הגדה המערבית תחת שלטון ירדן
בין 1948 ל־1967 שלטה ירדן במזרח ירושלים ובשטחי יהודה ושומרון, לאחר שכבשה אותם בסיומו של המנדט הבריטי. קודם לכן נכלל אזור זה בשטח ארץ ישראל המנדטורית, שבה הובטח ליהודים בית לאומי בהצהרת בלפור ב־1917, ורובם יועדו למדינה ערבית על פי תוכנית החלוקה ב־1947.
במהלך מלחמת העצמאות השתלט הצבא הירדני על שטחי יהודה ושומרון ועל מזרח ירושלים, וב־1950 הכריזה ירדן על סיפוח שטחים אלו לשטחה הריבוני. הסיפוח זכה להכרה בינלאומית על ידי בריטניה, עיראק, פקיסטן ומדינות נוספות, אף כי הייתה כלפיו התנגדות מצד ישראל.
בתקופת שלטונה כינתה ירדן שטח זה בשם "הגדה המערבית" (בערבית: الضـّفـّة الغربيـّة, בתעתיק מדויק: "אלצ'פה אלע'רביה"), ממלכת ירדן כולה כונתה בשם "ממלכת שתי הגדות" (כאשר במרכזה עובר נהר הירדן) ואילו השטחים הירדנים שממזרח לנהר נקראו בשם "הגדה המזרחית". השליטה הירדנית בשטחים אלו הגיעה לסיומה עם כיבוש השטחים על ידי ישראל במלחמת ששת הימים.
תקופה זו אופיינה בהגירה אל מחוץ לגדה המערבית, על רקע התדרדרות המצב הכלכלי, עקב ניתוק האזור מיתרת שטחי ארץ ישראל המערבית.
רקע
שטח יהודה ושומרון היה לאורך מרבית ההיסטוריה חלק מארץ ישראל, ונשלט על ידי גורם שלטוני אחד ששלט גם על שאר חלקי הארץ. מאז 1922 נמצא כל שטחה של ארץ ישראל שממערב לנהר הירדן, ובכלל זה שטח יהודה ושומרון, במסגרת המנדט הבריטי. תוכנית החלוקה שפורסמה ב־1947 חילקה את הארץ למספר יחידות עם מעברים צרים בנקודות מפגש, שמהם הורכבה מדינה יהודית ומדינה ערבית, כאשר המפתח לחלוקה היה בעיקרו שיקול דמוגרפי של ריכוזי אוכלוסייה יהודית וערבית. בשל כך יועד אזור יהודה ושומרון להיות חלק מהמדינה הערבית, בעוד ירושלים וסביבתה הייתה מתוכננת להיות תחת משטר בינלאומי. תוכנית החלוקה נדחתה על ידי הערבים והם פתחו במלחמת 1948 על מנת לסכלה.
בשיחות סודיות שנוהלו בין גולדה מאיר כנציגת הסוכנות היהודית לבין המלך עבדאללה בנובמבר 1947, סוכם בין הצדדים כי היישוב היהודי יאפשר לירדן להשתלט על אזור יהודה ושומרון, ובתמורה לא יתקוף את המדינה היהודית שתקום. זמן קצר קודם לסיום המנדט הבריטי נערכה פגישה שנייה בין גולדה מאיר למלך עבדאללה, בה הודיע המלך עבדאללה כי לא יוכל לעמוד בסיכום שהבטיח, בשל ההסכם עם מדינות ערב הנוספות בדבר פלישה לארץ.[1]
השתלטות ממלכת עבר הירדן על הגדה המערבית 1948–1950
כיבוש בידי עבר הירדן במהלך מלחמת העצמאות
במלחמת העצמאות נלחם צבא ירדן (שנקרא אז הלגיון הערבי) באזור ירושלים ועמק בית שאן. עוד בטרם הוכרזה המדינה פתח הלגיון בהרעשה כבדה משטח עבר הירדן על קיבוץ גשר ומצודת המשטרה בנהריים, שעל פי החלטת החלוקה נועדו להיכלל בשטח המדינה היהודית, הפגזה שנמשכה שלושה ימים בין 27 ל-30 באפריל 1948. נוסף על כך, נותרו בשטחי יהודה ושומרון חלק מיחידות הלגיון ששימשו בשירות הבריטים במשימות משמר גם לאחר המועד האחרון לעזיבת הבריטים את הארץ, יחידות שבין השאר נטלו חלק בהתקפה על גוש עציון ורמת רחל. בראשית מאי 1948 נכנס הצבא הירדני לשטחי יהודה ושומרון ולמזרח ירושלים, והשתלט על השטח הערבי שפינו הבריטים. ערב ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, כבש הצבא הירדני את גוש עציון, כיבוש שגרר את פינויים של נווה יעקב ועטרות מצפון לירושלים ושל בית הערבה. הרובע היהודי בעיר העתיקה נכבש אף הוא. קרבות קשים נערכו עם הלגיון באזור לטרון, בשטח העירוני של ירושלים וסביבתה. המהלכים העיקריים בחזית הירדנית התרחשו ברובם עד ההפוגה השנייה בקיץ 1948. כבר ב-19 במאי 1948 מונה אבראהים האשם למושל צבאי כללי לכל השטחים בארץ ישראל "שהצבא הירדני נמצא בהם, או שהוא אחראי לשמירת הסדר והביטחון בהם".[2]
בסיום המלחמה עמד צה"ל מול הצבא הירדני בקו חזית ארוך ומפותל (ביחוד באזור ירושלים), כאשר לצד הצבא הירדני עומד הצבא העיראקי באזור השרון. בעקבות חיכוכים פנימים בין ירדן לעיראק ואיום צה"ל לכבוש את השטח שהוחזק על ידי הצבא העיראקי, הסכימה ירדן, במסגרת הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן, שנחתם בתום מלחמת העצמאות, להעברת שטחים נרחבים לידי ישראל, בייחוד באזור ואדי עארה והמשולש, תמורת שטח קטן יותר שהוחזק על ידי ישראל בדרום הר חברון. קביעת קו הגבול במסגרת הסכם זה הגדירה את גבולות יהודה ושומרון על משמעויותיהם הפוליטיות למשך 18 השנים הבאות, גבולות שהם בעיקרם צבאיים־פוליטיים, ולא גאוגרפים.
במהלך מלחמת העצמאות נוספו לתושבי יהודה ושומרון כ־300,000 פליטים שעזבו מקומות יישוב שנכבשו על ידי צה"ל. במסגרת תוכנית החלוקה תוכנן חיבור אזור יהודה ושומרון עם מישור החוף הדרומי, אך אזור זה נכבש על ידי צה"ל ונותק מהשפלה וממישור החוף על נמליהם (נמל חיפה ונמל יפו) כמו גם מהגליל ומהנגב. השליטה הישראלית בפרוזדור ירושלים ובירושלים המערבית ניתקה חלקית את החיבור בין השומרון ליהודה, שנעשתה דרך מזרח ירושלים ומדבר יהודה. הקשר עם מצרים וסוריה התאפשר אך ורק דרך עבר הירדן המזרחי. מאפיינים אלו השפיעו לרעה על הכלכלה באזור במהלך השנים הבאות.
