העמדה הבריטית על העליונה. אף על פי שהיבשת עמדה על סף מלחמה, השלום נשמר על פי תנאיה של לונדון והנסיך לאופולד מבית סקסה-קובורג-גותה, שהיה האלמן של הנסיכה שארלוט מוויילס, בתו של יורש העצר הבריטי (לימים המלך ג'ורג' הרביעי), הוכתר כמלך הבלגים.

צרפת, ספרד ופורטוגל בשנות השלושים של המאה ה-19

ב-1833 ו-1834 ייצגו המלכות הצעירות איזבלה השנייה, מלכת ספרד ומריה השנייה, מלכת פורטוגל את תקוותם של החוגים החוקתיים בארצותיהן. מעמדן היה תחת לחץ כלשהו מצד קרובי משפחותיהן האבסולוטיסטים, דום מיגל בפורטוגל ודון קרלוס, האינפנטה של ספרד, שהיו הגברים הבאים בסדר הירושה לכתר, כל אחד בארצו. פלמרסטון יזם והוציא לפועל תוכנית לכריתת ברית מרובעת בין המדינות החוקתיות במערב אירופה כמשקל נגד למעצמות הצפוניות. הסכם להשכנת שלום בחצי האי האיברי נחתם בלונדון ב-22 באפריל 1834 ואף על פי שהמאבק בספרד המשיך בצורה זו או אחרת, ההסכם השיג את מטרתו.

צרפת הצטרפה לברית באי רצון ומעולם לא ביצעה את תפקידה בה בהתלהבות. לואי פיליפ, מלך הצרפתים הואשם באהדה חשאית כלפי הקרליסטים, תומכיו של דון קרלוס, והוא דחה כל ניסיון להתערבות ישירה בענייניה הפנימיים של ספרד. סביר להניח שההססנות בחצר המלכות הצרפתית בשאלה זו הייתה אחת הגורמים לעוינות האישית המתמשכת שפלמרסטון הפגין כלפי המלך הצרפתי מכאן והלאה, אף על פי שרגשותיו אלו של פלמרסטון התעוררו עוד קודם לכן. למרות שפלמרסטון כתב ביוני 1834 שפריז הייתה "הציר של מדיניות החוץ שלי", חילוקי הדעות בין שתי הארצות הפכו ליריבות מתמדת אך עקרה בין שתי המדינות שלא הואילה לאף אחת מהן.

הבלקנים והמזרח הקרוב: ההגנה על טורקיה בשנות השלושים של המאה ה-19

פלמרסטון גילה עניין רב בשאלות הדיפלומטיות שנגעו למזרח אירופה. במהלך מלחמת העצמאות היוונית הוא תמך בעוצמה בענייניה של יוון ונתן גיבוי לאמנת קונסטנטינופול שהעניקה ליוון את עצמאותה. עם זאת, החל מ-1830 הפכה הגנתה של האימפריה העות'מאנית לאחד הנושאים החשובים במדיניותו. הוא האמין בתחייתה של טורקיה. "כל מה שאנו שומעים", הוא כתב ללורד דלינג, "בנוגע לדעיכתה של האימפריה הטורקית, ועל היותה גוף מת או גזע יבש, וכן הלאה, הם פשוט שטויות". שתי מטרותיו העיקריות היו למנוע מרוסיה למסד את עצמה כשליטה על הבוספורוס ולמנוע מצרפת להשיג את אותה מטרה על הנילוס. הוא ראה בשמירת כוחו של השער הנשגב כאמצעי העיקרי למניעתן של שתי התפתחויות אפשריות אלו.

פלמרסטון החזיק זה מכבר בגישה חשדנית ועוינת כלפי רוסיה, שהמשטר האוטוקרטי שלה היה מנוגד לעקרונותיו הליברליים ושגודלה העצום היווה אתגר לכוחה של האימפריה הבריטית. הוא זעם על חתימתו ב-1833 של חוזה הונקאר איסקלסי בין רוסיה והעות'מאנים, אך הוא גילה רגשות רוגז ועוינות כלפי דייוויד אורקהרט, מחוללה של פרשת ויקסן שבה הוטל על ידי הרוסים מצור על ארץ הצ'רקסים באמצע שנות השלושים.

אף על פי כן, הוא גילה ב-1831 הססנות בנוגע לסיוע לסולטן העות'מאני, שהיה תחת איום של מוחמד עלי שליט מצרים. מאוחר יותר, לאחר הצלחתם של הרוסים, הוא הגיש ב-1833 וב-1835 הצעות למתן סיוע חומרי, הצעות שנדחו על ידי הקבינט. פלמרסטון החזיק בדעה ש"אם נוכל להשיג בכך עשר שנות שלום באמצעות שיתוף פעולה של חמשת המעצמות, ואם שנים אלו ינוצלו ביעילות לארגון מחדש של המערכות האימפריאליות, אין כל סיבה שהיא שלא נהפוך מחדש למעצמה מכובדת". הוא קרא תיגר על הגישה שמדינה עתיקה כמו טורקיה צריכה להיות במצב של ייאוש כפי שהתבקש מההשוואה: "מחצית מהמסקנות השגויות שהאנושות הגיעה אליהן נבעו משימוש לרעה במטפורות ומהשוואות כוללניות שגויות". אף על פי כן, כאשר נראה היה שכוחו של מוחמד עלי עלול לאיים על קיומה של האימפריה העות'מאנית, במיוחד לאחר מותו של הסולטן מהמוט השני ב-1 ביולי 1839, הוא הצליח ב-27 ביולי לגרום למעצמות לפעול יחדיו לשמירת עצמאותה ושלמותה של האימפריה העות'מאנית כדי לשמור על השלום והביטחון באירופה. בכל אופן, ב-1840 כבש מוחמד עלי את סוריה ואת ארץ ישראל וניצח את הטורקים בקרב נזיב. הלורד פונסונבי, שגריר בריטניה בקונסטנטינופול דחק בלהט בממשלת בריטניה להתערב. בהיותה המדינה בעלת הקשרים ההדוקים ביותר עם מוחמד עלי, סירבה צרפת לקחת חלק בצעדים כנגדו אל עף היותה חתומה על ההסכם מהמלחמה הקודמת.

פלמרסטון, שזעם על מדיניותה של צרפת במצרים, חתם ב-1840 על הסכם לונדון עם אוסטריה, רוסיה ופרוסיה, מבלי ליידע את ממשלת צרפת. מהלך זה בוצע בהססנות ותחת התנגדות חזקה של חלק מחברי הקבינט. פלמרסטון כפה את נקיטתו של צעד זה בין השאר על ידי שליחת מכתב לראש הממשלה, הלורד מלבורן, שהוא יגיש את התפטרותו אם מדיניותו לא תתקבל. הסכם לונדון העניק למוחמד עלי וליורשיו את השלטון במצרים בתמורה לנסיגתו מסוריה, לבנון וארץ ישראל, אך הוא סירב להסכים לתנאי זה. המעצמות האירופאיות הפעילו כוח, הפגיזו את ביירות וכבשו את עכו ובכך גרמו לנפילתו המהירה של שלטונו של מוחמד עלי. מדיניותו של פרלמרסטון נחלה הצלחה והוא הפך להיות אחד המדינאים החזקים בתקופתו.

סין

סין חסמה את גבולותיה מפני שאר העולם ואפשרה רק את קיומה של פעילות סחר מוגבלת רק דרך נמל קנטון ולא התירה שום פעילות דיפלומטית. פלמרסטון ראה במצב זה כעלבון לעקרונות הסחר החופשי בהן הוא דגל. הוא דרש שתבוצע רפורמה ושלח ב-1834 את הלורד נפייר לנהל משא ומתן. סין סירבה ואסרה על הסוחרים הבריטים לייבא אופיום מהודו באופן חוקי. כתוצאה מכך פרצה ב-1839 מלחמת האופיום הראשונה שהסתיימה בכיבוש העיר צ'וסן על ידי הנרי פוטינגר. מאוחר יותר הוחלפה צ'וסן באי הונג קונג. על פי חוזה נאנקינג שילמה סין פיצויים ופתחה חמישה "נמלי הסכם" (treaty ports) לסחר העולמי. כך השיג פלמרסטון את מטרתו העיקרית בפתיחת סין לסחר, אף על פי שהביקורת שלו התמקדה באי המוסריות של הסחר באופיום.

