בשר בחלב
 | |
| מיקרוגל חלבי, מיקרוגל בשרי | |
| מקרא | שמות, כ"ג, י"ט; שמות, ל"ד, כ"ו; דברים, י"ד, כ"א |
|---|---|
| משנה | מסכת חולין, פרק ח' |
| תלמוד בבלי | מסכת חולין, פרק ח' |
| משנה תורה | הלכות מאכלות אסורות, פרק ט' |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימנים פ"ז-צ"ז |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו קפ"ו, לאו קפ"ז ספר החינוך, מצווה צ"ב, מצווה קי"ג |
בשר בחלב הוא איסור מהתורה בהלכות כשרות, על אכילת בשר וחלב שהתבשלו יחדיו. איסור זה כולל בנוסף לאיסור על האכילה גם איסור על הנאה מתערובת בשר וחלב מבושלת, ואף איסור ייחודי על עצם הבישול.
האיסור העקרוני הוא מצווה מהתורה,[1] ובמהלך הדורות נוספו לו חלקים נוספים שתוקפם דרבנן ומנהג, כדוגמת איסור על אכילת בשר וחלב יחדיו גם כאשר לא התבשלו יחדיו, הוספת בשר חיה ובשר עוף לאיסור זה (מהתורה נאסר רק בשר בהמה), חובת הפרדה בין מוצרי חלב למוצרי בשר, ובין כלי בישול למוצרי בשר וחלב, וחובת המתנה בין אכילת מוצרי בשר למוצרי חלב.
מזון שאינו נחשב בשרי או חלבי ומותר לאכילה עם כל אחד מהם נקרא "פרווה". איסור בשר וחלב שונה מרוב האיסורים שבתורה בכך ששני מרכיביו (הבשר והחלב) הם מרכיבי היתר, ורק התערובת שלהם אסורה. בכך דומה איסור זה לאיסור שעטנז (תערובת צמר ופשתים) ולאיסור חרישה בשור וחמור יחדיו. מאפיין ייחודי נוסף הוא האיסור על פעולת הבישול מעבר לאיסור האכילה וההנאה. בספרות חז"ל,[2] נחשב איסור בשר בחלב כ"חידוש" שאין להסיק מדיניו לגבי תחומים הלכתיים אחרים.
האיסור במקרא
במקרא מופיע איסור זה 3 פעמים תחת הביטוי "לא תבשל גדי בחלב אימו":
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ
לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַ-ה' אֱלֹקֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
מסורת חז"ל בתורה שבעל פה מלמדת שאיסור זה אינו רק על בשר גדי המתבשל בחלב עזים, אלא על כל בשר בהמה המתבשל בכל חלב, וכן אינו רק על הבישול, אלא גם על האכילה וההנאה.[3]
משמעות המונח "גדי"
חז"ל הרחיבו את איסור האכילה (אם כי לא את איסור הבישול וההנאה) כך שמדרבנן הוא חל גם על: בשר חיה ובשר עוף, אך לא על בשר דגים וחגבים. כן נוספו הרחקות שונות לאיסור זה.
בתורה שבעל-פה ניתנו הסברים שונים, לפער הקיים בין הדין העולה מפשט-הכתוב במקרא ('גדי בחלב אמו') לבין הפרשנות המקובלת האוסרת כל בשר בהמה וחלב בהמה מהתורה. יש הרואים בגדי דוגמה בלבד ('דיבר הכתוב בהווה') למשל: "מפני מה דיבר הכתוב בגדי? מפני שהחלב מרובה באמו", בעוד שיש הלומדים - מהאיזכור החוזר והמשולש של הפסוק על גדי - שחזרה זו באה לרבות בעלי חיים נוספים.[4] הסבר אחר המובא בגמרא הוא כי הביטוי "גדי" במקרא הוא כינוי לוולד רך (בניגוד לביטוי "גדי עיזים"), ולא מכוון בהכרח למין בהמה מסוים.[5]
בקרב יהודי אתיופיה נשמר איסור זה של בשר בחלב, אך בשר עוף לא נחשב אצלם לבשר לעניין זה.[6] ההסבר לכך הוא מדברי רבי יוסי הגלילי בגמרא (מסכת חולין, דף קי"ג עמוד א'), שאינו אוסר אכילת בשר עוף בחלב:
”רבי יוסי הגלילי אומר נאמר (דברים, י"ד, כ"א) לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו. את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב. עוף שאסור משום נבלה, יכול יהא אסור לבשל בחלב?! ת"ל בחלב אמו ! יצא עוף שאין לו חלב אם.”
