תדיאוס סטיבנס

תדיאוס סטיבנס
Thaddeus Stevens

תדיאוס סטיבנס
לידה	4 באפריל 1792 דנוויל, ורמונט
פטירה	11 באוגוסט 1868 (בגיל 76) וושינגטון די. סי.
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות שבלנקסטר, פנסילבניה
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בת זוג	לידיה סמית'
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המחוז התשיעי של פנסילבניה 4 במרץ 1859 – 11 באוגוסט 1868 (9 שנים ו־23 שבועות)
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המחוז השמיני של פנסילבניה 4 במרץ 1849 – 3 במרץ 1853 (4 שנים)

תדיאוס סטיבנס (Thaddeus Stevens;‏ 4 באפריל 1792 - 11 באוגוסט 1868) היה חבר בבית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מדינת פנסילבניה ומנהיג הפלג הרדיקלי של המפלגה הרפובליקנית במהלך שנות השישים של המאה התשע עשרה. הוא היה מתנגד חריף לעבדות ולכל אפליה כנגד אפרו-אמריקנים, ולחם כדי לשמור על זכויותיהם במהלך תקופת השיקום, מול הנשיא אנדרו ג'ונסון. הוא היה אחראי למימון מלחמת האזרחים האמריקנית.

סטיבנס נולד בורמונט הכפרית וגדל בעוני, כשהוא סובל מקלאב פוט שהותירה אותו צולע כל חייו. הוא עבר בנעוריו לפנסילבניה, והפך לעורך דין מוצלח בגטיסברג. הוא נכנס לעניינים מוניציפליים ולאחר מכן לפוליטיקה. הוא נבחר לבית הנבחרים של פנסילבניה ותמך בחינוך ציבורי בחינם. משבר כלכלי ב-1842 גרם לו לעבור ללנקסטר. שם הוא הצטרף למפלגה הוויגית, ונבחר לקונגרס ב-1848. התנגדותו לעבדות גרמה לו לאבד תמיכה והוא לא ניסה להיבחר ב-1852. לאחר שניסה להצטרף למפלגת שאינם יודעים דבר, הוא הצטרף למפלגה הרפובליקנית שנוסדה זה מכבר, ונבחר שוב לקונגרס ב-1858. יחד עם חבריו לפלג הרדיקלי, הוא התנגד להרחבת העבדות ולויתורים לדרום.

סטיבנס טען שהעבדות לא תשרוד את המלחמה, וזעם על עמדתו של הנשיא אברהם לינקולן. הוא היה אחראי למימון המלחמה. ככל שהצפון התקדם לניצחון, התחיל להאמין שלא רק שיש לבטל את העבדות, אלא גם להבטיח את מעמדם של האפרו-אמריקנים, בכך שהממשלה תחרים אדמות מחקלאים ותיתן אותם לעבדים משוחררים במסגרת תוכנית 40 אקרים ופרד. תוכניותיו היו קיצוניות מדי עבור הרפובליקנים המתונים.

לאחר רצח לינקולן באפריל 1865, התחיל סטיבנס להתעמת עם הנשיא החדש, ג'ונסון, שדרש שיקום מהיר לדרום ללא הבטחות לעבדים המשוחררים. ההבדל גרם למאבק בין ג'ונסון לקונגרס, כשסטיבנס הוביל את הרפובליקנים הרדיקלים. לאחר שבבחירות לקונגרס ב-1866, הצליחו הרדיקלים להשתלט על הקונגרס, הם התחילו תוכנית שיקום משלהם. הקרב האחרון של סטיבנס היה לנסות להדיח את ג'ונסון, אולם ההחלטה לא עברה בסנאט. אמנם בתחילת דרכו נחשב סטיבנס לפזיז ששנא את הדרום הלבן, אולם כיום הוא נחשב לאהוד בקרב חוגים המקדשים את השוויון.

ראשית חייו

סטיבנס נולד בוורמונט. הוא היה השני מבין ארבעה בנים, ונקרא על שם תדיאוש קושצ'ושקו, גנרל פולני שלחם במהלך המהפכה האמריקנית. הוריו היו בפטיסטים שגרו במסצ'וסטס. תדיאוס נולד עם קלאב פוט, שהוריו ראו כעונש על חטא- ואחיו נולד עם המחלה בשתי רגליו. אביו, ג'ושוע, היה חקלאי שהתקשה להתפרנס. אחרי עוד שני בנים, ג'ושוע נטש את ילדיו ואת אשתו שרה.

שרה סטיבנס התקשתה להתפרנס בחווה בעזרת בניה. היא העבירה את המשפחה אל עיר אחרת, ורשמה את תדיאוס לבית ספר, בו צחקו עליו בגלל נכותו.

אחרי שסיים את לימודיו, הוא הלך ללמוד משפטים, אולם הפסיק בשל מלחמת 1812. הוא סיים את לימודיו ב-1814 ועבר לפנסילבניה.

עורך דין בפנסילבניה ופוליטיקאי

שנים ראשונות

בפנסילבניה, סטיבנס לימד והמשיך ללמוד משפטים. עורכי הדין המקומיים אסרו על כל אדם שעסק במקצוע אחר לעסוק בעריכת דין. סטיבנס הצליח להשיג אישור מיוחד. הוא הלך לגטיסברג ופתח משרד ב-1816. הצלחתו הייתה מועטה, עד 1817, כשייצג חקלאי שנעצר בשל חוב והרג אחד מהשוטרים שעצרו אותו. למרות שהפסיד במשפט, הוא הרשים את המקומיים. הוא התחיל להפגין ציניות שזוהתה איתו כפוליטיקאי, ופעם אמר לשופט שהאשים אותו בזלזול "אדוני, אני מנסה כמיטב יכולתי להסתיר אותו".