השתלטות על השטחים לאחר המלחמה
עם תום מלחמת העצמאות נותרו רוב שטחי הגדה המערבית בשליטת ממלכת עבר הירדן, בהסכמת ישראל בהתאם להסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות. ירדן לא הסתירה את רצונה לשלוט בשטחים אלה, והחלה מיד בפעולות מעשיות להשגת מטרה זו. ב-1 באוקטובר 1948 יזם המלך עבדאללה כנס תמיכה בעמאן בהשתתפות אלפי נציגים פלסטינים בשם "הקונגרס הפלסטיני הראשון", וכנס דומה בשם "קונגרס יריחו" התקיים ב-1 בדצמבר ביריחו. הנציגים ביריחו הכריזו על עבדאללה כעל "מלך עבר-הירדן ופלסטין" והעניקו לו מנדט לפתור את המשבר הפלסטיני בכל דרך שימצא לנכון, כולל אפשרות של סיפוח הגדה המערבית לירדן. ב-7 בדצמבר אושרו החלטות יריחו בפרלמנט הירדני.[3]
ב-13 בדצמבר 1948 הכריז המלך עבדאללה על סיפוח מזרח ירושלים לירדן.[4]
החלטות קונגרס יריחו אושררו בכנס שנערך ברמאללה ב-26 בדצמבר 1948, ובכנס בשכם ב-28 בדצמבר 1948. בעקבות צעדים אלו החלה הממלכה הירדנית לקבל אחריות הולכת וגוברת על הגדה המערבית. במאי 1949 צורפו נציגים מהגדה המערבית לממשלתו של תאופיק אבו אל-הודא, בהם שר ייעודי לנושא הפליטים הפלסטינים. ממשלת ירדן שילמה את משכורות הפקידים הממשלתיים, הטמיעה את המחוזות השלטוניים בשטחי הגדה המערבית והפכה את הדינר הירדני להילך חוקי בשטחים. בפברואר 1950 שונתה הגדרת החוק הירדני כך שהשטחים בהם הוא יחול יכללו גם את הגדה המערבית, ולכל פלסטיני הוענקה אזרחות ירדנית. במרץ 1950 נאסר במדינה השימוש במונח "פלסטין" במסמכים הרשמיים.[5]
החלטות יריחו זכו לתמיכה רחבה בקרב תושבי הגדה המערבית, אך הן גונו ונדחו על ידי הליגה הערבית, בטענה שהן סותרות את ההחלטה הערבית האוסרת חלוקה או כיבוש של שטחי פלסטין, וכן על ידי אמין אל-חוסייני ותומכיו, שהאשימו את עבדאללה בשיתוף פעולה עם בריטניה ועם ישראל. בעקבות הגינויים, עבדאללה דחה את ההכרזה הרשמית על הסיפוח למועד מאוחר יותר.
במרס 1950 נאסר בירדן השימוש במסמכים רשמיים במונחים "עבר הירדן" ו"פלסטין" לציון אזורים גאוגרפיים, ומאז ואילך הם כונו "הגדה המזרחית" ו"הגדה המערבית", וזאת על מנת ליצור את הרושם שנוצרה מדינה חדשה, המחליפה את שתי הישויות הישנות.[6]
ב-11 באפריל 1950 נערכו בחירות בירדן, בהן השתתפו גם תושבי הגדה המערבית ומזרח ירושלים. אף על פי שהמוסד הערבי העליון קרא לפלסטינים שלא ללכת לבחירות, בליווי איומים על מי שייקח בהן חלק,[7] נרשם באזורים אלו שיעור הצבעה גבוה של 70%, ורובם הצביעו בעד מפלגתו של המלך עבדאללה. מערכת בחירות זו שיקפה הצבעת אמון של רוב תושבי הגדה בממלכה ההאשמית ובכוונתה לספח את שטחי הגדה המערבית לירדן. מיד לאחר הבחירות פרסם עבדאללה צו הממנה 20 חברים לסנאט הירדני, ובתוכם שבעה פלסטינים.[7] בבית הנבחרים (מג'לס אל-נואב) הוקצה מספר שווה לנציגים משתי הגדות, 20 נציגים מכל גדה.[6] באפריל 1950 אישר הפרלמנט החדש באופן רשמי את "אחדות שתי הגדות", ביטוי שסימל את יחס הממלכה לצעד שנקטה: לא סיפוח, אלא "אחדות" או "מיזוג".[6] הליגה הערבית ומדינות ערב הביעו מחאה על תוכנית הסיפוח, אולם ירדן הגיבה בהודעה כי הסיפוח "איננו ניתן לשינוי ושאין הנושא פתוח לדיון נוסף".[7]
באוקטובר 1961 נערכו בירדן בחירות על פי חוק הבחירות החדש, שהגדיל את מספר חברי בית הנבחרים מ-50 ל-60 (ב-1958 המספר הוגדל מ-40 ל-50), 30 נציגים מכל גדה.[8]
סיפוח הגדה המערבית לעבר הירדן
ב-24 באפריל 1950 הכריז המלך עבדאללה רשמית על סיפוח הגדה המערבית לירדן, כחלק מתוכנית בשם "אחדות שתי הגדות" (وحدة الضفتين). המלך שינה את שם המדינה לשם "הממלכה הירדנית ההאשמית" ובקיצור "ירדן". במשך שנים רבות לאחר מכן תושבי הגדה כונו "ירדנים".[9]
הצהרת הסיפוח הוקראה על ידי המלך במושב מיוחד של הפרלמנט הירדני, ואחריה אומצה בפרלמנט החלטה בת ארבעה סעיפים:
- לתמוך באחדותן המלאה של שתי גדות הירדן, הגדה המזרחית והגדה המערבית, בצל כתרו של המלך עבדאללה, במדינה אחת היא הממלכה הירדנית ההאשמית, עם שוויון זכויות לאוכלוסי שתי הגדות.
- לשמור על זכויות הגדה המערבית (פלשתינה) ולא לפגוע בפתרון הסופי של בעייתה.
- להגיש החלטה זו לאישור המלך.
- לאחר אישורה להוציאה לפועל ולהודיע עליה למדינות חוץ.
מיד לאחר אישור ההחלטה על ידי המלך, בישר מטח-אש מ-11 תותחים את דבר הסיפוח, והיום הוכרז ליום פגרה בממלכה הירדנית ההאשמית.[10] עוד באותו יום צבא ירדן ערך מצעד צבאי בירושלים.[11] השטח שסופח לירדן היה 5,878 קמ"ר.[5] בעת הסיפוח היו בגדה המערבית 20 מחנות פליטים.[12]
הנציגים הפלסטינים החדשים בפרלמנט הצביעו גם הם בעד הגדרת השטחים שממערב לירדן כ"הגדה המערבית של הממלכה הירדנית ההאשמית" במקום "פלסטין".[7] זמן מה לאחר הבחירות, נתכנסה הוועדה המדינית של הליגה הערבית ובאמצעות איום בסנקציות ניסתה להשפיע על עבדאללה לחזור בו מהחלטת הסיפוח. אמין אל-חוסייני הצטרף ללחצים על ידי הודעה על הקמת "ארגון צבאי לשחרור פלסטין" ובקהיר הופץ כרוז שקרא לצעירים הפלסטינים להתגייס אליו. לאחר דיונים ממושכים בליגה הערבית ביזמת מצרים, נענתה הוועדה המדינית של הליגה לדרישת עיראק ותימן לדחות את ההצעה להוציא את ירדן מהליגה הערבית. במהלך ישיבות הליגה שנערכו בחודשים מאי־יוני אותה שנה, נתקבלה הצעת הפשרה של עיראק ולבנון, לפיה תיחשב ירדן כ"נאמן" של פלסטין.[7] הליגה הערבית הסכימה להכיר בגדה המערבית כפיקדון זמני בידי ירדן עד אשר "תשוחרר פלסטין כולה ותוחזר לבעליה החוקיים".[13] בדיונים אלה לא הייתה נציגות של ממשלת כל פלסטין, אך נכחה בהם נציגות של המוסד הערבי העליון, שניסתה למנוע את ההחלטה ונכשלה.[7]
רוב תושבי הגדה המערבית הזדהו עם בית המלוכה ותמכו בסיפוח. הם השתלבו במערכות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות של ממלכת ירדן. המתנגדים העיקריים לסיפוח היו תומכיו של אמין אל-חוסייני, יריבו הפוליטי של המלך עבדאללה.[14]
ההכרה הבינלאומית בסיפוח
הכרזת הסיפוח זכתה להכרה רשמית מבריטניה, ולהכרה דה פקטו על ידי ארצות הברית, צרפת, פקיסטן ומדינות הליגה הערבית.
