ניסיון ההפיכה הצבאי הירדני לכאורה ב-1957
ניסיון ההפיכה הצבאי הירדני לכאורה ב -1957 מתייחס לעימותים אלימים ב-13 באפריל 1957 בבסיסי הצבא בזרקא ירדן בין יחידות בדואיות הנאמנות למלך חוסין ליחידות לאומיות ערביות. שתי גרסאות התפתחו בנוגע לאירועי זרקא, הגרסה המלכותית קבעה כי האירוע הוא הפיכה של אבו נואר נגד חוסין, והגרסה המתנגדת טוענת כי מדובר בהפיכה נגדית מבוימת של חוסיין בגיבוי אמריקני נגד התנועה הפאן-ערבית.
התמרון צבאי "מבצע האשם" התחיל ב-8 באפריל והקיף את הבירה עמאן. חוסין שאל את עלי אבו נואר (רמטכ"ל ההכוחות המזוינים של ירדן) על התמרון. הרמטכ"ל טען שמדובר בתרגיל צבאי רגיל. חוסין, שחשד שמדובר במפגן כוח של אבו נואר להפיל אותו ולהיכנס לאיחוד עם הרפובליקה הערבית המאוחדת, הורה לאבו נואר לסגת. הממשלה הערבית של סולימאן נבולסי נאלצה להתפטר ב-10 באפריל לאחר שמדיניותה התנגשה לעיתים קרובות עם הארמון. ב-13 באפריל פרצו מהומות בבסיסי זרקא, חוסין (שהיה בן 21) הלך להפסיק את האלימות בין היחידות המלכותיות והערביות לאחר שהערבים הפיצו שמועות כי חוסין נהרג.
כוח סורי בן 3,000 לוחמים החל לנוע דרומה לתמיכה במה שנתפס בעיניהם כניסיון הפיכה, אך חזר לאחר שיחידות הצבא הראו את נאמנותן למלך.
אבו נואר וקצינים ערבים בכירים התפטרו, התאפשר להם לעזוב לסוריה, שם הפכו לאופזציה למלוכה.
חוסין הטיל ממשל צבאי על האוכלסיה, ופירק את היחידות הפלסטיניות. בסופו של דבר צמצם כמה מהצעדים הללו, בעיקר בעוצר והצנזורה העיתונאית, מהלכיו של חוסין צימצמו את הדמוקרטיה החוקתית בירדן. על הקושרים לכאורה נגזרו 15 שנות מאסר בהיעדרם, אך מאוחר יותר חוננו על ידי חוסין ב-1964 כחלק ממאמצי הפיוס שלו עם האופוזיציה הגולה, וקיבלו תפקידים בכירים בממשלה.[1][2]
הקדמה
בבחירות הכלליות באוקטובר 1956 זכתה המפלגה הלאומית-סוציאליסטית (NSP) ל -12 מושבים. המלך חוסין ביקש מסולימאן נבולסי, מנהיג ה- NSP להקים ממשלה. נבלוסי הפך לראש ממשלה לאומית סוציאליסטית ערבית. נבלוסי הזדהה יותר עם נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר מחוסיין.[3] נבולסי מיזג את הלגיון הערבי עם המשמר הלאומי הפלסטיני, ויצר צבא ירדני בן 35,000 איש. וכונן יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות.[4] היחסים המתוחים בין הארמון לממשלה הגיעו לשיאם במרץ לאחר שנבולסי סיפק לחוסין את רשימת הקצינים הבכירים בצבא שאותום רצה לפטר, חוסין נעתר, לאחר מכן כשהציג רשימה חדשה - חוסין התנגד.[3]
האירועים בזרקא