את כל המהלכים הללו ניהל פרלמרסטון בלהט ובמרץ פטריוטי. אלו עשו אותו אהוד ביותר בקרב המוני העם הבריטי, אך הלהט שלו, נטייתו לפעול תוך כדי איבה אישית ודיבורו השתלטני הפכו אותו למסוכן וחסר יציבות בעיניהם של המלכה ויקטוריה ושל חבריו השמרנים בממשלה. בינתיים הוא השפיע בעורמה על המידע שעמד לרשות הציבור ועל דעת הקהל כדי לחזק את שליטתו במשרד החוץ, כולל שליטה על דרכי התקשורת בתוך המשרד ובינו לבין בעלי תפקידים אחרים. הוא הדליף סודות לעיתונות ופרסם מסמכים נבחרים כדי להשיג לעצמו יותר שליטה ופרסום, וכל זאת תוך כדי התעוררותה של הלאומיות הבריטית. הוא נטר איבה לעיתון הטיימס בעריכתו של תומאס ברנס, שלא שיתף פעולה עם תכסיסי התעמולה שלו.

נישואין

ב-1839 נשא פרלמרסטון לאישה את אמילי לם, אחותו של הלורד מלבורן ואלמנתו של הלורד קאופר, אחרי שנים בהם היתה פילגשו. לשניים לא היה בן חוקי, אף על פי שלגבי אחת מילדותיו של הלורד קאופר, ליידי אמילי קאופר, שלימים הייתה רעייתו של אנתוני אשלי קופר, רוזן שאפטסברי השביעי, מקובל לחשוב שלמעשה פלמרסטון היה אביה.

פלמרסטון התגורר בברוקט הול שבמחוז הרטפורדשייר, שהייתה ירושה של אשתו. מעונו העירוני היה בית קיימברידג' שבשכונת מייפייר. כמו כן הייתה בבעלותו אחוזת ברואדלנדס שליד רוזמרי שבמחוז המפשייר.

באופוזיציה (1841–1846)

תוך כמה חודשים סיימה ממשלתו של מלבורן את ימיה וב-1841 החל פלמרסטון תקופה של חמש שנים בהן ישב על ספסלי האופוזיציה. המשבר היה נחלת העבר, אך השינוי שהתחולל עם החלפתם של אדולף טייר בפרנסואה גיזו כשר החוץ הצרפתי והלורד אברדין במקום פרלמרסטון כשר החוץ הבריטי, היה אירוע שהביא מזל לשלום העולם. פלמרסטון אימץ את הדעה שלא ניתן להסתמך על שלום עם צרפת ואכן, עד מהרה המלחמה בין שתי הארצות הייתה בלתי נמנעת. אברדין וגיזו יישמו מדיניות שונה מקודמיהם. באמצעות אמון הדדי וידידות בין שני משרדי החוץ, אך הצליחו לשקם את ההבנות הלבביות בין שתי הממשלות והרוגז שפרלמרסטון ליבה, דעך בהדרגה. במהלך תקופת כהונת ממשלתו של רוברט פיל ניהל פלמרסטון חיי פרישה, אך הוא תקף במרירות אופיינית את הסכם ובסטר-אשברטון עם ארצות הברית. הסכם זה, שנחתם ב-1842 פתר כמה סכסוכי גבול בין ארצות הברית לבין קנדה, במיוחד הגבול בין פרובינציית ניו ברנזוויק שבקנדה לבין מדינת מיין שבארצות הברית והגבול בין קנדה לבין מדינת מינסוטה מימת סופיריור ועד ימת היערות (על מפגש הגבולות מינסוטה, מניטובה ואונטריו). ככל שהוא מתח ביקורת על ההסכם, הוא פתר בהצלחה את שאלות הגבולות שפלמרסטון זה מכבר היה מוטרד בגינן.

המוניטין של פלמרסטון כאדם שדוגל בהתערבות וחוסר האהדה כלפיו מצדם של המלכה ויקטוריה ושל אישים אחרים, הגיע לידי כך שניסיונו של הלורד ג'ון ראסל להרכיב בדצמבר 1845 ממשלה חדשה כשל בשל סירובו של הלורד הנרי גריי להצטרף לממשלה שבה יכהן פלמרסטון כשר החוץ. בכל אופן, כמה חודשים לאחר מכן, שבו הוויגים לשלטון ופלמרסטון שב למשרד החוץ. ראסל השיב למבקרים שלמדיניותו של פלמרסטון הייתה "נטייה לגרום לפריצת מלחמה", אך הוא קידם את האינטרסים הבריטיים ללא שום עימות של ממש, אם לא בדרכי שלום.

שר החוץ (1846–1851)

צרפת וספרד, 1845

ממשלת צרפת התייחסה למינוי של פלמרסטון כסימן מסוים לחידוש העוינות. הם הסתמכו על איגרת שבה הוא ציין את שמו של הנסיך לבית קובורג כמועמד לשאת את מלכת ספרד הצעירה כהצדקה להסתלקות מהסידורים שנעשו בין גיזו לבין אברדין. ככל שניתן להצדיק את מעורבותה של ממשלת צרפת בהסדר הנישואין הזה, היה ברור שהיא הייתה מבוססת על האמונה שפלמרסטון ראה בצרפת אויב מתוחכם וחסר ליאות. מאמציו של השר הבריטי לסכל את הנישואין באמצעות פנייה למדינות החתומות על הסכם אוטרכט ולמעצמות אירופאיות נוספות, נחלו כישלון. צרפת ניצחה בהתמודדות אם כי התלווה לכך אובדן כבוד לא קטן.

ההיסטוריון דייוויד בראון דוחה את הפירוש המסורתי להשפעה שהייתה לאברדין ביצירת יחסים ההדוקים עם צרפת בראשית שנות הארבעים של המאה ה-19 ולהריסתם על ידי פרלמרסטון לאחר 1846. בראון טוען שכמי שכיהן כשר החוץ בין השנים 1846 – 1851 ולאחר מכן כראש הממשלה, שאף פלמרסטון לשמור על מאזן הכוחות באירופה, לעיתים אף תוך כדי יישור קו עם צרפת.

תמיכה במהפכות מעבר לים

המהפכות שהתחוללו ב-1848 ושכונו אביב העמים, התפשטו כמו דליקות ברחבי אירופה וזעזעו את כל בתי המלוכה ביבשת למעט רוסיה, ספרד ובלגיה. פלמרסטון אהד בגלוי את התנועות המהפכניות מעבר לים. בעיקר, הוא תמך בזכות ההגדרה העצמית ועמד בהחלטיות לצד אלו ביבשת שנאבקו לחירויות חוקיות. אף על פי כן, הוא התנגד נחרצות לעצמאותה של אירלנד.

עצמאות איטליה

שום ארץ לא עוררה בפלמרסטון סלידה כפי שעוררה בו האימפריה האוסטרית. אף על פי כן, יריבותו מול אוסטריה נבעה בעיקר משליטתה בצפון-מזרח איטליה וממדיניותה שם. פלמרסטון טען שקיומה של אוסטריה כמעצמת על מצפון להרי האלפים היא מרכיב חיוני במארג המדיני של אירופה. לרגשות סלידה ואהדה היה חלק משמעותי בהשקפותיו הפוליטיות של פלמרסטון ורגשות האהדה שלו עוררו תמיד את תמיכתו במאבקה של איטליה לעצמאות. הוא תמך במאבקה של סיציליה נגד פרננדו השני, מלך שתי הסיציליות ואף אפשר את שליחתם לשם של כלי נשק ותחמושת מהרויאל ארסנל. אף על פי שהוא התאמץ לבלום את קרלו אלברטו, מלך סרדיניה מביצוע ההתקפה הנמרצת על הכוחות האוסטרים שנהנו מעליונות, הוא העניק לו גיבוי. אוסטריה, שהייתה מוחלשת מהמהפכה, שלחה שליח ללונדון כדי לבקש את תיווכה של בריטניה שתהייה מבוססת על וויתור נרחב מצידה על שטחים באיטליה. פלמרסטון דחה את התנאים שהוא היה עשוי להשיג עבור פיימונטה.

עצמאות הונגריה

בהונגריה, מלחמת האזרחים, שהגיעה עד לשערי וינה, גרמה להתערבות של הרוסים. הנסיך שוורצנברג שלט בממשלת האימפריה ביד רמה כדיקטטור. אף על פי שפלמרסטון תמך בתנועת העצמאות ההונגרית, הוא לא יכול היה לעשות הרבה למענה. ממשלת בריטניה, או פלמרסטון כנציגה, התייחסה בחשד ובעוינות לכל מעצמה ביבשת, למעט צרפת. כאשר הגיע לאיוש קושוט, מנהיג תנועת העצמאות ההונגרית, לבריטניה, הציע פרלמרסטון לקבל אותו באחוזת ברוודלנדס, יוזמה שסוכלה רק באמצעות הצבעת נגד תקיפה של הקבינט.

