הנרי קמפבל-באנרמן

הנרי קמפבל-באנרמן
Henry Campbell-Bannerman

לידה	7 בספטמבר 1836 גלאזגו
פטירה	22 באפריל 1908 (בגיל 71) דאונינג 10, לונדון
מדינה	בריטניה
מקום קבורה	מיגל (Meigle), מחוז פרת'שייר, סקוטלנד
מפלגה	המפלגה הליברלית
בת זוג	שארלוט
ראש ממשלת בריטניה ה־34 5 בדצמבר 1905 – 3 באפריל 1908 (שנתיים ו־17 שבועות) מונרך בתקופה אדוארד השביעי → ארתור ג'יימס בלפור הרברט הנרי אסקווית' ←
מנהיג האופוזיציה 8 בפברואר 1899 – 5 בדצמבר 1905 (6 שנים ו־42 שבועות) → ויליאם ורנון הארקורט ארתור ג'יימס בלפור ←
שר המלחמה 6 בפברואר 1886 – 20 ביולי 1886 (23 שבועות ו־4 ימים) → גאתהורן גאתהורן הארדי ויליאם הנרי סמית' ←
שר המלחמה 18 באוגוסט 1892 – 21 ביוני 1895 (שנתיים ו־43 שבועות) → אדוארד סטנהופ הנרי פטי-פיטצמוריס ←

סר הנרי קמפבל-באנרמן (באנגלית: Sir Henry Campbell-Bannerman‏; 7 בספטמבר 1836 – 22 באפריל 1908) היה מדינאי בריטי מהמפלגה הליברלית שכיהן כראש ממשלת בריטניה והיה מנהיג מפלגתו. כמו כן הוא כיהן כשר המלחמה בשתי תקופות בממשלותיהם של ויליאם גלאדסטון ושל הלורד רוזברי. הוא היה ראש הממשלה הראשון שתפקידו נקרא כך באופן רשמי. לפני כן היה מכונה התפקיד "הלורד הראשון של האוצר" (First Lord of the Treasury) ושם התפקיד שונה לראש הממשלה (Prime Minister) חמישה ימים לאחר שקמפבל-באנרמן נכנס לתפקידו. כמו כן הוא ראש הממשלה היחיד שכיהן במקביל כ"זקן חברי הפרלמנט" (Father of the House). בציבור הוא היה ידוע בעיקר בראשי התיבות של שם משפחתו – CB.

קמפבל-באנרמן היה מאמין גדול בסחר חופשי, שלטון הבית לאירלנד ובשיפור התנאים החברתיים. הוא מוכר כ"ראש הממשלה הרדיקלי הראשון והיחידי" של בריטניה. בעקבות תבוסה בבחירות הכלליות של 1900 הוא הוביל את מפלגתו לניצחון סוחף על המפלגה השמרנית בבחירות של 1906, הבחירות האחרונות בהם זכתה המפלגה הליברלית ברוב מוחלט בבית הנבחרים. הישגיה של הממשלה בהנהגתו כללו חקיקת חוק שמנע מאיגודים מקצועיים להיות חשופים לתביעות עקב נזקים שאירעו כתוצאה משביתות, הנהגת ארוחות חינם בבית ספר וחיוב הרשויות המקומיות לרכוש אדמות חקלאיות מבעלי קרקעות פרטיים. קמפבל-באנרמן התפטר מתפקידו ב-3 באפריל 1908 עקב בריאותו הרופפת והוחלף על ידי שר האוצר שלו, הרברט הנרי אסקווית'. 19 ימים לאחר מכן הוא הלך לעולמו.

ראשית חייו

הנרי קמפבל נולד ב-7 בספטמבר 1836 בגלאזגו כבנם השני והצעיר מבין ששת ילדיהם של סיר ג'יימס קמפבל ושל אשתו ג'אנט. סיר ג'יימס קמפבל החל לעבוד בגיל צעיר בענף ההלבשה בגלאזגו, לפני שנכנס לשותפות עם אחיו ב-1817 ויחד הם ייסדו חברה לממכר קמעונאי וסיטונאי של כלי בית ווילונות. סיר ג'יימס נבחר כחבר מועצת העיר גלאזגו ב-1831, התמודד בבחירות לפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של גלאזגו ב-1837 וב-1841 ובסופו של דבר כיהן כיושב ראש מועצת העיר גלאזגו בין השנים 1840-1843.

