ערך מומלץ

טביעת הצוללת דקר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אובדן הצוללת דקר)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טביעת הצוללת דקר
אח"י דקר בעת יציאתה מנמל פורטסמות' בדרכה האחרונה, 9 בינואר 1968
אח"י דקר בעת יציאתה מנמל פורטסמות' בדרכה האחרונה, 9 בינואר 1968
תאריך 24 בינואר 1968
שעה 06:00
מיקום דרום לקצה המזרחי של כרתים
הרוגים 69
אח"י דקר בעת יציאתה מנמל פורטסמות' בדרכה האחרונה, 9 בינואר 1968
סמלה של אח"י דקר – דג חרב על רקע עוגן וגלי הים, עוצב בידי מ' אריה
הצוללת בצי הבריטי HMS Totem בשנת 1945
מסדר קבלת הצוללת הבריטית 'טוטם' לחיל הים שתקרא 'אח"י דקר', 1965
יוזמת מפקד הדקר יעקב רענן, להפקת לקחים בדרך הומוריסטית
אח"י דקר בתעלה האנגלית, צילום מגשר אח"י מבטח, נובמבר 1967
תרשים חלוקה פנימית של הצוללת דקר

אח"י דַּקָּר הייתה צוללת בשירות חיל הים הישראלי, שטבעה בכ"ד בטבת ה'תשכ"ח 25 בינואר 1968, בדרכה מבריטניה לישראל וכל 69 אנשי צוותה נספו. שרידי הצוללת ומקום טביעתה נתגלו רק בשנת 1999. הצוללת שירתה במקור כאוניית הוד מלכותה טוטם (HMS Totem), בצי הבריטי. ב-1965 רכשה ישראל את הצוללת, והיא קיבלה את מספר חיל הים צ-77, שופצה במספנות פורטסמות', אוישה בצוות ישראלי שאומן בידי הצי הבריטי, ויצאה לדרכה לישראל ב-9 בינואר 1968.

דיווח המיקום האחרון התקבל מהצוללת ב-24 בינואר 1968 בשעה 6:00 בבוקר מדרום לקצה המזרחי של כרתים, והשדר האחרון התקבל ממנה 18 שעות מאוחר יותר. על אף חיפושים נרחבים שנערכו אחריה על ידי אוניות, צוללות וכלי טיס, לא נמצאה הצוללת על פני המים והיא הוכרזה כאבודה. המידע וההערכות על הסיבות לאובדנה לא פורסמו, והפרשה נקבעה כתעלומה וטראומה לאומית.

כשנה לאחר טביעתה התגלה אחד ממצופי החירום של הצוללת בחוף ח'אן יונס שברצועת עזה. מסקנות שגויות מניתוח ממצאי המצוף ומקום הימצאו הובילו לחיפושים אחריה בחופי מצרים ובים האגאי, ולהאשמות לגבי טיבועה בידי צבאות אויב, בעיקר צבא מצרים, אך אלה לא העלו דבר.

בגמר המלחמה הקרה ניאות אדמירל ג'רמי בורדה להעמיד את יכולות החיפוש והאיתור במים עמוקים שפותחו על ידי צי ארצות הברית למציאת הצוללת אולם גם אמצעים אלו לא סייעו באיתור הצוללת. בהמלצת הצי האמריקאי בוצעה התקשרות בין חיל הים לחברת "נאוטיקוס" האמריקאית המתמחה באיתור ומחקר במים עמוקים, החיפושים שבו והתמקדו בקטע הנתיב שבו אבד הקשר עמה. ב-28 במאי 1999, למעלה מ-31 שנים לאחר היעלמותה, נמצאו וזוהו שרידיה של ה"דקר" על קרקעית הים בעומק של כשלושה קילומטרים, על נתיב השיט המתוכנן לחיפה, במרחק של 485 קילומטרים מיעדה של הצוללת. באתר מציאת שרידי הצוללת בוצע באוקטובר 2000 מחקר מקיף, האתר תועד בקפידה וממצאיו נותחו, גשר הפיקוד, מדי אחד מאנשי הצוות, בית מצוף ההנצלה וחלקי צוללת נוספים נשלו לצורכי מחקר והנצחה.

רקע

אח"י "דקר" (שנקראה על שם הדג דַּקָּר - בשמו העממי לוקוס), הייתה במקורה צוללת מסדרת צוללות מדגם T. מסדרה זו נבנו 55 צוללות, ושמות כולן החלו באות T, כשמה של הסדרה (כמקובל בצי המלכותי הבריטי). הצוללת נבנתה עבור הצי המלכותי הבריטי והושקה ב-28 בספטמבר 1943 בשם אה"מ טוטם (HMS Totem). הצוללת נכנסה לשירות בתחילת 1945.[1] בתום מלחמת העולם השנייה, הושבתו מרבית הצוללות מהסדרה. אלה שנשארו בשירות, ובהן "טוטם", יועדו למשימות מעקב ולחימה בצוללות סובייטיות. לצורך כך, עברה הצוללת שיפוצים נרחבים בשנות ה-50 במספנות צ'טהם. השיפוצים כללו הארכת גוף הלחץ, הסרת תותח הסיפון, הסרת צינורות טורפדו חיצוניים, הוספת מצברים, התקנת שני מנועי דיזל חדשים, ועיצוב חדש של גשר הצוללת.

ב-1964 נחתמה עסקה בין ישראל לבין בריטניה, שבמסגרתה נרכשו שתי צוללות מדגם T, אה"מ "טרפין" (Turpin) ו"טוטם". בהמשך צורפה לעסקה צוללת שלישית, אה"מ "טרנצ'ן" (Truncheon). טרפין וטוטם שופצו במספנת הצי הבריטי בעיר פורטסמות', ושמן שונה לאח"י לווייתן ואח"י דקר, בהתאמה. הצוללת השלישית שופצה בישראל ושמה שונה לאח"י דולפין.[2]

הפיקוד על 'אח"י דקר' נמסר לידי רס"ן יעקב רענן, בוגר קורס חובלים ד'. רענן היה קצין מוערך, ששירת קודם לכן כסגנו של סגן-אלוף יוסף דרור, בעת שהיה מפקד הצוללת הראשונה אח"י תנין. רענן התבלט גם במסגרת הנהלים הייחודיים המסדירים את תפעול הצוללת וחיי צוותי הצוללות; נהלים אלה מחייבים משמעת הדוקה יותר מזו הנהוגה בשאר ספינות חיל הים.

השיפוץ הושלם במלואו, וכלל ניסויי ים בפורטסמות'. בגמר השיפוץ נמסרה דקר לידיים ישראליות. נס השירות הפעיל הונף על דקר ב-10 בנובמבר 1967. ביזמת מפקד שייטת הצוללות סא"ל הדר קמחי תואמה פגישה בתעלה האנגלית עם ספינת הסער הראשונה אח"י מבטח שיצאה משרבורג.
הצוללת הפליגה מפורטסמות' לבסיס השייטת הבריטית בנמל Faslane בקרבת גלאזגו שבסקוטלנד שם קיימה סדרת אימוני היבנות בפיקוח בריטי. בחינת הסיום של אימוני ההיבנות כללה תרגול של 36 שעות בנוכחות מפקד הבסיס הבריטי ומפקד שייטת הצוללות הדר קמחי. הצוללת וצוותה עמדו היטב במבחן, כפי שנמסר למפקד חיל הים שלמה אראל בביקורו בבריטניה.

רענן נקט יוזמות מקוריות על מנת להגביר את מקצועיות הצוות ולמנוע חזרה על טעויות. כך לדוגמה, הורה לנהל את "ספר השטויות": איש צוות ששגה היה חייב לחבר שיר על הטעות שעשה. כלפי מפקדת חיל הים הפגין רענן מקצועיות מבצעית, ועמד באופן מדויק בדרישות הדיווח ובביצוע תוכנית ההפלגה.

תוכנית ההפלגה וההכנות ליציאה

בפקודת ההפלגה שנמסרה בפורטסמות', סומן נתיב שיט שכלל כניסה לתדלוק בגיברלטר, מעבר צפונית למלטה ודרומית לכרתים, עד חיפה. בתדרוך האחרון שניתן בפני מפקד שייטת הצוללות, הדר קמחי, נקבע כי באזור מפרץ ביסקאיה, בו מתאמנות צוללות נאט"ו, תיעשה ההפלגה על פני המים. המשך ההפלגה משם עד גיברלטר הייתה נתונה לשיקולו של המפקד. ההפלגה בים התיכון הייתה מתוכננת להיות בצלילה. היה זה שינוי מדיניות מהפלגות קודמות: הצוללת "אח"י לווייתן", בהפלגתה ביוני 1967, והצוללת "אח"י דולפין (1968)", שיצאה שבוע לאחר דקר, עשו את הדרך בהפלגה על-מימית. המהירות הממוצעת בנתיב השיט חושבה לפי 5.5 קשר, כדי לאפשר משטר שינור וצלילה נוח, תוך ביצוע אימונים שונים. מועד ההגעה המתוכנן לחיפה היה יום ראשון, 4 בפברואר 1968.

הפלגתה של אח"י "דקר" הייתה אמורה להיות הפלגתו האחרונה של רס"ן רענן כמפקד צוללת. עם הגעת הצוללת לחיפה אמור היה רס"ן רענן למסור את הפיקוד על הצוללת לסגנו, אברהם ברקאי ("בומי"),[א] שכבר הוסמך לפיקוד על צוללת ואף הועלה לדרגת רס"ן. רענן עצמו אמור היה להתמנות לתפקיד מפקד שייטת הצוללות.

הקשר עם הצוללת היה אלחוטי, בקוד מורס ישירות למפקדת חיל הים. על הצוללת היה לשלוח דו"ח מצב הכולל את מקומה הגאוגרפי ויתרת הדלק אחת ל-24 שעות. כחידוש לעומת הפקודה של אח"י לויתן, נדרשה דקר לשלוח גם הודעות ביקורת קשר כל 6 שעות, שהמפקדה הייתה צריכה לאשר את קבלתן. עוד קבע התדריך, כי במקרה שהצוללת אינה מצליחה ליצור קשר עד 8 שעות משידור הביקורת הקודם, עליה לעלות על פני המים ולא לחזור לצלילה עד השגת הקשר.[ב] אם עלתה מעל פני המים, היה על הדקר לדווח לפני צלילה מחדש.

בנוסף לצוותה הקבוע צורפו להפלגה הרופא סגן ד"ר שב"י-יעקב מאור (פולרביץ), וכן מהנדס האלקטרוניקה רס"ן בני מיימון וסרמן, שהצטרף להפלגה כדי לחנוך מתקן לגילוי שידורי מכ"ם, שכינויו "תבליט", שפותח בחיל הים והותקן בצוללת. אל הצוות הצטרף גם הסופר והעיתונאי ערן שורר.[3]

מהלך ההפלגה

מפורטסמות' עד גיברלטר

ב-9 בינואר 1968, הפליגה אח"י "דקר" מנמל פורטסמות', בדרכה לחיפה ועליה 69 אנשי צוות. את ראשית הדרך במפרץ ביסקאיה עשתה דקר על פני המים. מול חופי פורטוגל שילבה הצוללת בין תנועה בצלילה לבין שיוט על פני המים. באחד הימים התקרבה הצוללת לסירת דיג פורטוגזית, שממנה רכשה, באמצעות סחר חליפין, דגי ים שזה עתה נידוגו.

הצוללת נכנסה לתדלוק בגיברלטר ב-15 בינואר, ולצוותה ניתנה חופשת חוף קצרה. העיתונאי ערן שורר ירד מהצוללת והמכונאי רס"ל יחזקאל מזרחי,[5] אשר נשאר באנגליה למספר ימים נוספים כי רעייתו הייתה בטיפול רפואי ביום ההפלגה, הצטרף לצוות. לא היו חילופים נוספים בגיברלטר, והצוללת יצאה לדרכה עוד באותו לילה, בשעה 02:00 לפנות בוקר.

ההפלגה בים התיכון

נתיב הדקר בים התיכון, בהתאם לדיווחיה. התרשים הוא עיבוד צבעוני על פי הדו"ח שהוציא האלוף שלמה אראל ב-1 במרץ 1968
הצילום האחרון של הדקר, התקבל ממטוס סיור אמריקאי, בקטע המערבי של הים התיכון

לפי דיווחי המצב שנשלחו מהצוללת כל יום בשעה 06:00 בבוקר, הפליגה דקר בנתיבה במהירות ממוצעת של 7.5 קשר. הצוללת לא סטתה מנתיבה[ג] ועשתה כנראה את מרבית הדרך בשילוב ישיר של מנועי הדיזל. הגדלת המהירות הממוצעת בכ-50 אחוז ביחס לפקודה נראתה בתחום סמכותו של המפקד בים, וקיצרה את משך ההפלגה אך הגדילה את הזמן שבו הייתה הצוללת בשינור, דבר שחייב מאמץ מיוחד של הצוות. הייתה זו הצורה החסכונית להפלגה למרחקים ארוכים, אך העדפת המהירות הגבוהה פגעה בחשאיות שיוטה של הצוללת בשעות היום והקטינה את יכולת הגילוי שלה בשעות הלילה.

ב-21 בינואר בשעה 12:20 דיווח רענן:
”א(.)המסע התת-ימי מגיברלטר הולך כשורה ובמהירות גדולה מהמתוכננת(.) יכול ומעונין להגיע לנמל חיפה ביום א' 28 ינואר שעה 10:00(.) ב(.) מבקש לדעת תכנית הפעילות הצפויה לדקר בחודש פברואר...”
בתקשורת שקוימה למחרת 22 בינואר, בשעה 18:30 ענתה המפקדה: ”....מאשר כניסתך לנמל חיפה ב-291000” [ד]
הודעת האישור כללה גם תחזית הפעילות הצפויה: טקס קבלת הצוללות שישולב בטקס סיום קורס חובלים שנקבע ליום שני 5 בפברואר. שבוע מאוחר יותר מתאריך הכניסה המאושר.

בכך אושרה לצוללת כניסה לנמל כמה ימים לפני התאריך שתוכנן בפקודת ההפלגה ויום אחד מאוחר יותר מהתאריך שביקש רענן. גם במרבית המקרים בעבר הקדימו הצוללות את הגעתן מחוץ לארץ, ואז המתינו על הקרקע והכינו את הצוללת לקראת כניסתה לנמל. במברק לא נמסר הסבר לאישור במועד מאוחר יותר. רענן קיבל את ההנחיה ללא השגה ולא שינה את תוכנית השיט. "דקר" המשיכה בקורס המתוכנן, 102, לכיוון חיפה, ובאותה מהירות ממוצעת - 7.5 קשר. ב-22 בינואר שידרה "דקר" רשימת נושאים שדרשו טיפול במספנת חיל הים. ברשימה לא היה נושא המראה על בעיה בבטיחות הצלילה.

מזג האוויר במערב הים התיכון היה טוב, אך הפך לגרוע בחלקו המזרחי. הלילה שבין 24 ל-25 בינואר היה מעונן, עם גשם ורוח צפון מערבית עד מערבית במהירות 18 - 25 קשר. הים היה רוגש וגובה הגלים בין 2.5 ל-4 מטרים.
דיווחי המודיעין השוטפים, שהוציאה המפקדה, הראו על פעילות רגילה של חיל הים המצרי והצי הסובייטי.

ניתוק הקשר עם הצוללת והחיפושים אחריה

תרשים פעילות החיפוש אחרי אח"י דקר 26/1-4/2 1968. (באדיבות מוזיאון ההעפלה וחיל הים)
צילום מגשר המשחתת אח"י יפו של מצב הים הסוער בעת החיפושים אחר דקר, ינואר 1968.

דיווח המיקום האחרון של "דקר" התקבל ב-24 בינואר בשעה 06:00 בבוקר. על פי הדיווח הייתה "דקר" כארבעים מיל ימי מדרום לקצה המזרחי של כרתים, בקואורדינטות 34°16′0″N 26°26′0″E / 34.26667°N 26.43333°E / 34.26667; 26.43333. הצוללת שידרה באותו יום שני שידורי ביקורת, שאינם כוללים מיקום, בשעות 12:07 ו-18:15. השידור האחרון הגיע שתי דקות לאחר חצות באותו לילה.