הקראים סירבו לקבל את מסורת התורה שבעל פה האוסרת אכילת כל בשר בהמה עם כל חלב, ופירשו שהגדי הוא כל יונק המותר לאכילה (מפריס פרסה ומעלה גירה), אסור לקחת אותו תחת עטיני אימו ולבשלו בחלב שהייה מיועד להניק אותו. לאחר שהיונק נגמל, לא אוסרים הקראים לאכול כל סוג של בשר חיה המותרת לאכילה עם חלב של חיה המותרת לאכילה.[7]
בתרגום השבעים מתורגם "לא תבשל גדי בחלב אמו" כ"לא תבשל/תביא טלה בחלב אמו", לפי הפסוקים השונים.[8]
בשר בחלב במקרא
מהתורה אין איסור לאכול בשר וחלב יחד אלא אם נתבשלו קודם יחד. במקרא עצמו מופיעות עדויות לכך שבתקופה הקדומה היה מקובל מנהג של אכילת בשר עם חלב, אם לא כשהם מבושלים באופן האסור מהתורה.
דוגמה ידועה מופיעה במקרא בספר בראשית, שם מסופר על אברהם שהגיש למלאכים שבאו לבקרו חלב ובשר יחד.
וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:
אף שעל פי פשוטו של מקרא המאורע היה בתקופה שקדמה למתן תורה ולגזירות חכמים, ולכן עדיין לא היה איסור לאכול בשר וחלב, אולם לפי המדרש[9] אברהם קיים את המצוות קודם שניתנו ואף מצוות דרבנן[10], ועל כן הוצעו פירושים שונים להסבר פסוק זה[11].
אחד ההסברים מסתמך על הפסוק: " ובן הבקר אשר עשה". אפשר להבין ממנו שאברהם אבינו יצר את הבהמה בעולם היצירה. לפי זה אותה בהמה לא הייתה בעל חיים רגיל, ולכן איסור בשר בחלב לא חל עליו.
באותה הזדמנות ניתן להזכיר גם את הכיבוד שהוגש לדוד המלך הכולל תפריט בשר וחלב, כמתואר בספר שמואל:
וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל; כִּי אָמְרוּ, הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר.
אך יש להדגיש שהדברים אינם מוכרחים, וייתכן שהן במעשה המלאכים שבאו לאברהם, והן במעשה דוד המלך, אכלו את הבשר אחרי החלב, באופן המותר אף מדרבנן.
טעם האיסור
במקרא עצמו לא פורש טעם האיסור, וכך גם במשנת חז"ל לא נאמר כל הסבר לכך, וההתייחסות אליו הוא אל גזרת הכתוב. פרשני המקרא והמצוות החל מפילון האלכסנדרוני עבור בפרשני ימי הביניים ועד להוגי זמנינו ניסו למצוא טעם לאיסור זה.
