מלחמת שלזוויג השנייה
 | ||||||||||||||||||||||
| הכוחות הדניים תוקפים בקרב דיבל | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 1 בפברואר 1864 – 30 באוקטובר 1864 (39 שבועות) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום |
שלזוויג יוטלנד | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון אוסטרו-פרוסי | |||||||||||||||||||||
| שינויים בטריטוריות | סיפוח שלזוויג-הולשטיין לאוסטריה ופרוסיה | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
מלחמת שלזוויג השנייה (1864) הייתה מלחמה בין ממלכת דנמרק לבין ממלכת פרוסיה והאימפריה האוסטרית. המלחמה פרצה עקב מותו של פרדריק השביעי, מלך דנמרק ללא יורש מוסכם על הקונפדרציה הגרמנית. המלחמה פרצה ב-1 בפברואר 1864, והסתיימה ב-30 באוקטובר באותה שנה בתבוסת דנמרק. כתוצאה מהמלחמה סופחו דוכסויות שלזוויג-הולשטיין וסקסוניה-לאוונבורג לפרוסיה ואוסטריה.
לאחר שנתיים, בשנת 1866 התקיימה מלחמת אוסטריה-פרוסיה, שפרצה בעקבות סכסוך בין אוסטריה לפרוסיה על אופן השליטה במחוזות שנכבשו שנתיים קודם מדנמרק. מדינות האזור שהיו חברות בקונפדרציה הגרמנית הצטרפו למלחמה, מיעוטן תמכו באוסטריה ורובן בפרוסיה, המדינה החזקה והמשפיעה באזור, שניצחה במלחמה. תוצאת ניצחונה של פרוסיה הייתה יצירת הקונפדרציה הצפון-גרמנית, על ידי פרוסיה ומדינות האזור השונות. בסוף המלחמה סיפחה פרוסיה את שטחי שלזוויג והולשטיין במלואם, וכן את ממלכת הנובר ומדינות גרמניות אחרות שנמצאו קודם תחת שלטון אוסטריה או בהשפעתו, ובכך סללה את הדרך לקראת איחוד גרמניה שהתרחש לאחר הניצחון על צרפת במלחמת פרוסיה-צרפת בשנת 1871.
רקע היסטורי
ב-1853, בהסכמתן של המעצמות הגדולות של אירופה, נבחר כריסטיאן, נסיך שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג על ידי פרדריק השביעי להיות היורש בכוח של הכתר הדני לאור היכחדותו של הענף העיקרי של בית המלוכה, שכן נראה שפרדריק השביעי לא יצליח להעמיד צאצאים. ההצדקה לבחירה זו הייתה נישואיו ללואיזה, נסיכת הסן-קאסל, שכאחייניתו של כריסטיאן השמיני, קדמה לבעלה בסדר הירושה לכתר הדני.
עקרותו של פרדריק השביעי הציגה דילמה קשה ושאלת הירושה של הכתר הדני הייתה בעייתית מאוד. דבקותה של דנמרק בחוק הסאלי וראשית צמיחתה של הלאומיות באזורים דוברי הגרמנית של שלזוויג והושלטיין, גמזו את כל התקוות לפתרון בדרכי שלום. ההצעות לדרכים להשארתן של שתי הדוכסויות יחדיו כחלק מדנמרק, התבררו כבלתי מספקות הן לאינטרסים הדניים והן לאינטרסים הגרמניים. למרות שדנמרק אימצה את החוק הסאלי, הוא היה תקף רק לצאצאיו של פרדריק השלישי, שהיה המלך הראשון שקיבל את כתרו בירושה. לפניו היו המלכים נבחרים. קו הירושה האגנאטי של צאצאי פרדריק השלישי היה אמור להיכחד עם מותם של פרדריק השביעי חשוך הילדים ושל דודו, הנסיך פרדיננד, שגם הוא לא העמיד צאצאים. בנקודת זמן זו, חוק הירושה, שחוקק על ידי פדריק השלישי, קבע קו ירושה "סאלי למחצה". עם זאת, היו כמה דרכים לקבוע את זהותו של המלך הבא, מאחר שהוראת החוק לא הייתה ברורה די צורכה אם התובעת לכתר יכולה להיות אישה, אם לאו.