בריטניה הכירה מיד בסיפוח של הגדה המערבית: "ממשלת הוד מלכותו החליטה להעניק הכרה רשמית לאיחוד זה." עם זאת הבהירה בריטניה שהיא לא מכירה בסיפוח הירדני של מזרח ירושלים.[15] יחד עם ההכרה בסיפוח, הכירה בריטניה דה יורה במדינת ישראל.[16]
ארצות הברית העבירה מסר לשגריר ירדן שבו נאמר כי היא מקבלת את העובדה בדבר ריבונות ירדן באזור, אולם נמנעה מלהצהיר על כך באופן רשמי.[17]
במאי 1950, חודש לאחר הסיפוח, פרסמו ארצות הברית, בריטניה וצרפת את ההצהרה המשולשת שבה הן מתחייבות לערוב לקיומו של סטטוס-קוו במזרח התיכון ולקיומו של מאזן נשק ומאזן כוחות באזור. בהצהרה זו נכללה הגדה המערבית בשטח ירדן. בעמאן נתפסה הכרזה זו כשוות-ערך להכרה דה-יורה של צרפת וארצות-הברית בסיפוח.[18]
פקיסטן הכירה בסיפוח באופן לא פורמלי. במאמרים רבים נטען שפקיסטן הכירה דה יורה בסיפוח, אבל כנראה לא יצאה הודעה רשמית בנושא זה.[3] ההכרה של פקיסטן באה לידי ביטוי בביקור רשמי של המלך חוסיין בפקיסטן במרץ 1955.[19]
חלק ממדינות הליגה הערבית (מצרים, ערב הסעודית, לבנון וסוריה) התנגדו בתחילה לסיפוח מאחר שראו אותו כהפרה של החלטה קודמת על "אחדות פלשתינה הערבית", ובדיון ב-15 במאי 1950 ביקשו לגרש את ירדן מהליגה.[20] עיראק ותימן תמכו בהודעת הסיפוח, והמדינאי העיראקי נורי א-סעיד שימש כמתווך בין המדינות בנושא זה.[21] ביוני 1950 הגיעו חברות הליגה לפשרה לפיה ירדן תתייחס לחלק הערבי של פלסטין כאל "שטח נאמנות" הנתון בידיה עד לפתרון השאלה הפלסטינית.[22][23]
מדינות נוספות בעולם הכירו בפועל בסיפוח. גם האו"ם נמנע מלגנות את הצהרת הסיפוח.[24]
ממשלת ישראל פרסמה הודעה רשמית בה הובעה התנגדות לסיפוח.[25] לאחר מספר ימים התקבלה בכנסת החלטה דומה: "הכנסת רושמת לפניה את ההודעות של הממשלה בעניין הסיפוח, על הערעורים וההסתייגויות הכלולים בהם." חבר הכנסת חנן רובין ממפ"ם הגיש הצעת החלטה חריפה יותר, בה נאמר, בין השאר, שהסיפוח הירדני "מהווה פגיעה בשאיפתו ההיסטורית של העם היהודי להחזיר את שלמות הארץ... מדינת ישראל לא תכיר ולא תשלים עם הסיפוח... יש להגיש תלונה למועצת הביטחון של האו"ם." הצעה זו לא התקבלה.[26]
כלכלה ודמוגרפיה
ב-1948 מנתה האוכלוסייה בעבר הירדן כ-400,000 נפש, ובעקבות הסיפוח נוספו עליה כ-600,000 נפש.[5][27] מקרב ציבור הפליטים שבאוכלוסייה זו, כ-38% התיישבו בערים, 32% בכפרים וכ-30% במחנות הפליטים.[5] ניתוק האזור משאר חלקי ארץ ישראל המערבית גרר השפעה כלכלית חריפה על יהודה ושומרון. הכלכלה בתקופה זו התבססה בעיקרה על חקלאות, שהתפרסה על כ־2,300 קמ"ר מעובדים ובה הועסקו כ־43% מכוח העבודה. מגזר תעסוקה חשוב נוסף היה מגזר התיירות. במגזר התעשייה הועסקו רק כ־15,000 איש, רובם בתעשייה זעירה. המטבע החוקי היה הדינר הירדני. מספר הפליטים הגבוה (כ-300,000) שהגיעו למקום ללא רכוש כמו גם אפשרויות התעסוקה המצומצמות הובילה לאבטלה משמעותית, שהובילה להגירה ניכרת לעבר הירדן המזרחי ולמדינות ערב. במהלך שנות הכיבוש הירדני עמד שיעור גידול האוכלוסייה על שיעור נמוך של כ־1% לשנה, וזאת למרות גידול טבעי גבוה, בשל ההגירה השלילית החריפה. הממשל הירדני נקט מדיניות של העדפת הגדה המזרחית על פני הגדה המערבית מבחינה כלכלית, ובין היתר עודד הגירת אוכלוסייה מהגדה המערבית לגדה המזרחית. עקב מדיניות זו היגרו בין השנים 1949–1967 מאות אלפי פלסטינים מהגדה המערבית מזרחה.[28]
הניתוק הפוליטי הוביל לניתוק תשתית החשמל באזור מתחנות הכוח של חברת החשמל בחיפה ובתל אביב, אליה התחברו ערים מרכזיות באזור בתקופת השלטון הבריטי, ומתחנת הכוח הירושלמית שסיפקה חשמל לאזור ירושלים, שנותרה באזור השליטה הישראלי. במזרח ירושלים הוקמה תחנת כוח חדשה בשועפט בראשית שנות ה־50 על ידי חברת החשמל המזרח ירושלמית, שסיפקה חשמל מתחנה זו גם לאזור בית לחם, רמאללה ויריחו. בשאר הערים סופק חשמל על ידי מחלקת חשמל עירונית שפעלה במסגרת השלטון המקומי. ייצור החשמל בתקופה זו נעשה באמצעות גנרטורים גדולים שהופעלו בדלק נוזלי, וסבלו מנצילות והספק נמוך, שהובילו לייצור חשמל בכמות נמוכה מהביקוש, ובמחיר גבוה בהשוואה לחשמל שיוצר בישראל ביחידות ייצור בטכנולוגיה קיטורית, לצד בעיות אמינות בזרם החשמל שסופק. מאפיין זה הוביל לחדירה מוגבלת למדי של מוצרים חשמליים לאזור (כדוגמת מקרר חשמלי), ולקשיים ניכרים בפיתוח תעשייה שהתבססה על חשמל כמקור אנרגיה.
בתקופה זו לא היו באזור מוסדות להשכלה גבוהה. ב־1967 תמותת התינוקות עמדה על כ־160 לאלף, תוחלת החיים עמדה על כ־49 שנים ומספר היישובים שחוברו למערכת אספקת מים מסודרת היה זעום.[29]
השתלטות ירדן על הגדה המערבית הגדילה באופן משמעותי את החקלאות והתעשייה בממלכה. למרות שטחה הקטן יחסית, היו בגדה המערבית כ-2,300 קמ"ר של שטחים חקלאיים, כמו בגדה המזרחית. בשנת 1966 עבדו בחקלאות 55,000 איש (כ-43% מכלל המועסקים), 15,000 עבדו בענפי תעשייה, שהניבו 7% מהתמ"ג. ענף התיירות שגשג, וכמו כן נפתחו בגדה 26 סניפים של 8 בנקים ערביים. הדינר הירדני הפך להילך חוקי, ונשאר כך עד היום.[30]
במלחמת ששת הימים ביוני 1967 איבדה ממלכת ירדן את הגדה המערבית, שלמרות הקיפה רק כ-7% משטח הממלכה, תרמה בין 35% ל-40% מהתוצר הלאומי הירדני, והיתה מקור לכ-90% מהכנסות המדינה במטבע חוץ (תיירות, מוסדות דת, וכספי העברות של עובדים פלסטינים מחוץ לירדן).[31]
חלוקה מנהלית
שטח "הגדה המערבית" חולק לשלושה פלכים, שנחלקו לנפות, תתי-נפות ומחוזות. זו הייתה החלוקה המנהלית בשנת 1965:[32]
היסטוריה פוליטית 1951–1967
ב-20 ביולי 1951 נרצח המלך עבדאללה על ידי פלסטיני, בשעה שנכנס למסגד אל-אקצא על הר הבית בירושלים.[5]
ב-16 בפברואר 1954 העניקה ירדן אזרחות ירדנית לפלסטינים שהתגוררו בה ושהיו בעלי אזרחות פלשתינאית לפני מאי 1948.[33] בכך הייתה ירדן למדינה היחידה מבין מדינות ערב שהעניקה אזרחות לפליטים פלסטינים.
באפריל 1957 התקיימו מהומות אנטי-האשמיות ברחבי יהודה ושומרון, כחלק מניסיון הפיכה נרחב נגד השושלת ההאשמית.