הכרה בטבעו של היצור החי
הרשב"ם, רמב"ן ואחרים, נימקו איסור זה בהרחקה מהאכזריות הסמלית המתבטאת במעשה בישול הגדי דווקא בחלב אמו, כשעל בסיס טעם זה הסביר האבן עזרא גם הרחבת האיסור לבשר שאינו גדי ולכל חלב.[12] הרשב"ם נימק איסור זה בהרחקה מ"רעבתנות" מגונה המתבטאת באכילת חלב האם עם הבנים.[13]
הסברים נוספים שהוצעו על דרך הקבלה בזוהר ובכלי יקר גורסים כי ערבוב ומיזוג בין שני כוחות מנוגדים בעייתי ודומה לאיסור כלאיים.[14]
הראי"ה קוק הסביר שאיסור זה נועד לברר את האמיתה שכל החיים נועדו לחיות ולא למלא את תאוותו של האדם, שבכוחניות רוצה ליצור מאכל מעודן בבישול הגדי בחלב. על פי הראי"ה קוק,[15] האיסור מזכיר לאדם את הבעייתיות הקיימת בניצול בעלי החיים לצרכיו (הן באכילת בשר והן בשימוש בחלב), המונעת מבעלי החיים לחיות את חייהם הטבעיים:
"עפ"י ההשקפה השלמה, המלאה חסד ד' וטובו על כל יצוריו, יכיר האדם את יסוד מציאות החלב בשדי האם החיה, לא למען יוכל הוא בחזקתו לעשוק אותו לעצמו, כי אם למען תוכל להניק את ילדה הרך, את הגדי שלה האהוב לה מחלב שדיה. הגדי הזה ראוי הוא שיתענג גם הוא, על אהבת שדי אמו לפי תכונתו וטבעו, ואבירות לב האדם היוצאת מחולשתו החמרית והמוסרית, שנתה ועוותה את ההשקפות הישרות הללו... אבל, בן אדם! אזניך תשמענה דבר מאחריך קול אלקים בכח הקורא לך: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג). לא! תעודת הגדי איננה דוקא להיות לברות לשיניך החדות, שהוחדו אמנם גם מורטו, לרגלי השפלתך וזוללותך באכילת בשר, והחלב ממילא לא נועד להיות לתבלין לך, למלאות את תאותך השפלה. בידעך כי הבשר והחלב ביחש תיקון המאכל הם כ"כ רחוקים, כ"כ מתועבים, עד כדי איסור הנאה בישול ואכילה, תכיר בבא מועד כי חיי החי לא נוצרו בעבור קיבתך התאונית, והחלב עקרו נועד להיות למזון למי שעבורו בא הטבע למלא את תפקידו, כמו שחלב שדי אמך היה לך למבטח בימי הנקתך."
— הראי"ה קוק, חזון הצמחונות והשלום יא
האיסור במניין המצוות
איסור בשר וחלב נמנה בתרי"ג המצוות. היות שהאיסור מובא במקרא 3 פעמים, מרבית מוני המצוות מונים איסור זה פעמיים או שלוש, כאשר חלקים שונים מהאיסור הם מצוות נפרדות.
הרמב"ם וההולכים בעקבותיו מונים את איסור בשר בחלב כשני איסורים מתוך תרי"ג המצוות: איסור בישול ואיסור אכילה.[16] לדעתם, איסור הנאה אינו נמנה בפני עצמו והוא חלק מאיסור אכילה. בעל הלכות גדולות[17] ורבי סעדיה גאון[18] מנו את כל איסורי בשר בחלב כמצווה אחת. אולם רבי שמעון בן צמח דוראן[19] מנה את המצווה כשלושה איסורים שונים: אכילה, הנאה ובישול.
הלכות איסור בשר וחלב
מיני בעלי החיים שבשרם וחלבם אסור
על פי חז"ל, האיסור מהתורה כולל את כל סוגי בשר הבהמות הכשרות ואת כל סוגי חלב הבהמות הכשרות.[20] האיסור הוא על אכילה, הנאה, ואף על עצם הבישול. האיסור אינו חל על בשר בהמות טמאות וכן על חלב בהמות טמאות (האסורים באכילה מצד עצמם, אך לא בהנאה ובבישול[21]).