שידור המיקום הבא מהצוללת היה צפוי להתקבל בשעה 06:00 בבוקר יום חמישי 25 בינואר. כאשר לא התקבל השידור מהדקר עד השעה 08:00, תוגברה ההאזנה אך עדיין לא הוכרז מצב חירום, מכיוון שלצוללות באותה תקופה היו קשיי שידור וקליטה, בייחוד בתנאי מזג אוויר הסוער ששרר בים התיכון בחורף 1968. במהלך אותו יום שודרו קריאות חוזרות ונשנות אל הדקר, גם בתדר אזרחי פתוח, אך ללא מענה. בשעה 12:25 נקלט שידור בתדר, אך לאחר בדיקה התברר כי אינו קשור לדקר.

בבוקר יום שישי 26 בינואר החלו החיפושים אחר הצוללת. נשלח מטוס סטרטוקרוזר של חיל האוויר הישראלי, ואחריו נשלח גם מטוס נורד. הוכרז על מבצע חיפושים בינלאומי, בהנחה ובתקווה שהצוללת אולי לא הצליחה ליצור קשר, ולכן עלתה על פני המים ואולי אף התקרבה לאחד החופים. נעשתה פנייה לבריטים ולצי השישי של ארצות הברית. האמריקאים שלחו ארבע משחתות לאזור, והבריטים שלחו ספינה ומטוס לאזור קפריסין. כל אוניות צי הסוחר הישראלי שהיו בקרבת האזור, הוזעקו לחיפושים. כך גם ספינות חיל הים: הצוללת אח"י לווייתן ושתי ספינות טילים שהיו בדרכן משרבורג לישראל בדיוק באותו זמן. המשחתת אח"י יפו קיצרה את ביקורה בסיציליה ויצאה אף היא לאזור. הצוללת אח"י דולפין הגיעה לכרתים ממערב, נפגשה עם סטי"ל, וקיבלה גזרת חיפוש.

לחיל האוויר הבריטי הייתה בקפריסין תחנת חיפוש והצלה המיועדת לאיתור טייסים שנטשו מעל הים ונתנה סיוע גם לכלי שיט במצוקה. לתחנה היה מוקד קשר ונוהלי עבודה עם כל מדינות האזור, והיא אף הפעילה שתי ספינות מאוישות באנשי חיל האוויר המלכותי. החיפושים נמסרו לניהול מפקדה זו, שפעלה לפי תוכניות הקבע שלה והרחיבה את גזרת החיפושים לכל הרבע המזרחי של הים התיכון.

חיל הים שלח את רס"ן אלכס דרורי כמומחה לקשר, ואת רס"ן אלחנן התרסי כקצין צוללות, לשמש קציני קישור במפקדה זו. ב-27 בינואר בלילה דווח למפקדת החיפושים כי תחנת ניקוסיה קלטה למשך 7 דקות שידור בתדר מצופי הצוללת (4340 ק"ה) והבחינה גם באותיות SOS וכן במילה SUBSUNK, שהם חלק משיטת השידור של המצוף. בחקירות הקשר שנעשו אחר כך אבד הביטחון בדיווח זה.[6]

ב-30 בינואר הודיעה מפקדת החיפושים הבריטית בקפריסין כי "הסיכויים למציאתה של הדקר קרובים לאפס", וכי מבצע החיפושים הבינלאומי יסתיים עם שקיעת השמש ב-31 בינואר. מבצע החיפושים הישראלי נמשך עוד ארבעה ימים, וב-4 בפברואר בערב נקראו כל ספינות חיל הים ומטוסי חיל האוויר לשוב לבסיסיהם. מבצע החיפוש אחר אח"י דקר הסתיים. בחיפושים השתתפו 38 כלי שיט שביצעו אלפי שעות סריקה. כלי השיט של חיל הים לבדם ביצעו 2,172 שעות ים במהלך החיפושים. כמו כן בוצעו 105 גיחות מטוסים.

כל שטח אזור החיפושים נסרק מספר פעמים, קוימו תצפיות עין ומכ"ם מכלי שיט וממטוסים, וכן התבצעה האזנה בים ובחוף לכל התדרים שהצוללת עשויה הייתה לשדר בהם. מטוסי הסיור הבריטים והאמריקאים היו מצוידים במיוחד למשימת החיפוש בים ומאומנים לה היטב, ולפיכך יעילות החיפוש של כלי טיס אלה הייתה גבוהה במיוחד. הים הסוער הקשה על כלי השיט בחיפושיהם, אך כמעט שלא פגע בכושר החיפוש של המטוסים. ניתן להניח כי אילו הייתה "דקר" על פני המים היא הייתה מתגלה על ידי המחפשים, וכך גם ניתן היה לגלות ריכוז של אנשים, דלק, או ציוד על פני המים.

מלחמת ההתשה עם מצרים הייתה באותה עת בעיצומה. חיל הים המצרי לא לקח חלק במאמץ החיפושים הבינלאומי ולא נערכו חיפושים בחופי מצרים. ממשלת מצרים הצהירה בחודש פברואר 1968, כי לכוחותיה המזוינים אין קשר להיעלמות "דקר".

חקירות אובדן הצוללת וצוותה

דיווח מפקד חיל הים על אובדן אח"י דקר

מפקד חיל הים, האלוף שלמה אראל, הוציא ב-1 במרץ 1968 דו"ח שכותרתו הייתה "דו"ח אבדן אח"י דקר". הדו"ח, בהיקף של 90 עמודים, הוגש לשר הביטחון משה דיין, והציג את כל הנושאים הקשורים ל"דקר" ואת כל העובדות שהיו ידועות. בין השאר הציג הדו"ח את תרשומת הקשר עם הצוללת במהלך ההפלגה ואת התנהלות החיפושים לאחר ניתוק הקשר. הדו"ח ציין כי ”'דקר' טבעה במצולות הים במרכז האגן המזרחי של הים התיכון על הנתיב לחיפה בין השעות 250000 – 250800 ינואר 1968”.

בדו"ח סקר אראל תקלות שאירעו לצוללות אחרות, שהיו ידועות באותה עת. הוזכרו 9 מקרי אובדן צוללות בין השנים 1947 ל-1968. בשלושה מקרים לא נודעה הסיבה לאובדן, בשלושה מקרים אחרים טבעו הצוללות עקב התנגשות באונייה, ובשלושת המקרים הנותרים נגרמה טביעת הצוללות בשל תקלות טכניות.

השטח הסביר לחיפוש שברי אח"י דקר. מפה מתוך הדו"ח שהוציא האלוף שלמה אראל ב-1 במרץ 1968

בסיכום הדו"ח הציג אראל את תובנות חיל הים לסיבות שהיו יכולות להביא לאובדן הצוללת, תרחיש אחד או שילוב של התרחישים הבאים:

  1. התנגשות בכלי שיט – ייתכן שהצוללת טבעה עקב התנגשות בכלי שיט אחר. אראל ייחס סבירות נמוכה מאוד לתרחיש זה, מכיוון שלו הייתה מתרחשת התנגשות כזו היה מתקבל בוודאי דיווח על כך, בשל הפרסום הרב שניתן לחיפושים. למרות הפרסום לו זכו החיפושים, לא התקבל כל דיווח על התנגשות מאונייה כלשהי;
  2. תקלה טכנית - על פי תרחיש זה הצוללת טבעה עקב תקלה חמורה באחת מהמערכות החיוניות: הידראוליקה, לחץ אוויר, או מערכת החשמל, שהביאה לאובדן השליטה בצוללת;
  3. תקלה תפעולית - על פי תרחיש זה לא הצליח הצוות לשמור על העומק בים הסוער או להתיישר ממצב של צלילה כלפי מטה.

אראל חשש שהחיפושים הנרחבים שנעשו יובילו למסקנה שגויה לגבי מיקום הטביעה, וכלל בדו"ח תרשים המלצה לחיפושים בעתיד. אראל הגדיר "שטח סביר לחיפוש שברי הצוללת" בהרחבה של 10 מעלות לצדי הנתיב המתוכנן לחיפה, החל מהנקודה שבה דיווחה הצוללת על מקומה בפעם האחרונה, ועד הנקודה המשוערת שבה אמורה הייתה הצוללת לשדר את הודעת הביקורת הבאה שלה על הנתיב לכיוון חיפה. בהנחה שהצוללת שמרה על נתיבה ועל מהירותה, השטח לחיפוש היה מלבן בגודל של כ-100 × 40 מיל ימי, במים שעומקם כ-3,000 מטר. לחיל הים לא הייתה באותם הימים יכולת לבצע חיפוש בעומק זה.

בדו"ח אין התייחסות לבקשת רענן להקדמת הכניסה או לאישור שניתן רק ליום המחרת. את אמונו במפקדי כלי השיט של חיל הים, בכלל ובמפקד ה"דקר", רס"ן יעקב רענן, בפרט, הביע אראל במילים: ”יש לבטל כל אפשרות שהמפקד סטה ביוזמתו בצורה קיצונית מהנתיב המוכתב לו והתקרב לחופים כל שהם...” עוד נכתב בדו"ח: ”אין לייחס את אבדן הדקר לאיזה שהוא ליקוי עקרוני הנובע מגילה, מצבה הטכני והשינויים שבוצעו בה”, והוסיף: ”אין לייחס את אבדן הדקר לאיזה שהוא ליקוי עקרוני בהרכב הצוות ואופן הכשרתו”.

ימאים ותיקים העריכו כי לתרחיש ההתנגשות ניתנה בדו"ח הערכת סבירות נמוכה מדי ויש להעלותה. לפיהם, הנימוק לכך "שלא התקבל אף דיווח של אונייה על התנגשות כזו" אינו חזק מספיק.[ה] תמיכה להשגה זאת נמצאה בדו"ח עצמו - בפרק שסקר תקלות בצוללות אחרות, תואר אובדנה של הצוללת הבריטית (HMS Affray) שהתנגשה באונייה כשהפליגה במצב שינור בתעלת למאנש, אך ”לאוניה הפוגעת נודע הדבר רק כשעלתה על מבדוק, זמן ניכר לאחר המקרה”.[ו] היו שהעריכו, כי בתנאי החושך והים הסוער, ששררו באותו לילה, עשויה אונייה בגודל בינוני, למחוץ את תורני הצוללת השקועה מבלי לחוש בכך.

מאוחר יותר היו לוועדות החיפושים השגות על הגדרת אזור החיפושים המורחב, שהומלץ בדו"ח.[ז] כאשר חזר חיל הים לחפש על הנתיב נקבע שטח מצומצם הרבה יותר.

ועדת חקירה צה"לית

העלמות הצוללת דקר היוותה תקלה חמורה ביותר. ראש המטה הכללי חיים ברלב לא המתין לדו"ח המלא של מפקד חיל הים שלמה אראל וב-20 בפברואר 1968, מינה את האלוף ישראל טל, שהיה אז מפקד גייסות השריון, לוועדת חקירה צה"לית בראשותו. חברים נוספים בוועדה היו אל"ם משה גדרון, שהיה אז קצין קשר ואלקטרוניקה ראשי,[7] והסא"לים אלכס שור ויקותיאל נץ, מפקדי אוניות לשעבר בחיל הים.[ח]

על הוועדה הוטל לחקור את הנסיבות שקדמו להיעדר הצוללת דקר על ציוותה ולנסות לקבוע את סיבות האירוע. על הוועדה הוטל להתייחס בין היתר לנקודות הבאות:

  • האם נוהלי הקשר שנקבעו היו מתאימים ולפי הנוהג בצה"ל ובצבאות אחרים.
  • מדוע הפליגה הצוללת בלתי חמושה.
  • האם הפלגה בצלילה רצופה מגיברלטר לישראל הייתה סבירה.
  • מה הסיבה שהתקשורת הבלתי ברורה ביום ה' בצהריים לא עוררה חשד.

על מנת להבין גורמים ונושאים מקצועיים ימיים התנהלה ועדת החקירה בשיטה של ביצוע תחקירים קבוצתיים ולא בשיטה של גביית עדויות פרטניות. הוועדה הסתמכה על דו"ח אובדן אח"י דקר שהוגש על ידי מפקד חיל הים. בעת החקירה לא נמצאו שרידים או סימנים מהצוללת.[ט]

המסקנה העיקרית הייתה: ”לצערנו עלינו להגיע למסקנה שכנראה אנשי צוות הצוללת דקר אינם עוד בחיים.” תוכנית ההפלגה מגיברלטר לישראל בצלילה רצופה נראתה כיומרה לגיטימית להשיג סטנדרטים מקובלים בעולם. הוועדה לא ראתה עצמה מספיק מקצועית לקבוע אם השינויים שנעשו בהעברת מכלי דלק חיצוניים למיכלי לחץ כפי שנעשתה באח"י לויתן (צ-75) ואח"י דקר, פגעה בכשירות הצוללת לעמוד במאמצים. הקשר שהוקם לכאורה ובצהרי יום הטביעה ומיד הופסק לא עורר חשד מתוך שיפוט מוטעה של אלחוטן.

לגבי הסיבות לטביעה הוועדה כתבה: ”אם כי קבענו בדיוק ובפירוט רב לפי הרגשתנו את כל הסיבות האפשריות לטביעת הצוללת איננו יכולים להגיע למסקנה בדבר מידת הסבירות היחסית של כל אחת מהן. העובדה שהצוללת לא הייתה חמושה לא נחשבה בעיננו לגורם שיכול היה לתרום לאובדן דקר..... נראה לנו שפקודות הקבע בדבר מברקי בקורת של צוללת כל 8 שעות סבירות.”[8]

המשמעות לגבי המשך הפעלת צוללות - חיל הים קיבל את דו"ח הוועדה באנחת רווחה. מעבר למשימותיה המוגדרות הייתה הבנה שמסקנותיה יהיו קריטיות לגבי המשך הפעלת צוללות בחיל הים. פיקוד חיל הים היה מודע לכך שמתגבשת בחוגי המטה הכללי הערכה שלחיל הים הישראלי אין כשירות טכנית או מבצעית להפעיל כלי שיט מסובכים אלה, בשיטת פעולה מסוכנת מעצם טיבה. ציינו כי לא מעט ציים בעולם נמנעו מלהיכנס לנושא שבו יחידת הלחימה הבודדת יקרה ביותר וסיכון מתמשך. מה שלא נכתב בדו"ח טל היה חשוב אף יותר ממה שהיה כתוב בו.[9]

ההכרזה על אובדן הצוללת

ביום רביעי 6 במרץ 1968, הכריז שר הביטחון משה דיין בכנסת כי "דקר" ואנשי צוותה נחשבים אבודים. הוכרז יום אבל לאומי ודגלי הלאום ברחבי המדינה הורדו לחצי התורן. בסיום דבריו אמר דיין:

גילוי הצוללת על קרקע הים אפשרי מבחינה תאורטית אבל אין לנו אמצעים ומכשירים לבצע זאת בכוחות ישראלים ...
אם יהיו בידי צה"ל האמצעים הדרושים לכך, נבחן את האפשרות של עריכת חיפושים כאלה, וכן נמשיך לעקוב אחר כל סימן העלול להצביע על מקום ונסיבות טביעתה של דקר ...
נתמיד במשימת חייהם ונחשל את זרועה הימית של ישראל.