כפי שצפו אומות אירופה, צאצאיה הרבים של הלוויג משאונבורג, החלו להתחרות על כס המלוכה הדני. פרדריק השביעי השתייך לענף הראשי של יורשיה של הלוויג. ב-1863 תבע לעצמו פרידריך השמיני, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-אוגוסטנבורג (מי שלימים יהיה חמיו של וילהלם השני, קיסר גרמניה), את התואר פרידריך השלישי, דוכס שלזוויג-הולשטיין. פרידריך השלישי הפך להיות סמל תנועת העצמאות הלאומית הגרמנית בשלזוויג-הולשטיין, לאחר שאביו, בתמורה לפיצוי כספי, ויתר על תביעותיו כראשון בתור לרשת את שתי הדוכסויות. לאחר החתימה על פרוטוקול לונדון ב-8 במאי 1852, ששם קץ למלחמת שלזוויג הראשונה, ולאור ויתורו של אביו, נמנעה מפרידריך הזכות לרשת את הדוכסיות.
קרובות המשפחה הקרובות ביותר לפרדריק השביעי מהקו הנקבי, היו דודתו מצד אביו, הנסיכה לואיז שרלוט, שנישאה לוילהלם מהסן-קאסל, ובנותיה. עם זאת, הן לא היו יורשות אגנאטיות למשפחה המלכותית, ולפיכך לא היו בעלות זכות ירושה בשלזוויג-הושלטיין.
היורשת הבכירה ביותר בקו הנקבי של צאצאיות פרדריק השלישי, על פי כלל העדפת הבן הבכור, הייתה הנסיכה קרוליין, בתו הבכורה וחשוכת הילדים של פרדריק השישי. יחד עם בת נוספת חשוכת ילדים, וילהמינה, דוכסית גליקסבורג, היורשת הבאה הייתה לואיז, אחותו של פרדריק השישי, שנישאה לדוכס אוגסטנבורג. היורש העיקרי של קו ירושה זה היה אותו פרידריך מאוגוסטנבורג, אך תורו בסדר הירושה היה מגיע רק במקרה של מותן של שתי הנסיכות חשוכות הילדים, שב-1863 היו בחיים.
לבית גליקסבורג היה אינטרס משמעותי לירושת הכתר. כענף זוטר של בית המלוכה, הם גם היו צאצאים של פרדריק השלישי דרך בתו של פרדריק החמישי. בסופו של דבר, לא היה ענף זוטר יותר מהם שהיה זכאי לרשת את דוכסויות שזלוויג הושלטיין. לאחר מכן היו כריסטיאן לבית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג ושלושת אחיו הגדולים, הבכור מביניהם, קרל, היה חשוך ילדים, אך האחרים הולידו בנים ובנות.
הנסיך כריסטיאן היה נכד מאומץ של הזוג המלכותי חשוך הנכדים, המלך פרדריק השישי והמלכה מריה. כמי שהייתה לו היכרות קרובה עם חצר המלכות ומסורותיהם של המלכים הקודמים, היה בן החסות הצעיר בן אחיינה של המלכה מריה וצאצא של בן הדוד מדרגה ראשונה של פרדריק השישי. הוא גודל כדני, חי באזורים דוברי דנית ולא הפך להיות לאומן גרמני. בכך הוא היה מועמד טוב יחסית מנקודת המבט הדנית. כיורש זוטר, הוא היה זכאי לרשת את השלטון בשלזוויג-הולשטיין, אך לא כראשון בסדר הירושה. כצאצא של פרדריק השלישי, הוא היה זכאי לרשת את כס המלכות הדני, למרות שגם כאן הוא לא היה ראשון בסדר הירושה.