האיסור אינו כולל בשר דגים וחגבים (אף לא מדרבנן), וכן אינו חל על חלב אם, אך מחשש של מראית העין נפסק שלא לבשל בכל חלב.[22]
התנאים נחלקו בנוגע לבשר וחלב של חיה (אחת משבע חיות טהורות, שאינן בקר וצאן) ועוף, דעת ר' עקיבא שחיה ועוף מותרים מהתורה, אך אסורים מדברי סופרים. ר' יוסי הגלילי מתיר בעוף לגמרי, שכן בפסוק מדובר על חלב אמו, ולעוף אין חלב אם.[23] בתלמוד מסופר שאנשי עירו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים עוף בחלב, בהתאם לדעתו.[24]
להלכה, כתב הרמב"ם כי איסור בשר עוף בחלב חל רק מדברי חכמים.[25] כתוצאה מכך, על פי שיטה זו אסור לאכול עוף בחלב, אך בישולו והנאה ממנו מותרים (היות שחז"ל גזרו רק לגבי אכילה, ולא לגבי בישול והנאה), וכך פסק גם השולחן ערוך.[26] דעת התוספות היא כי בשר עוף אסור מהתורה,[27] ובשיטה זו הלכו גם הב"ח והמהרש"ל.[28] על פי שיטה זו בשר עוף בחלב אסור גם בבישול.
לגבי בשר חיה ישנה סתירה לכאורה בדברי הרמב"ם: בעוד ובהלכות ממרים כתב הרמב"ם כי איסור בשר חיה בחלב הוא מן התורה,[25] בהלכות מאכלות אסורות כתב הרמב"ם שאיסור זה הוא מדברי חכמים.[29] יש המפסקים את דבריו שם באופן שונה, כך שישנה אפשרות לפרש שגם שם הוא אוסר בשר חיה מן התורה.[30] השו"ע[31] והאחרונים פסקו כי בשר חיה אסור מדרבנן.
התנאים נחלקו האם לביצים שנמצאו בתרנגולת יש דין בשר: דעת תנא קמא שאם הן גמורות מותר לאכול אותן עם חלב אף אם הן מעורות בגידים, ודעת רבי יעקב שאם הן מעורות בגידים אסורות[32]. להלכה נפסק כדעת תנא קמא, אך הראשונים נחלקו בפירוש "גמורות", חלקם סברו שמשיש להן חלמון הן נקראות גמורות, חלקם החמירו שתהיה להן גם חלבון, אחרים דרשו שגם יהיה להן קליפה לבנה רכה, וחלק מהאחרונים אף אסרו זאת לגמרי מצד המנהג. בכל מקרה מותר לאכול חלב אחריהן ואין צורך להמתין.
הגדרת בישול
על מנת להתחייב על אכילת בשר וחלב מהתורה, ישנו צורך שהבשר והחלב יבושלו זה עם זה. השריית בשר בתוך חלב ואף אכילתם יחדיו כשהם קרים (ואכילתם יחד לא משנה אם הם בושלו בנפרד), אסורה רק מדרבנן.[33] בנוסף, באיסור בשר בחלב ישנו חלק ייחודי של איסור על עצם הבישול, אף ללא אכילה.
