תנכיז
סיף א-דין תנכִּז א-נאסרי (בערבית: سيف الدين ﺗﻧﻜﺰ ﺍﻟناصري; 1279?[1] - 1340) - אמיר ממלוכי, מושל סוריה וארץ-ישראל בין השנים 1312–1340. ידידו ובן חסותו של הסולטאן מוחמד בן-קלאון, שבזמנו הגיעה האימפריה הממלוכית לשיאה. תנכיז הוא גדול בוני ירושלים בתקופה הממלוכית.
(תנכיז) הוא שהחזיר את ירושלים למדרגת עיר תחת אשר הייתה לפנים מקום מוזנח ונשכח.
— אל-עומרי[2], 1349
בתקופה הממלוכית, עקב תחלופה מהירה יחסית בשלטון המרכזי, לא היה נהוג שמינוי בכיר יאריך ימים. אך צירוף הנסיבות של שלטונו הארוך של הסולטאן, קרבתו הרבה של תנכיז לחברתו של הסולטאן, נאמנותו ויכולות הביצוע שלו, הותירו אותו בתפקיד מושל דמשק (למעשה מושל בילאד א-שאם, כלומר כל סוריה, ארץ-ישראל ועבר הירדן) במשך עשרים ושמונה שנים רצופות. במהלך תקופה ארוכה זו צבר תנכיז נכסים רבים והקדיש חלק ניכר מהכנסותיו לבנייה. הן בנייה למטרות דת, כנהוג בקרב שליטים ממלוכיים והן בנייה אזרחית, לשירות התושבים ועולי הרגל, דבר נדיר הרבה יותר באותה תקופה. עיקר בנייתו של תנכיז הייתה בירושלים ובדמשק. מחוץ לירושלים מיוחסת לו הקמת הח'אנים בג'לג'וליה ובנבי ימין (ליד כפר סבא).
תולדות חייו
לא ידוע היכן תנכיז נולד[3], אך סביר להניח שהיה זה אי-שם באזור טורקמניסטן של ימינו, אזור ממנו רכשו ממלוכים באותה תקופה. הוא לא נולד מוסלמי אלא קיבל חינוך צבאי ודתי בגדוד שהשתייך לאמיר חסאם א-דין לאג'ין. לאחר הרצחו של אמיר זה עבר תנכיז לשרת את הסולטאן א-נאצר מוחמד בן-קלאון. בתקופות שלטונו הראשונות היה מוחמד בן-קלאון סולטאן כושל, צעיר וחלש. ב-1309 החליט להתפטר ולצאת לגלות מרצון בעיר כרכ. תנכיז, שיכל להמשיך ולשרת את הסולטאן שהחליף את מוחמד בן-קלאון, ואף לעלות בדרגות, החליט להשאר נאמן לאדונו ולצאת עמו לגלות. הוכחת נאמנות אישית זו התבררה כצעד נכון כאשר חזר מוחמד בן-קלאון לכס השלטון כעבור שנה לתקופת שלטון שנמשכה עוד שלושים שנה. לאחר שעבר תנכיז הכשרה בנושאי הנהגת מדינה (סיאסה) נשלח לתפקידו כמושל דמשק ובילאד א-שאם.
הקשר בין הסולטאן לתנכיז היה מיוחד במינו במערכת היחסים בסולטנות. הסולטאן פנה אל תנכיז בתארים "מגן האסלאם והמוסלמים" ו"רב האמירים בשני העולמות", תארים שהיו שמורים לסולטאן עצמו. הוא העניק לו מתנות רבות ויקרות ביניהן בגדים יקרים, סוסים ועופות לציד וכסף מזומן. קיימת עדות לפיה התוודה הסולטאן כי הוא אינו מכריע בעניין כלשהו מבלי שקיבל את עצתו של תנכיז. הדבר יוצא דופן במיוחד לאור התנהלותו הרגילה של הסולטאן מוחמד בן-קלאון, שהיה ידוע כשליט חשדן שלא בטח בפקודיו וסילק אמירים שהתנשאו מדי לדעתו.
כותבי הביוגרפיות מהללים את מידותיו הטובות של תנכיז כמי שלא נטל מעולם שוחד, דאג לביטחון נתיניו הן מפני אויבים מבחוץ והן מפני פקידים מושחתים, שנענשו מיד ובחומרה. כמו כן נודע כאדוק בדת האסלאם, כנהוג בקרב הממלוכים, והקפיד במיוחד על מצוות האלזכאה, הפרשת המעשר לצדקה. הוא מצוטט על ידי אחד מהביוגרפים כמי שאמר "איזו מידת הנאה יש לשליט אם נתיניו אינם יושבים לבטח?". עם זאת, כאשר חשד בדבר מה מיהר לחרוץ משפט, היה מהיר חימה מול פקודיו והעניש ללא רחמים. הדבר עורר עליו אמירים כפופים לו שניסו למרוד בו כנציבי צפת (1314, 1331) ועזה (1320).