עם הכרזתו של השר דיין על אובדנה של דקר, הנחו אנשי הרבנות הצבאית הראשית את משפחות אנשי הצוות של הצוללת לנהוג על פי כל דיני האבלות ולשבת שבעה.[10] יום הפטירה נקבע ליום שלישי, כ"ט בטבת תשכ"ח, 30 בינואר 1968.[11]

רשימת החללים

69 חללי הצוללת דקר[12]
רב"ט אהרון (דוגה) אהרון
סרן אופק (אופוצ'ינסקי) שלמה (צ'ופ)
רב"ט אלמוג (סויסה) יוסף חיים
סמל אראל (אנגל) משה
סמל בז (בוזנה) אברהם
רב"ט בן צבי (בז'ז'נסקי) אליעזר
סמל בן שלום (ידלובקר) דוד
סמל בר זאב (רייכברגר) חיים
סמל ברנע יוסף
רס"ן ברקאי אברהם (בומי)
רב"ט גל הפנר מיכאל (מיקי))
סמל גל גלמן ראובן
רב"ט גדיש משה
רב"ט גלילי יהודה
סמל דבי יוסף
רב"ט דגני מנחם
רס"ר דוניוס עזריאל דרור
רב"ט דרורי נמרוד
רס"ל הדר דהן מיכאל
סגן הר אבן (הריבן) צבי (מיקי)
רב"ט ורדי (וידרמן) שלמה
רב"ט זהבי (גולדשטיין) צבי
רב"ט זוהר (קלר) יוסף
רס"ר טל (טייטלר) צבי
סמ"ר טרשי מרדכי
רב"ט יוחאי ישעיהו
רב"ט ינאי דוד
רב"ט ירום מאיר
רס"ר כהן ניסים
רב"ט כרמי (ויינשטיין) ישראל
סגן להב (סיקורל) יוסף (ג'ו)
סגן ד"ר מאור (פולרביץ') שב"י יעקב
סמל מדמון עודד
רס"ל מזרחי יחזקאל
רב"ט מזרחי יעקב
רס"ן מימון (וסרמן) בנימין (בני)
רס"ל מנור (מנס) דן
רב"ט נצר (וולברג) יוסף (יוסי)
רב"ט נרקיס (נרגוס) מנחם
סגן סגל גדעון
סגן סנפיר (שנפר) ראובן
רב"ט ספרן מאיר
רב"ט עוגן (מרקוביץ') יצחק
רב"ט עוזרי בצלאל
רס"ל עטרי אברהם
רב"ט פז (פוזה) אמנון
סגן פז (פיינגולד) אריה
רב"ט פז (פומרה) צבי דוב
סמ"ר פרג צבי
סמל פרחי יוסף (ג'וג'ו)
רב"ט קדוש אלי
רס"ל קול (קלורי) בנימין זאב
רב"ט רון אברהם (אבי)
רס"ל רון (רינגולד) אמנון
רס"ל רון (שוקרון) יעקב
סמ"ר רונן (שטיין) יהודה
רב"ט רונן (וקנין) יעקב
רס"ן רענן יעקב
רס"ל רפאלי (פדידה) רפאל
סמ"ר שחר אברהם
סמל שליו (פרידמן) יוסף
סרן שמעון רן
רב"ט שני (שניאורזון) חיים
רב"ט שמואלי יובל
רב"ט שרוני (קנדל) אלכסנדר
רב"ט שרוני אליעזר (לוזי)
רב"ט ששון יחזקאל
רב"ט שקד (מנדל) בנימין (בני)
סמ"ר תמיר (קפלן) אמנון

השתתפות וחלוקת האבל

16 מתוך 69 הנספים בטביעה היו נשואים, והיעלמם הפך את נשותיהם לעגונות, שעל פי ההלכה אינן מותרות להינשא מחדש בשל הסיכוי שבעליהן עדיין בחיים. למרות ההכרזה על אנשי "דקר" כמתים, לא ניתן היה להתיר אותן מעגינותן לפני שייבדקו היטב כל נסיבות הטביעה, ותוסר לחלוטין האפשרות שאנשי הצוות עדיין חיים.[10] הרב הצבאי הראשי, האלוף הרב שלמה גורן, ביקר בשייטת הצוללות ואף צלל בצוללת אח"י "לויתן". באישורו הוצאו ב-1 ביולי 1968 תעודות פטירה לכל אנשי הצוות. הדבר נעשה כדי לאפשר לשאיריהם לקבל פיצויים ממשרד הביטחון וכדי להסדיר את ענייני הירושה, אך על התעודות נכתב: ”אישור זה אינו מהווה היתר עגונות.[13] רק כשנה וחצי לאחר היעלמות הצוללת הותרו נשות אנשי הצוות מעגינותן,[14] זאת לאחר פסק הלכה ארוך ומפורט, שבו, בין השאר, שלל הרב גורן את האפשרות שהצוללת נפגעה בידי כוח עוין. פסק ההלכה של הרב גורן התבסס בין השאר גם על הדו"ח של מפקד חיל הים, אלוף שלמה אראל.[10]

התעלומה וחרושת השמועות

הדו"ח שהוציא האלוף שלמה אראל ב-1968 היה נייר מטה מסודר ומקיף, שכלל את כל הקשור לאובדן הצוללת, ומסקנותיו סקרו במדויק את אזור טביעתה המשוער של "דקר" ואת הסיבות האפשריות שהביאו לאסון, וכן את הכיוון להמשך המאמצים לגילויה. ואולם, הדו"ח יצא בתפוצה קטנה, והגיע לגורמי המטה הכללי של צה"ל ולשר הביטחון משה דיין. מסקנותיו כמו גם מסקנות ועדת החקירה הצהלית בראשות אלוף ישראל טל, לא הובאו לידיעת הציבור.

ללא ניצולים, קשה מאוד לחקור טביעה של צוללת, וכמעט בכל התאונות הקטלניות לא ניתן לברר את האירוע עד תומו. בתודעתן של המדינות הימיות מתקבלת טביעה של צוללות כחלק מגזירת גורל של הפעילות בים. בישראל התודעה הציבורית שונה, ואסון "דקר" נהיה לאסון לאומי. מספרם הרב של הנספים, וסמיכות האסון לטיבוע המשחתת אילת כשלושה חודשים קודם לכן, הגבירו את תחושת הכאב הציבורי. הימנעות חיל הים מפרסום הערכות לנסיבות הטביעה, עד שלא תתקבלנה ראיות חותכות, יצרו חלל שהחל להתמלא על ידי אחרים. בתודעה הציבורית בישראל החלה להיווצר תעלומת הדקר.

החלה להתפתח חרושת של שמועות. כאשר הגיעה הצוללת אח"י "דולפין" לארץ בתום מבצע החיפושים אחרי "דקר", פשטה בכל הארץ שמועה ש"דקר" נמצאה והגיעה לנמל.[15] נפוצו גם שמועות נוספות, ספקולציות ואף חזיונות מיסטיים ועל טבעיים. חיל הים נאלץ לבדוק כל שמועה, לתייקה ולהפריכה, והתעלומה הלכה והתעצמה. ההימנעות מקביעת עמדת חיל הים לנושא, יצרה עוגמת נפש רבה אצל משפחות הצוות והעיקה על הפעלת שייטת הצוללות.

שמועות עיקריות על הגורמים לאובדנה של הצוללת,[16] מפורטות להלן:

שלילת פגיעה על ידי הצי הסובייטי

ברית המועצות הייתה ספקית הנשק העיקרית לצבאות ערב באותה תקופה. ביוני 1967, לאחר תבוסת צבאות מדינות ערב במלחמת ששת הימים, ניתקה ברית המועצות את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל. ב-10 ביולי 1967 אף נכנסו כוחות הצי הסובייטי לנמלי מצרים וסוריה כדי להרתיע את ישראל מתקיפה. חיל הים נקט זהירות והתרחק מכל מגע עם כוחות סובייטיים בים. שנה מאוחר יותר, נענו הסובייטים לבקשת נאצר ובמסגרת מבצע קווקז, קיבל חיל האוויר הסובייטי אחריות להגנה אווירית בגזרות החיכוך, אך לא היה מקרה של פעילות צבאית סובייטית יזומה נגד כלי שיט ישראלי.

בדו"ח מודיעין מיום ניתוק הקשר עם "דקר", שהועבר גם ל"דקר", לא נרשמה פעילות מיוחדת באזור הנתיב. כדי להציב מארב לצוללת בים הפתוח יש צורך בהתארגנות של מספר כלי שיט ומטוסי סיור, פעילות שקשה לבצעה מבלי שתתגלה על ידי אמצעי מודיעין של מדינות אחרות. קהילת המודיעין האמריקאית, שעקבה באופן שוטף אחר הסובייטים, דיווחה לישראל שלא הייתה פעילות כזאת.

אף על פי שהשמועה על הטבעת "דקר" בידי הצי הסובייטי נדחתה עוד בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, עם חידוש היחסים עם ברית המועצות בדצמבר 1991 והעלייה הגדולה ממנה, נפוצו שוב שמועות על פגיעה כביכול של "דקר" בידי הצי הסובייטי. גם שמועות אלו נבדקו ונמצאו לא אמינות, ומקורן היה בעיקר בנטייתם של העולים לייחס למשטר הסובייטי כוונות זדון ויכולת למזימות חשאיות.

שלילת פגיעה על ידי חיל הים המצרי

אפשרות שהועלתה כסיבת לאובדנה של "דקר" הייתה הטבעתה על ידי חיל הים המצרי. כלי השיט המצרים הוכיחו יכולת נמוכה בלוחמה בצוללות כאשר ב-6 ביוני 1967 לא הצליחו לפגוע באח"י תנין גם אחרי שירתה טורפדו בקרבת אלכסנדריה. הבדיקה העלתה כי הצי המצרי לא פעל בגזרת נתיב השיט של הצוללת. ב-28 בינואר 1968 הודיעה ממשלת מצרים, ביוזמתה, כי לכוחות הים שלה אין קשר להיעלמות. לו היה הצי המצרי מטביע את "דקר" לא הייתה למצרים סיבה להסתיר ניצחון ימי כזה ובוודאי היו אף מתגאים בו. למרות הכרזת ממשלת מצרים, פורסמו בעיתונות המצרית סיפורים שונים על הטבעתה כביכול של הצוללת בידי הצי המצרי[17] באזור אלכסנדריה. המועדים של הסיפורים לא התאימו ואופן הפגיעה לא היה ברור, אך בעקבות המסקנה השגויה של חקירת מצוף הצוללת שהתגלה ב-1969 קיבלה הסברה תימוכין.

שלילת טביעה בשל כשל מבני

סיבה נוספת שהועלתה הייתה כשל מבני בצוללת. על פי טענה שהועלתה בידי אנשי מספנת הצי בפורטסמות', שיפוץ הצוללת היה בעייתי, והוספת מכלי פיצוי גרמה להחלשת מבנה הצוללת. מכלים אלה נועדו עבור צוללני שייטת 13, והוספתם החלישה את גוף הצוללת. בנוסף, הועלתה גם הדעה שהדקר הייתה כבר זקנה וסבלה מעייפות החומר.[18]

טענות אלו נמצאו חסרות בסיס. בחוגים טכניים מקובל להניח שהצוללת מסוגלת לבצע ללא קושי עשרת אלפים צלילות לעומק מקסימלי. מעבר לכך, חולשת מבנה קשורה ללחץ הידרוסטטי גבוה הנוצר בצלילה לעומק רב. צוללות בסיור מבצעי צוללות מדי פעם לעומק מרבי אך ספק אם הדבר נעשה בהפלגתה של "דקר", בה נוצל כל רגע להתקדמות מהירה לחיפה. גם הוספת מכלי הפיצוי כסיבה לטביעה נדחתה; הוספת מכלים כזאת בוצעה גם בצוללת אח"י "לווייתן", ששירתה בחיל הים עד סוף 1973 ללא תקלה. בבדיקות שנערכו לא נמצאה ראיה לתלות בה את אובדנה של "דקר" בהוספת המכלים.[י] השמועות על פגמים באיכות הצוללת נדחו, לאור העובדה כי הצוללת עברה שיפוץ ארוך בנוכחות הצוות, קיימה אימונים רבים בפיקוח מקצועי, ועשתה דרך ארוכה מבלי שיתגלו בה תקלות משמעותיות.

סיבות על-טבעיות

הטוטם החדש שנרכש ל-HMS Totem בהליפקס כתחליף לזה שנגנב. מוצב במוזיאון הצוללות הבריטי

בנוסף לניסיונות להציע סיבות רציונליות לטביעתה של הצוללת, הוצעו גם סיבות מהתחום המיסטי.[19] אחד מההסברים המיסטיים שהוצעו היה קשור לשמה המקורי של הצוללת, אה"מ "טוטם". בעת שירותה של הצוללת בצי הבריטי, נשאה הצוללת טוטם מתוצרת האינדיאנים משבט Cowichan ממערב קנדה, שהיה מעין קמע שלה. הצוללת הייתה מציגה אותו בקדמת הגשר בעת הימצאה בנמלים. אנשי הצוות הבריטי ייחסו חשיבות רבה לקמע, עד כדי כך שכאשר נגנב הטוטם בעת ביקור בנמל הליפקס בשנות ה-50, הצוות הבריטי לא הסתפק בציור של "המגן הרשמי". ההפלגה נדחתה עד שנרכש טוטם חדש אצל האינדיאנים. לקראת מכירת הצוללת לחיל הים הישראלי הוסר הטוטם מן הצוללת. על-פי ההסבר המיסטי, הסרת הטוטם מהצוללת הייתה הסיבה להיעלמותה, בהיותו הקמע ש"שמר" על הצוללת.
חיל הים התייחס אל הצוללת בשמה החדש ועם קבלתה לשירות חיל הים, יחד עם הדגל והמגן הבריטי לא נותר זכר גם לטוטם. ספרו של ערן שורר, שתיאר את הלך הרוח בצוות הצוללת, אינו מזכיר כלל את נושא הטוטם ולא נראה ששלוות נפשם של אנשי הצוות, או אופי תפקודם, הוטרדו בשל חסרונו של הטוטם.

טענה אחרת בישראל הייתה כי צוות הדקר לא שמר את דיני ישראל ולכן נענש.[20] למרות זאת, הכתב ערן שורר מספר על רס"ל אברהם עטרי, טבח הצוללת, שהוגדר על ידי מפקד השייטת, הדר קמחי, כ"אחד מל"ו צדיקים" כי הצליח לשמור על כשרות מלאה במטבח הצוללת הקטן.

שמועות פנימיות

אנשי חיל הים לא היו בקיאים בנושא "דקר" והיעלמותה. פיקוד חיל הים רצה להתמקד בתפקוד השוטף ולמנוע עיסוק שיסיח את הדעת. ואולם, התוצאה הייתה הפוכה: קציני החיל לא ידעו לְהָזֵם את השמועות החיצוניות, ואף החלו להוות בעצמם כר נוח לשמועות. גם קצינים בתפקידים בכירים לא הכירו את דו"ח אראל ולעומת זה נחשפו לדו"ח חקירות המצוף ומסקנתו השגויה, וכאשר החלו החיפושים במצרים בתחילת שנות השמונים החלו להתפתח שמועות ותאוריות בהתאם.

תקלות בצוללות אחרות

היעלמותה של "דקר" הביאה לבחינת תאונות של צוללות בציים אחרים; המקרים שהיו ידועים עד האירוע תוארו בדו"ח אראל. מן הדו"ח עולה כי גם ציים בעלי וותק רב בהפעלת צוללות לא היו חסינים מתאונות ותקלות. ציי העולם שומרים על סודיות רבה בנושאי הפעלת צוללות בכלל ולגבי תקלות מבצעיות בפרט, אך מהתפלגות הסיבות לתקלות הידועות ניתן להעריך את ההסתברות לסיבות שהיו עלולות לגרום לטביעת "דקר".

התנגשות בכלי שיט אחר - דו"ח שהופק בהזמנת ארגון גרינפיס, שכותרתו "Peacetime Naval Accidents"[21] מתאר מאות תקלות בכלי שיט צבאיים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה ועד 1989, תקלות שלא נבעו מפעילות קרבית. בסך הכל מתוארים 385 אירועים. 232 מן האירועים המתוארים לא היו יכולים להיות הסיבה לטביעת "דקר", מאחר שהם כוללים סיבות כמו תקלות בעת תיקונים במספנות או תמרונים בנמל, מקרים המופיעים בעומק רדוד (הסתבכויות ברשתות דייג, עליה על שרטון, או היתקלות בקרקעית), תקלות בהנעה גרעינית, ותקלות הקשורות לחימוש, כמו פיצוץ טורפדו וכדומה ("דקר" לא הייתה חמושה כלל בעת מסעה). מתוך 153 התקלות שייתכן ואירעו ב"דקר" התקלה הנפוצה ביותר היא התנגשויות עם כלי שיט אחר (107 אירועים, כ-70 אחוזים מן האירועים), שריפות (21 אירועים, 14 אחוזים), מקרי הצפה (18 פעמים, כ-12 אחוזים), ופיצוץ מצברים (7 פעמים, קצת פחות מ-5 אחוזים). בדיקת אזורי ההתנגשות מעלה שמרביתם קרו בקרבת מיצרים בהם מתקיימת צפיפות בתנועת כלי השייט. אזור תנועת הדקר בים הפתוח לא נחשב לצפוף וסבירות של 50 אחוזים נראית מתאימה יותר. פרסום שראה אור שנים רבות מאוחר יותר מתאר שאוניית הקיבוץ א.מ דרור שהפליגה בדרכה לחיפה באותו אזור חוותה חבטת ברזל בתחתית. הנושא לא נבדק בתקופה הרלוונטית.[22]

תקלה תפעולית או טכנית - ניתוח הסטטיסטיקה מעלה כי אף צוללת לא נפגעה בשל טעות תפעולית. שמירת העומק בכל הצוללות נעשית על ידי צוות של שלושה אנשים לפחות, וב"דקר", כמו בשאר הצוללות מסדרת T, שמירת העומק נעשתה בהשגחתו המיידית של קצין המשמרת, כך שבקרת הטעויות הייתה מיידית. מכאן שבלי מידע ייחודי על האירוע, ניתן ליחס את טביעת הדקר בסבירות נמוכה להתנגשות. האפשרות שקרתה תקלה טכנית קיימת אף היא.

