הנרי אדינגטון

הנרי אדינגטון
Henry Addington

הנרי אדינגטון
לידה	30 במאי 1757 הוברן, לונדון
פטירה	15 בפברואר 1844 (בגיל 86) לונדון
מדינה
מקום קבורה	כנסיית מרי הבתולה ממורטלייק, לונדון
מפלגה	המפלגה הטורית
בת זוג	אורסולה
ראש ממשלת בריטניה ה־15 17 במרץ 1801 – 10 במאי 1804 (3 שנים ו־7 שבועות) מונרך בתקופה ג'ורג' השלישי → ויליאם פיט הבן ויליאם פיט הבן ←

חתימתו של הנרי אדינגטון

הנרי אדינגטון (באנגלית: Henry Addington‏; 30 במאי 1757 – 15 בפברואר 1844) היה מדינאי בריטי שמרן, שכיהן כראש ממשלת בריטניה בשנים 1801 עד 1804.

ראשית דרכו

אדינגטון היה בנו בכורו של אנת'וני אדינגטון, רופאו ומקורבו של המדינאי ויליאם פיט האב, הרוזן מצ'אתם. (ראש ממשלת בריטניה בין 1766 ל-1768). כתוצאה מקשר זה היה חבר ילדות של ויליאם פיט הבן, נער חולני שאף הוא נזקק לשירותיו של הרופא אדינגטון, ולימים היה ראש ממשלה בעצמו. כראש ממשלה כונה אדינגטון בלעג "הדוקטור", רמז למקצועו של אביו. אדינגטון היה ראש הממשלה הראשון שבא ממעמד הביניים ולא מחוגי האצולה.

את השכלתו רכש אדינגטון באוניברסיטת אוקספורד, לאחר מכן הוסמך כפרקליט וב-1784, בעידודו של פיט הבן שנעשה בינתיים ראש ממשלה, נכנס לפוליטיקה ונבחר לפרלמנט הבריטי. הוא מתואר כפוליטיקאי בינוני, חיוור וחסר יכולת רטורית, זאת בתקופה שבה היו כמה נואמים מזהירים בזירה הפוליטית. ב-1789 נבחר בתמיכתו של פיט הבן ליושב ראש בית הנבחרים. בתקופה זו קשר אדינגטון מערכת יחסים קרובה עם המלך ג'ורג' השלישי, עניין יוצא דופן בהתחשב במוצאו שלא היה אצילי. כמו כן שמר אדינגטון, אדם נוח ומתון, על יחסים טובים עם בכירי הפוליטיקאים הן בממשלה והן באופוזיציה. ב-1793 נכנסה בריטניה למלחמה ממושכת נגד צרפת, ופיט הרבה להתייעץ עם אדינגטון, שרשמית לא היה חלק מהממשלה, בנוגע למהלכים הנדרשים בזירה המדינית והפנימית.

ראש ממשלה

ב-1800 העביר פיט את חוק האיחוד, שביטל את הפרלמנט של אירלנד והפך את בריטניה ואירלנד לישות פוליטית אחת, וביקש להעביר מהלך משלים לאיחוד ולהעניק שוויון זכויות לקתולים. ג'ורג' השלישי הודיע כי לא יאשר את ההצעה להעניק שוויון זכויות לקתולים, ובכך גרם להתפטרותו של פיט, שאף היה תשוש מ-17 שנות שלטון. המלך ופיט, שניהם ידידים קרובים של אדינגטון, הפצירו בו לקבל עליו את התפקיד. אדינגטון, שלא היה שאפתן במיוחד, היסס האם לשאת באחריות הכבדה בשעה קשה, אך השתכנע לבסוף. הוא נעשה ראש ממשלה ושר אוצר במרץ 1801, לאחר עיכובים שנגרמו כתוצאה ממחלתו הנפשית של המלך וסירובם של שרים אחדים, שהתפטרו יחד עם פיט, לכהן תחת אדינגטון. פיט סייע לו לאייש את התפקידים הבכירים שהתפנו. מינוי בעל חשיבות, שזכה לאהדה ציבורית, היה מינויו של האדמירל ג'ון ג'רוויס (סנט וינסנט) לתפקיד הלורד הראשון של הימיה.