ב-1842 נשא כריסטיאן לאישה את לואיזה, נסיכת הסן-קאסל, בתו של קרוב המשפחה הקרוב ביותר לפרדריק השביעי מהקו הנקבי. אמה של לואיז, אחיה ואחותה הבכירה ויתרו על זכותם לטובתה של לואיז ובעלה. אשתו של הנסיך כריסטיאן הייתה כעת היורשת הקרובה ביותר לפרדריק השביעי מהקו הנקבי.
ב-8 במאי 1852 נפתר משבר הירושה הדני עם חתימת פרוטוקול לונדון, שעל פיו נבחר כריסטיאן להיות היורש בכוח לכתר לאחר פרדריק השביעי ודודו. ההחלטה יושמה על ידי חוק הירושה הדני שנחקק ב-31 ביולי 1853, או בשמו המדויק "הצו המלכותי המסדיר את ירושת הכתר על ידי הנסיך כריסטיאן מגליקסבורג", שהגדיר אותו כיורש הכתר לכלל ממלכת דנמרק בעקבות היכחדותו של הקו הזכרי של צאצאי פרדריק השלישי והעניק לו את התואר "נסיך דנמרק".[1]
ב-15 בנובמבר 1863, עם מותו של פרדריק השביעי, ירש כריסטיאן התשיעי את כס המלכות הדני. דנמרק צללה לתוך משבר בנוגע למעמדן של שלזוויג והולשטיין, שתי פרובינציות בדרומה של דנמרק. בנובמבר 1863 תבע פרדריק מאוגוסטנבורג את השלטון בדוכסויות לאחר מותו של פרדריק השביעי. באותו חודש חתם כריסטיאן התשיעי תחת לחץ על חוקה, שהשאירה את שלזוויג תחת שלטון דני.
מהלך המלחמה
פרוץ הקרבות
ב-24 בדצמבר 1863 צעדו חיילי ממלכת סקסוניה וממלכת הנובר לדוכסות הולשטיין מטעם הקונפדרציה הגרמנית, ופרידריך לבית אולדנבורג הוכרז כדוכס שלזוויג-הולשטיין. במהלך ינואר 1864 המצב נשאר מתוח אבל לא התנהלה לחימה; כוחות דנים שלטו בגדה הצפונית של נהר האיידר וכוחות גרמנים בגדה הדרומית. ב-14 בינואר 1864 הכריזו אוסטריה ופרוסיה על נקיטת צעדים נגד דנמרק מבלי להתייחס להחלטות הקונפדרציה הגרמנית. ב-16 בינואר 1864 הציב ביסמרק אולטימטום לדנמרק בדרישה לבטל את חוקת נובמבר תוך 48 שעות. הדרישה הייתה בלתי אפשרית מבחינה פוליטית, במיוחד בהתחשב בזמן הקצר, וכתוצאה מכך נדחה האולטימטום על ידי ממשלת דנמרק.
ב-1 בפברואר 1864 פלשו הכוחות האוסטרים והפרוסים לשלזוויג, וכבשו אותה במהירות. ב-19 בפברואר נכנסו הכוחות הפרוסים לדנמרק עצמה, ובמרץ לאחר הסכם חדש בין אוסטריה לפרוסיה, שביטל את החלטות חוזה לונדון, הצטרפו אליהם הכוחות האוסטרים.
ב-7 באפריל החל קרב דיבל, שבמהלכו התנהל מצור על ידי הכוחות הפרוסים על העיירה דיבל, וב-18 באפריל לאחר קרב קשה כבשו הפרוסים את העיירה, ובכך הכריעו למעשה את הכוחות הדנים.