רבים הסכימו על כישרונו של סטיבנס כעורך דין. הוא היה מעורב בעשרת התיקים הראשונים שהגיעו לבית המשפט העליון של פנסילבניה ממחוזו. למרות זאת, אחד מהתיקים בהם ניצח איפשר לבעלת עבדים להשיג מחדש את העבד שלה, וסטיבנס התחרט על כך שעזר לה.

בגטיסברג, סטיבנס התחיל לעסוק גם בפוליטיקה. הוא כיהן במועצה במשך שש כהונות של שנה בין 1822 ו-1831 והפך לנשיא המועצה. הוא השקיע את רווחיו בנדל"ן באזור, והפך לבעל האדמות החזק ביותר באזור. הוא רכש אויבים רבים; לאחר מותה של אישה שחורה בהריון בגטיסברג, מכתבים אנונימיים טענו שסטיבנס היה אשם בכך. סטיבנס תבע עיתון אחד על הוצאת דיבה.

התנגדות לארגון הבונים החופשיים

סטיבנס נכנס לפוליטיקה לראשונה כמתנגד לבונים החופשיים, בעקבות שערורייה ב-1826 בה בונה חופשי בשם ויליאם מורגן נחטף ונהרג. ההנחה הייתה שהבונים החופשיים הרגו אותו כיוון שפרסם ספר וגילה את הטקסים הסודיים של המסדר. המועמד המוביל מול הנשיא ג'ון קווינסי אדמס היה אנדרו ג'קסון, שהיה בונה חופשי בעצמו. ההתנגדות לארגון כללה גם התנגדות למדיניות של ג'קסון.

לסטיבנס הוצע להצטרף אל המפלגה הדמוקרטית בידי עורך הדין (והנשיא לעתיד) ג'יימס ביוקנן, אולם סטיבנס לא רצה לתמוך בג'קסון. בנוסף, הוא התנגד לבונים החופשיים כיוון שהם אסרו על נכים להצטרף אליהם. גם לאחר שרוב הציבור שכח מהנושא, סטיבנס המשיך לעסוק בו.

ב-1829, המפלגה האנטי-מייסונית התחזקה בפנסילבניה הכפרית, וסטיבנס הפך לדמות בולטת בתוכה. הוא לחץ על הפיכת ג'ון מקליין למועמד הנשיאותי, אולם המועמד שנבחר היה ויליאם וירט, התובע הכללי לשעבר. ג'קסון ניצח בקלות ואילו וירט ניצח רק בוורמונט, מה שגרם לפירוק המפלגה תוך זמן קצר.

בספטמבר 1833, סטיבנס נבחר לכהונה בת שנה בבית הנבחרים בפנסילבניה, וניסה לחקור את הבונים החופשיים. ב-1835, פיצול בקרב הדמוקרטים הוביל להשתלטות האנטי-מייסונים על בית הנבחרים. סטיבנס זימן פוליטיקאים מובילים שהשתייכו לארגון, כולל המושל. קיצוניותו גרמה להתנערות של המפלגה ממנו, ומנעה ממנו להיבחר ב-1836. סטיבנס נשאר אויב המסדר לשארית חייו.

תמיכה בחינוך

סטיבנס תמך בחינוך ציבורי. רק בניו אינגלנד הייתה מערכת של חינוך ציבורי, ובפנסילבניה הייתה מערכת כזאת רק בפילדלפיה, כך שעניים לא זכו לחינוך ללא שנשבעו שלא היה להם כסף לשלם ללימודים. סטיבנס פתח את ספרייתו הפרטית לציבור. ב-1825, הוא הפך לנאמן אקדמיית גטיסבורג. כשבית הספר עמד להתפרק, הוא הצליח לשכנע את המצביעים במחוז לשלם את החוב שלו. ב-1831 הוא הפך למכללה. סטיבנס תרם אדמות לבית הספר.

באפריל 1834, סטיבנס הצליח להעביר חוק שהרשה למחוזות לבחור בעצמם אם להקים מערכות חינוך ציבוריות שימומנו מכספי המיסים. גטיסברג תמכה בכך ובחרה בסטיבנס כאחראי על כך. מצביעים רבים דרשו לבטל זאת, והסנאט החליט לבטל את החוק. סטיבנס הגן על מערכת החינוך שלו וטען שתחסוך כסף. הוא טען שאויביו מנסים להפריד את העניים, והאשים את העשירים בתאוות בצע ובהתעלמות מהעניים. החוק לא הצליח לעבור בבית הנבחרים.

מהפך פוליטי

סטיבנס ניסה להיבחר שוב ב-1838 למועצה המחוקקת. הוא קיווה שאם האנטי-מייסונים והוויגים יזכו לרוב, הוא יוכל להפוך לסנאטור, כיוון שעד 1913 הסנאטורים מונו בידי המועצה המחוקקת של המדינה. לאחר מסע בחירות סוער, נבחר מושל דמוקרטי, הוויגים השתלטו על הסנאט ומספר מושבים בבית הנבחרים עמדו במחלוקת, למרות שסטיבנס נבחר. סטיבנס ביקש לבטל את הנבחרים שהיו שנויים במחלוקת כדי שיוכל להיבחר לסנאטור. מהומה גרמה לכך שהדמוקרטים השתלטו על בית הנבחרים. הוויגים האשימו את סטיבנס ולא רצו לעזור לו. למרות זאת הוא תמך במדיניותם, שעזרה לעסקים ולתעשיינים. הוא תמך בויליאם הנרי הריסון ב1840. סטיבנס טען שהריסון הבטיח לו משרה בקבינט אם יבחר, אך הוא לא קיבל זאת, והריסון עצמו מת כעבור חודש בתפקיד, והוחלף בידי ג'ון טיילר, דרומי שהתנגד לעמדותיו של סטיבנס בנוגע לעבדות.