ישנה מחלוקת בשאלה איזה שלב בישול יש לעבור על מנת להתחייב באיסור זה של בישול, וכן שהמאכל המבושל יחשב כתערובת בשר וחלב. מרבית הדעות סוברות כי שלב הבישול הקובע הוא 'מאכל בן דרוסאי' (נקודת השליש או החצי של הבישול),[34] אולם יש דעות הסוברות שאפילו בישול מינימלי אסור.[35]
בהלכה נפסק שגם זיעת אוכלין נכנס לאיסור בשר וחלב. כלומר אדים היוצאים ממאכל או משקה בזמן שמתחממים (הזיעה של האוכל), נחשבים כאוכל עצמו, ולכן אידי חלב שנבלעו בבשר דינם כחלב שנבלע בבשר.[36]
בהלכה נפסק שרק כאשר טעם הבשר והחלב מתערב זה בזה, נחשב הדבר כמבושל, 'שאין לך בישול שלא יתן טעם'. למרות המחלוקת,[37] נפסק שכאשר התערובת היא בשיעור כזית, קיים איסור מהתורה[38];
קיים דיון בהלכה לגבי סוגים שונים של בישול, כגון: צלייה, טיגון, אפייה, בישול בחמה ועישון, האם נחשבים כבישול או לא.[39]
הנאה מבשר וחלב שנתבשלו יחד
ישנה מחלוקת בתלמוד אם בשר וחלב שנתבשלו יחד נאסרים בעקבות כך באיסור הנאה.[40] להלכה נפסק שהתערובת אסורה בהנאה. כאשר הדבר נאסר, צריך לקבור אותו, ולרוב הדעות אף האפר של שריפת האיסור אסור בהנאה.[41]
הרחקה בין אוכלי בשר לאוכלי חלב
מדרבנן נקבעו הרחקות שונות על מנת למנוע אכילת תערובת בשר וחלב, לדוגמה: נאסר לאכול בשר על שולחן שיש עליו מאכלי חלב, או על אותו שולחן עם אדם האוכל חלב, ולהיפך. זאת כאשר אין סימן המבדיל ביניהם (מפות נפרדות, הפסק ביניהם באמצעות לחם וכדומה), שמא יאכלו אחד מהשני. היות שטעם דין זה הוא שמא יאכלו איש ממאכל רעהו, איסור זה חל רק על מכרים, ולא על זרים שאינם מכירים זה את זה ומקפידים האד על השני .[42]
הפרדה בין כלי בשר לכלי חלב
במסגרת ההפרדה בין חלב לבשר יש לייחד כלי אוכל נפרדים למאכלי חלב ולמאכלי בשר. במטבח הפרטי די בשתי מערכות שונות זו מזו, שבני הבית המשתמשים בהן יודעים לזהות איזו נועדה לבשר ואיזו לחלב. המנהג, בעיקר במערכות ציבוריות שם הכלים שונים זה מזה, הוא להעדיף את סימון הכלים החלביים. המקור הוא מכך שהיו מסמנים דווקא בשלשה חריצים, והיו מסמנים כך את הכלים החלביים, כרמז ללשון המקראית "חריצי חלב" (שם מקראי לגבינה).[43] עדות היסטורית גם מספרת על לא יהודים שרצו להשתמש במנהג והשתמשו בסכין חרוצה לצורך עלילת דם, אבל היו בה ארבעה חריצים, וכך התגלתה העלילה.[44] בחדרי אוכל ציבוריים נהוגה הבחנה ברורה יותר. בחדרי אוכל בצה"ל נהוגות צלחות כחולות לארוחות חלביות, וצלחות כתומות לארוחות בשריות, ועל סירי מתכת נכתב בפירוש "חלבי" או "בשרי", או שנצבע פס כחול לזיהוי חלב ופס אדום לזיהוי בשרי. כמו כן הסכו"ם החלבי מחורר, בניגוד לסכו"ם הבשרי שאינו מחורר.
אכילת חלב לאחר אכילת בשר
- שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: ערך מורחב – המתנה בין בשר לחלב
מדין התורה, נאסרה רק אכילת בשר וחלב שהתבשלו יחדיו, בעוד אכילת בשר וחלב שלא התבשלו יחדיו (ואינם חמים כדי שיחשבו כמבשלים זה את זה כעת) - מותרת. מדרבנן נאסרה אכילת בשר וחלב יחדיו גם כאשר לא התבשלו יחדיו.
בגמרא מובאות סוגיות המוסיפות דרישה של ניקוי הפה והידים משאריות המאכל הקודם, או המתנה של זמן מסוים, בין אכילת מאכלי בשר למאכלי חלב. בעקבות הסוגיות, ישנה מחלוקת ראשונים לגבי הפעולות הנצרכות בין אכילת בשר בהמה למאכלי חלב.
בגמרא ישנה גם חלוקה בין אכילת בשר בהמה ולאחריה מאכלי חלב (הדורשת ניקוי או המתנה), לבין אכילת בשר עוף ולאחריה מאכלי חלב, שאינה דורשת כל פעולה.