הסיכון בשינור - לפי הערכה בלתי רשמית של הצי הצרפתי שתי הצוללות מסדרת 'דפנה' שנעלמו: הצוללת מינרב ((French submarine Minerve (S647) בשנת 1968 והצוללת אוורידיצה ((French submarine Eurydice (S644) בשנת 1970 שייטו במצב שינור כאשר טבעו.[23] לאחר טביעות אלה עברה מערכת השינור בצוללות הצרפתיות שיפור משמעותי.
הסבירות הגבוהה ביותר לתקלה טמון בסיכון המובנה בשיטת ההפלגה במצב שינור בים סוער. בעת הפלגה בשינור, נעשית הזנת האוויר למנועים דרך חלל הצוללת באמצעות צינור שינור, שבראשו מצוף המונע כניסת מי הים. פתח יניקת האוויר נמצא בגובה מטר אחד מעל פני הים. בים גבה גלי פתח היניקה מתכסה מדי פעם על ידי הגלים. המצוף המונע כניסת מים חוסם גם את כניסת האוויר. יניקת המנועים שואבת את האוויר מחלל הצוללת. תנאים אלה ייצרו תת-לחץ וחוסר אוויר לנשימה, מה שיגרום לקשיי תפקוד של הצוות וכיבוי המנועים.
בעת הטביעה נרשם באזור שיוט הדקר ים גבה גלי 4.00-2.5 מטר, וכיוון תנועת הגלים ממערב למזרח ייצור זמני כיסוי ארוכים.

יישום לקחים

מיכאל (יומי) ברקאי, מפקד הצוללת לויתן בעת האירוע בתמונה כמפקד חיל הים

חיל הים לא המתין למציאת השברים ואף לא לתחילת החיפושים. ההשערות לגבי גורלה של "דקר" אמנם לא פורסמו, אך המשך פעילותה של שייטת הצוללות חייב יישום מיידי של לקחים שנלמדו.

למרות חוסר הבהירות לגבי נסיבות האובדן, התקבלה החלטה עוד בשבוע של האירוע להמשיך להפליג ולצלול עם הצוללת אח"י לויתן, אף על פי שנהוג במקרים של תקלות לעצור את פעילותם של כל הכלים מאותה סדרה עד בירור מהות התקלה ויישום הלקחים הנדרשים. לקבלת ההחלטה תרם מפקד הלוויתן מיכאל ברקאי, שאחיו היה בין הנעדרים; הוא הודיע בקשר עם התקרבותו לחיפה, כי ”הלויתן צוללת טובה וחייבים להמשיך ולתת לה לצלול”. ברקאי חשש שעצירת הצלילות תפגע בביטחון הצוות. העובדה שאחיו הצעיר היה בין הנעדרים נתנה לבקשתו גם משמעות מוסרית. אברהם בוצר, אז ראש מחלקת ים [י"א], העריך את המצב, קיבל את הערכתו של ברקאי ואישר את הצלילה שהתבקשה. ובהמשך ניתן לכך גיבוי גם על ידי מפקד חיל הים שלמה אראל. עם זאת, במשך כל החיפושים נמצאה "לויתן" על פני המים, כדי לא לבלבל את המחפשים.

בשייטת הצוללות ובחיל הים ננקטו צעדים שיכולים להיחשב כלקחים הנוגעים לאירוע: צלילה נעשתה רק על מנועים חשמליים; הפלגה בשילוב ישיר של מנועי הדיזל לציר המדחף הורשתה רק בתנועה על מימית; גזרות הפעולה של הצוללות חולקו לריבועים והצוללת נדרשה לדווח על חריגה מהריבוע המתוכנן; תקופות השירות בין השיפוצים קוצרו; מספר אנשי הצוות בדור הבא של הצוללות הועמד על שליש ממספרם בצוללות ה-T. בנוסף, בהפלגותיהן של הצוללות הבאות לארץ, העיקרון המנחה חזר להיות "הגעה בטוחה במועד" (Safe and Timely Arrival), שמקורו עוד מימי השיירות במלחמת העולם השנייה.

עם הזמן ולאחר המעבר לצוללות הגל וצוללות דולפין עבר התוקף של חלק מהלקחים הטכניים, אך נושא "דקר" המשיך להימצא במודעות המיידית של הצוללנים. ההכרה ש"לטעות קטנה בצוללת עשויה להיות השפעה קריטית" הוטמעה.

מציאת מצוף הסימון

המצוף האחורי של הדקר שנמצא בחוף ח'אן יונס ומוצג מאז במוזיאון ההעפלה וחיל הים. ניתן להבחין באנטנה שנקצצה בעת הטביעה

ב-9 בפברואר 1969 הוזעק סגן מפקד בסיס אשדוד, רס"ן שמואל שבח, על ידי הממשל הצבאי בעזה בעקבות דיווח של דייג מקומי על מוקש גדול שנמצא בחוף ח'אן יונס. אנשי חיל הים הגיעו למקום בשעות הערב וזיהו במרחק 20 מטר מקו המים מצוף נטוי על צידו וחציו קבור בחול. המצוף הוצא מן החול בחפירה ידנית והובא לבסיס אשדוד. לבקשה, בדיעבד מיותרת, שהגיעה ממפקדת חיל הים הוטל המצוף למים ודווח כי הוא אכן צף.

המצוף זוהה על סמך שלטי המתכת שעליו כמצוף האחורי של "דקר". ההתרגשות מקבלת האות מהצוללת האבודה הייתה גדולה. לצוללת דקר היו שני מצופי סימון חירום, קדמי ואחורי, שאוחסנו מחוץ לגוף הלחץ מתחת לסיפון העליון. תפקיד המצופים היה לסמן את מקום הצוללת אם היא על הקרקעית ואינה יכולה לעלות לפני הים. המצוף הוא גליל פח צבוע באדום שבמרכזו מכל אטום ומותקנים בו משדר ומצבר. בעת חירום יכול היה הצוות לשחרר את המצוף, בפעולה ידנית; המצוף היה קשור לצוללת בכבל שאורכו 200 מטרים. בעת השחרור הייתה משתחררת אנטנה הקבועה במצוף, ושחרורה היה מפעיל משדר המכוון לשידור אוטומטי בתדר המוקצה לכל צוללת, ומשדר אותות מצוקה.

לבסיס אשדוד הגיעו קצינים ממטה החיל ולקחו את המצוף לבדיקות בטכניון ובמכון לחקר ימים ואגמים.

במכון לחקר ימים ניסו להעריך לפי מקום המצאו של המצוף איזה זרמים בים הובילו אותו לשם ומכאן לשער מאין נפלט מהצוללת ומכאן היכן היא טבעה. אולם, כפי שהתברר לראש צוות החוקרים של המכון, ראש מחלקת הפיזיקה של הים, דר' ארטור הכט, רק שנים רבות אחר-כך, אחד הנתונים החשובים ביותר לעריכת בדיקה מעין זו לא נמסר לצוות החוקרים של המכון. הנתון החסר היה שהמצוף נמצא כשהוא חצי-קבור, משמע הוא שכב על החוף לפחות מסוף הקיץ [י"ב]. כיוון שלא ידעו נתון זה, בדקו החוקרים את הזרמים בתקופת החורף בלבד מתוך הנחה שהמצוף ניתק מהצוללת רק זמן קצר לפני שהגיע לחוף.

בטכניון נבדק המצוף בלחצים הולכים וגוברים, ונמצא כי בלחץ המתאים לעומק מים של 326 מטרים יקרסו גלילי האלומיניום שבמצוף, המספקים את כושר הציפה, וכי בלחץ המתאים לעומק של 86 מטרים יתחילו להיכנס מים למכל האטום. מסקירת הנזקים למצוף, כמו האנטנה שנמשכה ונקצצה, בורגי תפיסת מכסה המשדר שנמעכו, ארבעת עיני החתול החסרות וקטע באורך 65 ס"מ מכבל עגינת המצוף, הסיקו שהמצוף ניזוק כבר בעודו נמצא מתחת למכסה הסיפון. מדגימות החול, התולעים והצדפים הסיקו כי המצוף היה עגון תקופה מסוימת מול החוף המצרי, ומקצות הכבל הסיקו כי חלקם נחתך במכה יחידה כשנה לפני שנמצא, ושאר החוטים נשחקו במשך השנה, עד שהמצוף נותק סופית רק כארבעה שבועות לפני שנמצא.

בדיקות הלחץ וחקירות התולעים והצדפים שנעשו בפירוט רב תפסו את כל תשומת הלב. לא הוצג הסבר מה גרם לנזקים על המצוף. מהעובדה שהכבל נשחק הסיקו שהכבל היה תקופה מסוימת מתוח ולכן הסיקו שנשאר מחובר לצוללת. הדו"ח התעלם מאפשרויות אחרות, כמו האפשרות שאירוע אלים שסימניו נראים על המצוף הסיר את כל מכלול המצוף מהצוללת, ולפיכך ייתכן שהצוללת עצמה שקועה במקום אחר ובעומק אחר. במסמך חקירת המצוף שהוגש על ידי החוקרים הייתה מסקנה יחידה ונחרצת שבדיעבד נמצאה שגויה לחלוטין: "דקר" נמצאת מול החוף המצרי, בעומק רדוד מ-326 מטרים ועמוק מ-86 מטרים. המסקנה אף הוצגה על המפה כרצועה באורך של 160 וברוחב 10 מיילים ימיים, לאורך חוף סיני ומצרים, שבה אמורים להימצא שברי ה"דקר".[24]

מסקנת החקירה שהדקר בחוף המצרי התבססה על הממצאים מהמצוף. לחיזוק המסקנה הועלתה הסברה שאישור מפקדת חיל הים להקדמת הכניסה ניתן למחרת המועד שביקש רענן. נעשו הערכות שאת הזמן הפנוי ניתן היה להפנות לסיור במצרים. מספר קצינים בחיל שהכירו את רענן כאדם מיוחד ובעל יזמה לא שללו אפשרות כזאת.

בדיעבד, ניתן לומר כי המסקנה לא התאימה להערכות ונתונים אחרים שהיו בידי חיל הים:

  1. על פי חקירת המצוף, היה קצה הגזרה במרחק 245 מיילים ימיים מנקודת הדיווח המיקום האחרונה שלה. מכיוון ש"דקר" הפליגה במהירות ממוצעת של 7.5 קשר לאורך כל מסעה, הרי שב-24 השעות שקדמו להיעלמה הייתה יכולה לעבור רק כ-180 מיילים ימיים, כלומר עדיין הייתה רחוקה כ-65 מיילים ימיים מהגזרה עליה הצביעו החוקרים.
  2. תנועה לחוף המצרי, לו אכן אירעה, הייתה בניגוד לפקודת ההפלגה. פעולה כזאת מהווה חריגה בוטה מסגנון הפיקוד הנקוט בחיל הים, שעיקריו: מפקד כלי שיט בים רשאי, ולעיתים אף חייב, לסטות מפקודה כדי להצליח במשימתו, או כדי לשמור על ביטחון הצוות וכלי השיט שתחת פיקודו, אך עליו לדווח על כך בזמן אמת. ”המפקד בים רשאי וחייב לסטות מההוראות אם הוא משוכנע שהדבר קשור בבטיחות הצוללת.” (בדו"ח אראל) רענן הוכיח שלא הרשה לעצמו להקדים את הגעת דקר אלא ביקש לכך אישור, ובוודאי שהיה מבקש אישור לסטייה משמעותית מהנתיב שתוכנן בפקודת ההפלגה.
  3. מעבר לחריגה מההתנהגות הפיקודית המקובלת, היה בסטייה לכיוון חופי מצרים חוסר זהירות מינימלית. "דקר" לא הייתה חמושה בטורפדו, וקשה לשער שמפקד היה מתקרב לחוף עוין שבו טובעה המשחתת אילת רק 3 חודשים קודם לכן.
  4. רס"ן יעקב רענן היה ימאי ותיק, שהוכיח את עצמו כמפקד מקצועי, בעל ידע רב וקפדן, והיה מיועד לעלות בדרגה ולקבל את הפיקוד על שייטת הצוללות. לא סביר שמפקד כזה יפגין לצוותו הפרת משמעת מבצעית כה חמורה, אשר הייתה מתגלית בוודאות. רענן היה יודע להעריך כי בביצוע פעולה כזו ללא אישור הוא מסתכן באובדן אמון מפקדיו, ולדבר תהיה השפעה שלילית מיידית לגבי מעמדו.
  5. כמשקל נגד להערכות הפסיכולוגיות - כל ימאי יודע, שצוות לאחר למעלה משבועיים בים, שואף רק להגיע כבר הביתה. כך זה באונייה ועל אחת כמה וכמה בצוללת שתנאי המחיה בה קשים יותר.

דו"ח המצוף הופיע בעת שיאה של מלחמת ההתשה עם מצרים, ולפיכך לא ניתן היה לבחון את מסקנות המחקר ולגבש פעילות בעקבותיו. הדו"ח תויק, ולא שימש בסיס לפעילות עד כעשר שנים מאוחר יותר.

רק לאחר מציאת הצוללת, בעת חקירת השברים בשנת 2000 התבררה תעלומת המצוף. בית המצוף נמצא ללא התוף שעליו היה גלול הכבל. נראה שבעת הקריסה נתלש התוף מגוף הצוללת ונשאר מחובר למצוף כמשקולת מאזנת. הכבל נפרש אנכית והשאיר את המצוף מרחף מתחת לפני המים. הכבל והמצוף נעו עם הזרמים לאזור מים רדודים בו התוף שימש כעוגן. לאחר זמן נשחק הכבל ונקרע, המצוף השתחרר והגיע לחוף בו נמצא.[25]

החיפושים אחרי שברי הדקר

אזורי הסריקות שנעשו במשך השנים אחרי שברי הצוללת עד למציאתה ב-28 מאי 1999

ניהול החיפושים

המסקנה לגבי מיקום השברים בחוף המצרי, שהגיעה מחוקרי המצוף, עמדה בסתירה למסקנות שבדו"ח אראל. דו"ח אראל היה מסווג ומרבית אנשי החיל מודרו ממנו. המסקנה החדשה נתקבלה ללא ערעור והוצגה כעובדה לחיל הים. הדבר פגע בביטחון העצמי של החיל, והיוותה מכשול להמשך תהליך החיפושים. באותן שנים עסק חיל הים במלחמת ההתשה, ובתהליך של הסבת חיל הים ממשחתות וטרפדות מיושנות לספינות טילים ודבורים חדישים. הפעולות המבצעיות הרבות בים התיכון ובים סוף היו עיקר עניינו של חיל הים, ופענוח תעלומת "דקר" נותר בתחום אחריותה של שייטת הצוללות. על יכולת החיפוש במים עמוקים עוד לא היה ידוע בישראל, ולמעשה לא ניתן היה לעשות דבר.