החובות של סטיבנס הלכו וגדלו. הוא סירב לגשת לפשיטת רגל וביקש לעבור למחוז גדול יותר. ב-1842 הוא עבר ללנקסטר, מעוז וויגי שהתנגד לבונים החופשיים. בתוך זמן קצר, הוא היה עורך הדין המוצלח ביותר שם וחיסל את חובותיו. שם הוא פגש את לידיה המילטון סמית', עוזרת בית ממוצא מולאטי, שנשארה איתו לשארית חייו.

מתנגד לעבדות

שינוי בעמדותיו

בשנות השלושים, מעטים דרשו את ביטול העבדות במדינה. התנועה לביטול העבדות הייתה צעירה. באספה של פנסילבניה, סטיבנס נלחם נגד נישול האפרו-אמריקנים מזכויותיהם, למרות שהיה מוכן לתמוך בהתניית מתן זכות הצבעה בסף רכוש מסוים. סטיבנס, עד לפריצת מלחמת האזרחים, לא התנגד לעבדות ככלל אלא התנגד להרחבתה. החוקה הגנה על מדינות ארצות הברית מהתערבות של הממשל. סטיבנס גם תמך בוויגים בעלי עבדים: בהנרי קליי ובזאכרי טיילור, שהתמודדו לנשיאות ב-1844 וב-1848 בהתאמה.

כהונה ראשונה בקונגרס

ב-1848, סטיבנס רץ לבחירות כנציג בית הנבחרים מהמחוז השמיני של פנסילבניה. הוויגים התנגדו אליו, כיוון שהצטרף מאוחר יותר אליהם. אחרים לא אהבו את גישתו לעבדות, והוא נבחר ברוב דחוק. כיוון שהוויגים היו חזקים באותה השנה, טיילור נבחר לנשיאות וסטיבנס נבחר לקונגרס.

כשהקונגרס התכנס בדצמבר 1849, סטיבנס הצטרף לעוד מתנגדי עבדות בקונגרס. סטיבנס התנגד לפשרת 1850, שקליי ניסח, ובה אמנם גם הצפון וגם הדרום הרוויחו, אולם הפכה רבות מהטריטוריות החדשות למדינות עם עבדות. ביוני, כשהוויכוחים המשיכו, סטיבנס טען שלעולם לא יתפשר על זכויות אדם וזכויות מהחוקה. למרות זאת, החקיקה עברה בקונגרס, כולל חוק העבד הנמלט, אליו סטיבנס התנגד לחלוטין. אמריקנים רבים קיוו שהפשרה תוביל לשלום פנימי, וסטיבנס הזהיר שהיא תוביל למרד, פירוק האיחוד ומלחמת אזרחים.

סטיבנס נבחר מחדש ב-1850, אפילו שהוויגים שתמכו בפשרה כבר התנגדו לו. ב-1851 סטיבנס היה הסניגור של 38 אפרו אמריקנים ועוד שלושה לבנים בבית המשפט העליון שהואשמו בבגידה בעוון התפרעות בפנסילבניה במהלכה נהרג בעל עבדים. השופט זיכה את הנאשמים כיוון שטען שאפילו אם הם אשמים ברצח או בהפרת הסדר הציבורי, הם הואשמו בבגידה ולא בגדו. המקרה פרסם את נושא העבדות והפך את סטיבנס לדמות המזוהה ביותר עם רעיונות ביטול העבדות.

למרות זאת, סטיבנס סבך מבעיות פוליטיות. הוא עזב את הוויגים כיוון שהם לא נטרלו את הפשרה, למרות שתמך בגנרל וינפילד סקוט לנשיאות ב-1852. ההתנגדות כלפיו מנעה ממנו להיבחר מחדש להיות המועמד הוויגי במחוז.

אצל שאינם יודעים דבר והמפלגה הרפובליקנית

לאחר שעזב את תפקידו, סטיבנס התמקד בעריכת דין. ב-1854, בניסיונו להשיג תמיכה בהתנגדות לעבדות, הוא הצטרף אל המפלגה האמריקנית, שהורכבה מתנועת שאינם יודעים דבר ודגלה בנייטיביזם. על החברים נאסר לדבר על פעילות המפלגה (לכן לא ידעו דבר), וסטיבנס הותקף בגלל שהיה חבר בארגון שהיה דומה לארגון הבונים החופשיים, לו התנגד. ב-1855, סטיבנס הצטרף אל המפלגה הרפובליקנית שנוסדה זה מכבר. וויגים אחרים שהתנגדו לעבדות הצטרפו גם כן, כמו ויליאם סיוארד מניו יורק ואברהם לינקולן מאילינוי.

סטיבנס היה ציר בוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1858, ותמך במקליין שוב. הוועידה בחרה בג'ון פרימונט, בו תמך סטיבנס מול המועמד הדמוקרטי (שגר באותו מחוז כמוהו), ג'יימס ביוקנן. פנסילבניה תמכה בביוקנן. סטיבנס חזר לעריכת דין, אבל ב-1858 הנשיא והמפלגה שלו איבדו את האהדה שלהם והמדינה הייתה שסועה בגלל אירועים כפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד. סטיבנס ראה הזדמנות לחזור לקונגרס, ונבחר מחדש, תחת התנגדות קשה מצד הדמוקרטים.