עם עלייתו לכס השלטון החל תנכיז לשפר את מצבה הפיזי של דמשק, בירתו. הוא הרחיב רחובות תוך סילוק מפגעים שונים, שיפר את מצב התברואה והביטחון האישי, תוך אכיפת הסדר הציבורי ביד ברזל. הוא הקים בדמשק וברחבי אזור שלטונו מסגדים, שווקים, בתי מרחץ ומתקני אספקת מים, ח'אנים ועוד, אך אין עיר בה בנה יותר מבני פאר מאשר ירושלים (ראו להלן).
בשנת 1340 חלו ככל הנראה מספר אירועים אשר הביאו על תנכיז את סופו. האמירים המתחרים ששאפו לרשת את מקומו הצליחו לנטוע חשד בליבו של הסולטאן לגבי נאמנותו של תנכיז, כביכול הוא אומר לערוק ולחבור לשליט עיראק. באותה עת אירע גם סיבוך בשידוך שהיה אמור להשיא את בנות הסולטאן לבניו של תנכיז, אשר גרם לתחושת עלבון לסולטאן. גם יחסו של תנכיז כלפי הנוצרים היווה התגרות בביזנטיון בנקודת זמן שלא הייתה נוחה לשלטון המרכזי ונתנה עוד דחיפה לחשד שמא מדובר במזימה. תנכיז, שחש ככל הנראה שירדה קרנו העביר את הונו לקלעת ג'אבר שבצפון סוריה, אולי כצעד ראשון לקראת המלטות, אך ב-10 ביוני 1340 נתפס על ידי נציב צפת, חרבו נלקחה ממנו והוא נשלח למעצר באלכסנדריה. שבועות אחדים לאחר מעצרו נפטר. מוג'יר א-דין מדווח כי תנכיז מת מהרעלה ב-1340, באלכסנדריה, מצרים ועצמותיו הועברו לקבורה באחוזת קבר בדמשק שלוש שנים מאוחר יותר[4]. הביוגרף צפדי כתב
...השיב את דמותך בתום עידן
אל עיר בה משלת ולא מעלת.
לא זוהי היציאה (הראויה) בה ממנה יצאת [כלומר יציאתו כאסיר]
ולא זוהי הכניסה (הראויה) אליה נכנסת. [כלומר בארון מתים]
לאחר מותו נרשם הונו על מנת להחרימו לאוצר המדינה. ברשותו של תנכיז נמצאו בתים, ח'אנים, שדות ובהם מתקנים שונים לעיבוד חקלאי (טחנות קמח, מערכות מים וכדומה), חנויות, בוסתנים, בתי מרחץ ועוד. הם היו פרושים בכל רחבי תחום שלטונו, בהם בתים בחומס, ביירות, צפת, שכם, רמלה, ג'לג'וליה, בקעת הירדן ומצרים. עוד נרשמו בהונו כלים ובגדים יקרים רבים, סוסים, ממלוכים (עבדים-לוחמים) ושפחות.
בנייתו בירושלים
בשנות שלטונו, שינה תנכיז את פניה של ירושלים באמצעות פרויקטי בנייה גדולים וחשובים. "הכתובות המנציחות את מפעליו בירושלים מרובות מבכל עיר אחרת עליה משל"[5]. אחד העיקריים הוא הקמת שוק הכָּתָנִים (שוק מוכרי הכותנה, ערבית: סוק אל-קטאנין, سوق القطانين) בין השנים 1336–1337. על גבי מבנים שונים ופסולת שמילאו את ערוץ הגיא נסללה סוללה רחבה ועל גביה נבנה מכלול מסחרי מפואר. מכלול זה, שוק מקורה באורך מאה מטרים, מוביל אל שער שנפרץ בחומת הר הבית (באב אל-קטאנין, باب القطانين) בדיוק מול כיפת הסלע והיה שער הכניסה המרכזי והעיקרי להר. בשוק הוקמו גם שני בתי-מרחץ (חמאם אל-עין וחמאם א-שיפא) וח'אן (בשטחו נמצא כיום המכון ללימודי ירושלים של אוניברסיטת אל-קודס). כלומר, הדרך אל השער הראשי של המתחם המקודש עוברת דרך מתחם מסחרי חילוני. הדבר מעיד על כוחו הרב של תנכיז את מול הממסד הדתי. חלק מהכנסות השוק ובתי המרחץ הוקדשו להקמה ומימון של המבנה הממלוכי המפואר ביותר בירושלים, מדרסת תנכזיה, המוכרת כיום כ"מחכמה". התנכיזיה נבנתה בשנת 1329 והיא המפוארת ביותר בירושלים, פרט למדרסה אשרפייה שעל הר הבית, שנבנתה מאה וחמישים שנים מאוחר יותר. מוג'יר א-דין מכנה אותה "זו שאין מושלמת ממנה בין המדרסות". במדרסה ארבעה אולמות צדדיים (איוָואנים) התוחמים אולם הוראה מרכזי, מקורה בכיפה. לתנכיזיה 22 חדרים: 11 למורי האסכולה החניפית ו-11 (המשקיפים אל הר הבית) לצופים.