האלופים אברהם בוצר, בנימין תלם ומיכאל ברקאי לא דחו את דו"ח המצוף, אך גם לא ראו בו בסיס לעבודה לנוכח אי הסבירות של מסקנותיו. ברקאי, שהכיר היטב את הנושא (כמפקד אח"י "לוויתן", כידידו הטוב של יעקב רענן וכאחיו של סגן המפקד), העריך ש"דקר" נמצאת על הנתיב המתוכנן בעומק הים. במשך השנים הועברה חקירת הטביעה משייטת הצוללות לטיפולו האישי של מפקד חיל הים. כל אחד ממפקדי החיל, במשמרתו, הביא את התובנה שלו ואת סגנון הפיקוד שלו לנושא. מתחילת שנות ה-80 ואילך מונו קצינים שהיו אחראים לנושא, ואלו פעלו בכפיפות ישירה למפקד חיל הים. היו אלה לפי הסדר: סא"ל יואב עיטם, תא"ל מיל הדר קמחי, תא"ל מיל גדעון רז, ובשלב המחקר אל"ם מיל דורון עמיר.

העיקרון המנחה בחיל היה לא להביע הערכות והשערות שאין להן ראיה חותכת. הדבר נבע מתפישת האחריות המקצועית, אך לא מעט גם מהרגשת המחויבות לחברים שאבדו ב"דקר". למעשה, לא נערך תחקיר בפורום קציני חיל הים לאירועי הדקר. הדבר היה מתוך המגמה הלא מוצהרת לכוון את הקצינים שיעסקו בעניינים הנוגעים לאחריותם.

משפחות צוות ה"דקר" התארגנו ליצירת לחץ שיביא להמשך חיפוש הצוללת. התארגנותן אכן סייעה לשמירת המוטיבציה לחיפושים, אך לא הייתה להן אפשרות לשקול את המידע שהגיע אליהן. התקשורת שמחה לשתף עמן פעולה ולהגביר את העוצמה של כל פנייה מהמשפחות. גם קודם לכן ובאופן טבעי שרר בחיל הים הרצון שלא להוסיף לכאבן של המשפחות, שהפך כעת לשיקול בעל משקל רב. מידור נושא הדקר ננקט מסיבה מוצהרת שלא להכאיב למשפחות, ולא מסיבה של מניעת מידע לאויב. סיבה אחרת ולא מוצהרת הייתה לאפשר עבודה שקולה. היות שנושא ה"דקר" היה סוחף בעוצמתו, וכדי שמפקדים וקציני החייל יוכלו לרכז את תשומת לבם למשימות הכרוכות בביטחון השוטף ובהכנות ללחימה מודרו גם הם, במכוון, מעיסוק בנושא. מדיניות המידור הצליחה מבחינת קציני חיל הים, ומיקדה את עבודתם במשימות המבצעיות, אך יצרה חשדנות אצל המשפחות.[26]

לפי תפישת חיל הים החיפושים באתרים השונים היוו חלק מתהליך מתכנס, שבו נעשה בכל עת מה שניתן היה להיעשות באותה תקופה. מונו אנשים מתאימים שהשקיעו את מלוא מחשבתם ומרצם, חלקם בהתנדבות וכולם בתחושת שליחות. המאמצים למציאת השברים, שנעשו על ידי כל המעורבים בנושא, הניבו לבסוף פרי. לדעת חיל הים קוימה התחייבותו של שר הביטחון משה דיין לחיפוש שרידי הצוללת במלואה.

החיפושים במצרים

בתחילת שנות השבעים התפרסמו בעיתוני מצרים ידיעות שונות, שבהן התפארו קציני צי בכך שפגעו בצוללת. זאת, למרות הודעת הממשלה המצרית מפברואר 1968 שלכוחותיה לא היה קשר לנושא. התיאורים שהתפרסמו לא תאמו את המיקום וגם לא בתאריך והתקבלו בגיחוך בחיל הים.

בהסכם השלום בין ישראל למצרים נקבע שישראל תהא רשאית להמשיך בפעילות איתור נעדרי צה"ל גם בתחום מצרים, ובעזרתם של המצרים. חיפוש "דקר" הוצג למצרים כפעילות לאיתור נעדרים. הוברר כי קשרי שר הביטחון עזר ויצמן עם חוסני מובארכ יאפשרו ואפילו יעודדו חיפושים בחופי מצרים. בחיל הים הוצג הנושא כ"ניצול חלון ההזדמנויות".

מעבר לבסיס התאורטי לחיפושים, ההיקש השגוי ממחקרי המצוף, נסמכו אלה גם על שמועות שונות שהיו בחיל הים, ושחיזקו לכאורה את הסברה ש"דקר" טבעה ליד חופי מצרים. שמועות אלה טענו, ש"דקר" ביקשה ואף קיבלה נתונים על מכ"מים בסוריה ובמצרים, וכי באותה עת נערך תרגיל ימי מצרי-סובייטי בקרבת החוף המצרי, בו הייתה "דקר" מעוניינת לצפות.

עיון ביומן הקשר מראה שלשמועות אלה לא היה בסיס. "דקר" לא ביקשה את נתוני המכ"מים במצרים וסוריה, ולא נרשמה כל פעילות מצרית-סובייטית מיוחדת בים התיכון באותה עת. אכן, בתרשומת הקשר בשעה 231230 (23 בינואר, 12:30) ביקשה "דקר": "שלח נתונים ומועדי הפעלה של המכ"מים החופיים שאנו עשויים לגלות בתבליט בסביבות הארץ". למחרת העבירה המפקדה את נתוני המכ"מים בחיפה ובאשדוד. דו"ח מודיעין חיל הים[27] שנשלח לצוללת תיאר פעילות רגילה לחלוטין של הצי המצרי והרוסי.

פיקוד חיל הים קיווה להשיג באמצעות החיפושים במצרים כמה מטרות נוספות: ראשית, שיתוף פעולה עם חיל הים המצרי במשימה שתתקבל היטב בציבור; ריצוי שר הביטחון על יזמתו; רכישת ציוד איתור והקנית כושר חיפושים מתחת למים; וכן הפגנת מחויבות חיל הים כלפי המשפחות, שלאחר דו"ח המצוף האמינו ש"דקר" תימצא שם.

הדו"ח שהיווה את בסיס לחיפושים הוגש למצרים ולאמריקאים. קציני חיל הים היו ממודרים מהדו"ח הזה כדי למנוע חשיפת התנגדויות לו. המסמך תחת כותרת דו משמעית "Where Does Dakar Lies" תיאר את הבדיקות והניסויים, שערך הטכניון על המצוף. זאת כדי לתת מסכה של אמינות למסקנות לכאורה. בדו"ח שונו מספר נתונים עיקריים. כגון:- העלאת המהירות הצוללת, שינוי שעת הדיווח ל-08:00, תיאור זרם תת-מימי שסייע לכאורה לצוללת, ועוד. כל זאת כדי להצדיק בקשה לחיפוש מול נמל אלכסנדריה, אף על פי שגזרה זו הייתה מערבית יותר לגזרה ששורטטה בדו"ח המצוף, אזור שבו כביכול הותקפה "דקר" על פי הידיעות בעיתונים המצרים. האדמירל האמריקאי שקיבל את הדו"ח שאל את נספח חיל הים, אל"ם יעקב ניצן, אם הוא מאמין שמפקד ישראלי יכול היה לעשות חריגה כזאת מנתיבו. ניצן התחמק מתשובה.

אלוף שלמה אראל התנגד לחיפושים אלה; במכתב שהופנה למפקד חיל הים, אלוף זאב אלמוג, לרמטכ"ל רב-אלוף רפאל איתן, ולשר הביטחון עזר ויצמן, שב והביע אראל את אמונו במפקדי כלי השיט של חיל הים וביעקב רענן, מפקד "דקר" בפרט, והדגיש את חוסר התוחלת בחיפושים בחוף המצרי. מכתבו לא הועיל.

חיל הים רכש ציוד איתור תת-מימי מתוצרת ארצות הברית. יחידת האיתור התת-מימית של חיל הים הפעילה גוררת של החיל לצורך החיפושים. ניהול החיפושים נמסר לידי סא"ל יואב עיטם, שעמד מאחורי דו"ח המצוף מ-1969 ונעשה לראש ענף הידרוגרפיה בחיל הים. להפלגה הראשונה הוזמן כתב הטלוויזיה מיכה לימור כדי לתעד את מציאת שברי הדקר.

משפחות החללים היו מרוצות מאוד מתחילת החיפושים. הערכתם הייתה שכאשר יתחילו בחיפושים תיווצר תנופה שלא תיעצר עד למציאת הצוללת. חוה ברקאי, אלמנתו של "בומי" ברקאי, אמרה: ”שיחפשו אפילו בים אחר, רק שלא יפסיקו לחפש...” ברבות הימים התברר כי צדקה.

החיפושים בחוף המצרי נערכו בשנים 1981–1982. הם חייבו את חיל הים להתארגנות לוגיסטית רבה, שכללה גם פרישת חוליות ישראליות בחוף המצרי, ותרמו לתרגול ורכישת ניסיון על ידי יחידת האיתור.[28] לאחר מבצע שלום הגליל ב-1982 ביטלו המצרים את נכונותם לחיפושים. מאוחר יותר ב-1986 הסכימו לחיפושים בתנאי שיעשו על ידי חברה אמריקאית.

בוצעו שלוש סדרות חיפושים בחוף המצרי ובהם לא נמצאה ה"דקר". בינתיים התגלו פרטים חדשים על הזרמים במזרח הים התיכון, ולאור המידע החדש הגיע ראש ענף הידרוגרפיה יואב עיטם למסקנה שיש לעשות פסק זמן בחיפושים ולחזור ולבדוק את הממצאים. חלקים מהמצוף שכבר הוצב במוזיאון ההעפלה וחיל הים נשלחו לבדיקות חדשות.

משפחות החללים עקבו אחר התנהלות ועם הפסקת החיפושים במצרים שלא העלו דבר ביקשו לקיים בדיקה. מפקד חיל הים נענה לבקשה. מונתה ועדה שכללה את אלוף יוחאי בן נון, סא"ל מיל זאב אלמוג (אברוצקי) - מפקד אח"י לויתן (צ-75) בעת הטביעה ואת שלמה בן אלקנה מומחה לחיפוש נעדרים. הוועדה לא הגיעה למסקנות חדשות. בסוף שנות ה-90, כאשר חיל הים עמד בפני פריצת דרך, שקלו המשפחות לדרוש ועדת חקירה ממלכתית. פניה שהגיעה לראש הממשלה שמעון פרס, שלא מטעמם, לא נענתה.[29] קציני צה"ל למדו לכבד את חשיבותה של ועדת חקירה והצורך להתארגן לקראתה. הערכה הרווחת בח"י שבניגוד לתחקיר יחידתי או חילי שיכול היה להביא לשיפור, חקירה בנושא שלא הסתיים הייתה פוגעת קשות במוטיבציה. ההערכה בחיל הים הייתה שאם הייתה מתמנית ועדת חקירה ממלכתית היו היוזמות נקטעות והמאמצים נפסקים.

לצורך חיפושי הדקר נרכש ציוד לחיפושים במים רדודים. נסרקו אזורי ים נרחבים בחוף המצרי ובקטע המזרחי של הים האגאי. במקביל, ביוזמת מפקד יחידת האיתור, יוסי כבשני, הוזמנה ב-1984 חברה אמריקאית להציג את יכולתה. נציגים מחברת "Williamson Associates" מסיאטל, הציגו יכולת חיפוש תת-מימי בעומקים שונים. אולם פיקוד חיל הים היה אז שרוי בקונספט החוף המצרי ולא התעניין בהצעת החברה האמריקאית.

חיפושים בים האגאי

ב-16 במרץ 1988 מינה מפקד חיל הים אלוף אברהם בן שושן [י"ג] את תא"ל במילואים הדר קמחי [י"ד] לנהל את המשך החיפושים. קמחי שלל את התרחיש המצרי, בעיקר על בסיס נתוני הזמן והמרחב, ומינויו סימן את סיום הפעילות בחופי מצרים. תשומת הלב הופנתה לאזורים בהם הייתה הצוללת עשויה להימצא במקומות או מסלולי שיט שאינם בניגוד לפקודת ההפלגה.

מבואות הים האגאי מהוים נתיב ים חשוב לישראל, והם נמצאים בתחום המים טריטוריאליים של יוון. במסגרת החוק הבינלאומי ניתנת לכלי שיט זכות המעבר בתום לב במים אלה, אך לא לנקוט בפעילות צבאית. צוללת יכולה לעבור גם היא אך עליה לשוט על פני המים [ט"ו]; מצב צלילה אינו נכלל במסגרת "מעבר בתום לב".

רענן הכיר את החוק הבינלאומי והכיר היטב את האזור, ויש להניח שאם הייתה לו כוונה להיכנס לאזור זה היה מודיע על כך. בשל כך, הימצאות "דקר" בקרבת מיצרי הים האגאי הייתה יכולה לנבוע רק מאילוץ, תרחיש שניתנה לו סבירות נמוכה: על פי תרחיש זה "דקר" ניזוקה מסיבה כל שהיא ואיבדה את יכולתה ליצור קשר עם המפקדה. בשל כך פנתה הצוללת לחוף הקרוב ביותר, אך היא לא הצליחה להגיע אליו וטבעה.

בבחירת אזור החיפושים בים האגאי שררה עדיין ההנחה הבסיסית השגויה מדו"ח המדענים שהמצוף היה מחובר כל שנת 1968 לצוללת. בדיקות ספקטרומטריות חדשות שבוצעו לחול שנאסף מפינות המצוף, הראו שהוא מתאים דווקא לים האגאי. קמחי גם שם לב לכך שקו המים בתוך מכל המשדר היה אלכסוני וסבר שזה סימן להימצאות המצוף בתוך הצוללת עצמה.

מפקד חיל הים, האלוף מיכה רם, קיבל את המלצת קמחי לחיפושים, תוך ידיעה שהחיפושים נערכים באזורים בהם הסבירות להמצאות הדקר נמוכה. השלטונות היווניים לא העמידו קשיים, ובאישורם נסרקו חופי כרתים, קסוס, קרפאתוס ורודוס. הסריקות נערכו בקרבת החופים ועד עומק של 350 מטרים, אך לא הניבו תוצאות.

שמועות שהועלו בעיתונות באותה תקופה סיפרו על קריעת רשתות דייגים מול חופי סיני, והועלתה הסברה שהמדובר בשרידי הצוללת. על אף שהסבירות לכך הייתה אפסית, נשלחה ספינת איתור תת-מימי של חיל הים למקום. למרות הפרסום הרב שמשכו לעצמם הדייגים, לא נמצא דבר.

חזרה לחיפושים על הנתיב

יכולת חיפוש בעומק רב

צילום של חרטום הצוללת סקורפיון, על הקרקעית בעומק 3,000 מטרים, שנעשה על ידי צוות הבתיסקף "טריאסטה II" ב-1968 ופורסם על ידי הצי האמריקאי מספר שנים מאוחר יותר.

יכולות איתור וחיפוש על קרקעית הים בעומק רב היו באותה תקופה רק בידי האמריקאים. ב-1963 נמצאו שברי הצוללת הגרעינית האמריקאית ת'רשר (USS Thresher) רק זמן רב לאחר שהתפוצצה בעת קריסתה, אף על פי שמקומה היה ידוע במדויק. שבריה אותרו על ידי הבתיסקף טריאסטה ואוניית המחקר האוקיינוגרפי של הצי האמריקאי "מיזר" (USS Mizar). שרידי "ת'רשר" שנמצאו כללו שישה שברים גדולים ושברים קטנים רבים שהיו מפוזרים על שטח גדול.