ועידת לונדון
ב-25 באפריל כונסה ועידת לונדון, שהייתה ועידה כלל אירופית[2], במטרה ליישב את הסכסוך. ב-12 במאי הוכרז על הפסקת אש, ואוסטריה ופרוסיה הציעו איחוד פרסונאלי בין הדוכסויות והכתר הדני, אולם דנמרק דחתה את ההצעה. בעקבות כך נאלצו פרוסיה ואוסטריה לתבוע את מסירת הדוכסויות, אך לא היה ברור לידי מי. ביסמרק רמז לאוסטרים שמן הראוי למוסרן לידי פרוסיה, ובשל כך הכירו האוסטרים ב-25 במאי בפרידריך השמיני, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-אוגוסטנבורג כדוכס שלזוויג-הולשטיין. ב-28 במאי הכריז ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון שר החוץ הבריטי, על הצעה לחלוקת שלזוויג לפי קווים לאומיים, ונפוליאון השלישי תמך בהצעה, אולם הדנים דחו את ההצעה, וב-25 ביוני חודשה הלחימה.
סיום הלחימה
הדנים שלא קיבלו תמיכה משאר המעצמות הובסו שוב, בקרב אלסן ב-29 ביוני ובקרב לונדבי ב-23 ביולי, וב-20 ביולי הסכימו לשביתת הנשק. ב-1 באוגוסט נחתם הסכם שלום מוקדם, ובו הוחלט על מסירת הדוכסויות לפרוסיה ואוסטריה.
ב-30 באוקטובר נחתם הסכם וינה, ובו ויתרה דנמרק על שלזוויג-הולשטיין ועל סקסוניה-לאוונבורג לטובת אוסטריה ופרוסיה.
תוצאות המלחמה
במהלך סתיו 1864 החלה ממשלת אוסטריה לתמוך בתביעותיו של פרידריך השמיני, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-אוגוסטנבורג על הדוכסויות, אולם ב-22 בפברואר 1865 הבהיר ביסמרק לתנאים שבהם עשויה פרוסיה לתביעות הללו; אלה היו תנאים של תלות גמורה בפרוסיה. ב-6 באפריל עוררה אוסטריה את הבונדסטאג הגרמני לתמוך בתביעתו של פרידריך לגבי הדוכסויות, מה שיצר מתיחות עם פרוסיה שהתנגדה לכך. ב-5 באוגוסט עקב קשיים פיננסיים ומשבר בהונגריה, הציעה אוסטריה על חלוקת הדוכסויות; שלזוויג לפרוסיה והולשטיין לאוסטריה, וב-14 באוגוסט נחתם על כך הסכם גאסטיין.
אולם, על אף הסכם גאסטיין לא פסקה המתיחות בין אוסטריה לפרוסיה, שניזונה מהמאבק על השליטה בגרמניה, ובשנת 1866 התקיימה מלחמת אוסטריה-פרוסיה. מדינות האזור שהיו חברות בקונפדרציה הגרמנית הצטרפו למלחמה, מיעוטן תמכו באוסטריה ורובן בפרוסיה, המדינה החזקה והמשפיעה באזור, שניצחה במלחמה. תוצאת ניצחונה של פרוסיה הייתה יצירת הקונפדרציה הצפון-גרמנית, על ידי פרוסיה ומדינות האזור השונות. בסוף המלחמה סיפחה פרוסיה את שטחי שלזוויג והולשטיין במלואם, וכן את ממלכת הנובר ומדינות גרמניות אחרות שנמצאו קודם תחת שלטון אוסטריה או בהשפעתו, ובכך סללה את הדרך לקראת איחוד גרמניה שהתרחש לאחר הניצחון על צרפת במלחמת פרוסיה-צרפת בשנת 1871.
לקריאה נוספת
- א.י.פ. טיילור, "המאבק על השלטון באירופה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975, פרק שמיני "מלחמות ביסמרק: תבוסת אוסטריה", עמ' 129-151.
קישורים חיצוניים
- אתר המוקדש למלחמה (בדנית)
- מאמר על המלחמה (בדנית)
הערות שוליים
- ^ Royal Ordinance settling the Succession to the Crown on Prince Christian of Glücksburg
- ^ שהייתה הכינוס הבינלאומי היחיד שהשתתפה בו הקונפדרציה הגרמנית
23923981מלחמת שלזוויג השנייה