בשלהי מרס 1959 העלתה מצרים בליגה הערבית את שאלת "הישות הפלסטינית", ובהמלצתה קראה מועצת הליגה לכנס ועידה ערבית בדרג גבוה, שתדון ב"ארגון מחדש של העם הפלסטיני", "כעם מאוחד" שיבחר את נציגיו. במהלך זה ביקשה מצרים לפגוע במשטר הירדני, ששלט בריכוז הגדול ביותר של הפלסטינים. ה"ארגון מחדש" ובחירת הנציגים, היו אמורים להפקיע מידי ירדן את זכות ייצוג הפלסטינים, שהמשטר ההאשמי טען לה.[34] בשלהי שנת 1959 הצטרף שליט עיראק, עבד אל-כרים קאסם, לתמיכה ב"יישות הפלסטינית". הוא הציע לכונן "רפובליקה פלסטינית" שתשתרע על "כל אדמות פלסטין", שגזלו "שלושת הגנבים", ישראל, מצרים וירדן, אולם בשלב הראשון יש להקים אותה בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה. נושא "היישות הפלסטינית" נדון במוסדות הבין-ערבים במשך השנים 1959–1961, בהן המשטר הירדני היה נתון להתקפה דו-חזיתית מצד מצרים ועיראק, שאיימה לקחת ממנו את הריבונות על הגדה המערבית. בתגובה לכך, ביקשה ירדן להוכיח כי היא הנציגה הלגיטימית והאותנטית של הפלסטינים, ונקטה לשם כך בצעדים הפגנתיים. כך למשל, המלך ושרי הממשלה הגבירו את תדירות ביקוריהם בגדה ובאוגוסט 1959 קיימו ישיבת ממשלה מיוחדת בירושלים. חוסיין הצהיר כי "ירושלים היא בירתה השנייה של ירדן".[35] עמדתה של ירדן היתה שכדי לפתור את "בעיית פלסטין", יש צורך בתכנית פעולה מקיפה שתתקבל על דעת כל מדינות ערב. חוסיין הביע את עמדתו כי זכותם של הפלסטינים להחליט על גורלם תמומש רק לאחר שחרור כל פלסטין.[36] סיסמת "הישות הפלסטינית" קיבלה תמיכה בקרב תושבי הגדה המערבית, ובעיקר במחנות הפליטים, אולם היתה יותר בגדר ביטוי להלך רוח אופוזיציוני מאשר בסיס לפעולה שנועדה לכונן אוטונומיה או מדינה נפרדת מממלכת ירדן. כאשר הרעיון התפשט, ניסו השלטונות להילחם בו באמצעות אימוץ הסיסמה "הישות הפלסטינית" וזיהויה עם השלטון ההאשמי – "ירדן היא 'הישות הפלסטינית'". אולם ניסיון זה כשל.[37]
בפברואר 1960 הורחבה הזכות לקבלת אזרחות ירדנית לכל הערבים הפלסטינים.[33]
ביולי 1962 פרסמה ממשלת ירדן בראשות וצפי א-תל "ספר לבן" בשאלה הפלסטינית, שהרעיון העיקרי שבו היה להפוך את ירדן למוקד של כוח צבאי ערבי שישיב את "הזכות הערבית האבודה בפלסטין", וזאת עקב הרכב אוכלוסייתה, הכוללת יותר ממיליון פלסטינים, גבולה הארוך עם ישראל, ושליטתה בחלק מפלסטין. התכנית הדגישה כי כל הפעילויות הקשורות לשחרור פלסטין חייבות להיעשות דרך ירדן, שכן הישות הירדנית והפלסטינית הן למעשה ישות אחת, והביטוי המעשי לכך צריך להיות הקמת "הממלכה המאוחדת של פלסטין וירדן". מדינות ערב דחו את התכנית.[36]
באפריל 1963 נערכו בערי הממלכה הפגנות סוערות בדרישה שירדן תצטרף לאיחוד הפדרלי שהצהירו ב-17 באפריל מצרים, סוריה ועיראק על כוונתן לכונן (בעקבות הפיכת הבעת' בסוריה במרס 1963). עיקר ההפגנות היו בערי הגדה המערבית, חברון, שכם וג'נין, כאשר האלימות ביותר היו בירושלים. במהלך ניסיון הצבא והמשטרה לפזר את ההפגנות, הן הפכו למהומות אנטי-ממשלתיות. לאור הידרדרות המצב ואבדן שליטה בירושלים ובשכם, נראה היה לישראל כי המשטר ההאשמי עומד ליפול בהפיכה בהשראה מצרית. ישראל התכוננה להתערב צבאית בגדה, וראש הממשלה דוד בן גוריון אף פנה לנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי בבקשה לערוב לגבולותיה של ישראל. ירדן חששה כי ישראל עלולה לפלוש לגדה, והצבא הירדני דיכא את המהומות ביד קשה. הרוחות נרגעו רק לאחר שבוע של מהומות.[38]
בסוף מאי 1964 נערך במלון אינטרקונטיננטל (מלון שבע הקשתות) שעל הר הזיתים במזרח ירושלים כנס הקמתו של "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף). בכנס אושרה "האמנה הלאומית הפלסטינית", מסמך היסוד של הארגון, ששללה את זכות קיומה של מדינת ישראל וקראה למאבק צבאי להפיכת פלסטין כולה למדינה ערבית. עם זאת, סעיף 24 באמנה קבע כי לארגון לא תהיה ריבונות על הגדה המערבית, על רצועת עזה (תחת שלטון מצרים) ועל אזור אל-חמה (סוריה), כלומר, הארגון לא דרש לקבל לידיו את האזורים שהיו חלק מארץ ישראל המנדטורית ושעתה היו תחת שלטון מדינות ערביות. לפיכך, באותו שלב "שחרור פלסטין" התייחס רק למדינת ישראל ולא לפלסטין כולה (אף על פי שסעיף אחר באמנה קבע כי פלסטין אינה ניתנת לחלוקה).[39] אחמד שוקיירי, ראש אש"ף, דרש לגייס את הפלסטינים בירדן ל"צבא השחרור הפלסטיני" ולהציב את יחידותיו בגדה המערבית. כמו כן, הוא דרש לאמן את תושבי הגדה להתגוננות אזרחית ולהקים מחנות אימונים לנוער וסטודנטים. מכלל דרישותיו עולה כי אש"ף ביקש לקבל לידיו סמכויות של ממשלה בגדה המערבית (גיוס ומיסוי), למעשה לקיים מדינה בתוך מדינה או להתחלק עם השלטון הירדני בריבונות בגדה.[40] ראש ממשלת ירדן דחה את רוב דרישותיו של שוקיירי. היא קיבלה את רעיונותיו של אש"ף באשר ליישובי הגבול, לאימונים ולמחנות, אך דרשה כי כל נושא החימוש והאימון יהיה באחריותה, ואכן ביוני 1965 הושג הסכם, על פיו אש"ף היה אמור רק לממן את המיזם.[41]
בשלהי שנת 1966 ובראשית שנת 1967 החל אש"ף בפעולות חבלה נגד מטרות ממשלתיות בירושלים ובעמאן. הממשלה סגרה את משרדי אש"ף בירושלים ועצרה חלק מעובדיהם.[42] לקראת הבחירות בירדן ב-15 באפריל 1967, חשש המשטר מאובדן פופולריות בגדה המערבית עקב העימות עם אש"ף, ובמטרה להעביר בוחרים פלסטינים לתמיכה במועמדי הממשלה, הזמין חוסיין את המופתי לשעבר של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, לביקור בירדן, כדי שיהווה משקל-נגד למנהיג אש"ף אחמד שוקיירי. אל-חוסייני נענה להזמנה ובמרס 1967 ביקר בירושלים לראשונה מאז 1937, אולם ביקורו לא מילא את ציפיותיו של חוסיין.[43] בתחילת יוני 1967, ערב מלחמת ששת הימים, נאלץ חוסיין להתפייס עם אש"ף, שחזר למשרדיו בירושלים.[44]
תקריות הגבול עם ישראל
קו הגבול בין ישראל לבין יהודה ושומרון כונה "הקו הירוק", וחלקו העובר בירושלים כונה "הקו העירוני". בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן נקבע שישראלים יוכלו לפקוד את המקומות הקדושים במזרח ירושלים, בהם הכותל המערבי והר הזיתים, וגם מקומות ציבורים כמו האוניברסיטה העברית ובית החולים הדסה הר הצופים, ותתאפשר תנועת ישראלים בקטע הדרך לטרון-שער הגיא (כיום חלק מכביש 1) אך השלטון הירדני לא כיבד את החלק הזה בהסכם.