אחיו הגדול של הנרי, ג'יימס, כיהן כחבר הפרלמנט מטעם מחוז הבחירה של אוניברסיטאות גלאזגו ואברדין בין השנים 1880-1906. הוא היה חבר באופוזיציה של ממשלת הרוב בהנהגת אחיו ובחר לפרוש מתפקידו בבחירות שבהם נבחר אחיו כראש ממשלה. ב-1871 הוסיף הנרי קמפבל את השם באנרמן על פי בקשתו של דודו שהוריש לו את אחוזתו שבקנט.

קמפבל-באנרמן התחנך בבית הספר התיכון של גלאזגו, באוניברסיטת גלאזגו ובטריניטי קולג' שבקיימברידג'. לאחר סיום לימודיו הוא הצטרף לעסק המשפחתי וב-1860 נעשה שותף בעסק. באותה שנה הוא נישא לשרה שארלוט ברוס. לזוג לא נולדו ילדים. קמפבל-באנרמן שלט בצרפתית, גרמנית ואיטלקית ומידי קיץ נפשו הוא ואשתו במשך כמה חודשים באירופה, בדרך כלל בצרפת ובעיירת המרפא מרינבאד שבבוהמיה.

חבר הפרלמנט

באפריל 1868, בגיל 21, התמודד קמפבל-באנרמן כנציג מחוז הבחירה של סטירלינג והפסיד בהפרש זעום לעמיתו מהמפלגה הליברלית. לאחר מכן, בבחירות שנערכו בנובמבר אותה שנה, הוא הביס אותו ונבחר לכהן כנציג מחוז הבחירה שלו בבית הנבחרים, מושב שאותו אייש במשך כמעט 40 שנה.

קמפבל-באנרמן עלה בסולם התפקידים הממשלתיים, מונה כמזכיר הכספי של משרד המלחמה בממשלתו הראשונה של ויליאם גלאדסטון בנובמבר 1871 ושירת בתפקיד עד ל-1874. הוא כיהן באותו תפקיד בשנים 1880-1882 בממשלתו השנייה של גלאדסטון ובין השנים 1882-1884 כיהן כמזכיר הכלכלי והפרלמנטרי של האדמירליות. ב-1884 הצטרף קמפבל-באנרמן לקבינט כמזכיר הראשי של אירלנד.

בממשלותיו השלישית והרביעית של גלאדסטון, ב-1886 ובין השנים 1892-1894 הוא כיהן כשר המלחמה. במהלך תקופה זו הוא שכנע את הנסיך ג'ורג', דוכס קיימברידג', בן דודה של המלכה ויקטוריה לפרוש מתפקידו כמפקד העליון של הכוחות. הישג זה זיכה את קמפבל-באנרמן בתואר אבירות.

מנהיג המפלגה הליברלית

ב-6 בפברואר 1899 ירש קמפבל-באנרמן את סיר ויליאם ורנון הרקורט כמנהיג המפלגה הליברלית בבית הנבחרים וכמנהיג האופוזיציה. מלחמת הבורים פילגה את המפלגה הליברלית למחנה האימפריאליסטים ולמחנה תומכי הבורים, ובכך עמדה בפני קמפבל-באנרמן משימה קשה של איחוד המפלגה המפולגת שבאופן בלתי מפתיע הובסה בסופו של דבר בבחירות של 1900. יחד עם זאת, הצליחה המפלגה להתאחד למאבק כנגד חוק החינוך של 1902 וכנגד ועידת הסוכר שנערכה בבריסל ובה ניסו בריטניה ותשע מדינות נוספות לייצב את מחירי הסוכר העולמיים על ידי הקמת ועדה שתחקור את תמריצי היצוא. ממשלתו השמרנית של ארתור ג'יימס בלפור איימה בהטלת מיסים נגדיים ובסבסוד יצרני הסוכר באיי הודו המערבית כאמצעי במשא ומתן. כוונתה של הוועידה הייתה להוביל מהלך של ביטול הדרגתי של תמריצי היצוא ובריטניה הייתה אוסרת על יבוא של סוכר מסובסד. בנאום שנשא קמפבל-באנרמן בנובמבר 1902 הוא גינה את הוועידה והכריז שהיא תפגע בריבונותה של בריטניה.