הבחירות ב-1860, משבר הפרישה

סטיבנס נכנס לקונגרס בדצמבר 1859, כמה ימים לאחר תלייתו של ג'ון בראון, שפשט על מחסן נשק ממשלתי בהארפר'ס פֵרִי, כדי להוביל למרד עבדים. סטיבנס התנגד לפעולותיו האלימות של בראון, אולם מאוחר יותר ראה אותן בחיוב יותר. בית הנבחרים היה משוסע, ולא יכול היה לבחור דובר במשך שמונה שבועות. סטיבנס היה שנוא מאוד: במקרה אחד, חבר קונגרס ממיסיסיפי ניסה לדקור אותו בסכין.

קריקטורה מציגה את סטיבנס כמנסה לקצץ את רגלי הדרום באמצעות תיקון לחוקה

הדמוקרטים לא הצליחו להסכים על מועמד יחיד לנשיאות, והוועידה הרפובליקנית הלאומית ב-1860, שהתרחשה בשיקגו, הייתה קריטית. המועמד שיבחר יכול היה להיות הנשיא. סיוארד ולינקולן ניסו להיות מועמדים. סטיבנס המשיך לתמוך במקליין. בתחילת הסיבוב השני, רוב הצירים מפנסילבניה תמכו בלינקולן, וכך הוא זכה במועמדות. כיוון שהדמוקרטים לא העמידו מועמד במחוז שלו, סטיבנס נבחר מחדש לבית הנבחרים ללא תחרות, והוא תמך בלינקולן. לינקולן זכה לרוב בחבר האלקטורים. התנגדותו של הנשיא להרחבת העבדות גרמה למדינות הדרום להתחיל לדון בפרישה, איום שסטיבנס התעלם ממנו במהלך מסע הבחירות.

הקונגרס התכנס בדצמבר 1860, והמדינות הדרומיות איימו לפרוש. סטיבנס התנגד לכל ניסיון לפייס את הדרומיים, כולל לפשרת קריטנדן. הוא טען שבמקום להציע פיצויים, יעדיף לראות את הממשלה מתפוררת, וטען שצבא ארצות הברית יחסל כל מרד. למרות מחאותיו של סטיבנס, ממשל ביוקנן לא נקט בעמדה כנגד הפורשים, והרשה לרוב המשאבים בדרום ליפול לידי המורדים. רבים, אפילו בתנועה לביטול העבדות, רצו לתת לדרום פשוט לפרוש מהמדינה. סטיבנס סירב לכך, ותמך בהצהרתו של לינקולן בכניסתו לתפקיד ב-4 במרץ 1861, שהצהיר שישתמש בכוח כדי לכבוש רכוש ומקומות ששייכים לממשלה.

מלחמת האזרחים האמריקנית

עבדות

כשהמלחמה החלה באפריל, סטיבנס טען שאנשי הקונפדרציה הם מהפכנים שיש לחסל בעזרת הצבא. הוא האמין שהקונפדרציה מרדה בחוקה בהכרזת המלחמה שלה, ושבארצות הברית שלאחר המלחמה, לא תהיה עבדות. סטיבנס התחיל להנהיג את פלג הרפובליקנים הרדיקלים, שהתנגדו לעבדות בחריפות. הוא מונה להיות האחראי לגביית המיסים מטעם בית הנבחרים.

ביולי 1861, סטיבנס הצליח להעביר חוק שאישר החרמת רכוש, כולל עבדים, של מורדים. בנובמבר, הוא ניסה (ללא הצלחה) להעביר חוק שיתן זכויות לכל העבדים. לעומת זאת, הוא הצליח לאסור על עבדות בתוך מחוז קולומביה. במרץ 1862, לצערו של סטיבנס, לינקולן תמך בשחרור הדרגתי של מדינות הגבול מעבדות, ומתן פיצויים לבעלי העבדים מהממשלה.

סטיבנס והרדיקלים זעמו על כך שלינקולן לא אימץ את עמדותיהם. באפריל, הרדיקלים התחילו ללחוץ על לינקולן, אולם לינקולן אמר שהשעה עדיין אינה כשרה לכך. הנשיא שיבח את הרדיקלים, אבל טען שאינו תומך בהם. לינקולן דחה את ההתייחסות לנושא עד אחרי הניצחון בקרב אנטיאטם בספטמבר. סטיבנס הצליח להיבחר מחדש בזכות הכרזתו של לינקולן על שחרור כל העבדים במדינות המורדות. כשהקונגרס התכנס בדצמבר, סטיבנס המשיך לבקר את מדיניותו של לינקולן. הוא התנגד לתוכניותיו של לינקולן ליישב עבדים משוחררים מחוץ לטריטוריות.

כשהקונפדרציה פלשה לצפון באמצע 1863, עד לקרב גטיסברג, כוחות הקונפדרציה ניסו לשלוח כוחות כנגד סטיבנס, שהוברח בידי עובדיו. הם השחיתו את ביתו, כפי שטענו שהצפון עשה בדרום.