בגמרא גם מובאת דעתו של רבי יוסי הגלילי שסובר שאין איסור לאכול עוף עם חלב יחד אפילו מדרבנן, ובאותה גמרא מובא שבמקום מגוריו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף עם חלב.[45]
על פי סוגיות הגמרא המתירות אכילת מאכלי חלב לאחר בשר עוף ללא המתנה או ניקוי, הרמב"ן והרא"ה מתירים לאכול גבינה אחרי בשר עוף בלא נטילת ידיים וניקוי הפה.[46] אולם מנהג העם להחמיר ולהשוות אכילת בשר עוף לבשר בהמה מוזכר כבר בתוספות. דעת הרמב"ם, הטור, השו"ע והרמ"א היא להשוות את בשר העוף לבשר בהמה, ולהחיל גם על בשר העוף את דין ההמתנה של בשר בהמה.
ישנה מחלוקת לגבי שיעור זמן ההמתנה הנדרש בין אכילת בשר בהמה למאכלי חלב, המאוזכרת בסוגיית הגמרא כ־'מסעודה לסעודה'. דעת הרמב"ם, הרשב"א, הרא"ש והטור היא כי מדובר בשיעור זמן אחיד של 6 שעות (הפרש הזמן הקבוע בין סעודה לסעודה), בעוד דעת התוספות, המרדכי (בשם ראבי"ה) והגהות אשר"י היא כי מדובר בזמן בלתי קבוע, שיסתיים כאשר האדם ישב לאכול את סעודתו הבאה (אפילו כעבור זמן קצר מסיום הסעודה הראשונה), וכן יש את דעת רבנו תם והלכות גדולות שאין צורך להמתין אחרי אכילת בשר וכי די בנטילה (נטילת ידיים) וקינוח (ניקוי הפה).[47] מחלוקת זו מצאה את ביטויה בין השו"ע הסובר כי יש להמתין 6 שעות, והרמ"א, הסובר כי די בהמתנה של שעה בלבד מעיקר הדין. עם זאת, הרמ"א ממליץ להחמיר ולהמתין 6 שעות.
ישנן דעות שונות בשאלה האם שש השעות הם שעות קבועות או זמניות.
רוב הפוסקים קובעים זמן של המתנה אחרי אכילת בשר על סמך מר עוקבא שתיאר שהוא ממתין בין אכילת בשר לחלב 'מסעודה לסעודה', אולם נחלקו בהבנת דבריו. דעת התוספות, שאחר סיום הארוחה וברכת המזון מותר לאכול גבינה, שכן לא אכל בשר וחלב באותה ארוחה.[48] אולם הרמב"ם ופוסקים אחרים סוברים שצריך להמתין שיעור שבין סעודת הבוקר לסעודת הערב (בזמנם היה מקובל לאכול שתי ארוחות ביום). הרמב"ם כותב שהוא "כמו שש שעות",[49] אולם פוסקים אחרים כותבים שש שעות. דעת הפרי חדש שלכל הדעות בחורף, שהימים קצרים, מי שאכל בצהרים יכול לאכול בערב, אף על פי שעברו רק כארבע שעות.
המנהג הנפוץ במדינות אשכנז היה להמתין שעה אחת.[50] רבי ישראל איסרלן (בעל תרומת הדשן) סבור שאין לזה מקור הלכתי, וזוהי פשרה בין הדעות שאנשים עושים מדעתם.[51] אולם בספר הזוהר מופיע עונשו של מי שאוכל בשר וחלב בשעה אחת או בסעודה אחת.[52]
המנהג הנפוץ ביותר הוא להמתין שש שעות, בעוד המנהגים להמתין חמש שעות וחצי, חמש, ארבע, שלוש, שעתיים ושעה אחת, ממשיכים להתקיים.