תגובת בית המלוכה והפרלמנט לאביב העמים

מצב דברים זה התקבל במורת רוח מצדם של חצר המלוכה ורוב שרי ממשלת בריטניה. בהזדמנויות רבות נקט פרלמרסטון בצעדים חשובים מבלי ליידע אותם, דבר שגרם לחוסר שביעות רצונם. הוא שלט ביד רמה במשרד החוץ ולא אפשר לראש הממשלה להתערב בנעשה שם. המלכה ובן זוגה, הנסיך אלברט לא הסתירו את כעסם על כך שהם נתפסו כאחראים למעשיו של פלמרסטון על ידי חצרות המלוכה האחרים באירופה.

כאשר בנג'מין ד'יזראלי ואחרים בילו כמה לילות בבית הנבחרים כדי לתקוף את מדיניות החוץ של פלמרסטון, הגיב שר החוץ לנאום שנשא תומאס אנסטי ושארך חמש שעות, בנאום שלו שגם הוא ארך חמש שעות, הראשון מבין שני הנאומים הגדולים שבהם הוא הניח את היסוד לקווי ההגנה המקיפים על מדיניות החוץ שלו בכלל ועל מדיניות ההתערבות הליברלית בפרט. מקובל לחשוב שהן ראסל והן המלכה קיוו שאחד מהם ייקח את היוזמה ויפטר את פלמרסטון. את המלכה הניא הנסיך אלברט מלעשות כן, שכן הוא התייחס ברצינות למגבלות הסמכויות החוקתיות של המלוכה וחששו של ראסל נבע מיוקרתו של פלמרסטון, מהאהדה הציבורית כלפיו ומהחשש שלאחר צעד כזה ייוותר לרשותו קבינט חסר כישורים.

פרשת דון פסיפיקו

ב-1847 הותקף ביתו של דוד פסיפיקו, סוחר יהודי גיברלטרי שחי באתונה, על ידי המון אנטישמי שעליו נמנו בניו של שר בממשלת יוון. משטרת יוון לא התערבה בנעשה, אף על פי ששוטרים נכחו במקום. בשל העובדה שפסיפיקו היה נתין בריטי, הביעה ממשלת בריטניה את דאגתה. בינואר 1850 ניצל פלמרסטון את טענותיו של דון פסיפיקו כנגד ממשלת יוון והטיל סגר ימי על נמל פיראוס. בשל העובדה שיוון הייתה קשורה בהסכמי הגנה עם שלוש מעצמות, מחו רוסיה וצרפת כנגד פעולה זו של הצי המלכותי הבריטי.

לאחר דיון בלתי נשכח שנערך ב-17 ביוני, זכתה מדיניותו של פלמרסטון לגינוי בבית הלורדים. ב-29 ביוני הביע בית הנבחרים נזיפה, על פי הצעתו של ג'ון רובק, וזאת לאחר ששמע את פלמרסטון ב-25 ביוני. היה זה הנאום הרהוט והעוצמתי ביותר שפלמרסטון נשא מעודו, ובו הוא שאף להצדיק לא רק את טענותיו כלפי ממשלת יוון בפרשת פסיפיקו, אלא את כל מדיניות החוץ שלו.

בנאום זה, שארך חמש שעות, הכריז פלמרסטון את ההצהרה הידועה שלו שכל נתין בריטי זכאי בכל מקום בעולם לקבל את הגנתה של הזרוע הארוכה של ממשלת בריטניה כנגד כל אי צדק או עוון. הוא השווה את יכולותיה של האימפריה הבריטית לאלו של האימפריה הרומית, שבה כל אזרח רומאי היה יכול להגיע לכל מקום בעולם מבלי להיות מוטרד על ידי כל מדינה שהיא. היה זה הנאום המפורסם שבו עשה פלמרסטון שימוש במשפט הידוע שטבע בזמנו קיקרו, "אזרח רומא אני" (בלטינית: Civis romanus sum). בנאום זה הגיעה האהדה הציבורית כלפי פלמרסטון לשיאה.

ההתפטרות

על אף ניצחונו בפרלמנט בפרשת דון פסיפיקו, רבים מעמיתיו ותומכיו מתחו ביקורת על רוח הדברים שעל פיהם נוהלה מדיניות החוץ. המלכה שיגרה מזכר לראש הממשלה בה היה הביעה את חוסר שביעות רצונה מהתנהלותו של פלמרסטון ומהתחמקותו ממחויבותו לבקש אישור מלכותי לצעדיו וראתה בכך כשל בכנותו של פלמרסטון כלפי הכתר. מזכר זה הועבר לפלמרסטון שקיבל את הביקורת.

ב-2 בדצמבר 1851 ביצע לואי נפוליאון, שנבחר ב-1848 כנשיא צרפת, הפיכה שבה הוא פיזר את האספה הלאומית ועצר את מנהיגי הרפובליקנים. בחדרי חדרים בירך פלמרסטון את נפוליאון על ניצחונו וציין שלחוקת בריטניה שורשים היסטוריים אך צרפת עברה חמש מהפכות מאז 1789 וחוקת צרפת מ-1848 הייתה "הטיפשות של שלשום שמוחותיהם המפוזרים של ארמנד מרסט ואלכסיס דה טוקוויל הגו כדי להביא את האומה הצרפתית למבוכה ולייסורים". אף על פי כן, החליט הקבינט שבריטניה חייבת להישאר נייטרלית ולפיכך הנחה פלמרסטון את פקידיו לנקוט בגישה דיפלומטית. התמיכה הרחבה שפלמרסטון זכה לה בקרב העיתונות ודעת הקהל גרמו לחשש ולחוסר אמון בקרב פוליטיקאים אחרים ולזעם בארמון המלוכה. הנסיך אלברט התלונן שפלמרסטון שיגר איגרת מבלי להראותה קודם לכן למלכה. בתגובה הגיש פלמרסטון את התפטרותו.

שר הפנים (1852–1855)

לאחר תקופת כהונה קצרה של ממשלת מיעוט של השמרנים, נבחר הלורד אברדין לעמוד בראש ממשלת קואליציה של הוויגים וחסידיו של רוברט פיל, כשראסל מכהן בתפקיד שר החוץ והשר המקשר לבית הנבחרים. הדעה המקובלת הייתה שמבחינת שניהם לא ניתן היה להקים ממשלה ללא פלמרסטון, ולפיכך הוא מונה בדצמבר 1852 לתפקיד מזכיר הפנים. רבים החשיבו מינוי זה כמוזר, שכן מומחיותו של פלמרסטון הייתה ללא ספק מדיניות החוץ. התהלך סיפור שלאחר גל שביתות ששטף את צפון אנגליה, זימנה המלכה את פלמרסטון כדי לדון במצב. כאשר היא שאלה אותו בנוגע לחדשות האחרונות, נאמר שתגובתו של פרלמרסטון הייתה: "אין חדשות מיוחדות, גברתי, אך ברור שהטורקים חצו את הדנובה".

רפורמות חברתיות

ב-1853 העביר פלמרסטון את חוק בתי החרושת שביטל פרצות בחוק הקודם ואסר על העסקתם של צעירים בין השעות 6 בערב ל-6 בבוקר. הוא ניסה להעביר הצעת חוק שאישרה את זכויות העובדים להתאגד, אך ההצעה נפלה בבית הלורדים. הוא העביר את חוק סחר החליפין שמנע ממעסיקים לשלם לעובדיהם בסחורות במקום בכסף, או לאלץ אותם לרכוש סחורות מחנויות שהיו בבעלות המעסיקים. באוגוסט 1853 העביר פלמרסטון את חוק הפחתת העשן כדי להיאבק בעשן שהיתמר יותר ויותר מארובות מכרות הפחם, בעיה שהחריפה בעקבות המהפכה התעשייתית. הוא גם דאג להעברתו של חוק החיסון, שהוגש כהצעת חוק פרטית ושכנע את הממשלה לתמוך בו. החוק קבע לראשונה שחיסון ילדים יהיה חובה על פי החוק. פלמרסטון הוציא מחוץ לחוק את מכירתם של מקומות קבורה. הזכות לקבור את המתים בכנסיות הוחזקה על ידי משפחות עשירות שאבותיהם רכשו אותה בעבר. פלמרסטון התנגד לנוהג זה על רקע שיקולי בריאות הציבור והבטיח שכל המתים יוכלו להיקבר בחצרות הכנסיות או בבתי קברות ציבוריים.