בתוהו ובוהו המדיני בירדן ויומיים לפני התפטרותו הכפויה של נבולסי, עסקה יחידת צבא מחטיבת השריון הראשונה בפיקודו של סרן נדיר רשיד בתמרון בשם "מבצע האשם", לכבוד משפחת המלוכה ההאשמית, בצמתים הגדולים של עמאן. המהלך העלה את חשדו של חוסין והניע אותו להורות לאבו נואר להסיג את היחידה, וכך עשה.[5] חוסין האמין שהמהלך הוא הקדמה להפיכה הממשמשת ובאה.[6] אבו נואר ביקש להפיג את דאגותיו של חוסין ואמר לו שזה תרגיל שגרתי שבוצע פעמים רבות בשנים הקודמות לפקח על התנועה אל העיר ומחוצה לה,[6][7] מאוחר יותר טען ראשיד שהיא חלק מתוכנית מגירה רחבה יותר להעברת חיילים לגדה המערבית במקרה של פלישה ישראלית.[7] לפי פירסון, התמרון נועד להפחיד את חוסין,[8] בעוד שההיסטוריונית בטי אנדרסון שיערה כי "הקצינים יכלו לבדוק את המים כדי לראות מה הם יכולים להשיג מבחינה צבאית".[6] תהיה הסיבה האמיתית לתמרון אשר תהא, היא הגבירה את חשדותיו של חוסין בהפיכה מצד אבו נואר והלאומנים הערבים, והיא עוררה אזהרות מצד גורמים מלכותיים ותיקים, בהג'אט אל-טלהוני ושריף נאצר, כי ההפיכה קרובה.[7]
ב־13 באפריל פרצו התפרעויות בצריפי הצבא בזרקא, שהכילו את ריכוז הכוחות הגדול ביותר במדינה, בעיקר ביחידות חדריות (לא בדואיות) הנאמנות לאבו נואר לבין יחידות הנשלטות על ידי בדווים הנאמנות לחוסין. שתי התייחסויות עיקריות התגלו בנוגע לאירוע זה, הידוע בכינויו "מרד זרקא", כאשר התייחסות אחת הועברה על ידי חוסין והיסטוריוגרפים מערביים והשנייה על ידי מתנגדים פוליטיים ורבים בעיתונות הירדנית והערבית.[9] פירסון אמר כי "האירוע שקוע במסתורין ובמחלוקת מתמשכת",[9] וגם אנדרסון כתב כי "יש שאלות רבות בשאלה האם מקור ההפיכה הזה מקורו בצבא, בראשות אבו נואר והקצינים החופשיים, או המלך והאמריקאים, שרצו תירוץ לסלק את "התנועה הלאומנית הערבית" מהזירה הפוליטית של ירדן.[6]
על פי תיאור האירועים של חוסין, אבו נוואר והקצינים החופשיים תכננו כי גדוד החי"ר הראשון שנשלט על ידי הבדואים בזרקא ישתתף בתרגיל אימונים במדבר ללא תחמושת בכדי להפוך אותו לבלתי זמין להפעלה של חוסין נגד הפגנה נגד הממשלה שתוכננה להתקיים על ידי נבולסי ב -14 באפריל. חוסין עדיין נזהר מנבולסי בשל יירוט לכאורה של הודעה מנאצר המפצירה בנבולסי להתנגד לפיטוריו מראשות הממשלה.[9][10][11] חוסין התבשר על מזימתם לכאורה של הקצינים החופשיים על ידי שריף נזר וקצינים בדואים מזרקא בערב 13 באפריל.[10] במקביל מסר אבו נואר אולטימטום לראש הממשלה סעיד אל-מופתי (יורשו של נבולסי) שהזהיר את חוסין למנות ממשלה המשקפת את רצון הפרלמנט הנבחר או להתמודד עם מרד צבאי.[11] ככל הנראה אל-מופתי נשבר בנוכחותו של חוסין, מה שגרם לחוסיין לברר אודות האולטימטום אצל אבו נואר, שעליו הודה אבו נואר בהפתעתו.[10] לאחר מכן הביא חוסין את אבו נואר יחד איתו לבדיקת המקום בזרקא, שם נאמר לחוסין על ידי קצינים נאמנים מזרקא כי שמועות על מותו עוררו עימותים קשים בין נאמניו לבין אלו של אבו נואר וכי רק הנוכחות הפיזית. של חוסין שמה קץ ללחימה.