סטיבנס ניסה להעביר תיקון לחוקה שימנע עבדות. ההכרזה על ביטול העבדות הייתה אמצעי במהלך המלחמה, ולא הייתה תקפה לכל העבדים, והוא רצה תיקון שיחזיק מעמד. התיקון השלושה עשר לחוקת ארצות הברית אסר על עבדות שלא מעונש על פשע- ועבר בסנאט בקלות. לעומת זאת, בית הנבחרים דחה את התיקון ביוני. סטיבנס חשש שהתיקון לא יעבור והתעכב בניסיון להעביר אותו שוב. לאחר שלינקולן נבחר שוב ב-1864, הוא תמך בחוק, וסטיבנס תיאר את הודעתו לקונגרס כחשובה ביותר שנמסרה לקונגרס בשישים השנים שקדמו לכך. ב-13 בינואר 1865, סטיבנס הצליח להעביר את התיקון בקושי, לאחר שלינקולן הבטיח מינויים פוליטיים. הדמוקרטים האשימו את הרפובליקנים במתן שוחד, אולם סטיבנס טען שהתיקון היה החשוב ביותר במאה התשע-עשרה. התיקון אושר ב-18 בדצמבר 1865. סטיבנס ניסה לגרום לפירוש רחב יותר שלו: במקום רק סיום פורמלי לעבדות, צדק כלכלי.

הקונגרס התווכח על זכויותיהם הכלכליות של העבדים המשוחררים. סטיבנס הצליח להעביר חוק שהקים משרד לשיקום פליטים ועבדים משוחררים, עם אישור (אך ללא מימון) להקמת בתי ספר ומתן ארבעים אייקרים מאדמות שהוחרמו בקונפדרציה לכל משפחה של עבדים משוחררים.

מימון המלחמה

סטיבנס עבד עם ממשל לינקולן בנוגע לחקיקה למימון המלחמה. בתוך יום ממינויו כאחראי על כך, הוא הוביל הנפקת איגרות חוב ממשלתיות. הוא שילם לחיילים שלינקולן גייס וקיצר את זמן הדיון בחוקים שהציע בבית הנבחרים.

סטיבנס העביר חוק שהוביל לכך שארצות הברית סיפקה כסף מזומן שגובה באשראי שלה, ולא בזהב ובכסף. איגרות החוב לא הצליחו לגייס מספיק כסף למלחמה הארוכה. סטיבנס הוביל חוק שדרש מבנקים להגביל את כמות הכספים שיכלו למשוך מתוכם. המערכת שרדה במשך יובל, עד להקמת הפדרל ריזרב ב-1913.

למרות שהממשלה שילמה על החוב הפנימי בכסף מנייר, הסנאט לא הסכים לשלם את הריבית על החוב הלאומי בשטרות מנייר. ערך הכסף ירד, וסטיבנס לחם בספסרי הזהב. הוא הוביל חוק שאסר על מכירת זהב שעבר ביוני. ערך הנייר צלל עוד יותר. הקונגרס החליט להקל על החוק. סטיבנס לא התפשר אפילו כשערך כסף הנייר עלה לקראת הניצחון. הוא הציע חקיקה שתאפשר תשלום בכסף מנייר.

סטיבנס, כמו רוב אנשי פנסילבניה, תמך במכסי מגן, והם עלו מ-19% ב-1861 ל-48% ב-1865.

זכות ההצבעה לנשים

סטיבנס פעל יחד עם הסופרג'יסטיות אליזבת קיידי סטנטון וסוזן ב. אנתוני בניסיון לשנות את התיקונים ה- 14 וה- 15 לחוקת ארצות הברית שנתנו זכות הצבעה לגברים שחורים. הוא האמין שזכות ההצבעה צריכה להיות אוניברסלית ועל כן להינתן לגברים ונשים שחורים ולבנים. בשנת 1866 הוא הציג בקונגרס עצומה הקוראת לתת זכות הצבעה אוניברסלית. אולם, ב-1868 אושרו התיקונים שנתנו זכות הצבעה לגברים שחורים בלבד.

תקופת השיקום

בעיות בשיקום הדרום

כשהקונגרס התווכח לגבי ארגונה מחדש של ארצות הברית, עדיין לא הוכרע מעמד העבדים המשוחררים ותומכי הקונפדרציה. סטיבנס טען שיש לארגן מחדש את כל הדרום. הרדיקלים טענו שיש להתייחס לדרום כמו אל מחוז כבוש, ללא כל זכות חוקתית. לינקולן טען שרק היחידים מרדו ולא המדינות. סטיבנס לחץ על לינקולן להעביר חוק שדרש מחצי מהמצביעים (לפי מפקד האוכלוסין לפני המלחמה) יצהירו על נאמנות לארצות הברית כדי שהמדינה תיכנס מחדש. לינקולן הטיל על כך וטו, והעדיף הצהרת נאמנות מצד עשרה אחוזים מהתושבים בלבד.

סטיבנס תמך בלינקולן ב-1864, מטעם מפלגת האיחוד הלאומי, שהייתה קואליציה של רפובליקנים ודמוקרטים שתמכו במלחמה. הוא העדיף לתמוך בסגנו של לינקולן, האניבל המלין, לעוד קדנציה, אבל המשלחת שלו תמכה דווקא במועמד של לינקולן, המושל הצבאי של טנסי, אנדרו ג'ונסון, שהיה דמוקרט שתמך במלחמה והיה סנאטור ומושל. סטיבנס כעס על ג'ונסון, כיוון שראה בטנסי מורדים. הוא תמך ברפובליקנים, שנבחרו שוב, וגם הוא נבחר לעוד קדנציה בבית הנבחרים. בינואר 1865, סטיבנס נדהם לגלות שלינקולן ניסה לשאת ולתת עם מנהיגי הקונפדרציה, וטען שעל האומה לתמוך בגנרל בנג'מין באטלר, שהיה המושל הצבאי בדרום.

שיקום נשיאותי

סטיבנס לחץ על לינקולן לבצע לחץ צבאי על הדרום, אבל לינקולן התנגד לכך. לאחר מכן נרצח לינקולן בידי ג'ון וילקס בות'. סטיבנס לא נכח בהלוויה של לינקולן עקב מחלה, למרות שטענו שהוא נמנע מכך במכוון.