אכילת בשר לאחר אכילת חלב
על פי ההלכה, בין אכילת חלב לבשר אין צורך להמתין כלל, אלא די לנקות היטב את הפה, וזהו המנהג הנפוץ. בזוהר מדובר על אכילת בשר וגבינה בשעה אחת ובארוחה אחת, ועל פי זה יש מחמירים להמתין באכילת בשר שעה אחרי אכילת גבינה, ויש הנוהגים להמתין חצי שעה. הטעם להחמרה שלא לאכול בשר אחרי גבינה, הוא מהחשש של שאריות גבינה בין השינים, ולכך ישנו מנהג אשכנזי להמתין אחרי אכילת גבינות קשות שש שעות כפי הדין באכילת חלב לאחר בשר.[53]
טעם ההמתנה
הרמב"ם כותב שהטעם הוא מפני הבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח. אולם רש"י סובר שזהו מפאת שהבשר מוציא שומן ומשאיר טעם בפה. בטור הביא את שתי הדיעות וכתב שיש להחמיר כשני הפירושים, היינו, שגם אם רק לעס בשר לילד קטן ולא בלע, צריך להמתין, ושגם אחרי שש שעות אם יש שאריות בשר בין השינים, יש להסירן, וכן פסק השולחן ערוך.[54]
לחם חלבי או בשרי
חכמים אסרו ללוש בצק ללחם עם חלב או שומן בשרי, כיון שלחם נאכל עם שאר מאכלים בדרך כלל ישנו חשש שיטעה ויאכל לחם חלבי עם בשר או להיפך. ואף קנסו את מי שעשה כן שהפת אסורה באכילה. אא"כ נעשה סימן היכר באפיית הלחם בצורה ידועה (כמו צורה של עין השור ללחם בשרי) או שהלחם בכמות מועטה לסעודה אחת. מסיבה זו הנהיגו שבורקס גבינה הוא בצורת משולש או סהרון.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מנחם הרן, גדי בחלב אמו, ארץ ישראל, י"ד (ספר ח"א גינזבורג), תשל"ח. עמ' 12–18. פורסם גם בתוך: מקרא ועולמו, עמ' 433–444.
- מנחם הרן, הגדי בחלב אמו והגדי היונק חלב אמו, תרביץ נב, תשמ"ג. עמ' 371–392. פורסם גם בתוך: מקרא ועולמו, עמ' 371–392.
- הרב שמואל טל, טל חיים - בשר בחלב ותערובות, יד בנימין תשע"ג.
קישורים חיצוניים
- ד"ר אברהם ארזי, בשר בחלב, באתר דעת
- שיעורו של הרב אליעזר מלמד מחבר ספר פנינה הלכה בהלכות בשר וחלב.
הערות שוליים
- ^ ראו בהמשך לגבי מספר המצוות באיסור זה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ח עמוד א'
- ^ לפי תרגום אונקלוס האיסור בתורה הוא על האכילה של בשר בחלב - "לא תיכלון בשר בחלב" (שמות כג יט), ולפי תרגום יונתן האיסור הוא הן על בישול והן על אכילה של בשר בחלב - "עמי בית ישראל, לית אתון רשאין, לא למבשלא ולא למיכול, בשר וחלב מערבין כחדא" (שם) בגמרא (חולין קטו ע"ב) מובאות דעות נוספות, הלומדות את איסור האכילה וההנאה מפסוקים אחרים.
- ^ מכילתא סוף משפטים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"ג עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"ג עמוד ב'
- ^ הרב אליהו בירנבוים, אתיופיה (2), באתר "דעת"
- ^ פרופ' יורם ארדר, דרכים בהלכה הקראית הקדומה, הקיבוץ המאוחד
- ^ "לא תביא טלה בחלב אמו", מ- προσφερω. אבל בשמות, כ"ג, י"ט ובדברים: לא תבשל, εψησεις.
- ^ "רבי נהוראי אומר [...] מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה שנאמר (ספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק ה') עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי" (מסכת קידושין, דף פ"ב עמוד א').