רפורמה בחוק הפלילי

פלמרסטון הפחית את משך הזמן המרבי בו יכלו אסירים להיות מוחזקים בתא בידוד מ-18 חודשים ל-9 חודשים. הוא גם שם קץ להעברתם של אסירים לטסמניה כאשר הוא העביר את חוק עבודות הפרך שגם קבע עונשי מקסימום לרוב העבירות. ב-1854 הוא העביר את חוק המוסדות לעבריינים שהעניק למזכיר הפנים את הסמכות לשלוח אסירים בני נוער למוסדות לעבריינים במקום לבתי כלא. הוא נאלץ לקבל את התיקון לחוק שהבטיח שהאסירים יבלו קודם לכן שלושה חודשים בכלא. באוקטובר 1854, כאשר הוא ביקר בית הכלא פרקהרסט ושוחח שם עם שלושה נערים אסירים, הוא התרשם מהתנהגותם והורה שהם יישלחו למוסד לעבריינים. הוא מצא שמצב האוורור בתאי הכלא בלתי מספק והורה לשפר אותו.

רפורמת הבחירות

פלמרסטון התנגד נחרצות לתוכניותיו של ראסל למתן זכות ההצבעה למעמדות העובדים העירוניים. כאשר בדצמבר 1853 הסכימה הממשלה להגיש את החוק במהלך המושב הבא של הפרלמנט בנוסח שאותו רצה ראסל, התפטר פלמרסטון. אף על פי כן, הלורד אברדין הודיע לו שלא התקבלה כל החלטה מסוימת על הרפורמה ופלמרסטון שוכנע לשוב לקבינט. חוק רפורמת הבחירות לא עבר בפרלמנט באותה שנה.

מלחמת קרים

משמעות הדרתו של פלמרסטון ממשרד החוץ הייתה שלא הייתה לו שליטה מלאה על האירועים שהובילו לפרוץ מלחמת קרים. אחד הביוגרפים שלו, ג'ספר רידלי, טען שאם הוא היה בשליטה על מדיניות החוץ באותה תקופה, מלחמת קרים לא הייתה פורצת. פלמרסטון טען בקבינט, לאחר שהכוחות הרוסיים התרכזו על גבול האימפריה העות'מאנית בפברואר 1853, שעל הצי המלכותי להצטרף אל הצי הצרפתי בדרדנלים כאמצעי אזהרה נגד רוסיה. בכל אופן, דעתו לא התקבלה.

במאי 1853 איימו הרוסים לפלוש לוולאכיה ונסיכות מולדובה אלא אם כן הסולטן יענה לדרישותיהם. פלמרסטון דחף לביצוע פעולה החלטית. לדבריו על הצי המלכותי להישלח אל הדרדנלים כדי לסייע לצי העות'מאני ושעל בריטניה להודיע לרוסיה על כוונתה להיכנס למלחמה אם היא תממש את איומיה לפלוש לוולאכיה ולמולדובה. בכל אופן, אברדין התנגד לכל הצעותיו של פלמרסטון. לאחר וויכוחים ארוכים, הסכים אברדין באי רצון לשלוח את הצי אל הדרדנלים אך התנגד להצעותיו האחרות. הצאר הרוסי זעם על הצעדים הבריטיים אך זה לא היה מספיק בשביל להרתיע אותו. כאשר הגיע הצי הבריטי אל הדרדנלים היה מזג האוויר קשה והספינות חיפשו מקלט במים שמחוץ למיצרים. הרוסים עמדו על כך שזהו צעד שמהווה הפרה של אמנת המיצרים משנת 1841 ולפיכך פלשו לשתי הנסיכויות. פלמרסטון היה סבור שזה היה תוצאה של חולשה בריטית וחשב שאם היה מובהר לרוסים שכיבוש הנסיכויות יהווה עילה למעבר הציים הבריטי והצרפתי את הבוספורוס וכניסה אל הים השחור, הדבר היה מרתיע אותם. בקבינט האיץ פלמרסטון להגיע להחלטה על הכרזת מלחמה על רוסיה, אך אברדין התנגד, שכן הוא שאף לשלום. דעת הקהל, שהייתה לצדם של הטורקים ולצדו של אברדין, החלה להיחלש בהתמדה. בפברואר 1854 ציין הלורד דדלי סטיוארט: "לכל מקום אליו אני הולך, אני שומע דעה אחד בנושא ,ודעה זו הובעה במילה אחת, או בשם אחד – פלמרסטון".

ב-28 במרץ 1854 הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על רוסיה על סירובה לסגת מהנסיכויות. המלחמה התקדמה באיטיות, בלי שום הישגים בים הבלטי ועם הישגים איטיים בחצי האי קרים במצור הארוך על סבסטופול. חוסר שביעות הרצון מניהול המלחמה החל להתגבר בקרב הציבור הבריטי ובארצות אחרות, שהחריפו עם הגעת הדיווחים על הכישלונות, במיוחד בניהול הגרוע של הסתערות הבריגדה הקלה בקרב בלקלווה. בריאותם ותנאי המחיה של החיילים הבריטים היו ידועים לשמצה ולעיתונות, ששיגרה כתבים לשטח, הייתה ההשפעה המרבית על דעת הקהל. הטורים דרשו לקבל נתונים על כל החיילים, הפרשים והמלחים שנשלחו לקרים ואת המספר המדויק של הקרבנות. כאשר הפרלמנט קיבל החלטה לחקור ברוב של 305 תומכים מול 148 מתנגדים, אמר אברדין שהוא רואה בהחלטה הצעת אי-אמון וב-30 בינואר 1855 הוא התפטר מתפקידו. למלכה לא היה אמון בפלמרסטון ובתחילה היא ביקשה מהלורד דרבי לקבל עליו את התפקיד. דרבי הציע לפלמרסטון את תפקיד שר המלחמה והוא הסכים בתנאי שקלרנדון יישאר במשרד החוץ. קלרנדון סירב ועקב כך דחה פלמרסטון את הצעתו של דרבי שבסופו של דבר ויתר על האפשרות להרכיב ממשלה. המלכה ביקשה מלנדסדון להרכיב ממשלה, אך הוא היה מבוגר מדי ולפיכך היא ביקשה מראסל, שאף אחד מעמיתיו לשעבר, למעט פלמרסטון, לא היה מוכן לשרת תחתיו. כשהיא מותשת ממציאת חלופות אפשריות, הזמינה המלכה את פלמרסטון לארמון בקינגהם ב-4 בפברואר 1855 כדי להטיל עליו את משימת הרכבת הממשלה.

ראש הממשלה (1855–1858)

סיום מלחמת קרים

פלמרסטון נקט בעמדה בלתי מתפשרת בנוגע למלחמה. הוא שאף להרחיב את חזית הלחימה, במיוחד באזור הים הבלטי, שם ניתן היה לאיים על סנקט פטרבורג באמצעות כוחו העדיף של הצי הבריטי. מטרתו הייתה לצמצם באופן קבוע את האיום הרוסי על אירופה. שוודיה ופרוסיה היו נכונות להצטרף וכך נותרה רוסיה מבודדת. יחד עם זאת, צרפת, שזה מכבר שלחה יותר חיילים למלחמה בהשוואה לבריטניה וספגה הרבה יותר אבדות, שאפה לסיים את המלחמה, כפי שעשתה אוסטריה. במרץ 1855 מת ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה ובמקומו עלה לכס המלוכה בנו, אלכסנדר השני ששאף לשלום. אף על פי כן, פלמרסטון סבר שתנאי השלום סלחניים מדי כלפי רוסיה ושיכנע את נפוליאון השלישי לפוצץ את שיחות השלום עד שסבסטופול תיפול וכך בעלות הברית יהיו בעמדה עדיפה במשא ומתן. בספטמבר נכנעה לבסוף סבסטופול ולבעלות הברית הייתה שליטה מוחלטת בזירת הים השחור. רוסיה הסכימה לתנאי השלום וב-27 בפברואר 1856 נחתם הסכם שביתת נשק ולאחר חודשים של משא ומתן נחתם חוזה פריז. דרישתו של פלמרסטון לפירוז הים השחור הובטחה, על אף שרצונו להחזרת חצי האי קרים לידי האימפריה העות'מאנית לא התקבל. הסכם השלום נחתם ב-30 במרץ ובאפריל 1856 העניקה המלכה ויקטוריה לפלמרסטון את תואר אביר מסדר הבירית.