התנכיזיה שימשה מאז ועד היום כמוקד שלטוני. בימי הממלוכים היה במבנה בית דין להתדיינות בין מוסלמים לשאינם מוסלמים בימי העות'מאנים שכן במבנה בית המשפט העליון. היה זה מעון רשמי לאירוח אורחים נכבדים וכן מעונו הרשמי של המופתי של ירושלים. כיום נמצא במקום בסיס של משמר הגבול.
סמוך לתנכיזיה התקין את צריח שער השלשלת, שקריאה ממנו לתפילה הייתה משאת נפשם של כרוזי ירושלים, ואת אכסניית הנשים (רבאט א-נסאא).
ב-1327 שיקם תנכיז את אמת המים התחתונה ששימשה עוד מימי הרומאים להובלת מים ממעיינות אל-ערוב ובריכות שלמה. הוא העמיד את תעלות הסביל של בריכת הסולטאן והעביר אמה לאורך רחוב השלשלת להובלת מים אל ה"כוס" (אל-כאס), מבנה הטהרה שבנה על הר הבית. מפעל מים זה סיפק גם את המים הדרושים לבתי המרחץ בשוק הכתנים.
תנכיז שיקם ושיפץ את המצודה (מגדל דוד). זאת ככל הנראה בניגוד למדיניות הרשמית של הממשל בקהיר שציוותה להשאיר את ירושלים עיר חלשה, בלתי-מוגנת וללא תשתית ביצורים. פעולה זו, יחד עם פעולות השיקום האזרחי והעירוני, הפכו את תנכיז למושל המסור היותר שהיה לירושלים בתקופה הממלוכית.
ייתכן שניתן לזקוף לזכותו גם את הזהבת הכיפות של מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע, פעולה המיוחסת לסולטאנו א-נאצר מוחמד בן-קלאון.
הכוס - סמלו המשפחתי
הרנכ (הסמל המשפחתי) של תנכיז הוא הגביע או הכוס.
אימוץ סמל זה וההקשר שלו אינם מקריים. תנכיז עשה בירושלים כמה מפעלים הקשורים לאספקת מים והטיית מי מעיין. הוא הקים את בתי המרחץ (או שיפץ בתי מרחץ שהיו קיימים כבר בתקופה הרומית) ליד הר הבית: חמאם אל-עין וחמם א-שיפא. לצורך אספקת מים לבתי מרחץ אלה הוא שיפץ את אמת המים שהובילה מים לירושלים מעין ערוב ובריכות שלמה.
על הר הבית הקים תנכיז מבנה טהרה בין מסגד אל אקצא וכיפת הסלע, מבנה זה נקרא "הכוס" (אל-כאס), לכבודו של תנכיז.
כותב מוג'יר א-דין:
"לו (לתנכיז) יש להודות על בניין האמה שהובילה מים לירושלים. המבצע החל ב-20 באוגוסט 1327, מים הגיעו העירה ונכנסו עד לאמצע החראם (הר הבית) ב-13 במרץ 1328. באותו הזמן נעשה גם אגן משיש בין מסגד אל-אקצא ובין כפת הסלע. כמו כן אנו חייבים לאותו אמיר את המרחץ בשער עושי הכותנה."
ראו גם
לקריאה נוספת
- יוסף דרורי, ירושלים בתקופה הממלוכית ו-אדריכלות ממלוכית בירושלים, בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה התעות'מאנית, אריאל 83-84, 1992. עמ' 169-206
- עפרה רגב, ממלוכ כי ימלוך, בתוך אייל מירון (עורך), ירושלים וכל נתיבותיה, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשנ"ז (1996) עמ' 142-153
- יוסף דרורי, האמיר הבנאי - לקורותיו של סיף א-דין תנכז, בתוך: אלי שילר (עורך), ספר זאב וילנאי, חלק ב', 1987, הוצאת אריאל
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
- אספקת המים לירושלים בתקופה הממלוכית - אתר סנונית
הערות שוליים
- ^ ההערכה מבוססת על שתי עדויות. האחת ששמו מוזכר כמי שלחם בקרב שהתחולל בשנת 1299 והשנייה שמוג'יר א-דין כתב שהיה בן "קצת למעלה משישים" במותו. מובא אצל יוסף דרורי, האמיר הבנאי, ראו במקורות לקריאה נוספת.
- ^ מובא אצל יוסף דרורי, ירושלים בתקופה הממלוכית, אריאל 83-84, עמ' 181
- ^ הפרק מבוסס על יוסף דרורי, האמיר הבנאי, ראו במקורות לקריאה נוספת.
- ^ אדר ארנון, ירושלים בתיאורו של מוג'יר א-דין, קרדום 21-23, יולי 1982. עמ' 239
- ^ יוסף דרורי, האמיר הבנאי, עמוד 198
26373752תנכיז