יחד עם זאת היו אלה הצעותיו של ג'וזף צ'מברליין לרפורמה במחירי המוצרים במאי 1903 שהציבו בפני הליברלים מטרה לאומית שאיחדה אותם. הצעותיו של צ'מברליין עמדו במרכז סדר היום הציבורי במשך כל השנה ועד לבחירות של 1906. קמפבל-באנרמן, כמו ליברלים אחרים, החזיק באמונה בלתי ניתנת לערעור בסחר החופשי.

ב-1903 המצליף הראשי של המפלגה הליברלית, הרברט גלאדסטון, נשא ונתן עם רמזי מקדונלד ממפלגת הלייבור על סיוע למועמדים של מפלגת הלייבור במסע הבחירות שלהם בכמה מחוזות בחירה. בתמורה ויתרה מפלגת הלייבור על מועמדותם של חבריה במחוזות בחירה אחרים כדי לסייע למועמדים הליברלים. ניסיון זה לערער ולאגף את השמרנים, שהתגלה כמוצלח, יצר את מה שנקרא "ברית גלאדסטון-מקדונלד". קמפבל-באנרמן עבד בשיתוף פעולה עם מנהיגי הלייבור וב-1903 הוא אמר: "אנו רוחשים אחדה לנציגי הלייבור, מעטים מדי מהם נמצאים בבית הנבחרים". למרות הערה זו, והאהדה שלו לגורמים רבים במפלגת הלייבור, הוא לא נחשב לסוציאליסט. לעומת זאת הוא העסיק את עצמו רבות במצבן של השכבות החלשות.

ראש ממשלה

הליברלים מצאו עצמם חוזרים לשלטון באופן פתאומי בדצמבר 1905 עם התפטרותו של בלפור מתפקיד ראש הממשלה שגרמה למלך אדוארד השביעי להזמין את קמפבל-באנרמן להרכיב ממשלת מיעוט כראש הממשלה הליברלי הראשון במאה העשרים. בגיל 69, הוא היה האיש המבוגר ביותר שהתמנה לתפקיד ראש הממשלה בפעם הראשונה במאה העשרים. בלפור קיווה שקמפבל-בארנרמן לא יצליח להרכיב ממשלה חזקה ותלה את תקוותו בניצחון בבחירות הכלליות. קמפבל-באנרמן עצמו גם התמודד עם בעיות במפלגתו. בעיקר מדובר במזימה המשותפת של הרברט הנרי אסקווית', אדוארד גריי וריצ'רד האלדן (Haldane), שיחדיו תכננו להכריח אותו לעבור לבית הלורדים, ובכך להחליש את כוחו כראש הממשלה ולמעשה להפוך את אסקווית' כמנהיג הקואליציה. קמפבל-באנרמן ראה בכך סיבה טובה לפזר את הפרלמנט ולערוך בחירות חדשות. במקביל הוא הציע לשלושה את תפקידי שר האוצר, שר החוץ ושר המלחמה והם קיבלו את ההצעה. בנאומו הראשון כראש ממשלה ב-22 בדצמבר 1905 פתח קמפבל-באנרמן את מסע הבחירות של המפלגה הליברלית בהתמקדו ביעדים המסורתיים של המפלגה: "שלום, צמצום, ורפורמה" (Peace, Retrenchment and Reform).