תקרית "החץ" ומלחמת האופיום השנייה

באוקטובר 1856 לכדו הסינים את הספינה "החץ" (Arrow), ספינה שהייתה רשומה בהונג קונג ובבעלות בריטית. במהלך הפעולה הם ביזו, לדברי הנציג הבריטי, הארי פרקס, את הדגל הבריטי. כאשר סירב הנציב הסיני, יה מינגצ'ן, להתנצל, הפגיזו הבריטים את המתחם שלו. הנציב הגיב בהכרזה שקראה לאנשי קנטון "להתאחד להשמדת בני הבליעל האנגלים עושי הצרות הללו" והציעה גמול של 100 דולר על כל ראש של אנגלי. בתי החרושת הבריטיים מחוץ לעיר הועלו באש על ידי המון זועם. פלמרסטון נתן גיבוי לפרקס בעוד שבפרלמנט הותקפה המדיניות הבריטית על רקע מוסרי על ידי ריצ'רד קובדן וויליאם גלאדסטון. כשהוא משחק על השיקול הפטריוטי, אמר פלמרסטון שקובדן הפגין "רגשות אנטי-אנגליים, וויתור על כל הקשרים בין אנשים לבין מולדתם, שלא הייתי מצפה מחבר כלשהו של הבית הזה. כל מה שהיה אנגלי היה שגוי וכל מה שהיה עוין לאנגליה היה נכון". הוא המשיך ואמר שאם הפרלמנט היה מגנה את צעדיו, זה היה סימן שהבית הצביע למען "הפקרת קהילה גדולה של נתינים בריטים בקצהו של העולם לידיהם של חבורת ברברים". הצעת אי-אמון התקבלה ברוב של 16 קולות ובעקבותיה התקיימו ב-1857 בחירות כלליות. עמדתו של פלמרסטון קיבלה תמיכה בקרב חלק ניכר של מעמד העובדים, בקרב מעמד הביניים שהלך וגדל ובקרב החוגים המסחריים והפיננסיים. לאחר שזכות ההצבעה הורחבה, גרפה מפלגתו של פלמרסטון רוב של 83 מושבים בבית הנבחרים, הרוב הגדול ביותר מאז 1835. קובדן וג'ון ברייט איבדו את מושביהם.

מלחמת האופיום השנייה הייתה תבוסה משפילה נוספת עבור שושלת צ'ינג, שכבר התנודדה על כרעי תרנגולת כתוצאה ממרד טאיפינג.

התפטרות

לאחר הבחירות העביר פלמרסטון את חוק דיני המשפחה שעל פיו התאפשר לראשונה לבתי המשפט לפסוק בדיני גירושים והוציא אותם מתחום השיפוט של בתי המשפט הכנסייתיים. מתנגדי החוק בפרלמנט, שכללו את גלאדסטון, היו הראשונים בהיסטוריה הבריטית שעשו שימוש בפיליבסטר. אף על פי כן, פלמרסטון היה נחוש בדעתו להעביר את החוק והדבר עלה בידו.

ביוני 1857 הגיעו לבריטניה החדשות על המרד ההודי הגדול. פלמרסטון שלח את סר קולין קמפבל בראש תגבורות להודו. הוא גם הסכים להעביר את השליטה על חברת הודו המזרחית הבריטית לידי הכתר.

לאחר ניסיון ההתנקשות של המהפכן האיטלקי פליצ'ה אורסיני בנפוליאון השלישי תוך שהוא עושה שימוש בפצצה תוצרת בריטניה, הצרפתים רתחו מזעם. פלמרסטון העביר חוק כנגד קשירת קשר לרצח שעל פיו מזימה לביצוע רצח מחוץ לגבולות בריטניה נחשבה לעבירה פלילית. בקריאה הראשונה הצביעו השמרנים בעד החוק, אך בקריאה השנייה הם התנגדו. פלמרסטון הפסיד בהצבעה בהפרש של 19 קולות ולפיכך, בפברואר 1858 הוא נאלץ להתפטר.

באופוזיציה (1858–1859)

לשמרנים לא היה רוב כדי להרכיב ממשלה ובמרץ 1859 הגיש ראסל הצעת החלטה להרחבת זכות ההצבעה, שהשמרנים התנגדו לה, אך היא עברה. הפרלמנט פוזר והתקיימו בחירות כלליות שבהם ניצחו הוויגים. פלמרסטון דחה הצעה מד'יזראלי להיות מנהיג סיעת השמרנים בפרלמנט, אך ב-6 ביוני הוא נכח בפגישה שבה נוסדה המפלגה הליברלית. המלכה ביקשה מהלורד גרנוויל להקים ממשלה, אך על אף שפלמרסטון הסכים לשרת תחתיו, ראסל סירב. לפיכך, ב-12 ביוני הטילה המלכה על פלמרסטון להרכיב ממשלה שבה הסכימו ראסל וגלאדסטון לשרת תחתיו.

ראש הממשלה (1859–1865)

פלמרסטון מציג בפני בית הנבחרים הבריטי את הצעת הסכם קובדן-שבלייה בפברואר 1860

ההיסטוריונים מתייחסים לממשלתו השנייה של פלמרסטון כאל הממשלה הליברלית הראשונה. בתקופת כהונתו זאת דאג פלמרסטון לצעדי חקיקה חשובים. החוק כנגד פגיעה בבני אדם היה חלק מתהליך רחב של ביסוס החוק הפלילי. חוק החברות היה הבסיס לחוק החברות המודרני.

מדיניות החוץ המשיכה להיות בסיס כוחו העיקרי של פלמרסטון. הוא היה סבור שהוא יוכל לעצב את כל המערכת הדיפלומטית האירופאית, אם לא לשלוט בה, במיוחד תוך כדי הפיכת צרפת לבעלת ברית חיונית ושותפה לפעילות סחר. אף על פי כן, מותחים ההיסטוריונים ביקורת לעיתים על שיטות הפעולה שלו ורואים בהן שיטות הונאה יותר מאשר פעולות החלטיות.

רבים ראו בפלמרסטון רודף שמלות. הטיימס כינה אותו "לורד קופיד" וב-1863, בהיותו בן 79 הוא נכלל כנתבע בתיק גירושים, אף על פי שמקרה זה התברר בסופו של דבר כלא יותר מניסיון סחיטה.

יחסיו עם גלאדסטון

אף על פי שמערכת היחסים בין פלמרסטון לבין ויליאם גלאדסטון הייתה ג'נטלמנית, הם היו חלוקים ביניהם בשאלות שנגעו למינויים כנסייתיים, יחסי החוץ, שאלות ביטחון ורפורמות. הבעיה הגדולה ביותר של פלמרסטון במהלך כהונתו השנייה כראש הממשלה הייתה כיצד לטפל בשר האוצר שלו. לחבר הפרלמנט סר ויליאם גרגורי נאמר על ידי אחד מחברי הקבינט "שבהתחלה, בכל ישיבה ולאחר כל חג, מר גלאדסטון נהג להגיע עם כל מיני הצעות לרפורמות שונות שלדעתו היה חיוני לבצעם באופן מידי. פלמרסטון נהג להביט במסמך שהוגש לו מבלי להניע עפעף ולא אמר דבר עד אשר הייתה הפוגה בדבריו של גלאדסטון. אז הוא היה חובט בידו על השולחן ואומר בהתלהבות: 'כעת רבותי, בואו ניגש לעניינים'". פלמרסטון אמר ללורד שפסטברי: "גלאדסטון יזכה לעשות את הדברים בדרכו שלו וכאשר הוא יירש את מקומי, יקרו דברים מוזרים". לאחד מידידיו הוא אמר שהוא סבור שגלאדסטון ימיט חורבן על המפלגה הליברלית ויסיים את חייו בבית משוגעים".

במאי 1864, כאשר הגיש חבר הפרלמנט אדוארד ביינס הצעת חוק לרפורמה, הורה פלמרסטון לגלאדסטון לא להכניס את עצמו או את הממשלה למחויבות כלשהי. תחת זאת אמר גלאדסטון בנאומו בבית הנבחרים שאין הוא רואה כל סיבה מדוע מישהו לא יצביע בעד ההצעה אלא אם כן הוא מוגבל נפשית והוסיף שזה לא יקרה אלא אם כן מעמד העובדים יגלה עניין ברפורמה. פלמרסטון האמין שהצהרה זו הייתה הסתה של המעמדות העובדים להתחיל לנהל תעמולה למען רפורמה ואמר לגלאדסטון: "הזכות של כל גבר ואישה היא לקבל ממשל תקין על פי החוקים ואלו שהציעו את השינויים חייבים להוכיח שהמצב הנוכחי לא תואם את המטרות הללו".