במהלך השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה רישתו האמריקאים בהידרופונים את מרחבי הימים וקיימו האזנה רצופה. ההידרופונים קלטו את רעשי הצוללות וגם הצליחו לאתר שברי צוללות שקרסו. הצוללת הגרעינית הליבוט (USS Halibut), שהוכשרה למשימות איתור תת-מימי, מצאה באוגוסט 1968 את שרידי הצוללת הרוסית K-129 (Project Azorian) בעומק 4,800 מטרים באוקיינוס השקט, וזאת לאחר חיפוש של שלושה שבועות בלבד.[30]

באוקטובר 1968 נמצאה הצוללת הגרעינית סקורפיון (USS Scorpion) שאבדה עקב פיצוץ מצבר בטורפדו, ב-5 ביוני 1968 בלב האוקיינוס האטלנטי. החיפושים נעשו באתר שנקבע לפי הצלבת רעשים שנרשמו במערכת (SOSUS), כאשר העומק באותו אזור הוא כ-3,000 מטרים. היות שפיקוד הצי סירב לקבל את האפשרות שהאובדן נגרם בעקבות הפעלה לא רצונית של טורפדו, נעשו החיפושים על ידי אוניית המחקר האוקיינוגרפי של הצי מיזר בגזרה מערבית לאתר הראשוני. לאחר חמישה חודשי חיפוש עקרים עברה מיזר לחפש מזרחה מהאתר ושברי הסקורפיון נמצאו תוך שבוע ימים.[31]

יכולת האיתור התת-מימי הייתה חלק ממרכיבי העוצמה האמריקאית במלחמה הקרה, והם שמרו עליה בסודיות רבה גם בפני בעלי בריתם. המידע על כושר החיפוש האמריקאי במים עמוקים הגיע לישראל באמצע שנות השמונים, ונוצל לחיפוש הדקר רק באמצע שנות התשעים.

מיקוד גזרת החיפוש

כאזור הסביר ביותר לשברי הדקר הוגדר המלבן הגדול ונקרא B. הריבוע המערבי שנקרא A והבליטה הקטנה בצפון C הוגדרו בעדיפות נמוכה יותר. לאור אנומליות מקומיות שנמצאו על ידי הצי האמריקאי

קמחי סיכם את החיפושים בים האגאי ודיווח כי "כל אזורי הסבירות הנמוכה נסרקו ויש לחזור לנתיב ולחפש במים העמוקים". ראש מחלקת מבצעים אל"ם חיים געש שהורה לעשות תחקיר פנימי הגיע למסקנה דומה. ב-1996, מפקד חיל הים עמי אילון העמיד בראש הוועדה את תא"ל מיל גדעון רז, צוללן ותיק שפיקד בעבר על הצוללת אח"י לווייתן. רז עבר יחד עם אברהם ברקאי, סגן מפקד "דקר", את קורס החובלים ואת קורס קציני הצוללות. רז התמקד בחיפושים בלבד; את הפעילות בתחום הציבורי ומול המשפחות ריכז תא"ל במילואים גבי נווה, איש צוללות וראש מספן כוח האדם בעברו.

רז ואיילון ידעו שאין לחיל הים יכולת איתור בעומק רב, ולשם כך יידרש סיוע מציים אחרים. גדעון רז הכין בקשת סיוע למציאת "דקר" שהועברה דרך נספחי צה"ל לציי ארצות הברית, הולנד, בריטניה ורוסיה. רק הצי האמריקני הגיב ונענה לאתגר.

בנובמבר 1995 תוכננה לאיילון פגישה עם מפקד הצי האמריקני אדמירל ג'רמי בורדה, בה התכוון להעלות, בין יתר הבקשות, גם סיוע לחיפוש ה"דקר". עקב רצח ראש הממשלה יצחק רבין חזר איילון בדחיפות לארץ, והפגישה לא התקיימה. במקומו נפגש נספח חיל הים בארצות הברית, אל"ם חזי משיטה, עם אדמירל בורדה, ובהוראת איילון הציג רק בקשה אחת: סיוע למצוא את שברי "דקר".

הפיקוד על חיל הים עבר לאלוף אלכס טל. באוקטובר 1998 נענה שר הביטחון יצחק מרדכי לפניית משפחות הדקר והכריז על פרס כספי של 300,000 דולרים, למי שיביא נתונים שיסייעו לפתרון התעלומה. הודעת הפרס פורסמה בעיתונים בטורקיה, יוון, קפריסין, צרפת ורוסיה. ועדה בראשות גדעון רז נקבעה כדי לטפל בידיעות שיגיעו ולהמליץ על מתן הפרס. מידע ממשי על ה"דקר" לא הגיע, והסכום שהוקצב לא שולם. שולמו סכומים קטנים ליזמים שונים.

פגישה בין אדמירל ג'רמי בורדה למפקד חיל הים אלכס טל התקיימה כאשר הגיע לביקור בישראל. בורדה היה ממוצא יהודי, והוא היחיד שהגיע לתפקיד מפקד הצי האמריקאי CNO מתוך שורות אנשי הצוות ולא כצוער במכללה לקצונה ימית. בשיחה אישית עם מפקד חיל הים סיפר ג'רמי בורדה על שאיפתו לסייע לחיל הים הישראלי, ואלכס טל ביקש לקבל סיוע במציאת "דקר". האדמירל לא הופתע מהבקשה והבטיח להעמיד את הציוד והידע של הצי האמריקני לצורך החיפושים.

צוללת המחקר NR-1

אדמירל בורדה הלך לעולמו במאי 1996[ט"ז] ולא ראה בתוצאות הוראותיו. הצי האמריקני מילא את ההתחייבות והודיע שניתן יהיה להשתמש בצוללת המחקר הגרעינית של הצי NR1 לפרק זמן מסוים. הצי האמריקני המליץ לחיל הים על מספר חברות שהתמחו בגילוי עצמים בעומק הים, ביניהן חברת נאוטיקוס.[32] לאחר הסידורים הכספיים הקים גדעון רז ועדה מקצועית, אליה צרף את רב חובל אברהם אריאל מצי הסוחר ואת דורון עמיר ויחיאל געש מחיל הים. בעצת אדמירל קרול מצי ארצות הברית, צורפו לוועדה מנהל חברת "נאוטיקוס" דייוויד ג'ורדן והמהנדס הראשי טום דטויילר.

תיקון המסקנות מהמצוף

אנשי "נאוטיקוס" שהיו מודעים היטב לכך שתופעת הקריסה כוללת מעיכה וגם פיצוץ, הזמו את המסקנה לגבי הימצאות הדקר במים רדודים. הם העלו את האפשרות שהמצוף ניתק מהצוללת בעת האירוע ביחד עם תוף הכבל שלו. המשקל הכולל איזן את כוח הציפה. המצוף ריחף מתחת לפני המים כשהכבל פרוש. כך נסחף זמן רב בזרמי הים עד שהתוף נתקל בקרקעית ועגן זמנית בקרבת החוף. במצב עגינה הכבל נשחק עד שנקרע לגמרי. המצוף שהשתחרר הגיע לחוף רצועת עזה בו נמצא.

בסיכום הדיון נכתב:

באמצעות גישה אנליטית מובנית הגיעה הוועדה למסקנה כי בהסתברות הגבוהה ביותר נמצאים שרידי הדקר על קרקעית הים בעומק רב לאורך נתיבה המקורי המתוכנן – תוצאה שונה ממסקנות שתי הוועדות הקודמות. חלק גדול מראיות המצוף, אשר כיוונו את חשיבת הוועדות הקודמות הועמדו עתה בספק, והוצגו תרחישים חדשים, התומכים באתר הנמצא בעומק רב ושאינם עומדים בסתירה לראיות המצוף.

המשמעות הייתה התמקדות בגזרת חיפוש מצומצמת במרכז השטח שצוין ב"דו"ח אובדן הדקר" על ידי האלוף שלמה אראל, במרץ 1968, כשטח הסביר לחיפוש. עומק הים בגזרה זו כ-3,000 מטרים.

צוללת המחקר NR1 הגיעה לאזור ועסקה בחיפושים במשך כחודש. היות שיכולת הגילוי שלה הייתה מוגבלת עד עומק ים של 1,000 מטרים היא הופנתה לחיפוש בחופי קפריסין ומצרים, אך ללא תוצאות.

שמועות תוצרת עצמית

שילוב אמצעי הצי האמריקאי לחיפושים בעומק רב ותהליך ההתמקדות שנעשה בחיל הים, לא פורסמו לציבור. חרושת השמועות המשיכה במלוא עוזה. שמועות אלה הגיעו לשיאן בשנות התשעים.

ב-1997 הופיע הספר "דקר וסיפורה של שייטת הצוללות", שנכתב על ידי אל"ם במילואים מייק אלדר, יוצא חיל הים. ב-1998 הופק סרט הטלוויזיה "הדקר נמצאת כאן", על ידי יוצא חיל הים, איש הטלוויזיה מיכה לימור. בכישרונו שכנע לימור את צופי הסרט שיש לחפש בחופי מצרים.[33] לספר ולסרט לא הייתה השפעה על תהליך החיפושים. עם זאת, חיל הים, שכבר עשור קודם לכן החליט שאין הגיון לחפש את השברים בקרבת חוף המצרי, ושב-1997 החליט להתמקד בנתיב הצוללת המקורי, הועמד שוב במצב מביך.

מציאת השברים

בקיץ 1998 הותקן סונאר סורק צד למים עמוקים על ספינה ישראלית, והופעל על ידי יחידה של הצי האמריקני. היחידה סרקה את אזור C וחלק מאזור B (ראה במפה), אך לא היו ממצאים. בסוף 1998 הוציא משרד הביטחון מכרז לחברות מסחריות אמריקאיות לביצוע החיפוש במעמקי הים, ובו זכתה חברת נאוטיקוס בשל הסכמתה לדרוש את התמורה רק לאחר הצלחתה במציאת שרידי ה"דקר".

ב-1999 החלו החיפושים. חברת "נאוטיקוס" התארגנה למבצע עם מומחים וציוד, חלקם גם מחברות אחרות, כולל סונאר סורק צד ורובוט תת-מימי מדגם Remora 6000. שתי ספינות גרר מיוחדות נשכרו בקפריסין: הפליינג אנטרפרייז לגרירת הסונאר, והאיאס המצוידת גם במערכת ממוחשבת מיקום דינמי המאפשרת את שמירת מיקומו של כלי שיט גם ללא עגינה בקרקעית, לצורך עבודה עם רובוט הצילום.

התארגנות נעשתה בנמל לימסול, ובתחילת חודש מאי יצאו הספינות לים. לאחר כמה ימים של טיפול בתקלות חשמליות בסונאר, כוונו הספינות על ידי חיל הים לגזרה C הקטנה. לאחר מכן עברו לגזרה B. רוחב התמונה המתקבלת מהמכשיר היה 1,500 מטרים. במהלך הסריקה היה על הסונאר להמצא בגובה 60 מטר מעל הקרקעית. מכיוון שעומק הים במקום הוא כ-3,000 מטרים, היה צורך לפרוש את כבל הגרירה באורך כפול. גרירת הסונאר סורק הצד נעשתה לאיטה, במהירות שבין 1.5 ל-3 קשר. נדרשה זהירות רבה שכן נגיעת הסונר בקרקעית משמעותה אובדן המכשיר. המטרות שהתגלו קיבלו מספר זיהוי והערכה ראשונית, והנתונים שנאגרו במחשב עברו ניתוח נוסף. גזרת החיפוש חולקה ל-16 רצועות כאשר במהלך החיפוש האיטי התגלו נותחו ותויגו 320 מטרות של הסונאר. מתוכן היו 19 מטרות שעליהן הורד רובוט הצילום לזיהוי.

ברצועה האחרונה של החיפוש, חש רס"ן יחיאל געש, קצין חיל הים המלווה, מחויבות לגבי אחד ההדים שהסתמנו על הצג. ספינת החיפושים איתרה אותו בנתיב החוזר וההדים אושרו כשברי אונייה, "אפשרות לצוללת". הרובוט התת-מימי הורד מעל העצם וגילה חלק מגשר צוללת עם שרוול הוצאת הלוחמים מאלומיניום. אחריו התגלה גוף הצוללת עם כיפת הסונאר האופיינית לצוללות T. באתר הנמצא במחצית הדרך בין כרתים לבין חיפה אותרו שברי ה"דקר" ב-28 במאי 1999 כשהם מונחים על קרקעית הים בעומק של 2,950 מטר.

השברים נמצאו כ-145 מיילים ימיים מזרחית מהאתר האחרון שדווח. קרוב מאוד לאתר המשוער בו אוכן השידור המקוטע מהמצוף בעת החיפושים. המקום הוא במרכז "השטח הסביר לחיפושים", כפי שהוגדר ב"מסמך אראל" ממרץ 1968. בנתיב הדרומי ביותר במרכז הגזרה הממוקדת לחיפושים שנקבעה בסיעור המוחות ב-1997. חיל הים דרש מכל העוסקים בחיפושים, להימנע ממסירת האתר המדויק בו נמצאו השברים, ונמנע מכך בעצמו.

למחרת זוהו השברים בוודאות באמצעות רובוט צילום תת-מימי, כשייכים ל"דקר". משימת הזיהוי הוטלה, על ידי מפקד חיל הים, על יו"ר וועדת איתור ה"דקר" תא"ל (מיל) גדעון רז, שצירף אליו את מפקדי שייטת הצוללות בעבר, אל"מים (מיל) דורון עמיר ומיכאל קיסרי. יצאו בספינת טילים אל אתר הגילוי. קבוצת המפקדים ראתה את צילומי הרובוט ורז דיווח את השיוך הוודאי של השברים ל"דקר" למפקד חיל הים אלכס טל. מפקד החייל מצידו קיבל את המסקנה והורה על העברת המידע למשפחות צוות ה"דקר".

כלקח מן החוויה הקשה שעברו המשפחות ב-1968, הופעל נוהל שנקבע במספן כוח האדם: לקראת כל חיפוש מונו מספר קצינים וקצינות שהיו בכוננות מיידית להגעה למפקדה. לכל קצין היה דף קשר לקבוצת משפחות. משהוזנקו הקצינים היה עליהם להתייצב במפקדה ולהקריא את הנוסח האחיד שקיבלו לבני המשפחות שברשימתם. תהליך זה בוצע במלואו ביום שישי, י"ג בסיוון תשנ"ט, 28 במאי 1999.

גלריה

חקירת השברים

התארגנות

סימני קריסה ושבר בגף הלחץ

מיד עם מציאת הצוללת הוחל בחיל הים בניסיון לנתח את המידע המוקלט והמצולם, אשר התקבל מתהליך זיהוי ה"דקר". לצורך ניתוח הממצאים כונס פורום משותף של מהנדסים וותיקי שייטת הצוללות, אשר ניסו לזהות פרטים חיוניים בצילומי הווידאו התת-ימיים. אולם, כמות ואיכות הצילומים אשר נעשו למטרה של זיהוי הצוללת בלבד לא אפשרה מתן תשובות חד משמעיות לגבי שתי שאלות עיקריות שנותרו תלויות בחלל האוויר: מה הייתה סיבת הכשל שהביאה לאובדן הצוללת, והאם נותרו שרידים מצוות הצוללת באתר הטביעה.

מתיעוד הווידאו ושרטוט סכימתי שהכינה חברת "נאוטיקוס" ניתן היה להבחין כי גוף הצוללת נותר שלם ברובו, למעט ירכתי הצוללת, אשר ניתקו ממקומם ונחו בצמוד למרכז הצוללת, וסנפיר הצוללת, אשר נשבר ונטה על צידו. הרושם הראשוני היה כי גוף הצוללת נותר שלם, אולם עיון מעמיק בתיעוד העלה כי נזק רב נגרם לשלושת מדוריה המרכזיים של הצוללת, ובמספר מקומות נפרץ גוף הלחץ, וניתן היה להבחין בחלקי הצוללת הפנימיים. גשר הצוללת וחלקי סיפון זוהו, כשהם פזורים על קרקעית הים, לאורך מאות מטרים בנתיב שקיעתה של הדקר.

לצורך המחשה וניתוח של נזקי הצוללת, בוצעה על ידי מהנדסי חיל הים הדמיה ממוחשבת של חלקי גוף הצוללת באתר הטביעה, עליהם סומנו הנזקים המזוהים. בנוסף בוצעו מספר מחקרים לצורך בחינת ההתכנות של מספר תרחישי כשל. באמצעות דגם הנדסי נבחנה התנהגותו ההידרודינמית של גוף הצוללת הניזוק בעת שקיעתו ופגיעתו בקרקע. על סמך התיעוד והניסויים ניתן היה להעריך את הגורמים לנזק הנראה, אולם בהיעדר תיעוד מפורט למצב ההפעלה האחרון של מערכות הצוללת, לא ניתן היה לזהות את מצב ההפעלה ונקודת הכשל המדויקת שהובילה לאובדן הצוללת.