קו הגבול הארוך, המפותל והקשה להגנה, יחד עם ניסיונם של פליטים פלסטינים לשוב למקומות מגוריהם, הוביל לתופעה רחבה של הסתננות, למטרת השתקעות מחודשת, למטרות גנבה ולמטרות טרור. בעקבות אירועי טרור שבאו מיהודה ושומרון נערכו פעולות תגמול על ידי צה"ל, נגד יישובים ובסיסי צבא ומשטרה בגדה המערבית. בראשית שנות ה-50, בעת פעולות התגמול, הקים המטכ"ל הירדני את "המשמר הלאומי" – מעין מיליציה חמושה שהשתתפו בה תושבי כפרי הגבול בגדה המערבית.[41]
ב-14 באוקטובר 1953 נערכה פעולת קיביה, בעקבות פיגוע שבו נרצחו בישראל אם ושני ילדיה. כוח של יחידה 101 פעל כנגד הכפר קיביה וכפרים נוספים סביבו. בפעולה נהרגו כ-60 אזרחים מתושבי הכפר, וכ-45 בתים פוצצו. ב-10 בספטמבר 1956 ערכו חיילי הלגיון הערבי התקפה על חיילי צה"ל שהיו באימונים באזור בית גוברין. בהתקפה נרצחו 8 עתודאים, סטודנטים לרפואה. הירדנים גררו את גופותיהם אל מעבר לגבול והתעללו בהן. למחרת נשלחו חיילי הצנחנים לפעולת תגמול ("מבצע יהונתן") במשטרת א-רהווה הסמוכה לעיר דאהרייה שבנפת חברון. התחנה פוצצה ו-29 חיילים ירדנים נהרגו בפעולה. אבדות הצנחנים היו הרוג אחד ומספר פצועים. ב-23 בספטמבר 1956 הותקף, ביריות שנורו מעבר לגבול ירדן, קהל של חובבי ארכאולוגיה שנאסף לכנס לידיעת הארץ בקיבוץ רמת רחל. מהירי נהרגו 4 מבאי הכנס ו-16 נפצעו. בירדן השתררה בהלה וחרדה מפני פעולת תגמול ישראלית מסיבית. שלטונות ירדן מיהרו לפרסם הודעה כי הירי בוצע על ידי "חייל מטורף". צה"ל הגיב במבצע לולב. בליל הושענא רבה תשי"ז - 25 בספטמבר 1956, פשטו הצנחנים על משטרת חוסאן שבנפת בית לחם. לאחר קרב קשה פוצצה התחנה. לירדנים היו 39 הרוגים, לצה"ל היו 10 הרוגים. ב-10 באוקטובר 1956 נערך מבצע שומרון נגד משטרת קלקיליה, בתגובה לשני מעשי רצח בישראל שנעשו על ידי מחבלים שבאו מירדן. 18 לוחמי צה"ל נפלו במבצע. לירדנים היו כ-88 הרוגים.
בשנת 1958 הכריז דוד בן-גוריון כי ישראל לא תובעת לספח לעצמה את שטחי הגדה המערבית, אלא להפוך אותם לאזור מפורז.[45] להצעה זו קמו מספר מתנגדים, בהם יצחק גרינבוים.[46]
ב-1965 החלה ירדן בפירוק "המשמר הלאומי" ובשיבוץ חלק מאנשיו בצבא הסדיר, וזאת מתוך כוונה למנוע המשך קיומו של כוח פלסטיני חמוש, מחשש שאש"ף ישתלט עליו ויגייס אותו לצרכיו.[41]
ב-13 בנובמבר 1966 נערכה פעולת סמוע, בה פשט צה"ל על הכפר סמוע שמדרום לחברון, בעקבות פעולות חבלה שנעשו נגד מטרות ישראליות. בפעולה פוצצו עשרות בתים. לירדנים נגרמו 18 הרוגים, ולצה"ל הרוג אחד. במקביל לפעולה הקרקעית נערך קרב אוויר בין כשמונה מטוסי הוקר האנטר של חיל האוויר הירדני לבין ארבעה מטוסי מיראז' של חיל האוויר הישראלי. פעולת סמוע גררה גלי הפגנות אנטי-ממשלתיות ומהומות קשות בגדה המערבית, שהביאו לסגירת משרדי אש"ף בירדן, והיוו נקודת מפנה ביחסו של המלך חוסיין לפלסטינים.[47]
מלחמת ששת הימים 1967
ב-7 ביוני 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, כבשו כוחות צה"ל את רוב ערי הגדה המערבית, ובהן מזרח ירושלים (ראו הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים). באותו יום הושלמה נסיגת הכוחות הירדניים מהגדה המערבית, והכוחות הישראליים תפסו את מלוא השטח של יהודה ושומרון עד נהר הירדן.[48]
במהלך המלחמה נמלטה אוכלוסייה גדולה מהגדה המערבית לעבר הירדן המזרחי. בעוד ששבוע אחרי תום המלחמה דיווחה ירדן על 100 אלף פליטים מהגדה המערבית, שנה מאוחר יותר עלה מספרם ל-350 אלף, מספר שכלל גם תושבים מרצועת עזה שישראל התירה להם לעבור לגדה המערבית וגם לירדן.[49] מעבר הפליטים לירדן הקטין את האוכלוסייה הכללית בגדה בכ־200,000 איש. בספטמבר 1967 נערך מפקד אוכלוסין ביהודה ושומרון, בו נמנו 595,900 נפש (למעט תושבי ירושלים המזרחית).[50]
ישראל סיפחה את מזרח ירושלים והעניקה מעמד תושבות לתושביו, בעוד שאר שטחי יהודה ושומרון נשארו תחת שליטה צבאית של צה"ל. עם זאת, ישראל אפשרה מעבר תושבים וסחורה בין שני עברי הירדן במסגרת מדיניות הגשרים הפתוחים. לאחר המלחמה, נתחזקה ההזדהות הלאומית הפלסטינית של הערבים תושבי יהודה ושומרון ונבלם תהליך ה"ירדניזציה".[33]
לאחר מלחמת ששת הימים ישראל פעלה בהתאם לאמנת ז'נבה וכיבדה את החוק והמשפט הירדניים בשטחי הגדה המערבית, ובכך הכירה בדיעבד בסיפוח הירדני של שטחים אלה.[51]
ממלכת ירדן והגדה המערבית לאחר 1967
מאז אובדן הגדה המערבית ב-1967, שאפה ממלכת ירדן להחזיר לעצמה את השליטה בה.[52] המלך חוסיין ראה באובדן הגדה כישלון אישי, שכן הוא איבד את השטח שסבו עבדאללה נאבק כל חייו להשיגו. בעבור ההאשמים ירושלים היתה תחליף לערי הקודש של האסלאם מכה ומדינה, שגזלו מהם הסעודים. מנקודת מבטו של חוסיין, אובדן הגדה המערבית נטל ממנו את שתי ההצדקות העיקריות לתביעתו להמשיך ולייצג את הפלסטינים, שכן הוא כבר לא שלט על טריטוריה פלסטינית ולא על ריכוז אוכלוסייה פלסטינית. כמו כן, קרוב ל-40% מתושבי הגדה המזרחית היו ממוצא פלסטיני, וחוסיין חשש שאובדן הגדה עלול לעורר אצלם תגובה שלילית כלפי השלטון ההאשמי ושאיפות האינטגרציה שלו. לכן הגיע למסקנה כי החזרת הגדה המערבית לשלטונו עומדת בראש סדר העדיפויות של ירדן.[31] עד סוף שנת 1967 שהה חוסיין שלושה חודשים מחוץ לירדן. הוא ערך תשעה מסעות, בהם ביקר ב-20 מדינות, נפגש עם ראשי מעצמות המערב, עם רוב מנהיגי מדינות ערב, וביקר לראשונה בברית המועצות, וכל זאת כדי לגייס את הגורמים הללו על מנת להביא לנסיגת ישראל מן הגדה המערבית.[53]
לאחר מלחמת ששת הימים חידש המלך חוסיין את מגעיו החשאיים עם בכירים ישראלים, בתקווה להביא לנסיגה ישראלית מהגדה המערבית. כתנאי להסדר מדיני דרש חוסיין נסיגה מכל השטחים, כולל מזרח ירושלים, שישראל כבר סיפחה, אולם ישראל היתה נכונה אז להסכים לכל היותר לפשרה טריטוריאלית. יתרה מכך, חוסיין הבהיר לישראלים כי גם אם יסכימו לכל תביעותיו הטריטוריאליות, לא יוכל לחתום על חוזה שלום נפרד, אלא יצטרך להמתין להצטרפותן או לברכתן של מדינות ערביות נוספות.[54]