ביטחון

מעורבותה של צרפת באיטליה ב-1859 גרמה לחשש של פלמרסטון מפני פלישה צרפתית לבריטניה והוא ייסד את "הוועדה המלכותית להגנת הממלכה המאוחדת" (Royal Commission on the Defence of the United Kingdom). הוועדה המליצה על בניית ביצורים, שכונו "מבצרי פלמרסטון" (Palmerston Forts) להגנת מספנות הצי המלכותי ונמליו, תוכנית שפלמרסטון תמך בה בהתלהבות. עקב התנגדותו להוצאה העצומה הכרוכה במיזם שכזה, איים גלאדסטון כמה פעמים להתפטר מתפקידו כשר האוצר כאשר הצעות הוועדה התקבלו. פלמרסטון ציין שהוא קיבל כמה מכתבי התפטרות מגלאדסטון כך שלדעתו הם יספיקו כדי להעלות עשן בארובה.

מלחמת האזרחים האמריקנית

עם פרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית נטה פלמרסטון לאהוד את קונפדרציית המדינות של אמריקה. על אף היותו מתנגד לעבדות, הייתה לפלמרסטון עוינות רבת שנים כלפי ארצות הברית והוא האמין שפירוק האיחוד יחליש אותה ויגביר את כוחה של בריטניה. בנוסף, הוא סבר שהקונפדרציה "תפתח שוק פעיל ורב ערך עבור התעשייה הבריטית".

עם פרוץ המלחמה ב-13 במאי 1861 פרסמה בריטניה הצהרת נייטרליות. הקונפדרציה הוכרה כצד לוחם במלחמה אך זה היה מוקדם מדי כדי להכיר בה כמדינה ריבונית. מזכיר המדינה של ארצות הברית, ויליאם סיוארד, איים להתייחס לכל מדינה שתכיר בקונפדרציה כמדינת אויב. בריטניה הייתה תלויה יותר בתירס שיובא מארצות הברית מאשר בכותנה שיובאה ממדינות הקונפדרציה ומלחמה נגד ארצות הברית לא התיישבה עם האינטרסים הכלכליים הבריטיים. פלמרסטון הורה על שליחת תגבורות לקנדה, שכן הוא היה משוכנע שהצפון יכרות שלום עם הדרום ויפלוש לקנדה. הוא היה מרוצה מהניצחון של הדרום בקרב בול ראן הראשון, אך 15 חודשים לאחר מכן הוא חש "שהמלחמה באמריקה... כבר לא משיגה במפורש את המטרות שלה מבחינת הצפון, למעט תהליך שבו הם נפטרו מכמה אלפי עושי צרות אירים וגרמנים. חשוב להבהיר, בכל אופן, שהגזע האנגלו-סכסי משני הצדדים הראה אומץ והתמדה ראויים לציון". פרשת טרנט בנובמבר 1861 גרמה לזעם בבריטניה ולתקרית דיפלומטית. ספינת מלחמה אמריקאית עצרה את ספינת הדואר הבריטית "טרנט" (RMS Trent) ועצרה שני שליחים של הקונפדרציה שהיו על סיפונה בדרכם לאירופה. פלמרסטון ראה בפעולה כעלבון, דרש את שחרורם של שני הדיפלומטים והורה לשלוח 3,000 חיילים לקנדה. במכתב למלכה ששלח ב-5 בדצמבר אמר פלמרסטון "שבריטניה נמצאת כעת בעמדת כוח חזקה יותר מאי פעם כדי להכות מכה ניצחת וכדי ללמד את ארצות הברית לקח שלא יישכח עד מהרה". במכתב אחר שכתב לשר החוץ שלו, הוא צפה פריצת מלחמה בין בריטניה לבין ארצות הברית:

קשה שלא להגיע למסקנה שהשנאה הקנאית כלפי אנגליה שמלהיבה את המהגרים האירים ששולטים כמעט בכל העיתונים בצפון, תצליח לעורר את ההמונים ולמנוע מלינקולן וסיוארד להיעתר לדרישותינו ועלינו לפיכך להתכונן למלחמה כאפשרות סבירה

למעשה, לא היה אף אירי ששלט על עיתון כלשהו בצפון וארצות הברית החליטה לשחרר את שני העצורים כדי להימנע מהסתכנות במלחמה. פלמרסטון היה משוכנע שנוכחותם של הכוחות הבריטים בקנדה גרמה לאמריקאים להסכים לכך.

לאחר הודעתו של הנשיא לינקולן בספטמבר 1862 שהוא יפרסם את הצהרת האמנציפציה תוך תשעים יום, התנהל בקבינט הבריטי דיון על אפשרות להתערב כדי לסיים את המלחמה כצעד הומניטרי. באותה עת התחולל בצרפת משבר על רקע הדחתו של מלך יוון ועל החמרת השאלה המזרחית בנוגע לרוסיה. ממשלת בריטניה הייתה צריכה להגדיר אם המצב בצפון אמריקה או בלימתה של רוסיה חשובים ודחופים יותר. ההחלטה שהתקבלה הייתה לתת עדיפות לאיומים הקרובים יותר לבריטניה גופא ולדחות את הצעתה של צרפת להתערבות משותפת באמריקה. האיום על כניסה למלחמה על רקע גזעי ועל רקע מיגור העבדות מעולם לא מומש. פלמרסטון דחה את כל המאמצים של הקונפדרציה להשיג הכרה בריטית.

הספינה של הקונפדרציה "אלבמה" (CSS Alabama) נבנתה בנמל הבריטי בבירקנהד והיא היוותה קושי נוסף מבחינתו של פלמרסטון. ב-29 ביולי 1862 דיווח קצין משטרה שהוא קיבל הוראה שעליו לעכב את הספינה, שכן בנייתה הייתה הפרה של הנייטרליות של בריטניה. פלמרסטון הורה על העיכוב ב-31 ביולי, אך הספינה הפליגה לפני שההוראה הגיע לבירקנהד. במסגרת פעילותה לאחר מכן, שבתה והטביעה ה"אלבמה" ספינות סוחר רבות של האיחוד, כפי שעשו ספינות נוספות שנבנו בבריטניה. ארצות הברית האשימה את בריטניה כשותפה לדבר עבירה. היה זה הבסיס ל"תביעות אלבמה" שהוגשו לבריטניה לאחר המלחמה על נזקים שנגרמו, שאותם סירב פלמרסטון לשלם. לאחר מותו של פלמרסטון הכיר גלאדסטון בתביעות הללו של ארצות הברית והסכים להליך בוררות שבמסגרתו שילמה בריטניה 15.5 מיליון דולר על הנזקים.

באביב 1862, פתח גלאדסטון, אז שר האוצר, דיון בקבינט על השאלה אם בריטניה צריכה להתערב. לגלאדסטון הייתה דעה חיובית על הקונפדרציה והוא תמך בעבדות (עושרה של משפחתו נסמך על העבדות באיי הודו המערבית הבריטיים). הוא הדגיש את הצורך להתערב כדי לעצור את מרחץ הדמים המזעזע ואת כישלונו של האיחוד להשיג הישגים צבאיים ממשיים, אך לפלמרסטון היו דאגות אחרות באותה עת, כולל המשבר שהיה קשור להדחתו של מלך יוון, ששם את השאלה המזרחית בעדיפות גבוהה יותר. הקבינט החליט שהמצב באמריקה דחוף פחות בהשוואה לצורך לבלום את ההתפשטות הרוסית והוא דחה את הצעותיו של גלאדסטון.

דנמרק

קאנצלר פרוסיה אוטו פון ביסמרק שאף לספח את הטריטוריה הדנית שלזוויג ואת הטריטוריה הגרמנית הולשטיין, שהדוכס שלה היה מלך דנמרק, בעיקר בגלל הנמל שלה שבעיר קיל, ולצורך כך הוא כרת ברית עם אוסטריה. בנאום שנשא בבית הנבחרים ב-23 ביולי 1863, אמר פלמרסטון שממשלת בריטניה, כמו ממשלות צרפת ורוסיה, מקווה ש"העצמאות, השלמות והזכויות של דנמרק יישמרו, אנו משוכנעים – ולכל הפחות אני משוכנע – שאם ייעשה ניסיון אלים כל שהוא לפגוע בזכויות הללו ולהפר את העצמאות, אלו שיעשו את הניסיון הזה יבינו כתוצאה מכך שדנמרק לא תעמוד לבדה". עמדתו של פלמרסטון התבססה על האמונה המסורתית שצרפת היוותה איום גדול יותר לבריטניה והייתה חזקה יותר מאוסטריה ופרוסיה.

