צמיתות

צמיתוּת (בצרפתית עתיקה: servage) הוא השם שניתן למעמד המשפטי והכלכלי של חלק מהאיכרים תחת המערכת הפיאודלית, ובמיוחד בתוך המערכת הכלכלית המנוריאלית (או הסניוריאלית). הצמית (מצרפתית עתיקה, serf, ומקודם מלטינית) במערכת הצמיתות היה בעל המעמד הנמוך ביותר בחברה הפיאודלית ומעמדו היה דומה לזה של עבד, אך נבדל ממנו בכך שלא נחשב לרכוש כשלעצמו ולא ניתן היה למכרו בנפרד מהאדמה אותה עיבד.

החוק האזרחי הרומי הכיר רק שני מצבים. אדם היה יכול להיות אזרח חופשי או עבד. הייתה יכולת מעבר בין שני המצבים - עבד היה יכול להשתחרר ולתבוע לעצמו זכויות של אזרח ואילו אדם חופשי היה יכול להפוך לעבד למשל עקב חובות. אבל בסוף תקופת הקיסרות הרומית נוספו במשפט הרומי אבחנות בין "חזקים" ו"נחותים". אבחנות אלו היו בסיס ליצירת מעמד האיכרים המשועבדים.

הצמיתות התבטאה בכך שאדם (לרוב איכר) היה כבול לאדמה ולבעליו בצורה שהבחינה אותו מאדם חופשי. צמית נשאר חופשי ביחסיו עם צד שלישי. הצמיתות באה למימוש בעבודה הכפויה של הצמיתים בשדותיהם של בעלי האדמות, כשבתמורה נהנו הצמיתים מהגנה מצד בעל האדמות ומהזכות לעבוד בשדות החכורים על–ידם. הצמיתות כללה עבודה בשדות וכמו כן בעבודות חקלאיות דומות כמו ייעור, בניין דרכים ותעבורה, מלאכות ואפילו ייצור.

הצמיתות התפתחה מן העבדות שהייתה נהוגה בתקופת האימפריה הרומית והתפשטה ברחבי אירופה במהלך המאה העשירית. הצמיתות רווחה באירופה בימי הביניים ונמשכה בצורות שונות באנגליה עד המאה החמש עשרה, בצרפת עד המהפכה הצרפתית ובשאר מדינות אירופה עד ראשית המאה התשע עשרה. המדינה האירופית האחרונה שביטלה את הצמיתות הייתה רוסיה בשנת 1861. בחלקים של אירופה, ובמיוחד בסקנדינביה לא כוננה מערכת צמיתות מעולם. ביפן, סין ובחלקים אחרים של המזרח הרחוק התקיימה מערכת צמיתות פורמלית או פורמלית למחצה עד המאה העשרים.

איור המציג את לבושם של הצמיתים מן המאה השישית עד למאה השתים עשר, כפי שליקט ה. דה פילקסטל

במערכת הפיאודלית כל האדמה הייתה בבעלותם של בעלי אדמות שונים—הוסאלים, הכנסייה והמלך. הצמיתים הורשו לעבד חלק מהאדמה כדי להזין את עצמם ומוסו על תנובת האדמה ורווחיהם. נוסף על כך, נדרשו הצמיתים להקדיש חלק ניכר מזמנם ועמלם לעיבוד אדמת הדמסנה של בעל האדמה—אותו חלק של האחוזה שהיה נתון לשליטתו הישירה של בעל האדמה ולא שימש אריסים אחרים.

מעמדו של הצמית היה טוב במעט מזה של עבד, כיוון שלא היה רכושו של האדון, אך הוא היה כבול במובנים רבים לחלקת אדמה שהייתה בבעלות אדם אחר וניתן היה לקנותה ולמכרה כאשר הצמיתים עדיין מוצמתים אליה, אף כי מכירת אדמה לא הייתה מנהג נפוץ בתקופה זו, בה מעמדו וכוחו של אדם קושר עם כמות האדמות שברשותו, ועיקר העברות הבעלות נבעו ממלחמות, נישואים או מתנות שונות.

הצמית היה איכר, שלרוב עסק בעבודת אדמה, אך לעיתים הועסק גם כבעל מלאכה, למשל כנפח, טוחן או פונדקאי. גם בעלי מקצוע אלו היו כפותים למקומם ולא היו יכולים לעזבו בלי רשותו של בעל האדמה. גם עליהם הוטלה חובת עבודה עבור בעל האדמות וניטל עליהם לבצע שירותי עבודה נוספים בהתאם לדרישות בעל האדמה. המעמד החברתי והחוקי של הצמית היה מוּרש, ובניו ובנותיו אחריו היו צמיתים אף הם.

בתוך מגבלות אלו נהנה הצמית ממידה מסוימת של חירות. הוא יכול היה לצבור רכוש אישי ולהורישו, ולעיתים היו צמיתים שהפכו עשירים מבעלי האדמות אותן עבדו, הוא היה רשאי להחליט אילו גידולים הוא מעוניין לגדל על אדמתו ולמכור את התנובה העודפת בשוק. בעל האדמות לא היה יכול לנשל את הצמית מרכושו בלי עילה והיה מחויב בהגנתו מפני פורעי חוק או אדונים אחרים ולתמוך בצמיתים כאשר הגידולים כשלו. מגבלות החופש של הצמית נאכפו באמצעות נהגים בחצר ובמנהל המנוריאלי.