באותה עת הייתה בריטניה נתונה מזה שבע שנים, יחד עם בעלות בריתה ביבשת, בעיצומה של המלחמה נגד צרפת הנפוליאונית. המלחמה פגעה בכלכלה, ומחסור חמור בדגנים עורר אי-שקט חברתי. ניצחונות צרפתיים על בעלות בריתה של בריטניה באירופה הובילו ליציאתן מהמלחמה, אם כי את המכה ריכך ניצחון ימי בריטי בקרב קופנהגן (1801). עם סילוקו של פיט מראשות הממשלה נפתחה הדרך למשא ומתן לשלום, וב-25 במרץ 1802 נחתם חוזה אמיין, שסיים באופן זמני את המלחמה. על אף שתנאי החוזה לא היו טובים במיוחד, הוא התקבל באהדה בציבור ואדינגטון זכה לפופולריות מסוימת. בתקופת השלום פעל אדינגטון לקיצוץ חד בצבא ובצי על מנת לצמצם את הגרעונות שגרמה המלחמה, וכן ייעל את מערכת המס. אולם בתוך חודשים אחדים התברר כי שלום אמיין הוא זמני בלבד, לאחר ששני הצדדים לא עמדו בתנאיו. המלחמה עם צרפת התחדשה במאי 1803, תחילה ללא מהלכים צבאיים משמעותיים בשני הצדדים. הציבור והפוליטיקאים הבכירים לא היו מרוצים מהדרך שבה ניהל אדינגטון את המלחמה ולחצו להחזרתו של פיט, שהחליף את אדינגטון במאי 1804.

המשך הקריירה הפוליטית

אדינגטון שמר על השפעתו הפוליטית, נכנס לממשלה (בתפקיד "הלורד נשיא המועצה") בינואר 1805 ובאותה שנה גם הוכתר בתואר אצולה, הרוזן מסידמאות'. הוא המשיך לכהן כשר גם בממשלה הבאה, "ממשלת כל הכשרונות" של ויליאם גרנוויל (1806–1807) אך לא בממשלה שלאחריה.

אדינגטון חזר לכהן כשר במרץ 1812, בממשלת ספנסר פרסיבל, וביוני אותה שנה מונה לשר פנים, תפקיד שבו החזיק בממשלות שונות עד 1822. באותן שנים שרר אי-שקט חברתי בקרב המעמדות העובדים, ועלתה דרישה חזקה לרפורמה פוליטית. אדינגטון הגיב בצעדי דיכוי תקיפים. ב-1817 השעה את צו ההביאס קורפוס, ואיפשר בכך את מעצרם ללא משפט של פעילים למען רפורמה פוליטית, שהואשמו בחתרנות. לאחר טבח פיטרלו ב-1819, שבו דיכאו מיליציות של השמרנים באלימות רבה הפגנה למען ייצוג הוגן בבחירות, שיבח אדינגטון את הפעולה והטיל הגבלות על חופש ההתכנסות והעיתונות.

אדינגטון עזב את משרד הפנים ב-1822, אך נשאר בממשלה ללא תיק עד 1824, ואז התפטר במחאה על ההכרה הבריטית בעצמאות ארגנטינה. לאחר פרישתו מן הממשלה מיעט להשתתף בחיי הציבור, אך הצביע נגד מתן שוויון זכויות לקתולים ונגד חוק הרפורמה של 1832.

הערכה היסטורית

בתפיסה הרווחת של תקופתו, וגם של היסטוריונים רבים, נראה אדינגטון כפוליטיקאי מן השורה השנייה, שעמד בצלם של בני זמנו הגדולים כפיט הבן ולא הותיר חותם ממשי. כיום יש החולקים על השקפה זו. ההיסטוריון צ'ארלס ג'ון פדורק, שחיבר ביוגרפיה על אדינגטון, טוען כי אדינגטון אמנם היה חסר אמביציה וקיבל את תפקיד ראש הממשלה רק מפני שהמלך הפציר בו, אך הוא היה ראש ממשלה ושר אוצר אפקטיבי. לטענתו אדינגטון התמודד היטב עם משברים קשים מבית ומחוץ, הכפיל את יעילותו של מס ההכנסה (שהונהג לראשונה על ידי פיט הבן) והצליח לגייס את הצבא שיביס לבסוף את צרפת. פדורק תולה את נפילתו של אדינגטון בתככים מבחוץ, יותר מאשר בחסרונותיו כמנהיג.

לקריאה נוספת

• Fedorak, Charles John, Henry Addington, Prime Minister, 1801-1804: Peace, War and Parliamentary Politics, Akron, Ohio: University of Akron Press, 2002.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הנרי אדינגטון בוויקישיתוף

• הנרי אדינגטון, אתר דאונינג 10

הקודם: ויליאם פיט הבן

ראש ממשלת בריטניה 1801–1804

הבא: ויליאם פיט הבן

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25028272הנרי אדינגטון