גם שאלת הימצאותם של שרידי גופות הצוות נבחנה בקפידה, ולצורך כך פנו נציגי חיל הים לבכירי המומחים בתחום הפתולוגיה בארץ בעולם. לאחר שהתברר כי איכות התיעוד התת-ימי איננה מאפשרת תשובה חד משמעיות בנושא שרידי הצוות, ודעות המומחים חלוקות בנוגע לתנאי הסביבה באזור הטביעה, כמו גם השפעתם על השתמרות השרידים, הוחלט על ביצוע מחקר באתר הטביעה.

לאור הצלחתה באיתור נבחרה חברת "נאוטיקוס" לביצוע המחקר. במהלך סדרה של סקרים נותחו הממצאים הקיימים, נבנתה תוכנית לביצוע המחקר התת-ימי וגובשו האמצעים והנהלים הנדרשים. לצורך ביצוע המשימה שכרה החברה מומחים חיצוניים ובשיתוף עם אנשי חיל הים וותיקי שייטת הצוללות בוצע סיעור מוחות לבחינת מגוון תסריטי הכשל האפשריים. לכל אחד מתסריטים אלו נרשמו ההוכחות הנדרשות כגון מצב מערכות, פקדים, או שסתומים אשר ייתכן וניתן יהיה לזהות באתר. לצורך זיהוי עדויות אלו, ובפרט לצורך איתור שרידי הצוות, אם השתמרו, נדרש מהחברה שיפור משמעותי באיכות הצילום. לאחר שדרוג מערכת התאורה ברובוט הצילום ומעבר לתיעוד בפורמט דיגיטלי, סיפקה החברה צילומי ניסיון משביעי רצון ואושרה היציאה למחקר באתר.

החקירה בים

מחוון ג'ירו שניתק מגשר הצוללת

באוקטובר 2000 בוצע מחקר באתר טביעת הצוללת שמטרתו הוגדרה על ידי פיקוד חיל הים: ניסיון לאיתור שרידי הצוות, שליית חלקים מהצוללת וביניהם גשר הצוללת, לצורך הנצחה, ביצוע מחקר של תנאי הסביבה באתר, לתמיכה בתוצאות אם לא יאותרו שרידים מהצוות וניסיון לאתר את הסיבה לאובדן הצוללת. המחקר נוהל על ידי חברת "נאוטיקוס", שהעסיקה לצורך המחקר מספר מומחים חיצוניים: המהנדס וחוקר התאונות הימיות רובין ויליאמס מאנגליה, הד"ר מרסלה סורג, אנתרופולוגית ומתמחה בטפונומיה (השתמרות שרידים) ימית מאוניברסיטת מיין, אל"ם ג'ונתן פאוויס, מפקד צוללות בצי הבריטי, ודר' אלכסי איבנוב, אחראי על דגימות קרקע ומים מאוניברסיטת טקסס. הפעילות התת-מימית ועל סיפון הספינה תועדה במלואה על ידי צלם סרטי התעודה דייוויד בראון. הפעלת רובוט הצילום בוצעה על ידי חברת "פיניקס" מסיפון האונייה הקפריסאית EAS EDT.

אל המחקר התלווה צוות ישראלי: אל"ם (מיל) דורון עמיר אשר שירת בצוללות ה-T כקצין טכני והמשיך בשרות כמפקד צוללת מדגם "גל" וכמפקד שייטת הצוללות, רס"ן (מיל.) ד"ר ברק חירות, כימאי ימי מהמכון לחקר הימים והאגמים ומפקד ספינות בט"ש בחיל הים[35] ורס"ן איל ישראלי, קצין טכני, מהנדס ומרכז המחקר מטעם חיל הים.

לאחר התמקמות הספינה באתר הטביעה וביצוע תיעוד ראשוני במשך כיומיים, התקבלה התראה מטאורולוגית על הרעת תנאי מזג האוויר. הוחלט להקדים ולשלות את גשר הצוללת ולהשיט אותו לחיפה. לאחר פעילות מרתונית של כעשרים וארבע שעות נקשר הגשר לכבל, הורם באיטיות אל פני המים והועמס על סיפון הספינה. מספר פריטים נשלו מהים יחד עם שבר הגשר. היו אלה: שני מחווני ג'יירו, ארגז ובו ציוד סיפון וכלי עבודה שהשתמרו היטב ומצפן מגנטי שהיה מותקן בגשר וקרס לחלוטין בעת טביעת הצוללת.

איסוף וניתוח הממצאים

לאחר חזרת הצוות לאתר הטביעה בוצע תיעוד מקיף בצילום סטילס ווידאו של שרידי הצוללת וסביבתם. בסריקות מקיפות שבוצעו לא אותרו כל שרידים מהצוות, לצורך תיקוף ממצא זה נלקחו מהאתר דגימות קרקע ומים ונאספו נתונים מרגשים שפוזרו במספר נקודות באתר ודגמו את תנאי הסביבה: טמפרטורה, מוליכות חשמלית, מליחות, צפיפות וזרמים. בוצע איתור ומיפוי מפורט של כל חלקי הצוללת ומיקומם ונבדק מצבן האחרון של מערכות הצוללת. בנוסף נשלו פריטים נוספים מסביבת הצוללת שכללו את בית מצוף ההחלצות, חלקי חילוף ומכלולים אשר ניתקו מגוף הצוללת.

ממצא מיוחד ויוצא דופן בחשיבותו ובנסיבות השתמרותו הוא חליפת מדי א' ועליה דרגות רב"ט, שנמצאה קבורה למחצה בקרקע כשהיא מקופלת על קולב מתכת ועטופה במעיל סערה ובשקית פלסטית שהגנו ואיפשרו תנאים להשתמרות חלקית של הלבוש. על פי המספר המוטבע על סמל הצוללן, זוהו מדים אלו כשייכים לרב"ט יוסף אלמוג (סוויסה), מכונאי מצוות הדקר. לאחר תהליך שימור ממושך הועברו המדים לידי בני משפחתו, ואלה העבירו אותם לתצוגה לקהל במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה.

מסקנות המחקר

הסיבה לאי השתמרותם של שרידי הצוות נובעת מפריצת גוף הצוללת ושבירתו שחשפה את השרידים לפעילות ביולוגית, לה נמצאו עדויות בדמות מספר סוגי דגים וסרטנים אשר תועדו באתר, ולפעילות כימית עקב תנאי הסביבה הכוללים מצב של חוסר רוויה בסידן אשר בשילוב עם טמפרטורה גבוהה יחסית אינם מאפשרים השתמרות עצם לאורך זמן.

על פי הערכה הנזק שאותר בגוף הצוללת מקורו בקריסה הידרוסטטית בשלושת מדוריה המרכזיים והעיקריים עקב חריגה מעבר לעומק הצלילה המרבי. כתוצאה מקריסת הגוף התנתקו גשר הצוללת וחלקי סיפון אשר שקעו לאורך נתיב שקיעת הצוללת. בשלב זה השתחרר ממקומו גם בית מצוף ההצלה האחורי ושקע כשמצוף הסימון האחורי מתנתק וצף על פני המים.

על פי ניתוח הממצאים באתר, גוף הצוללת הפגוע מהקריסה שקע ופגע בקרקע בחרטום. מעוצמת הפגיעה ניתקו הירכתיים, וסנפיר הצוללת התכופף כלפי צידה הימני עם כל התרנים פרט לפריסקופ ההתקפה, הפריסקופ הקדמי והדק מביניהם, אשר נשאר על עומדו במצב תחתון ורק קצהו התכופף. ההגה הקדמי נמצא בזווית קלה לעליה ואילו ההגה האחורי נמצא בזווית חדה לצלילה, מעבר למגבלת התנועה האפשרית, ככל הנראה עקב פגיעתו בקרקע ובגוף הצוללת.

בחינה של מערכות נוספות, והסתמכות על מצב שסתומים ומערכות בגשר, הצביעה על כך ש"דקר" הייתה במצב הפלגה בצלילה. מדפי יניקת שינור ופליטת הדיזלים אותרו כשהם סגורים ומאובטחים, אולם שלושה מדפים השייכים למערכת אוורור מצברים נמצאו במצב פתוח ומעידים כי הצוללת הפליגה בעומק פריסקופי, תוך כדי שינור או זמן קצר ביותר לאחר הפסקתו. גוף הצוללת נבחן בקפידה ולא נמצאו בו כל סימנים לפגיעה ממקור חיצוני.

דו"ח נאוטיקוס

השלט "לא נשכחתם" שהוצב על חרטום הדקר

בדו"ח הסופי אותו סיפקה החברה במהלך 2001 נכתב כי ”לא ניתן לקבוע שום מסקנה מוצקה ביחס לסיבת הטביעה ורצף האירועים שקדם לה”. לגבי אנשי הצוות נכתב כי ”קרוב לוודאי שכל הגופות אבדו לבלי שוב כבר בעת התאונה או מיד אחריה...”

אל הדו"ח הסופי צורפה חוות הדעת של רובין ויליאמס, מהנדס וחוקר תאונות ימיות בריטי שהיה חלק מצוות המחקר. הערכתו לסיבת הטביעה הסבירה ביותר היא חריגה של הצוללת בעומק וקריסה הידרוסטטית של גוף הלחץ עקב תקלה פנימית, ככל הנראה עקב תרחיש של חדירת מים מסיבית לאזור החרטום. אין בדו"ח הסבר מה המקור לחדירת המים ומאחר ואזור זה שלם וללא אפשרות לגישה לצורך מחקר והשאלה מה גרם לחדירה זאת נשארה ללא תשובה. מעבר לכך, לא נמצאו לו כל ראיות באתר הטביעה. דורון עמיר ואיל ישראלי, שהיו הצד הישראלי בצוות הבדיקה, וכמוהם גם בני סמכא אחרים לנושא הדקר, כמו הדר קמחי וגדעון רז, לא קיבלו את תרחיש חדירת המים המסיבית בחרטום כסביר.

הראיה עליה הסתמך ויליאמס היא שלמותו של מדור החרטום, המדור הקדמי של הצוללת, אבל גם מדור הירכתיים הדומה במבנהו ומימדיו למדור החרטום נותר שלם. הסבר אחר לשלמות החרטום, אותו העלה איל ישראלי, הוא כי יש לקבל לפי עקרון התער של אוקהם: המדורים בקצוות הצוללת, החרטום והירכתיים, קטנים יחסית ולפיכך חזקים ועמידים יותר מהמדורים המרכזיים. חדירת המים למדורים המרכזיים בעקבות קריסת גוף הצוללת במרכזו מוטטה את המחיצות הפנימיות המפרידות בין המדורים, שנבנו במכוון כשהן חלשות משמעותית מגוף הלחץ, גל המים התקדם מכיוון המרכז לקצוות הצוללת כך שמדורי החרטום והירכתיים הוצפו וקריסתם נמנעה. קריסה זהה במאפייניה לזו שנמצאה בדקר תועדה בניסויים מבוקרים שביצע הצי הבריטי בצוללות מדגם זה ומדגמים דומים לאחר יציאתן משירות וגם שם נותרו המדורים בקצוות הצוללת שלמים יחסית.[י"ז]

עמדת הצוות הישראלי היתה כי מסקנות הדו"ח על אובדן הצוללת עקב תקלה שהובילה לאובדן שליטה בצוללת וחריגה בעומק הצלילה מקובלות ונתמכות הייטב בממצאים ובניתוחים אולם האפשרות של הצפה בחרטום עקב כשל בגוף הלחץ כאשר הצוללת בעומק פריסקופי אינה סבירה, תקלה משמעותית בפתיחת דלתות של צינורות הטורפדו אפשרית בעת תרגול או בעת הפעלה אולם תרחיש זה איננו סביר מאחר ובעת האובדן ה"דקר" הייתה במהלך הפלגה ממושכת, בשעת לילה ולא חמושה, על כן יש להניח כי מקורה של התקלה הפנימית הוא בתקלה טכנית שהובילה לאובדן שליטה במערכות ההיגוי או ההנעה.

סיכום חיל הים

גיליון זיכרון הכולל שרטוט של מבנה הצוללת, תיעוד ברצף צילומים של אתר הטביעה והדמיות תלת ממדיות אשר נמסר למשפחות ב-2001 על ידי חיל הים

סיכום ממצאי המחקר ועמדת חיל הים חיל הים נמסרו בתחילת 2001 למשפחות אנשי הצוות בכנס מיוחד שנערך בבית החייל בחיפה בהשתתפות מפקד חיל הים, ראש מספן כח אדם ונציגי חיל הים אשר נטלו חלק באיתור ובמחקר.

עיקריו של הסיכום היו:

  • ניתן להניח כי עד לרגע הכשל הצוללת הפליגה על הנתיב המתוכנן.
  • הצוללת הפליגה בעומק פריסקופי תוך שינור או בהכנות לשינור.
  • עקב אירוע פתאומי חרגה הצוללת מעבר לעומק הצלילה, חריגה שהביאה לקריסת שלושה ממדוריה המרכזיים וניתוק חלקי גוף וסיפון.
  • הצוללת שקעה בעומק המים ופגעה בחרטומה בקרקע תוך שבירת חלקה האחורי ופיזור מכלולים על קרקע הים.
  • לאור מצבה העכשווי של הצוללת לא ניתן לאתר מסקנה מוצקה לגורם הכשל שהביא לטביעתה (הערכת הדו”ח - הצפה בחרטום)[י"ח]
  • בשל נזקי הגוף הכבדים צפוי הכלי להתפרק בעת ניסיון לשלייתו.

בסיכומו של הכנס פנה מפקד חיל הים האלוף ידידיה יערי, באופן אישי לבני המשפחות וביקש הסכמתם לסיום המחקר ולהפניית המאמצים מאותה נקודה והלאה לטובת הנצחת הצוללת וצוותה. בקשתו התקבלה בהסכמה רחבה.

בהמשך לכנס הועברו למשפחות קלטת וידאו שהופקה על ידי חברת נאוטיקוס ומציגה את עיקרי המחקר וגיליון זיכרון שהוכן בחיל הים וכולל שרטוט של מבנה הצוללת, תיעוד רצף של שרידי הצוללת באתר הטביעה והדמיות תלת ממדיות, הממחישות את מיקום השברים, ממספר זוויות מבט.

בציי העולם ישנה מסורת של המשכיות בשם האונייה. בכל דור אונייה חדשה מתכבדת לשאת שם ותיק. הנוהל מתקיים גם אם על קודמותיה עברו אירועים קשים. במשמרתו של עמי אילון ושוב לאחר מציאת השברים הועלתה הצעה לקרוא בשם דקר לאחת הצוללות שבבנייה. בסופו של דבר התחשב מפקד חיל הים אלי מרום, בהמלצת הצוללנים והמשפחות והחליט שלא יעשה שימוש חוזר בשם אח"י דקר על כן צ-77 היא לבדה תישא את השם הזה.

בשנת 2016 החליט מפקד חיל הים רם רוטברג על קריאת הצוללת הששית מסדרת דולפין בשם "דקר".[36] הוגש ערעור למפקד חיל הים אלי שרביט[37] שלאחר תקופת בדיקה החליט כי צ-77 היא לבדה תישא את השם 'דקר' והצוללת החדישה תיקרא בשם "אח"י דרקון".[38]

ניתוח נסיבות הטביעה

הלקחים הטכניים והמבצעיים מטביעת ה"דקר" הופקו ואומצו ברובם כבר בשלבים מוקדמים טרם מציאת שרידי הצוללת, המחקר באתר ודו"ח הסיכום של "נאוטיקוס" איפשרו לחיל הים לסיים את החיפושים והמחקר ולהצביע על כשל טכני פנימי במערכות הצוללת כגורם שהוביל לאובדן הצוללת. בכך המשיך חיל הים במדיניות שנקט שלא לקבוע עמדה נחרצת מבלי שתימצא ראייה חותכת.

גם לאחר מציאת שברי הצוללת וחקירתם יש הרואים את תעלומת ה"דקר" כבלתי פתורה והנושא עולה מעת לעת לסדר היום. דוגמה לכך היא מאמרו של נורמן בן בג'רוזלם פוסט בשנת 2009,[39] המעלה תאוריות על בעיות בשיפוץ כסיבה לטביעה, אף על פי שהנושא נבדק ונשלל במהלך המחקר.