[10][11] יתר על כן, נאמר לחוסין כי ראשיד ומען אבו נואר (בן דודו הרחוק של אבו נואר) הורה לעמאן לצור על ארמון המלוכה ולעצור את חוסין.[11] כוח סורי בן 3,000 לוחמים החל לנוע דרומה לתמוך במה שנתפס בעיניהם כניסיון הפיכה, הם נעו חזרה לאחר שיחידות הצבא הראו נאמנות למלך.[12]
שתי ההתיסויות מסכימות כי במהלך הלחימה באל-זרקא, נעצרו קצינים חופשיים רבים על ידי קצינים בדואים נאמנים למלך.[10] שתי התפיסות מסכימות גם שכאשר חוסין עשה את דרכו לזרקא, הוא זכה לעידוד על ידי חיילים נאמנים והוא התערב באמצע העימותים על אחריותו בלבד ואומץ על ידי תומכיו[9] שקראו מוות לאבו נואר ולכל הבוגדים!"[11] אבו נואר נשאר במכונית, חשש לחייו, ואז כנראה התחנן בפני חוסין שיגן עליו ויאפשר לו לחזור לעמאן, חוסיין הסכים. עם רדת הלילה שכנע אבו נואר את חוסין לאפשר לו לעזוב את ירדן ובבוקר ה-14 במרץ התפטר רשמית ויצא לדמשק עם משפחתו.[6][10]
האלוף עלי אל-חיארי, יריבו הראשי של אבו נואר בצבא ירדן,[13] מונה כמחליפו של אבו נואר, [10] אך ב־20 באפריל [14] ערק לסוריה. [13] אלחיירי טען כי לפני האירוע בזרקא וזמן קצר לאחר התפטרותו הכפויה של קבינט אל-נבולסי, פקדו אנשי ארמון את המטה הכללי של הצבא כדי לברר את דעת הקצינים בנוגע לשינוי כיוון הממשלה החדשה. הרחק מהמדיניות הפאן-ערבית של מצרים וסוריה.[13] לפיכך, כאשר אבו נואר והקצינים החופשיים הביעו את סירובם "להשתמש בצבא נגד הרצון העממי במדינה, הציבו אנשי ארמון תוכניות בפני קצינים מלכותיים, כולל אל-היירי, למבצע דגל כוזב בזרקא.[13] התייחסות אל-היארי פורסמה ברחבי ירדן ובעולם הערבי, ולמרות התנגדות פקידי הארמון, הביא לספקנות ציבורית נוספת כלפי הגרסה הרשמית של האירועים בנוגע לעלילת ההפיכה לכאורה.[13]
אבו נואר הכחיש בעקביות כל בגידה בחוסין וטען שהוא, קורבן לתככים הפוליטיים בממלכה ומתחריו ביקשו להכפישו.[15] במסיבת עיתונאים בדמשק,[16] הצהיר כי האירוע כולו הוא תגובת יתר של חוסין לדיווחים מרעישים ושקריים על מזימת הפיכה וכי ככל הנראה האירוע הוא הפיכה מקדימה של חוסין והמשמר הישן, שנתמך. או מהונדס על ידי המודיעין האמריקני, נגד התומכים העיקריים של האחדות הפאן-ערבית בירדן.[15][17] ראשיד ומען אבו נוואר הכחישו בתוקף כל סוג של מזימת הפיכה.[15] לפי פירסון, גרסת הקצינים החופשיים ואל-הייארי התאמתו עוד יותר בשל היעדר ראיות במשפטים הצבאיים נגד הקושרים לכאורה שנעצרו, העונשים הקלים שניתנו להם ושיקומם הסופי של הקושרים לכאורה, כולל אבו נואר, שהועברו אחר כך לתפקידים בכירים במדינה ובצבא.[13]
אחרית דבר