במשך חמישה חודשים לא עשה ביסמרק דבר. בכל אופן, בנובמבר חוקקה ממשלת דנמרק חוקה חדשה שעל פיה הולשטיין הייתה קשורה לדנמרק. שלזוויג הייתה כבר חלק מדנמרק זה מאות שנים. עם חלוף השנה, התקבצו צבאות פרוסיה ואוסטריה בהמוניהם על גדות נהר האיידר. ב-1 בפברואר 1864 פלשו צבאות פרוסיה ואוסטריה ופתחו את מה שנקרא מלחמת שלזוויג השנייה. עשרה ימים לאחר מכן ביקשה ממשלה דנמרק את סיועה של בריטניה. ראסל האיץ בפלמרסטון לשלוח את הצי לקופנהגן ולשכנע את נפוליאון השלישי שעליו לנייד את חייליו שחנו על הגבול מול חבל הריין. פלמרסטון השיב שהצי לא יוכל לסייע רבות לדנים בקופנהגן ושאין לעשות שום צעד כדי לשכנע את נפוליאון השלישי לחצות את הריין.

באפריל עשה כבר הצי האוסטרו-הונגרי את דרכו לתקיפה בקופנהגן ופלמרסטון נועד עם השגריר האוסטרי בלונדון והודיע לו שבריטניה לא תוכל להרשות לספינות האוסטריות לעבור בתעלת למאנש אם מטרתן היא לתקוף את דנמרק ואם הם ייכנסו אל הים הבלטי, התוצאה תהייה מלחמה עם בריטניה. השגריר השיב שהצי האוסטרי לא ייכנס אל הים הבלטי, ואכן כך היה.

פלמרסטון קיבל את הצעתו של ראסל שהמלחמה צריכה להיפתר בוועידה, אך בוועידת לונדון שהתקיימה במאי וביוני 1864 סירבו הדנים לקבל את אובדן שלזוויג-הולשטיין. שביתת הנשק הסתיימה ב-26 ביוני ועד מהרה פלשו צבאות פרוסיה ואוסטריה לחלקים נרחבים יותר של דנמרק. ב-25 ביוני היה הקבינט הבריטי נגד יציאה למלחמה להצלת דנמרק, אך הצעתו של ראסל לשלוח את הצי המלכותי הבריטי להגן על קופנהגן התקבלה על חודו של קולו המכריע של פלמרסטון. בכל אופן, פלמרסטון אמר שהצי לא יוכל לצאת וזאת על רקע המחלוקת העמוקה על ההחלטה בקרב חברי הקבינט.

ב-27 ביוני מסר פלמרסטון את הצהרתו בבית הנבחרים ואמר שבריטניה לא תוכל לצאת למלחמה כנגד הגרמנים אלא אם כן קיומה של דנמרק כמדינה עצמאית יעמוד על כף המאזניים או שבירתה תהיה תחת איום. השמרנים השיבו שפלמרסטון בגד בדנים והצעת אי-האמון עברה בבית הלורדים על חודם של תשעה קולות. בדיון שהתנהל בבית הנבחרים אמר חבר הפרלמנט ג'ונתן פיל: "האם הגיעו הדברים לידי כך שדבריו של ראש ממשלת אנגליה, שנאמרו בפרלמנט של אנגליה, נחשבים רק כאיום סרק שהמעצמות הזרות מתייחסות אליהם בצחוק ובבוז?" פלמרסטון השיב בלילה האחרון של הדיון: "אני אומר שאנגליה נמצאת בעמדה חזקה מאי פעם ואלו שאומרים שכוחה ירד להערכתם של מדינות העולם, הם לא האנשים שצריכים להיות חלק מהכבוד והיוקרה של אנגליה".

הצעת אי-האמון ירדה בבית הנבחרים עם 313 מתנגדים מול 295 תומכים, כשיריביו הוותיקים של פלמרסטון במחנה הפציפיסטי, קובדן וברייט, הצביעו בעדו. תוצאות ההצבעה הוכרזו בשעה 2:30 לפנות בוקר וכאשר הגיעו החדשות לאוזניו של פלמרסטון הוא שעט במעלה המדרגות אל גלריית הגבירות וגרם לאשתו למבוכה. בנג'מין ד'יזראלי כתב: "איזה אומץ לב לטפס על המדרגות האיומות הללו בשעה שלוש לפנות בוקר ובגיל שמונים!"

ניצחון בבחירות

פלמרסטון ניצח בבחירות נוספות שהתקיימו ביולי 1865 והגדיל את הרוב שלו. מנהיגותו של פלמרסטון הייתה נכס אלקטורלי גדול עבור המפלגה הליברלית. לאחר מכן היה עליו להתמודד עם פעילותם האלימה של אחוות הפניאנים באירלנד. פלמרסטון הורה למשנה למלך אירלנד, הלורד וודהאוס, לנקוט נגדם באמצעים, כולל השעיה אפשרית של ניהול משפטים באמצעות מושבעים ומעקב אחר אמריקאים שנסעו לאירלנד. הוא האמין שההסתה של הפניאנים מקורה באמריקה. ב-27 בספטמבר 1865 הוא כתב לשר המלחמה: "נראה כעת שהתקיפה האמריקאית באירלנד תחת שמם של הפניאנים נכשלה, אך הנחש רק נפצע ולא נהרג. זה בהחלט אפשרי שהקושרים האמריקאים ינסו למצוא נחמה בפרובינציות שלנו בצפון אמריקה על תבוסתם באירלנד".

הוא הנחה לשלוח כוחות נוספים לקנדה ולאירלנד. במהלך השבועות האחרונים הללו של חייו הרהר פלמרסטון על ההתפתחויות במדיניות החוץ. הוא החל לחשוב על ידידות חדשה עם צרפת כ"סוג של ברית הגנה מוקדמת" כנגד אמריקה וראה כיצד פרוסיה הופכת לרבת עוצמה יותר וכיצד זה יהווה איזון מול האיום ההולך וגובר מצד רוסיה. במכתב שכתב לראסל הוא הזהיר שרוסיה "תהפוך בזמן המתאים למעצמה גדולה כמעט כמו האימפריה הרומית גרמניה חייבת להיות חזקה כדי לבלום את התוקפנות הרוסית".

מותו

בערוב ימיו נהנה פלמרסטון מבריאות איתנה. הוא התגורר ברומזי בביתו שנבנה ב-1840. ב-12 באוקטובר 1865 הוא לקה בצמרמורת ובמקום לפרוש מיד למנוחה במיטתו הוא התהלך לאיטו שעה וחצי. לאחר מכן עלה מאד חומו אך מצבו התייצב למשך הימים הבאים. בכל אופן, בליל ה-17 באוקטובר התדרדר מצב בריאותו וכאשר שאל אותו רופאו אם הוא מאמין בתחיית העולם באמצעות אותו האיש , השיב פרלמרסטון: "ברור, סעיף 98, כעת המשך לסעיף הבא" (הוא העסיק את מחשבותיו בהסכמים דיפלומטיים). נוסח בלתי אמין של מילותיו האחרונות היה: "למות, רופאי היקר? זה הדבר האחרון שאעשה" הלורד פלרמסטון מת בשעה 10:45 בבוקר ביום רביעי ה-18 באוקטובר 1865, יומיים לפני יום הולדתו ה-81. אף על פי שהוא רצה להיקבר בכנסיית רומזי, הקבינט עמד על כך שתתקיים עבורו הלוויה ממלכתית ושהוא ייטמן במנזר וסטמינסטר. הלווייתו התקיימה ב-27 באוקטובר. הוא היה האישיות הרביעית שלא ממשפחת המלוכה שזכה להלוויה ממלכתית (לאחר אייזק ניוטון, הוריישו נלסון וארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון).