במאי, אנדרו ג'ונסון התחיל בתוכנית השיקום הנשיאותי: הכרה בממשלת וירג'יניה, קריאה לדרום לארגן מחדש אסיפות חוקתיות, הכרזה על חנינה לדרומיים רבים, והרחבת כמויות החנינה שהעניק. ג'ונסון לא לחץ על המדינות להגן על זכויות העבדים המשוחררים והתנגד לרפורמה בקרקעות. סטיבנס ואחרים זעמו על הפגיעה בעבדים המשוחררים. הם דרשו זכות הצבעה כללית ורפורמה בקרקעות.

סטיבנס כתב לג'ונסון שמדיניותו תוביל לאסון, וניסה לקבוע פגישה מיוחדת של הקונגרס. הקונגרס התכנס בדצמבר, וסטיבנס טען שיש למנוע מנציגים דרומיים לשבת בו, ושאסור לקבל מדינות מהדרום אל האיחוד עד שתבוצע רפורמה גזעית.

בספטמבר, סטיבנס טען בנאום שעל הממשלה להחרים רכוש של 70,000 בעלי קרקעות מהדרום, ולתת אותם לעבדים ולנאמנים לאיחוד. הוא הזהיר שתוכנית הנשיא תגרום לשליחת המורדים לקונגרס תבטל את התיקונים מתקופת המלחמה.

בסוף 1865, רק לבנים הצביעו בבחירות בדרום, ומורדים רבים לשעבר נבחרו. האלימות כנגד אפרו-אמריקנים הייתה נפוצה וזכתה להתעלמות הרשויות, ובנוסף השחורים לא זכו לזכויות האזרח שהובטחו להם. הצפון ראה זאת כבגידה, והתחיל לפעול כנגד ג'ונסון.

שיקום הקונגרס

סטיבנס כבר היה בן שבעים וחולה. הוא התנייד בכיסא מיוחד לכל מקום. בדצמבר 1865, הוא מנע מהסנאט ומבית הנבחרים לקבל את הדרום. סטיבנס העביר חוקים כדי להבטיח את החירות של העבדים המשוחררים. הוא פתח בחקירות רבות כנגד אלימות כלפי שחורים ואנשי איחוד בדרום, וכנגד ה"ציקלונאים" (Carpetbaggers), שהיו אנשי הצפון שעברו לדרום בתקופת השיקום. סטיבנס הכריז שעל הממשלה להגן על תומכיה מפני הברברים בדרום.

כך הועבר התיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית. החוק אישר לקונגרס לאכוף זכויות אזרח, ואסר על אפליה במתן זכות בחירה. אולם התיקון נוסח מחדש לפני שעבר. סטיבנס תמך בחוק בכל זאת.

סטיבנס ניסה להרחיב את סמכויות המשרד לעבדים משוחררים, ולתת הגנה לפליטים. ג'ונסון ביטל את החוק, בטענה שהוא אינו חוקתי, ויקר- הקונגרס לא רכש קרקעות, הקים בתי ספר או נתן עזרה פיננסית. הקונגרס לא הצליח לבטל את הוטו בפברואר, אולם חמישה חודשים לאחר מכן, חוק דומה עבר.

הקונגרס ביטל את הוטו של ג'ונסון על חוק זכויות האזרח, שהעניק אזרחות ושוויון משפטי לאפרו אמריקנים, ומנע אפליה נגדם. ג'ונסון האשים את הרדיקלים בניסיון להשמיד את הממשלה.

לאחר פיזור הקונגרס, סטיבנס ניסה להיבחר שוב. ג'ונסון ניסה להשיג תמיכה מצד הציבור, אולם רבים ראו בכך מעשה לא מכובד. סטיבנס הציג אלימות בממפיס ובניו אורלינס כהצדקה ליד קשה כלפי הדרום. סטיבנס זכה לתמיכה עצומה: הרפובליקנים השיגו רוב של שני שלישים בשני הבתים לאחר הבחירות.

שיקום רדיקלי

בינואר 1867, סטיבנס הגיש חוק שחילק את הדרום לחמישה מחוזות, כל אחד מהם בפיקודו של גנרל בעל סמכויות, שיפקחו על מתן זכות ההצבעה לכל הציבור מלבד לאלו שלא נשבעו אמונים מחדש- רוב הדרומים הלבנים. המדינות נאלצו לכתוב חוקות חדשות (שהקונגרס יאשר) ולבחור נציגים. רק אם מדינה אישרה את התיקון הארבעה-עשר לחוקה היא תוכל לשלוח נציג לקונגרס. המערכת חיזקה קואליציות רפובליקניות של עבדים משוחררים, "צקלונאים" ודרומיים שהיו מוכנים לשתף פעולה (וכונו "Scalawags") ברוב המדינות בדרום. המדינות אישרו את התיקון הארבעה-עשר, שהפך לחלק מהחוקה באמצע 1868.

סטיבנס הציג חוק שמנע מהנשיא ג'ונסון לפטר אנשים שקיבלו את אישור הסנאט ללא הסכמה. הבעיה הייתה שהתיקון הגן על פיטורי בעלי מקצוע שהנשיא מינה אותם, ואילו הרדיקלים רצו להגן על אנשים שמונו בתקופת לינקולן, ובעיקר על מזכיר המלחמה הרדיקלי אדווין סטנטון.