ב -22 באפריל, פרסם אבו נואר הצהרה ברדיו קול ערב בקהיר, בגנות חוסיין.[18] למחרת, בתיאום עם אבו נואר, נערך בשכם בגדה המערבית קונגרס פטריוטי המורכב מאופוזיציית חוסין, בדרישה לפטר פקידי ארמון בכירים, גירוש השגריר האמריקני והנספח הצבאי, דחיית דוקטרינת אייזנהאואר, אחדות פדרלית עם מצרים וסוריה והשבתם של קציני הצבא המפוטרים, כולל אבו נואר.[18] כתוצאה מהקונגרס העמיד חוסין את שכם, ירושלים ועמאן בעוצר צבאי, פיזר מפלגות פוליטיות, הטיל צנזורה בעיתונות, פיטר מועצות עירוניות בגדה המערבית לטובת מושלים צבאיים, פירק את יחידות הצבא הנשלטות על ידי הפלסטינים, עצר את אל-נבולסי (שמונה מאז לשר חוץ) ופיטר את קבינטו של ראש הממשלה פח'רי אל-ח'אלידי.[19][20] אף שבסופו של דבר הרגיע כמה מהצעדים הללו: עוצר צבאי וצנזורה עיתונאית קשה, מהלכיו של חוסין צמצמו את הדמוקרטיה החוקתית שהייתה בירדן באמצע שנות החמישים. [20] האירוע הקשה על יחסי ירדן עם סוריה ומצרים.[21]
מצרים וסוריה הכריזו על איחוד תחת הרפובליקה הערבית המאוחדת, בראשותו של גמאל עבד אל נאצר בפברואר 1958.[21] ההודעה הובילה את ירדן ועיראק ההאשמית להקים את הפדרציה הערבית.
כמה שבועות לאחר מכן. ב-14 ביולי נהרג מלך פייסל השני מעיראק (בן דודו של חוסין) בהפיכה עקובה מדם יחד עם שאר בני המשפחה ההאשמית בעיראק.[21] ההפיכה הפכה את עיראק לרפובליקה, ובכך הסתיימה הפדרציה בין שתי המדינות. ראש ממשל ירדן לשעבר איברהים האשם ופקידים ירדנים אחרים שהיו בביקור רשמי בעיראק נהרגו גם הם.[21]
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Anderson 2005, p. 202.
- ^ Yitzhak 2012, p. 144.
- ^ 3.0 3.1 Hiro 2003, p. 352.
- ^ Anderson 2005, p. 176.
- ^ Anderson 2005, pp. 182–183.
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 Anderson 2005, p. 183.
- ^ 7.0 7.1 7.2 Shlaim 2007, p. 132.
- ^ Pearson 2010, p. 105.
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 Pearson 2010, p. 106.
- ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 10.5 10.6 Dann 1989, p. 59.
- ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 Shlaim 2007, p. 135.
- ^ "A Failed Coup in Jordan". History Today. 4 באפריל 2007. נבדק ב-5 ביולי 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 13.4 13.5 Pearson 2010, p. 107.
- ^ Dann 1989, p. 60.
- ^ 15.0 15.1 15.2 Shlaim 2007, p. 135–136.
- ^ Massad 2001, p. 196.
- ^ Pearson 2010, pp. 106–107.
- ^ 18.0 18.1 Pearson 2010, p. 109.
- ^ Yitzhak 2012, p. 125.
- ^ 20.0 20.1 Pearson 2010, p. 110.
- ^ 21.0 21.1 21.2 21.3 Haddadin 2012, p. 166.
31084972ניסיון ההפיכה הצבאי הירדני לכאורה ב-1957