- ^ ראה מסכת יומא, דף כ"ח עמוד ב': "אמר רבא ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין"; ובפירוש רש"י על בראשית, פרק כ"ו, פסוק ה': "וישמר משמרתי" – גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות ושבוּת לשבת"
- ^ ראו למשל שיטה מקובצת על מסכת בכורות, דף ו' עמוד ב' (על הגליון), שכתב שאברהם חשב שהמלאכים הם בני נח שלא נצטוו על איסור אכילת בשר בחלב.
- ^ האבן עזרא בפירושו
- ^ הרשב"ם שמות כג יט
- ^ על פי ספר הזוהר החלב (הלבן) מסמל מידת הרחמים, ואילו הבשר (האדום) מסמל את מידת הדין ואסור לערבבם. בדומה הכלי יקר מפרש כי איסור זה דומה לכלאיים, מיזוג של כוחות מנוגדים.(שמות כג יט)
- ^ הרב קוק בספרו חזון הצמחונות והשלום עמוד ל.
- ^ ספר המצוות לרמב"ם מצוות לא-תעשה, קפו-קפז, ספר מצוות גדול לאוין, קמ-קמא ספר החינוך צב, קיג.
- ^ מנין המלקות סימן נח
- ^ ספר המצוות, לא-תעשה סט
- ^ זוהר הרקיע, מנין הלאוין, קצה, קצו, קצז
- ^ חולין קד ע"א, קיג ע"א
- ^ מדרבנן, חל איסור בשר וחלב לגבי אכילה גם כלפי בשר וחלב של בהמה טמאה
- ^ שולחן ערוך יורה דעה פז, ד
- ^ משנה חולין ח, ד
- ^ בבלי חולין קטז, א
- ^ 25.0 25.1 הלכות ממרים ב, ט.
- ^ יורה דעה פז, ג
- ^ חולין קיג, א ד"ה בשר בהמה. מנגד, הרמב"ם בהלכות ממרים כותב שמי שאומר שבשר עוף אסור מהתורה עובר על איסור בל תוסיף
- ^ ים של שלמה חולין פרק ח, סימן ק
- ^ הלכות מאכלות אסורות (ט, ד)
- ^ ראו לדוגמה http://www.mechon-mamre.org/i/5209.htm
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פ"ז, סעיף ג'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ז' עמוד א'
- ^ היתר אכילת בשר וחלב קרים שלא בושלו יחדיו מהתורה נלמד מכך שאיסור זה במקרא נאמר בלשון 'בישול' ולא בלשון 'אכילה', טור יורה דעה סימן פ"ז
- ^ ראשונים לבבלי חולין קח ע"ב
- ^ פלתי, יו"ד, סימן צב ס"ק ג
- ^ שולחן ערוך יורה דעה סימן צב' סעיף ח
- ^ בבלי, חולין קח ע"ב
- ^ רמב"ם, מאכלות אסורות, ט, א
- ^ פתחי תשובה יורה דעה סימן צ"ז
- ^ בבלי, חולין קטז ע"א.
- ^ משנה ובבלי, תמורה לג ע"ב - לד ע"א; רמב"ם, מאכלות אסורים ט, א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ג עמוד ב' דיון בפוסקים בהגדרת המושג ראו שו"ע יו"ד סימן פ"ט וטורי זהב שם
- ^ ספר ה"לבוש" סימן פ"ט
- ^ ספר "טעמי המנהגים ומקורי הדינים", עמ' תקנ"א
- ^ תלמוד בבלי מסכת חולין דף קטז עמוד א
- ^ וכך נהגו תלמידי הרמב"ן כפי שהובא בספר מגן אבות למאירי פרק ט
- ^ תוספות על תלמוד בבלי מסכת חולין דף קד עמוד ב
- ^ חולין קה, א ד"ה לסעודתא אחריתא, והגהות מיימוניות מאכלות אסורות ט, ב
- ^ מאכלות אסורות ט, כח
- ^ רמ"א יורה דעה פט, א
- ^ הגהות שערי דורא סימן עו, ב
- ^ משפטים קכה, א
- ^ רמ"א יורה דעה פט, ב
- ^ יורה דעה פט, א
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.