אופיה של הצמיתות היה שונה במקומות ובזמנים שונים. בחלק מהמקומות הצמיתות מוזגה או הומרה בצורות שונות של מיסוי. כמות עבודת הצמיתות עבור האדון לה נדרשו הצמיתים הייתה שונה אף היא ממקום למקום. בפולין-ליטא של המאה השלוש עשרה הסתכמה עבודת הצמיתות בכמה ימים בשנה, במאה הארבע עשרה היא צמחה ליום עבודה בשבוע, במאה השבע עשרה לארבעה ימים בשבוע ובמאה השמונה עשרה לשישה ימים. הצמיתות ברוסיה התבססה על העקרון שבעל האדמות שולט באיכר ויכול לעשות בו כרצונו, כולל הפרדתו מאדמתו. לעיתים, שימשו הצמיתים כחיילים בעת עימות ואפילו זכו בתוארי אצולה כתמורה על אומץ בשדה הקרב. במקומות אחרים, יכלו הצמיתים לרכוש את חירותם, לזכות בשחרור על ידי בעלים נדיב, או להמלט לערים או לאדמה שזה עתה יושבה בה לא נשאלו שאלות ביחס למקורם. החוקים ביחס לצמיתים שנמלטו היו שונים: באנגליה, למשל, צמית שחמק מלכידה במשך שנה ויום זכה בחירותו.

במקרים רבים היה על הצמית לזכות בהיתר מבעל האדמות כדי להנשא לאדם שאינו בן האחוזה. ניתן היה להטיל עליהם קנסות בעת הורשה, כאשר אדם הפך לנזיר או כומר, או כאשר ילדיהם עזבו את האחוזה ועברו לערים. יתר על כן, הצמיתים היו צריכים לשלם עבור השימוש בטחנת התבואה של האדון או בתנור הלחם שלו, ונתבעו לשלם עבור שירותים כמו שימוש במריצות האדון להעברת היבול.

היסטוריה של הצמיתות

מוסדות חברתיים הדומים לצמיתות היו מוכרים כבר בתקופה העתיקה. מעמדם של ההלוטים בספרטה העתיקה היה דומה לזה של הצמיתים בימי הביניים, וכך גם מעמדם של האיכרים שעבדו על אדמות רומא העתיקה. איכרים אלו, שכונו קולונאט היו אולי הדגם שבעקבותיו עוצבה הצמיתות. השבטים הגרמאנים שפלשו לשטחי האימפריה הרומית לא שינו בדרך כלל את מתכונת האחוזות הרומיות אלא פשוט החליפו את הרומים כבעליהם.

הצמיתות של ימי הביניים התפתחה רק עם התפוררות האימפריה הקרולינגית במאה העשירית, כאשר אירופה התפוררה לשרשרת ארוכה של אחוזות קטנות יחסית, ללא שליט מרכזי חשוב, ללא סחר וקשרים בין האזורים השונים באירופה. הצמיתות אפשרה לבעלי האדמות לכונן שיטה כלכלית בלתי יעילה, אך מספיקה כדי להזין את עצמם.

התפתחות כלכלה וסחר משוכללים יותר במערב אירופה הובילו להיעלמותה ההדרגתית של הצמיתות. המערכת הבלתי יעילה בה נכפו צמיתים לעבד באי-רצון את אדמות בעל האדמה ושילמו לו בחלק מתנובת האדמה, נדחקה מפני שיטות יעילות יותר המבוססות על כסף, ובמיוחד שכירים לעונה או שכירי יום. מערכות המבוססות על עבודה שכירה במקום על אריסות צמיתים זכו לדחיפה משמעותית בעקבות מגפת הדבר באמצע המאה הארבע עשרה, שהיקף התמותה העצום בעקבותיה הביא להתפרקות מערכות הצמיתות בחלק ממדינות אירופה.

הצמיתות הגיעה למזרח אירופה בשלב מאוחר יותר מאשר במערבה והפכה דומיננטית במאה החמש עשרה, בעקבות המוות השחור שהביא לדלדול ניכר באוכלוסיית מזרח אירופה. בעלי האדמות במזרח אירופה שאפו במצב זה לכפות את האיכרים לאדמתם ובניגוד לכישלון של ניסיונות אלו במערב אירופה המתפתחת, במזרח אירופה שהייתה מפותחת הרבה פחות הצליחו ניסיונות הכבילה. במדינות כמו פרוסיה, אוסטריה, הונגריה פולין-ליטא, ורוסיה כוננו במהלך המאה החמש עשרה והשש עשרה חוקים לעיגון הצמיתות. אחוזות צמיתות אלו כוונו בעיקר לייצוא של תוצרים חקלאיים בסיסיים כמו חיטה או שעורה למערב אירופה. שיטת הצמיתות שרדה במזרח אירופה עד אמצע המאה התשע עשרה. ב-1861 הצאר אלכסנדר השני שחרר את הצמיתים ברוסיה. חלק קטן מהצמיתים סירבו להשתחרר ממעמד הצמיתות, כי מעתה היו צריכים לשלם לבעל האדמות דמי שכירות עבור הקרקע, והם העדיפו להישאר צמיתים הזכאים לעבד נחלה.

ראו גם

• חולופ