בעזרת הברית עם מפלגת הלייבור, הפיצול בשורות חברי המפלגה השמרנית על נושא הסחר החופשי ומסע הבחירות החיובי שניהל, זכו הליברלים ברוב סוחף בבחירות וגרפו 216 מושבים. מספרם של הנציגים השמרנים קטן ביותר מחצי ובלפור, כעת מנהיג האופוזיציה, איבד את מושבו כנציג מזרח מנצ'סטר לליברלים. קמפבל-באנרמן היה מנהיגה האחרון של המפלגה הליברלית שהוביל את מפלגתו כסיעת רוב בבית הנבחרים. כעת, כשמספר הצירים של מפלגתו גדול ב-125 מאלה של כל המפלגות האחרות בפרלמנט גם יחד, חזר קמפבל-באנרמן כמנצח לרחוב דאונינג 10 כראש ממשלה חזק. מזימתם של חברי מפלגתו להדיחו בראשית תקופת כהונתו תוארה בהמשך כאחד הפרשות המבדחות בהיסטוריה של הפוליטיקה הבריטית.

קמפבל-באנרמן היה ראש הממשלה הראשון שנשא רשמית בתואר זה. עד אז כונה רשמית התפקיד "הלורד הראשון של האוצר" (First Lord of the Treasury) והתואר "ראש הממשלה" (Prime Minister) הפך להיות תוארו של נושא תפקיד זה מאז ועד היום. ב-1907 בתוקף היותו חבר הפרלמנט הוותיק ביותר, הוענק לקמפבל-באנרמן תואר הכבוד של "זקן חברי הפרלמנט" (Father of the House), ראש הממשלה היחידי עד היום שאחז בשני התארים.

רפורמות חברתיות

במנשר הבחירות שלו דיבר קמפבל-באנרמן בעד חוק לטובת השכבות החלשות, הפחתת היקף האבטלה ושיפור תנאי העבודה בבית החרושת. הליברל-אימפריאליסט, ריצ'רד האלדן טען שממשלתו של קמפבל-באנרמן שמרנית מידי. ההיסטוריון א. ג'. א' מוריס טוען שקמפבל-באנרמן היה ב-1906 מה שהוא היה תמיד, ליברל מהאסכולה של גלאדסטון שהעדיף לבצע קיצוצים בהוצאה הציבורית שדעותיו עלו בקנה אחד עם רפורמה חברתית שאפתנית. ביוגרף אחר של קמפבל-באנרמן, ג'ון וילסון, תיאר אותו כמתקן חברתי מתון, וציין שהוא העדיף תנאים טובים יותר לעניים ולעובדים, אך כמו גלאדסטון הוא התנגד למעורבות ממשלתית יתרה.

ממשלתו של קמפבל-באנרמן אפשרה לרשויות המקומיות לספק ארוחות חינם לתלמידי בתי הספר, אף שלא חייבה אותם לעשות כן, וחיזקה את כוחם של האיגודים המקצועיים באמצעות חוק שחוקקה בנושא. בנוסף חוקק ב-1906 חוק לפיצוי נפגעי תאונות עבודה וב-1907 חוקק חוק שאפשר להטיל על עבריינים צעירים פיקוח של קצין מבחן במקום להטיל עליהם עונש מאסר. רפורמות נוספות הונהגו על ידי יורשו של קמפבל-באנרמן, אסקיית'.

יחסי חוץ

בתקופת ממשלתו של קמפבל-באנרמן נחתמה הברית עם רוסיה, כשהמוביל של המהלך היה שר החוץ סיר אדוארד גריי. בינואר 1906 גריי התיר את קיומם של דיונים בין המטות של הצבאות והציים של בריטניה ושל צרפת מבלי להיכנס למחויבויות. הדיונים הללו כללו תוכניות למשלוח כוח של 100,000 חיילים בריטים לצרפת תוך שבועיים מתחילתה של מלחמה בין צרפת לבין גרמניה. קמפבל-באנרמן לא היה שותף לשיחות אלה בתחילתם, אך בהמשך יידע אותו גריי עליהם והוא נתן להם את ברכתו. הייתה זו ראשיתו של חיל המשלוח הבריטי שנשלח לצרפת ב-1914 עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה. קמפבל-באנרמן לא יידע את שאר חברי הקבינט על הדו-שיח הזה בין המטות, מאחר שלא סוכם על התחייבות כובלת ומאחר שהוא רצה לשמור על אחדות הממשלה. החברים הרדיקלים של הקבינט היו מתנגדים לשיתוף פעולה עם צרפת.