באוקטובר 1967 קמה בירדן ממשלה חדשה, שכללה לראשונה משרד לענייני דת ולמקומות הקדושים, ובראשו הועמד איש דת מהגדה המערבית. המהלך כולו נועד להפגין את המשך הזיקה של ירדן לגדה ולמקומות הקדושים בתחומה ואת המשך ריבונותה עליה, או לפחות על תושביה. הרצון להפגין את המשך הריבונות היה כרוך בהוצאות כספיות גדולות. ירדן המשיכה לשלם משכורות וגימלאות לעובדי מדינה שהתגוררו בגדה, במיוחד לעובדי הממסד הדתי, והעניקה סיוע כספי לאישים וארגונים, בהם עיריות, במטרה לרכוש את נאמנותם, בתחילה כנגד ישראל, ולאחר מכן כנגד אש"ף. המעורבות הירדנית התאפשרה בזכות "מדיניות הגשרים הפתוחים" שאימצה ישראל מיד אחרי המלחמה, בהובלת שר הביטחון משה דיין, שהתירה תנועת אנשים וסחורות בין הגדה המערבית לירדן כדי להקל על מצוקת תושבי הגדה ובמטרה לסייע לנורמליזציה וליציבות, בהתאם לגישתו של דיין, להניח לתושבים לחיות תוך התערבות ישראלית מינימלית. בהמשך הקשר של ירדן עם אוכלוסיית יהודה ושומרון צידדו תומכי "האופציה הירדנית" בממשלת ישראל, שהעדיפו שהאוכלוסייה תהיה נאמנה לירדן ולא תתמוך באש"ף.[55]
בסוף שנת 1971 הכריזה ישראל על עריכת בחירות לרשויות המקומיות ביהודה ושומרון, שעל פי החוק הירדני הגיע זמנן (הבחירות הקודמות נערכו בשנת 1963). בהיעדר מסגרות פוליטיות, היוו העיריות את המנהיגות הפלסטינית המקומית. ירדן התנגדה לקיום הבחירות, משום שחששה שראשי העיריות הנבחרים יקבלו למעשה מנדט מהבוחרים לייצגם, ואולי אף לנהל בשמם משא ומתן על הסדר מדיני ישירות עם ישראל. לכן מיהר המלך חוסיין לפרסם תכנית מדינית משלו, לפני קיום הבחירות.[56]
במרס 1972 פרסם המלך חוסיין את תוכנית הפדרציה שלו לעת נסיגה של ישראל מהגדה המערבית. על פי התכנית, ממלכת ירדן אמורה היתה להפוך ל"ממלכה הערבית המאוחדת", שתהיה מורכבת משני חבלים אוטונומיים: חבל "ירדן", שיכלול את עבר הירדן, ובירתו תהיה עמאן, שתהיה גם בירת הממלכה כולה; וחבל "פלסטין" שבירתו ירושלים, ויכלול את הגדה המערבית ושטחים פלסטיניים אחרים שישוחררו ושתושביהם ירצו להצטרף אליו. ראש המדינה יהיה המלך, ויהיו לה מוסדות מרכזיים, כאשר "מועצת האומה" תיבחר בבחירות ישירות ותימנה מספר שווה של נציגים מכל חבל. בראש כל חבל יעמוד מושל מבני האזור, ממשלה, רשות מחוקקת ורשות שיפוטית, ושני החבלים ייהנו מאוטונומיה מלאה, מלבד בתחומים שבסמכות המלך והממשלה המרכזית: הביטחון, מדיניות החוץ והכלכלה. בניגוד לסיפוח משנת 1950, עתה הבטיח המלך שוויון בניהול ענייני המדינה, תחת הכתר, ואוטונומיה מרבית על בסיס טריטוריאלי-לאומי, וגם זאת בניגוד לסיפוח בשנת 1950, אז נמחק המונח "פלסטין" לטובת שימוש בהגדרות "גדה מערבית" ו"גדה מזרחית" כמונחים גאוגרפיים טכניים, ללא ייחוד לאומי. חוסיין הסכים למעשה להכיר בזהות הפלסטינית ממנה התעלם סבו עבדאללה. משם הממלכה המוצעת גם הושמטו המילים "ירדנית" ו"האשמית", וזאת כדי שלא לכפות על הפלסטינים זהות לאומית ושושלתית שלא רצו בה. אש"ף התנגד בתוקף לתכנית, בטענה שהיא שוללת מן העם הפלסטיני את זכותו להגדרה עצמית ולעצמאות, ובטענה שכל הפלסטינים באשר הם, הם שצריכים להחליט אם לקבל הצעות כאלה, ולא רק תושבי הגדה המערבית. אש"ף טען כי כל תכנית שלא תעניק לפלסטינים ריבונות מלאה על אדמתם ואת זכות השיבה אליה, תחשב בגידה. גם ממשלת ישראל דחתה את התכנית, והעולם הערבי התייחס אליה כאל קנוניה שנועדה להביא להסכם בין ירדן לישראל, ומצרים אף ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם ירדן.[57]
בסוף מרס 1972 ערכה ישראל את הבחירות לרשויות המקומיות בשומרון, ובראשית מאי נערכו הבחירות ביהודה. בבחירות זכו במרבית המקומות מועמדים תומכי ירדן.[56]
אחרי מלחמת יום הכיפורים (1973), היתה ירדן נכונה להסכם הפרדת כוחות עם ישראל, וחוסיין הציע כי צה"ל ייסוג למרחק של 10 קילומטרים ממערב לנהר הירדן, אך יחזיק עמדות ביקורת על הגשרים, וגם ירדן תסיג את כוחותיה 10 קילומטרים ממזרח לנהר. ישראל היתה מעוניינת בהשפעה ובנוכחות ירדנית בגדה המערבית, אך בלי נסיגה ישראלית, ולכן הציעה בינואר 1974 מסדרון ירדני דרך יריחו לראמאללה ולשכם, שבאמצעותו תשלוט ירדן בתושבים הערבים. אולם חוסיין דחה את הצעת המסדרון.[58]
בועידת רבאט באוקטובר 1974 טען חוסיין בנאומו כי עתיד הגדה המערבית צריך להידון רק אחרי שתוחזר לירדן, אז יחליטו תושביה על גורלם במשאל עם. למרות זאת, קיבלה הוועידה החלטה המאשרת את זכותו של העם הפלסטיני לכונן שלטון לאומי עצמאי בהנהגת אש"ף, בהיותו נציגו הלגיטימי היחיד, בכל שטח פלסטיני שישוחרר.[59] חוסיין ראה בקיומה של מדינה פלסטינית בהנהגת אש"ף בגדה המערבית איום על הממלכה הירדנית כולה, שכן על פי החלטת ועידת רבאט, אש"ף היה "הנציג הלגיטימי היחיד" של הפלסטינים, ולפיכך אמור היה לייצג גם את הפלסטינים בעבר הירדן, שהיו כמחצית מן האוכלוסייה שם. לאחר הוועידה הצהיר חוסיין כי ירדן תמשיך להעניק לתושבי הגדה את כל השירותים שניתנו להם בעבר, אולם פלסטינים אשר יבחרו בזהות הפלסטינית, קרי באש"ף כמייצגם, ייהנו מן הזכויות הניתנות לאזרחי המדינות הערביות האחרות המתגוררים בירדן. מהצהרה זו השתמע כי הפלסטינים בגדה המערבית צריכים להחליט מי מייצג אותם, ואם ייבחרו באש"ף, לא יוכלו להיות מיוצגים על ידי רשויות ירדניות, ויהיה עליהם לוותר על טובות ההנאה הגלומות בכך, כגון קצבאות, חופש תנועה ודרכון. כדי להפגין כביכול את דבקותו בהחלטת רבאט ואת הפסקת ייצוג הפלסטינים מן הגדה המערבית, פיזר חוסיין את בית הנבחרים, שמחצית מחבריו היו פלסטינים מן הגדה המערבית, אך לא ערך בחירות חדשות בגדה המזרחית בלבד, שכן צעד זה משמעותו היתה שירדן מוותרת על הגדה המערבית. כמו כן, ביטלה ירדן את המשרד הממשלתי לענייני השטחים הכבושים, שטיפל בקשרים עם הגדה המערבית. ירדן נמנעה למעשה מקיום החלטת רבאט. כדי לקיים אותה, היתה צריכה ירדן לבטל את סיפוח הגדה המערבית משנת 1950, לסגור את גשרי הירדן, להפסיק את התמיכה הכספית ואת התשלומים השונים, למנוע את השימוש במטבע הירדני ובתכנית הלימודים הירדנית, ובמצב כזה היתה ישראל ממלאת את החלל בעצמה, ולא מניחה לאש"ף למלא אותו, וכך היתה הגדה המערבית אובדת הן לירדן והן לאש"ף. [60]
בשנים אלה נהנה אש"ף מתמיכה גדלה והולכת בגדה המערבית. בבחירות לרשויות המקומיות שערכה ישראל ביהודה ושומרון באפריל 1976 הצליחו המועמדים תומכי אש"ף לנצח את מרבית המועמדים הפרו-ירדנים. חל תהליך של מעבר הממסד הציבורי-הפוליטי בגדה המערבית מתמיכה בירדן לתמיכה באש"ף, והיתרונות הכלכליים והאחרים שירדן היתה יכולה להציע לתומכיה נעשו פחות ופחות אטרקטיביים.[61]