המלכה ויקטוריה כתבה לאחר מותו של פרלמרסטון שאף על פי שהיא הצטערה על מותו, היא מעולם לא חיבבה או כיבדה אותו: " אדם מוזר ונחוש עם שאיפות כה רבות הלך לעולמו! לעיתים כה קרובות הוא הדאיג וציער אותנו, אף על פי שכראש הממשלה הוא התנהג כיאות". פלורנס נייטינגייל הגיבה באופן שונה כאשר שמעה על מותו: "זה יהיה אובדן גדול עבורנו. אף על פי שהוא תמיד התבדח כאשר הוא ביקש לעשות את הדבר הנכון, הוא תמיד עשה זאת. אף אחד אחר לא היה מסוגל לנהל את העניינים בקבינט כפי שהוא עשה. איבדתי מגן רב עוצמה... הוא היה רציני הרבה יותר מכפי שהוא נראה. לא נעשה עמו צדק".

מורשתו

באופן מסורתי נחשב פלמרסטון כ"שמרן בארצו וכליברל מחוצה לה". הוא האמין שהחוקה הבריטית כפי ששוריינה במהפכה המהוללת של 1688 הייתה הטובה ביותר שיכלה לצאת תחת ידיו של אדם כלשהו, אם מונרכיה חוקתית שהייתה נתונה לחוקי הארץ אך שמרה על סמכויות פוליטיות מסוימות. הוא תמך בשלטון החוק והתנגד לצעדי דמוקרטיזציה נוספים לאחר חוק הרפורמה של 1832. הוא שאף לראות את המערכת הליברלית שנוצרה בין שתי מקרי הקיצון של המונרכיה האבסולוטית והדמוקרטיה הרפובליקנית מחליפה את המונרכיות האבסולוטיות ביבשת. לאחרונה ראו כמה היסטוריונים את מדיניות הפנים שלו כראש הממשלה לא כבעלת נטייה ליברלית אלא כמדיניות פרוגרסיבית בקנה המידה של זמנה.

אף על פי כן, פלמרסטון ייזכר בעיקר בשל מדיניות החוץ שלו. המטרה העיקרית שלו במדיניות החוץ הייתה לקדם את האינטרסים הלאומיים של בריטניה. פלמרסטון היה ידוע בשל הפטריוטיות שלו. לורד ג'ון ראסל אמר ש"ליבו פעם תמיד למען כבודה של אנגליה". פלמרסטון האמין שזה לטובתה של בריטניה שיוקמו ממשלות ליברליות ברחבי היבשת. הוא גם יישם מדיניות של עברי פי פחת ושל אחיזת עיניים כאשר הוא היה נכון לאיים במלחמה כדי להשיג את מטרותיה של בריטניה.

ב-1886, כאשר הלורד רוזברי מונה להיות שר החוץ בממשלתו של גלאדסטון, שאל אותו ג'ון ברייט אם הוא קרא אודות מדיניותו של פלמרסטון כשר החוץ. רוזברי השיב בחיוב. "אם כך", אמר ברייט, "אתה יודע ממה להימנע. עשה בדיוק ההפך ממה שהוא עשה. כהונתו כשר החוץ הייתה פשע אחד ארוך". המרקיז מלורן אמר על פלמרסטון ב-1866: "הוא אהב את ארצו וארצו אהבה אותו. היא חי למען הכבוד שלה והיא תוקיר את זיכרונו".

ב-1889 סיפר גלאדסטון סיפור על מקרה בו "צרפתי, שנהג להחמיא לעצמו, אמר לפלמרסטון: 'אם לא הייתי צרפתי, הייתי רוצה להיות אנגלי', ולכך הגיב פלמרסטון בקור רוח: 'אם לא הייתי אנגלי, הייתי רוצה להיות אנגלי'". כאשר הוביל וינסטון צ'רצ'יל מערכה להתחמשות מחדש בשנות השלושים של המאה ה-20, השוו אותו לפלמרסטון שהתריע שהמדינה צריכה לדאוג להגנתה. מדיניות הפיוס הובילה את הגנרל יאן סמאטס לכתוב ב-1936: "אנו מפחדים מהצל של עצמנו. לעיתים אני מתגעגע לפרא אדם כמו פלמרסטון או כל אדם שיהיה יותר מאשר שרשרת של קלישאות והתנצלויות".

פלמרסטון היה גם תומך מושבע של התנועה לביטול העבדות וניסיונותיו לביטול סחר העבדים היה אחד המרכיבים העקביים של מדיניות החוץ שלו. התנגדותו לסחר העבדים יצרה מתחים עם מדינות אמריקה הדרומית וארצות הברית על רקע התעקשותו שלצי הבריטי הייתה את הזכות לחפש ספינות של כל מדינה אם הם חשדו שהספינות שימשו לסחר עבדים.

ההיסטוריון א. ג'. פ. טיילור סיכם את הקריירה של פלמרסטון בהדגשת הפרדוקסים:

במשך עשרים שנים בהם הוא כיהן כשר זוטר בממשלת הטורים, הוא היה לשר החוץ הוויגי המוצלח ביותר. אף על פי שהיה שמרן, הוא סיים את חייו כמי שעמד בראש התהליך של מעבר מוויגיזם לליברליזם. הוא היה זה שייצג את הכוח הבריטי ועדיין כיהן בתפקיד שבו הוא התרפס בפני רודנים זרים. הוא הטיף למען מאזן הכוחות ועדיין היה זה שהנהיג את מדיניות הבידוד של בריטניה באירופה. כמי שנחשב פוחז וקל דעת, הוא היה לגיבור הראשון של מעמד הביניים הרציני. הוא הגיע למשרה רמה באמצעות קשרים משפחתיים חריגים. הוא החזיק במשרתו תוך עשיית שימוש מיומן בעיתונות – ראש הממשלה היחיד שהיה מנהיג-כותב מושלם.

פלמרסטון ייזכר גם בשל גישתו המבודחת כלפי הממשלה. נטען שפעם אחת הוא אמר על בעיה סבוכה שנגעה לשלזוויג-הולשטיין, שרק שלושה אנשים מסוגלים להבין אותה: האחד הוא הנסיך אלברט שמת, השני הוא פרופסור גרמני שיצא מדעתו והשלישי הוא עצמו ששכח אותה.

הנצחתו בשמות מקומות

העיירה פלמרסטון שבדרום-מערב אונטריו שבקנדה, נקראה בשנת 1875 על שמו. כיום העיירה היא חלק מהעיר מינטו.
שני מקומות בניו זילנד נקראו על שמו: האחת היא העיירה פלמרסטון שבאי הדרומי והשנייה היא העיר פלמרסטון נורת', בירת חבל מנוואטו-ונגנאוי שבאי הצפוני.
העיר האוסטרלית דרווין, בירת הטריטוריה הצפונית, נקראה בעבר פלמרסטון. יחד עם זאת, עיר לוויין שלה, שהוקמה בסמוך לה ב-1971 קרויה פלמרסטון.
אטול פלמרסטון הוא הצפוני ביותר באיי קוק. האטול מכיל כ-15 איים והוא היחיד בקבוצת האיים שלא מיושב.
בבירת אירלנד, דבלין מונצח שמו של פרלמרסטון בשמות פרברים וכן ברחוב פרלמרסטון ורחוב טמפל.
בעיר פורטסמות' נקראו מספר מקומות על שמו, כשהבולטים ביניהם הוא מרכז קניות ראשי ורחוב.
בפרבר הלונדוני איסט שין עובר רחוב פלמרסטון.
פלמרסטון פלייס באדינבורו, סקוטלנד.
בשכונת וולת'אמסטו שברובע הלונדוני וולת'אם פורסט עובר רחוב פלרמסטון וכן מצוי פאב ברחוב זה.
בשכונת דארטמות' פארק שברובע הלונדוני קמדן נמצא פאב הקרוי על שמו של פלמרסטון.
בעיר סאות'המפטון נקרא על שמו פארק פלמרסטון וכן רחוב פלמרסטון הסמוך. פסל של פלמרסטון בגובה של כשני מטרים ניצב בפארק והלוט הוסר מעליו ביוני 1869.
רחוב פלמרסטון בדרבי.
רחוב פלמרסטון ופארק פלמרסטון במזרח העיר בלפסט.
שתי שדרות בעיר טורונטו נקראו על שמו.
בעיירה רומזי שבה חי פלמרסטון בערוב ימיו עובר רחוב הקרוי על שמו ופסל בדמותו ניצב בכיכר השוק.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הנרי טמפל, הוויקונט השלישי מפלמרסטון בוויקישיתוף

הלורד פלמרסטון באנציקלופדיה בריטניקה (1911)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26107166הנרי טמפל, הוויקונט השלישי מפלמרסטון

	ערך מחפש מקורות
	רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.