באפריל 1907 ביקר קמפבל-באנרמן בצרפת ונפגש עם ראש הממשלה ז'ורז' קלמנסו. קלמנסו האמין שבריטניה תסייע לצרפת במלחמה נגד גרמניה, אך קמפבל-באנרמן אמר לו שמחויבותה של בריטניה לא מוחלטת. הוא כנראה לא היה מודע לכך שהדיונים של המטות של הצבאות של שתי המדינות היו עדיין בעיצומם. ג'ון וילסון, הביוגרף של קמבפבל-באנרמן תיאר את הפגישה כ"התנגשות בין שתי פילוסופיות פונדמנטליסטיות שונות". העיתונאי פ. ו. הירסט (Hirst) טען שלקמפבל-באנרמן "לא היה מושג קלוש שהברית עם צרפת תהפוך לחידוש מאזן הכוחות שגרם לבריטניה להיות מעורבת במלחמות כה רבות ביבשת. העובדה שגריי והאלדן לא יידעו את הפרלמנט, היא מדהימה. נביא שלום כמו קמפבל-באנרמן היה צריך להיות מודע לסכנה ועדיין הוא הסתיר אותה מפני עמיתיו. ניתן לסכם שהוא נאבק את מאבקו מתוך אמונה ובשום אופן לא ניתן להטיל עליו את האחריות לטרגדיה שהתרחשה באירופה שש שנים לאחר מותו".

ממשלתו של קמפבל-באנרמן העניקה למדינות הבוריות, מדינת אורנג' החופשית והרפובליקה הדרום אפריקאית, שלטון עצמי תחת חסותה של האימפריה הבריטית באמצעות דבר המלך במועצה כדי לעקוף את בית הלורדים. צעד זה הוביל להקמתה של דרום אפריקה ב-1910. ראש ממשלת דרום אפריקה הראשון, גנרל לואי בותה, האמין כי בנותנו את השלטון העצמי בחזרה לבורים, החזיר קמפבל-באנרמן את האיזון שהיה קיים לפני המלחמה האנגלו-בורית, או לכל הפחות, אפשר לדרום אפריקאים בעצמם להחזיר את האיזון. יאן סמאטס כתב ב-1919 לדייוויד לויד ג'ורג': "ניסיוני בדרום אפריקה הפך אותי למאמין גדול באצילות פוליטית ומעשהו של קמפבל-באנרמן נשאר לא רק אציל ביותר, אלא גם המעשה המוצלח ביותר של בריטניה במדיניותה בשנים האחרונות". המתנגד הגדול למתן השלטון העצמי לבורים היה אלפרד מילנר שטען שזהו מעשה טירוף מוחלט.

פרישתו ומותו

זמן קצר לאחר שהוא נעשה זקן חברי הפרלמנט ב-1907, החלה בריאותו של קמפבל-באנרמן להתדרדר. בעקבות סדרה של התקפי לב, שהחמור בהם אירע בנובמבר, הוא החל לחשוש שהוא לא יצליח לשרוד עד לסוף תקופת כהונתו. ב-3 באפריל 1908 הגיש הנרי קמפבל-באנרמן את התפטרותו ושר האוצר שלו, הרברט הנרי אסקווית', ירש אותו בתפקיד ראש הממשלה. קמפבל-באנרמן נותר חבר הפרלמנט ומנהיג המפלגה הליברלית והמשיך להתגורר במעון ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10 בתקופה שלאחר התפטרותו מתוך כוונה לעשות סידורים למעבר למקום אחר. בכל אופן, בריאותו נעשתה רופפת אף יותר והוא נפטר 19 ימים לאחר התפטרותו, ב-22 באפריל 1908. הוא היה ראש הממשלה היחידי שמת ברחוב דאונינג 10. הנרי קמפבל-באנרמן נקבר בכנסייה ליד ביתו מאז 1887 במחוז פרת'שייר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הנרי קמפבל-באנרמן בוויקישיתוף

• מידע על הנרי קמפבל-באנרמן באתר משרד ראש ממשלת בריטניה
• Sir Henry Campbell Bannerman biography from the Liberal Democrat History Group

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25536434הנרי קמפבל-באנרמן