בשנת 1980 הקימה ירדן מחדש את המשרד לענייני השטחים הכבושים, וחידשה את פעולת "הוועדה לענייני השטחים" של "המועצה הלאומית המייעצת". כמו כן, הוקמו ועדה חדשה לענייני ירושלים ו"ועדה עליונה לענייני השטחים". ב-1981 הוקמה גם ועדה לענייני דת בגדה המערבית. ירדן תמכה באירועי המרי אזרחי והפרות הסדר שהתחוללו באביב 1982 ביהודה ושומרון; היא גינתה את התכנית הישראלית לאוטונומיה, ויצאה נגד התושבים שתמכו בתכנית ושיתפו פעולה עם ישראל, ובראשם "אגודות הכפרים".[62]
בתחילת ספטמבר 1982 פרסם נשיא ארצות הברית רונלד רייגן תכנית לפתרון הסכסוך במזרח התיכון ("תוכנית רייגן"), שדיברה על הקמת אוטונומיה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, תוך זיקה לירדן. חוסיין שיבח את התכנית, אולם ועידת הפסגה הערבית שהתכנסה במרוקו שבוע מאוחר יותר דרשה מדינה פלסטינית עצמאית בהנהגת אש"ף.[63] ב-1983 הסכימו המלך חוסיין וראש אש"ף יאסר ערפאת על יחסים מיוחדים בין מדינה פלסטינית עצמאית שתקום בגדה המערבית לבין ירדן, אך יחסים קונפדרליים ולא פדרליים. בפברואר 1983 אשרה "המועצה הלאומית הפלסטינית" עקרונית את המסגרת הקונפדרלית המוצעת ודחתה את תכנית רייגן. בתחילת אפריל פרסמו חוסיין וערפאת טיוטה של הצהרת כוונות בדבר הקשר הקונפדרטיבי ("תוכנית הקונפדרציה"), אך ערפאת סירב לחתום על הנוסח, בטענה שמוסדות אש"ף הם שצריכים לאשר אותו. מוסדות אלה הציעו נוסח שלא היה מקובל על חוסיין וירדן הודיעה כי השיחות נכשלו.[64] בינואר 1984 חידש חוסיין את פעילות בית הנבחרים הירדני, שייצג את תושבי שתי הגדות, ותיקן סעיף בחוקה שאסר על בחירות ללא השתתפות הגדה המערבית, מה שאפשר למנות לבית הנבחרים פלסטינים מן הגדה המערבית. ב-11 בפברואר 1985 נחתם בעמאן הסכם בין ממשלת ירדן לאש"ף, הקורא להסדר של "הבעיה המזרח תיכונית", בהתאם לכמה עקרונות, שאחד מהם הוא מימוש ההגדרה העצמית של הפלסטינים במסגרת איחוד ערבי קונפדרלי שייכון בין שתי המדינות, ירדן ופלסטין. ההסכם זכה לתמיכה רבה בקרב תושבי הגדה המערבית, וגם מושב הפסגה הערבית באוגוסט 1985 תמך בו, אך "החזית העממית" ו"החזית הדמוקרטית" (שהיו חלק מאש"ף) סירבו לתמוך בו. עקב סירובו של אש"ף לקבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, בפברואר 1986 הודיע חוסיין בנאום לאומה על הפסקת התיאום הפוליטי עם אש"ף, ומשמעות הנאום היתה ביטול ההסכם שהושג שנה קודם לכן.[65]
באוקטובר 1986 השיקה ירדן תכנית חומש חדשה לשנים 1986–1990, והכריזה על תכנית חומש לפיתוח הגדה המערבית ורצועת עזה, אותן כרכה ירדן יחד כבר מאז שנות ה-70. תכנית החומש היתה בהיקף של יותר מ-1.3 מיליארד דולר, ונועדה להשקעות בתחומי החברה, הכלכלה והחינוך, כדי ליצור מקומות עבודה ולשפר את רמת חייהם של הפלסטינים וכך גם לבלום את הגירתם המתמשכת לעבר הירדן. הירדנים גם קיוו שהתכנית תסייע ליצור מנהיגות מקומית שלא תהיה נתונה להשפעת אש"ף. לצורך מימון התכנית, כונסה בעמאן ועידה בינלאומית שנועדה לעודד תרומות והשקעות, אולם ההיענות היתה נמוכה, והתכנית לא יצאה לפועל.[66] לראשונה מאז 1967, אפשרה ישראל לפתוח סניפים של בנק עמאן-קאהיר ביהודה ושומרון, ומינתה, בתיאום עם ירדן, ארבעה ראשי עיריות חדשים בשומרון.[67]
ב-11 באפריל 1987 נחתמה טיוטת הסכם סודי – "הסכם לונדון", בין שר החוץ שמעון פרס לבין המלך חוסיין, על פיו אמור היה מזכ"ל האו"ם לכנס ועידה בינלאומית שבה יתקיים משא ומתן על הסדר שיהיה מבוסס על החלטות האו"ם 242 ו-338. אולם ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר ושרי מפלגת הליכוד סירבו לקבל את ההסכם.[68]
בדצמבר שנת 1987 פרצה בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה האינתיפאדה הראשונה, שגרמה למלך חוסיין להבין שהפלסטינים לא מעוניינים בחסות הממלכה הירדנית ולכן, כמו גם מתוך חשש שהאינתיפאדה תפרוץ גם בירדן, החליט לבצע תפנית במדיניותו. ב-28 ביולי 1988 ביטלה ירדן את תכנית החומש לפיתוח הגדה המערבית ועזה, ב-30 ביולי פיזר המלך את בית הנבחרים הירדני, ובכך בוטל ייצוגה של הגדה המערבית ברשות המחוקקת, וב-31 ביולי הודיע חוסיין על ניתוק הקשרים המשפטיים והמנהליים עם הגדה המערבית, והצהיר: "ירדן איננה פלסטין". מכאן ואילך ראתה ירדן באש"ף את האחראי לנעשה בגדה המערבית ואת הגורם שעתיד לקבל את השלטון עליה לאחר נסיגה ישראלית. בתחילת אוגוסט 1988 החלה ירדן לפרסם צווים ותקנות שנועדו להתמודד עם המצב החדש: 18 אלף עובדי המדינה בגדה המערבית הוצאו לגמלאות, למעט 3,000 עובדי משרד הדתות ומנהל ההקדשים, שכן ירדן לא רצתה לוותר על מעורבותה הדתית בירושלים ובמקומות הקדושים; נקבעו סידורי מעבר חדשים בין שתי הגדות; והחל תהליך שנועד לשלול את האזרחות הירדנית מתושבי הגדה המערבית. מיד לאחר ההחלטה על ניתוק הזיקה, בוטל המשרד הממשלתי לענייני השטחים הכבושים.[69] בנובמבר 1989 נערכו בירדן בחירות כלליות, שבהן כל 80 חברי בית הנבחרים נבחרו בגדה המזרחית בלבד, ובכך הן ציינו את הניתוק הסופי מן הגדה המערבית.[70] ההחלטה על הניתוק מהגדה המערבית הגבירה את המתחים בין אזרחים ממוצא עבר-ירדני לאזרחים ממוצא פלסטיני בממלכה.[71]
באוקטובר 1991 התכנסה ועידת מדריד, שנועדה לקדם תהליך שלום בין ישראל למדינות ערב והפלסטינים, בחסות בין-לאומית. לקראת הוועידה אומץ רעיון של חוסיין לשלוח משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת, שתדון עם ישראל בסוגיות הנוגעות לגדה המערבית. אולם ועידה זו לא הצליחה לקדם הסדר פוליטי ישראלי-ערבי. ירדן דחתה הצעה אמריקנית לכינון קונפדרציה בינה לבין מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, ועמדה על כך שבסוף התהליך צריכה לקום מדינה פלסטינית עצמאית.[72] ב-26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם שלום רשמי בין ירדן לישראל, במסגרתו הכירה ישראל באינטרסים הירדניים בירושלים.[73]
האו"ם והרוב המוחלט של מדינות העולם נוקטים עמדה שעל-פיה שטח הגדה המערבית ראוי להיות חלק ממדינה פלסטינית עתידית.