סטיבנס הציג חוק שנועד להעניק זכות הצבעה לאפרו-אמריקנים במחוז קולומביה. הסנאט אישר זאת ב-1867, והוא הצליח לעבור את הוטו של ג'ונסון. הקונגרס הוריד את כמות החיילים, וסטיבנס הציע לפתוח שתי מחלקות לאפרו-אמריקנים. בנוסף, הוא הצליח לעגן בחוק את השמורות האינדיאניות. הוא תמך בהרחבת מסילות הרכבת, ואישר לממשלה לרכוש ברזל מתוצרת אמריקנית כדי לבנות את המסילות. למרות שהגן על התעשיינים עם מכסי המגן הגבוהים, הוא גם ניסה (ללא הצלחה) להעביר חוק של יום עבודה בן 8 שעות במחוז קולומביה. סטיבנס גם ניסה ללא הצלחה להעלות את משכורת העובדים הממשלתיים.

ניסיון להדיח את הנשיא

הקונגרס החדש, שהתכנס ב-4 במרץ 1867, לא התנגד לג'ונסון כפי שסטיבנס קיווה. הוא יצא לפגרה עד יולי, למרות שוועדת השיפוט ערכה שימוע בנוגע לנושא הדחת הנשיא. סטיבנס תמך בכך, אולם אחרים התלהבו פחות כשהתברר שהנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית, בנג'מין ווייד, יהיה המחליף שלו. ווייד היה רדיקלי ותמך בחלוקה מחדש של ההון. נאום שלו בקנזס הרשים אפילו את קרל מרקס, שהזכיר אותו במהדורה הראשונה של הקפיטל. ווייד גם תמך במתן זכות הצבעה לנשים. לכן היססו בהדחת ג'ונסון. סטיבנס התנגד לנשיא קשות, והוא לחץ על ההדחה. למרות זאת, הוא עבד עם הממשל כשהיה זקוק לכך: הוא השיג תמיכה לרכישת אלסקה וביקש מסיוארד, מזכיר המדינה, למצוא עוד טריטוריות להתרחבות.

רוב הקבינט תמך בג'ונסון, אבל סטנטון, מזכיר המלחמה, התנגד, ויחד עם יוליסס סימפסון גרנט, גנרל הצבא, הם חתרו תחת ג'ונסון. ג'ונסון ציית לחוקים שהקונגרס העביר, למרות הוטו שלו, אולם לעיתים פירש אותם לא כפי שהתכוונו לכך. סטנטון סירב להתפטר לבקשת ג'ונסון, וג'ונסון השעה אותו. גרנט הפך למזכיר המלחמה הזמני. הרפובליקנים התמקדו בבחירות של אותה השנה במתן זכות הצבעה לשחורים, אבל הדמוקרטים התנגדו לכך. שום מושב בקונגרס לא היה בסיכון, אולם הבוחרים באוהיו דחו במשאל עם את רעיון זכות ההצבעה לשחורים ונתנו לדמוקרטים רוב במועצה המחוקקת.

הקונגרס נפגש שוב בדצמבר, ולמרות שהוועדה תמכה ברוב זעום בהדחת ג'ונסון, בית הנבחרים דחה זאת. ב-13 בינואר 1868, הסנאט ביטל את ההשעיה של סטנטון. גרנט התפטר, וסטנטון חזר לתפקידו. ב-21 בפברואר, הנשיא פיטר את סטנטון ומינה במקומו את הגנרל לורנזו תומאס. סטנטון התבצר במשרדו, וסטיבנס הקים מהומה בקונגרס. הוא טען שיש להדיח מיד את הנשיא. הוא דרש לקיים ב-24 בפברואר עוד דיון בנוגע להדחה, למרות שבריאותו לא נתנה לו לגמור את נאומו. הוא האשים את ג'ונסון בניסיון להשתלט על הממשלה, ובהתעלמות מרצון העם. הוא אמר שההדחה היא אכן עניין פוליטי, אבל ששהיא כדי לשחרר את השחורים. הבית תמך בהדחת הנשיא, ברוב של 126 לעומת 47.

סטיבנס הוביל את המשלחת של חברי בית הנבחרים שנשלחו להודיע לסנאט על ההדחה, למרות שנאלצו לסחוב אותו אל הדלתות. סטיבנס האשים את ג'ונסון בכמה אישומים, כולל זלזול בסמכות הקונגרס (כיוון שהיה משולל נציגים דרומיים) וטען שג'ונסון ניסה להפר את חוקי השיקום. סטיבנס היה חולה מכדי להופיע בסנאט ב-3 במרץ, אבל הגיע לשם כעבור עשרה ימים, חולה ועייף.

סטיבנס לא השתתף יותר מדי בענייני ההדחה. הוא דיבר רק פעמיים לפני שסגר את הדיון ב-27 באפריל. הוא טען שיש להדיח את הנשיא כיוון שבעוד שנשבע לקיים את החוקים, הוא לא ציית לחוק ופיטר את מזכיר המלחמה שלו, ללא אישור הסנאט.

רוב הרדיקלים היו בטוחים שג'ונסון יודח. סטיבנס לא היה בטוח מכך כיוון שהשופט סלמון צ'ייס (מזכיר האוצר בתקופת לינקולן) העדיף את ההגנה בדיון. ב-11 במאי, הסנאט נפגש באופן סודי, והסנאטורים נאמו בנוגע לכוונת הצבעותיהם. הדמוקרטים התנגדו להדחה, אבל גם מספר גדול של רפובליקנים דרשו זיכוי מחלק או מכל הסעיפים. הדרך היחידה להשיג רוב של שני שלישים הייתה בעזרת ההאשמה של סטיבנס, של הפרת החוק. הסנאטור מקנזס, שעמדתו לא הייתה ידועה, תמך בזיכוי, וכך הנשיא לא יכול היה להיות מורשע. 35 תמכו בהדחת ג'ונסון לעומת 19, קול אחד פחות מהנדרש כדי להדיח את ג'ונסון. הרפובליקנים דחו את הדיון בעשרה ימים, וסחבו את סטיבנס על הכיסא שלו מהסנאט, תוך שהוא צועק שהמדינה עברה לידי השטן.