ראו גם
לקריאה נוספת
- צבי נאמן, ממלכת עבדאללה לאחר הסיפוח, ירושלים, 1950.
- אליעזר בארי, הפלסטינים תחת שלטון ירדן, שלוש סוגיות, מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1978.
- אמנון כהן, מפלגות פוליטיות בגדה המערבית בתקופת השלטון הירדני (1948–1967), מאגנס, ירושלים, 1980.
- זאב בר-לביא, המשטר ההאשמי ומעמדו בגדה המערבית 1949–1967, מכון שילוח, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, 1981.
- מנחם מילסון, ירדן והגדה המערבית, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1984.
- יוסף נבו, ירדן – החיפוש אחר הזהות (ספר 3 בסדרה המזרח התיכון בימינו), הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה – 2005.
- Avi Plascov, The Palestinian Refugees in Jordan 1948-1957, 1981
הערות שוליים
- ^ יהודה לפידות, המהלכים המדיניים שהכתיבו את המערכה על ירושלים בתש"ח, באתר "דעת"
- ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, עמ' 90.
- ^ 3.0 3.1 Sanford R. Silverburg, Pakistan and the West Bank: a research note, Middle Eastern Studies, Volume 19, 1983 - Issue 2 (באנגלית).
- ^ מנחם קליין, Jerusalem: The Contested City, עמ' 51, 2001 (באנגלית).
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, עמ' 91.
- ^ 6.0 6.1 6.2 נבו, עמ' 49.
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 121.
- ^ נבו, עמ' 107.
- ^ חגי ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, חטיבה ה, עמ' 192.
- ^ הפרלמנט הירדני אישר את הסיפוח, הארץ, 25 באפריל 1950.
- ^ עבה"י החליטה רשמית על סיפוח אזור הכיבוש של הלגיון, דבר, 25 באפריל 1950
- ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 155.
- ^ נבו, עמ' 50.
- ^ אמנון קפליוק, למהות המאורעות בירדן, על המשמר, 26 באפריל 1957.
- ^ Jordan and Israel (Government Decision), באתר הפרלמנט של הממלכה המאוחדת, 27 באפריל 1950 (באנגלית).
- ^ בריטניה הכירה דה-יורה בישראל ובסיפוּח, דבר, 28 באפריל 1950
- ^ FRUS: Foreign relations of the United States, 1950. The Near East, South Asia, and Africa: Israel, עמ' 921, 1950 (באנגלית).
- ^ אילן פפה, יצירתו של עבר-הירדן הגדול: הירדניזציה של הגדה המערבית, עמ' 183.
- ^ Hussein in Pakistan; Jordan's King Visits Karachi in Military Atmosphere, באתר הניו יורק טיימס, 6 במרץ 1955 (באנגלית).
- ^ מצרים תעמוד בתוקף על גירוש עבה"י מהליגה, דבר, 23 במאי 1950
- ^ אילן פפה, "יצירתו של עבר-הירדן הגדול: הירדניזציה של הגדה המערבית" (לעיל), עמ' 183.
- ^ הליגה דורשת מעבה"י לראות באזור הערבי שטח נאמנות בלבד, הבוקר, 18 ביוני 1950
- ^ יהודה בלום, Will "Justice" Bring Peace?, 2016 (באנגלית).
- ^ Sanford R. Silverburg, Palestine and International Law, עמ' 141, הערה מס' 77, 2002 (באנגלית).
- ^ "צעד חד צדדי, שאינו מחייב בשום אופן את ישראל. ... שאלת מעמדם של האזורים הערביים ממערב לירדן נשארת לדידנו פתוחה."; תגובת דובר הממשלה על הסיפוח, דבר, 25 באפריל 1950
- ^ הישיבה המאה ושלושים וחמש של הכנסת הראשונה, באתר הכנסת, 3 במאי 1950.
- ^ לעומת זאת, לפי נבו, עמ' 50: בעת הסיפוח התגוררו בגדה המזרחית כחצי מיליון נפש, ובגדה המערבית כ-800 אלף נפש, שכמחציתם תושבים מקוריים של האזור והשאר פליטים שהגיעו מהשטחים שהפכו להיות מדינת ישראל.
- ^ נבו, עמ' 64.
- ^ שדה המספרים הממשיים, באתר ynet, 1 ביוני 2017
- ^ Paul H. Smith, Assessing the Viability of a Palestinian State, פרק 8, 24 ביוני 2020 (באנגלית).
- ^ 31.0 31.1 נבו, עמ' 145.
- ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, עמ' 98.
- ^ 33.0 33.1 33.2 אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, עמ' 92.
- ^ נבו, עמ' 112.
- ^ נבו, עמ' 113.
- ^ 36.0 36.1 נבו, עמ' 114.
- ^ נבו, עמ' 115–116.
- ^ נבו, עמ' 110.
- ^ נבו, עמ' 128.
- ^ נבו, עמ' 129.
- ^ 41.0 41.1 41.2 נבו, עמ' 130.
- ^ נבו, עמ' 134.
- ^ נבו, עמ' 136–137.
- ^ נבו, עמ' 136.
- ^ גבריאל צפרוני, בן-גוריון "הפתיע" את כולם, הבוקר, 31 באוקטובר 1958.
- ^ יצחק גרינבוים, הפירוז אינו תשובה, למרחב, 7 בנובמבר 1958.
- ^ נבו, עמ' 123, 134.
- ^ נבו, עמ' 143.
- ^ נבו, עמ' 150.
- ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, יהודה ושומרון ורצועת עזה לאחר מלחמת ששת הימים, עמ' 96.
- ^ דן בבלי, ערביי הגדה והממשל הצבאי, 30 בספטמבר 2015.
- ^ טל שובל, דרכה של ירדן לוויתור על הגדה המערבית, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 1
- ^ נבו, עמ' 146.
- ^ נבו, עמ' 149.
- ^ נבו, עמ' 150–151.
- ^ 56.0 56.1 נבו, עמ' 185–186.
- ^ נבו, עמ' 183–185.
- ^ נבו, עמ' 189–190.
- ^ נבו, עמ' 192.
- ^ נבו, עמ' 194–196.
- ^ נבו, עמ' 141, 199.
- ^ נבו, עמ' 205.
- ^ נבו, עמ' 208.
- ^ נבו, עמ' 209.
- ^ נבו, עמ' 210–212.
- ^ נבו, עמ' 217.
- ^ נבו, עמ' 218.
- ^ נבו, עמ' 215.
- ^ נבו, עמ' 220.
- ^ נבו, עמ' 283.
- ^ נבו, עמ' 297.
- ^ נבו, עמ' 291–292.
- ^ נבו, עמ' 293.
37954376הגדה המערבית תחת שלטון ירדן