מותו

הרפובליקנים נפגשו בשיקגו ותמכו בגרנט לנשיאות. סטיבנס לא היה שם, והזדעזע לגלות שנושא זכות ההצבעה לשחורים ירד מהמצע, כשההשפעה הרדיקלית על המפלגה התחילה להיחלש. הסנאט התכנס שוב ושוב היה חסר קול אחד להדחת ג'ונסון. סטיבנס לא ויתר על העניין, והציע עוד כמה ניסיונות הדחה שלא התקבלו. הוא רצה לחלק את טקסס לכמה חלקים כדי לקבל עוד אלקטורים רפובליקנים שיוכלו להדיח את ג'ונסון. גם חוק זה נדחה, אבל אנשים התפעלו מכך שסטיבנס, במצבו, המשיך לרדוף את הנשיא. הם טענו שרק השנאה מונעת ממנו למות.

האלימות של הקו קלוקס קלאן בדרום עלתה, וכמה ממדינות הדרום חזרו למדינה. הרצח והאיומים עזרו לדמוקרטים להחזיר את השלטון הלבן בדרום. הרפובליקנים לא היו מוכנים לתמוך בזכות הצבעה לשחורים והדמוקרטים התנגדו לכך. סטיבנס חשש מניצחון דמוקרטי שיחזיר את העבדות. בנאומו האחרון בבית הנבחרים טען שצעד בדרך האמיצה.

הקונגרס התכנס שוב בסוף יולי, אבל סטיבנס היה בוושינגטון, חולה מדי. בתחילת אוגוסט הוא לא יכול היה לצאת מביתו. הוא חזה שגרנט ינצח בבחירות. ב-11 באוגוסט, הרופא שלו הצהיר שלא יעבור את הלילה בחיים. לידיה המילטון סמית', אחיינו תדיאוס, וחבריו התאספו לצידו. שני כמרים שחורים באו להתפלל בפניו, וטענו שכל השחורים מתפללים עבורו. באותו לילה הוא מת.

הנשיא ג'ונסון לא הצהיר כלום לאחר המוות, והעיתונות התייחסה אליו לפי הקווים המפלגתיים. הרפובליקנים טענו שהוא היה אציל וינוח על משכבו בשלום, והדמוקרטים בירכו על לכתו.

גופתו של סטיבנס נלקחה אל הבירה, כדי שיוכלו לצפות בה. אלפי אבלים משני הגזעים באו לחלוק לו כבוד אחרון. סטיבנס היה האיש השלישי, אחרי קליי ולינקולן, שגופתו הוצגה ברוטונדה של בניין הקפיטול. חיילים אפרו-אמריקנים היו משמר הכבוד. גופתו נלקחה ללנקסטר, שעטתה כולה שחור. הוא נקבר בבית קברות שאישר קבורה של כל הגזעים בתוכו, למרות שבאותה תקופה רק אפרו-אמריקני אחד היה קבור שם. נאומים לזכרו בפתיחת המושב הבא של הקונגרס אוגדו בספר.

מורשתו

מעט לאחר מותו, נכתבו על סטיבנס ביוגרפיות בידי אנשים שהכירו אותו, והם שיקפו את דעותיהם. הם הציגו אותו כאדם כנה שהונע מעקרונות. הם טענו שעמדתו כלפי האפרו-אמריקנים הייתה מסימפתיה. בדרום, הוא נחשב לשנוא במיוחד, והרעיון שהוא ניסה לנקום בדרום המשיך עד המאה ה-20.

היסטוריונים דרומיים טענו שרדיקלים, ששנאו את הדרום, השתמשו בתקופת השיקום כדי לחסל את מעט הכבוד הדרומי שנשאר לאחר המלחמה. ביוגרפים של ג'ונסון הציגו את סטיבנס כאדם נורא שניסה לחנוק את הדרום הגוסס, וניסה להכפיף אותו לשלטון שחור. בסרט לידתה של אומה, הדמות המרושעת, אוסטין סטונמן, הוא חבר קונגרס שאמור להזכיר את סטיבנס: הייתה לו פאה, צליעה, וידידה אפרו-אמריקנית בשם לידיה בראון. הדעה הקדומה התעצמה כלפיו. ככל שלינקולן וג'ונסון נבחנו יותר, סטיבנס הפך לסמל של שנאת הצפון לדרום.

בסוף שנות השלושים, אנשים אחרים טענו שסטיבנס הונע מתשוקה לצדק, ושהסימפתיה שלו כלפי העבדים נבעה מהמחלה ברגלו. מתנגדים לעבדות תמכו בו מאוד, והצדיעו לו כאדם שקידם את זכויות האזרח.

בסרטו של סטיבן ספילברג משנת 2012, לינקולן, סטיבנס מגולם בידי טומי לי ג'ונס. דמותו מוצגת כרדיקלי, שמעביר את התיקון לחוקה. הוא מסרב להתמתן עד שלינקולן לוחץ עליו. הסרט גם מציג את מערכת היחסים שלו עם לידיה סמית'.

סטיבנס גם היה ידוע בלשון חדה והיה עולב ביריביו ומקניט אותם. הוא היה נחשב לאמן בהעלבות, דבר שגם זכה להתייחסות בסרט.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תדיאוס סטיבנס בוויקישיתוף

• תדיאוס סטיבנס באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30723170תדיאוס סטיבנס