להלן ניתוח הסבירות לתרחישים השונים שהובילו לאובדן הצוללת, הניתוח מתבסס על ממצאי המחקר, הערכות החוקרים שהשתתפו בו וחוות דעת של ימאים בעלי ניסיון וצוללנים ותיקים מחיל הים:

  1. פגיעה מכוונת בצוללת - התרחיש נבחן ונשלל. לא נמצאו כל ראיות לפגיעה עוינת כזו וממצאי המחקר אינם תומכים בפגיעה, חיצונית או פנימית.
  2. טביעה עקב בעיה מבנית - תרחיש נוסף שנבחן ונשלל. ממצאי המחקר מצביעים על כך כי האירוע החל כשהצוללת הייתה בצלילה בעומק פריסקופי, עומק רדוד יחסית בו לא מופעל עומס רב על חוזק המבנה. לאור העובדה כי הצוללת נבחנה בקפדנות ועברה צלילות עומק ואימונים אינטנסיביים במהלך מסירתה לידי חיל הים, הטיעונים על החלשות מבנה הגוף בעקבות הוספת מכלי הצד או החשש מעייפות החומר של גוף הצוללת הוותיקה נשללו.
  3. התנגשות ימית - לא נמצאה ראיה תומכת לתרחיש זה אך מאידך לא ניתן לשלול אותו לחלוטין, הנזקים שאותרו במהלך המחקר שונים מהותית מהמוכר ממקרי התנגשות של צוללות אחרות, בבדיקה מקרוב של שברי הגוף והסנפיר לא נמצא סימן לפגיעה חיצונית, את הנזקים לסנפיר וניתוק הגשר ניתן לייחס לקריסת גוף הלחץ ולקריסת תא הצוללים שנמצא מתחתיו בקדמת הסנפיר. גם את התפרקות מסגרת הסיפון (Casing) והנזקים שנמצאו על המצוף ובעבר נעשה ניסיון לייחס להתנגשות ניתן בעקבות ממצאי המחקר להסביר בנזק שנגרם כתוצאה מקריסת גוף הצוללת, נושא שהוצג והוסבר בפירוט בחוות הדעת של רובין וויליאמס.
  4. חדירת מים מסיבית - תרחיש המופיע בדו"ח הסיכום של "נאוטיקוס".[י"ט] אולם לא לא נמצאה לו ראיה תומכת ולא זוהה גורם סביר לתרחיש זה שתחילתו בעומק פריסקופי וממנו יכולה הייתה הצוללת להיחלץ. האפשרות אינה מקובלת כסבירה על ידי אף אחד מהצוללנים הוותיקים שהפעילו צוללות מדגם זה והשתתפו בחקירת המקרה.
  5. תקלה טכנית באחת ממערכות הצוללת - תרחיש המקובל על רוב המעורבים במחקר כבעל הסבירות הגבוהה ביותר ונתמך במצב המערכות והמכלולים שנחקרו באתר, אולם עקב קשיי הגישה לפנים הצוללת והנזק הרב שנגרם לגוף ולמערכות לא ניתן לאתר ראיות חד משמעיות למקור התקלה.

ההסבר המקובל על המעורבים במחקר לסיבת הטביעה של אח"י דקר הוא תקלה טכנית שהביאה לאובדן השליטה בצוללת[כ] וכתוצאה מכך חריגה בעומק הצלילה וקריסה של גוף הלחץ עקב לחץ המים.

מניתוח הממצאים והנסיבות אחת ההשערות המקובלות היא כי אובדן הצוללת נגרם בסבירות גבוהה בתרחיש הבא:
תנאי האזור: לילה חשוך, גלים בגובה 2.5 עד 4 מטרים. ה"דקר" הפליגה על נתיבה, בעומק פריסקופי, במהירות גבוהה, בשינור ובשילוב ישיר של מנועי הדיזל להנעה. מכ"ם הצוללת לא הופעל, הראייה בפריסקופ מוגבלת לטווח קרוב ורעש מנועי הדיזל הפריע לקליטת הסונאר. בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר, כאשר מרבית אנשי הצוות בשנתם, גילתה הצוללת כלי שיט בטווח קרוב. התגובה הנדרשת הייתה ירידה מיידית לעומק ביטחון. הפעולה דרשה מעבר משינור ותנועה במנועי הדיזל לצלילה מלאה במנועים החשמליים והשינוי נדרש להתבצע במהירות תוך כדי ירידה. נראה שההתנגשות עם האנייה הקרבה נמנעה, אולם עקב תקלה טכנית שגרמה לאובדן השליטה במערכות ההיגוי או ההנעה הצוות לא הצליח לאזן את הצוללת ולייצבה בעומק הביטחון ותוך זמן קצר מאוד חרגה ה"דקר" ועברה את עומק הקריסה (כ־200 מטר), גוף הלחץ כשל והצוללת אבדה.

אתרי זיכרון

ערך מורחב – אנדרטת הצוללת אח"י דקר
האנדרטה לזכר הצוללת דקר בגן הנעדרים בהר הרצל בירושלים.

אתר הזיכרון הראשי הוא אנדרטת הצוללת אח"י דקר נמצאת בגן הנעדרים בהר הרצל. ליד אנדרטה זו נערכים טקסי הזיכרון השנתיים. לאחר מציאת שברי הצוללת הוצבו באנדרטה חלקי צוללת שנשלו מהים: בית מצוף ההצלה ואחד מעוקבי הג'יירו מגשר הצוללת.

  • גשר הפיקוד של הדקר אשר נמשה מהים מוצג במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה, והוא בולט לעין העוברים בכביש הכניסה לעיר מכיוון דרום.
  • בתוך המוזיאון מוצגים מצוף הצוללת, חליפת המדים שנמשתה מאתר הטביעה ושרידים נוספים.
  • ברחוב גליקסון בנתניה קיים ביה"כ מרכזי לשבי לוב ארצה, ביה"כ נקרא "בית כנסת קדושי אח"י דקר".
  • בחיפה נבנה ב 2003 מעלה להולכי רגל המוביל מפתח מוזיאון ההעפלה וחיל הים בשדרות ההגנה, לגשר בתחילת דרך אלנבי. בהמלצת המוזיאון החליטה ועדת השמות של עיריית חיפה לקרוא בשם "מדרגות מעלה דקר". חדי עין ספרו במעלה 69 מדרגות ככמות הנספים. המוזר הוא שהמתכננים, משרד אדריכלי נוף, לא קשר את המעלה לאח"י דקר, לא היה מודע למספר הנספים בה. התכנון נעשה לפי התקינה ולא יוחסה חשיבות למספר המדרגות.[כ"א]
  • בבית הקברות הצבאי בחיפה מוצבת מצבת אבן המוקדשת לזכר 69 הנספים בצוללת דקר.
  • ארגון הצוללנים בדימוס מבריטניה, ביזמת איש צוות אה"מ "טוטם" לשעבר, הציב שלט המודיע על מציאת הדקר על לוח הזיכרון בבית הקברות של העדה הקתולית בעיר פאפוס בקפריסין.
  • ב-2009 הוצב דגם מתכת של הצוללת באורך 2.7 מטרים, בליבה של גינה ציבורית בגבעת שמואל. האתר הוקם לזכרו של תושב היישוב אלי קדוש שהיה בין חללי הצוללת.
  • על חרטום שבר הצוללת בעומק הים הציבו משתתפי צוות המחקר עם סיומו באוקטובר 2000 לוחית עליה נחרטו באנגלית המילים "אנשי צוות אח"י דקר - ייזכרו לעד".
  • ביישובים אילת, רעננה, ירושלים, תל אביב, נתניה, הרצליה וקדימה-צורן קיימים רחובות הנקראים ע"ש "אח"י דקר". בנתניה קיים גם בית כנסת בשכונת נאות הרצל על שם "אח"י דקר".
  • רחוב "מאיר ספרן" בעיר לוד ע"ש אחד החללים מהצוללת.
  • בעיר חיפה קיים רחוב בשם "הצוללת דקר".
  • בקריית מוצקין הוקמה כיכר מרכזית ובה הנצחה של זכר חללי ה"דקר" באמצעות מזרקה, היוצרת בפעולתה מראה המזכיר מבנה צוללת.
  • בקריית ים הוצבה אנדרטה ל"דקר", צוותה ומפקדה.[40]
  • בפתח תקווה הוקם גן לזכר חללי הצוללת, הנקרא "גן אח"י דקר".
  • הגשר של מחלף ראשון לציון נקרא על ידי עיריית ראשון לציון "גשר דקר", לזכר צוות הצוללת.
  • מסעדת דקר בבית שמש בכיכר המרכזית של העיר הוותיקה, בנויה בצורת צוללת ובתוכה תעוד על טביעת הצוללת ובמיוחד על השף של הצוללת אברהם עטרי.
  • בפארק התעשייה המזרחי של קיסריה, הוקמה ככר הנקראת "ככר לוחמי הצוללת דקר".

פעילויות זיכרון

שירי זיכרון

בצוות הדקר היו בעלי כישרון שחיברו שירים ושרו בליווי גיטרה. טביעת הדקר נגעה ללב רבים בציבור, ובאה לידי ביטוי בפיוטים שהתפרסמו באזכרות או בחוברות זיכרון. בהם רשימה של שירי זיכרון.[45]

  • "שיר הצוללת", מאת קצין המכונה סרן רן שמעון.[46] בסרט הטלוויזיה שערך מיכה לימור מושמע השיר על ידי הצוות עצמו.
  • עדה רפאלי אלמנתו של חלל הדקר רפאל רפאלי כתבה את מילות השיר "באח"י דקר" לפי מילים שנכתבו על ידי רס"ר הצוללת נסים כהן. המילים הושרו בלחן של ירושלים של זהב של נעמי שמר Default Normal Template, www.submarines.dotan.net.
  • עדה רפאלי כתבה גם את מילות השיר "כל המילים השמחות" שהושר לפי הלחן "מלכות החרמון" מאת יובב כץ ואפי נצר.[47]
  • חיים חפר כתב את המקאמה, "הים האכזר", "מערכות ים", 89, מרץ 1968, עמ' 24.
  • יחזקאל מאור (פולרביץ), אביו של רופא הדקר ד"ר שב"י מאור כתב "שיר הצוללנים לצוללת".[48]
  • בת שבע מאור פרסמה שיר האמנם? ב'מערכות ים' 89, מרץ 1968, עמ' 57.
  • יחיאל אמיתי, כתב את השיר "ששים ותשעה...".[49]
  • ישראל שניר כתב שיר שקרא לו בפשטות "אח"י דקר".[50]

גלריה

מצבות זיכרון נוספות:

חשיפת חומרים ישנים

במרץ 2013, 45 שנים לאחר היעלמות הצוללת, התפרסמו ממצאים חדשים ודוחות מהצמרת הביטחונית באותה תקופה. המסמכים אשר היו כבר בפני ועדות החקירה נחשפו לראשונה בפומבי ויצרו מיצג שוא כאילו התעלומה חוזרת על עצמה. מהפרסום עולה כי ביום רביעי, 24 בינואר, בשעה 6:10 בבוקר, התקבל מהצוללת הדיווח היומי האחרון. באותו יום התקבלו עוד שני מברקים. למחרת, ב-25 בינואר, שתי דקות אחרי חצות, התקבל מברק ביקורת במפקדת חיל הים שהיה המברק המוסכם האחרון.

במסגרת הדיונים מפורטת משימת החיפושים של חיל האוויר הישראלי וחיל הים בסיוע צבאות זרים. המסמכים חושפים כי הכוחות איתרו כתם שמן גדול סמוך לחופי יוון. הצבא היווני הוזעק למקום וקבע שבנתיב זה שט כלי שיט יווני וככל הנראה כתם שמן זה דלף ממנו כתוצאה מתקלה טכנית. חיל האוויר ביצע 57 גיחות אוויר אך לא הצליח לגלות אף רמז להיעלמות הצוללת.

בנוסף לכך נשאל נציג חיל הים, אל"ם אברהם בוצר, שהעיד בפני חברי הכנסת על האפשרות של חבלה בצוללת. בוצר הדגיש כי כל הציוד והאספקה הוכנסו לצוללת לא באריזתם המקורית כדי למנוע אפשרות של הטמנת אמצעי חבלה בצוללת. ”דבר זה חייב שמירה ובדיקה לגבי העולים והיורדים”, אמר בוצר, ”נכון שלא היינו מסוגלים לבצע ביקורת במהלך כל עבודות השיפוץ אבל נערכה ביקורת כשהצוללת נמסרה לנו. התחתית של הצוללת נבדקה על ידי צוללנים. אני חוזר ומדגיש שחבלה בצוללת היא אפשרות מאוד בלתי סבירה במקרה הזה.”

בנוסף למסמכים ניתן לראות בצילומי וידאו שהפיץ ארכיון המדינה את הרגעים האחרונים של צוות הצוללת דקר לפני ההפלגה מנמל פורטסמות' ולאחר מכן קטעים מהחיפושים מהים ומהאוויר אחר הצוללת.

באוגוסט 2015 שוחררו לבקשתם של בני משפחות החללים על ידי חיל הים כלל המסמכים העוסקים באובדן הצוללת וחקירת נסיבותיו, בכלל זה מסמכים שעד אותה עת היו מסווגים. בטקס שנערך בבסיס אשדוד ב-30 באוגוסט 2015 בראשות מפקד חיל הים האלוף רם רוטברג הועברו לידי נציגי המשפחות עותקי חוברת בשם "אח"י דקר - ההיעלמות החיפושים והגילוי", החוברת מסכמת בפירוט את פרשת הדקר מאובדנה, דרך שלושים ואחת שנות החיפושים, מציאתה וממצאי המחקר באתר שברי הצוללת. אל החוברת צורפו עותקים מסיכומי שתי ועדות חקירה צבאיות מסווגות באותה עת שהתקיימו בסמוך לאובדן הצוללת: "ועדת אראל" שנוהלה בידי מפקד חיל הים האלוף שלמה אראל, ו"ועדת טל" שנוהלה בידי האלוף ישראל טל ואשר לבקשת המשפחות סיווגם הוסר. תוכן סיכומי הוועדות כולל מידע רב על הכנת הצוללת, הפלגתה והחיפושים שנערכו מייד עם העלמה, הדוחות כוללים צילום של מסמכי המקור, אך מאחר שתוכנם נכתב בסמוך לאובדן הצוללת אין בחשיפתם מידע עדכני והם משקפים את מאמצי החיפוש, השערות החוקרים, כיווני החקירה והלך הרוחות בתקופה שלאחר אובדן הצוללת.

רשימת מבצעי החיפושים

גזרת החיפוש מועד תיאור הביצוע משתתפים
מול אלכסנדריה במצרים 25 באוקטובר – 25 בנובמבר 1980 סריקה בסונר צד, מגנטומטר נגררים ומצלמה תת-מימית יחידת האיתור על אנית חיל הים
מול אלכסנדריה במצרים 18 בספטמבר – 1 באוקטובר 1981
מול אלכסנדריה במצרים 8–20 במרץ 1982
ים התיכון 1983 פיזור כרטיסים צפים לבדיקת זרמים הוכיחו כי המצוף היה יכול להגיע גם ממקום טביעה בנתיב המתוכנן ספינת טילים
צפונית למרכז סיני 1985 דייגים מדווחים על עצם מתכתי גדול עליו נתקעו רשתות דייגים
מול אל עריש במצרים 18–30 באוגוסט 1985 סריקה בסונר צד, מגנטומטר נגררים ומצלמה תת-מימית יחידת האיתור על אנית חיל הים
מול חוף מצרים 29 באוגוסט – 7 באוקטובר 1986 חידוש החיפושים מול אלכסנדריה בשיתוף האמריקאים "צ'לנג' אקספרס" ומטוסי סיור נצ"ל אמריקאים
מזרחית לפורט סעיד 1995 חברת אוקיאנה מדווחת על גוף משוער לדקר ויוצאת לחיפוש אך לא מצליחה לזהות אנית חפירה Ostsea של אוקיאנה
מזרח הים האגאי אוקטובר 1992, יוני 1993, אוקטובר 1994, אוגוסט 1995 ואפריל 1996 בוצעו חמש גיחות חיפושים חופי רודוס, קרפטוס, קאסוס ומזרח כרתים. יחידת האיתור בשיתוף צוללים מקומיים ובהכוונת תא"ל מיל הדר קמחי
מזרחית לפורט סעיד קיץ 1996 בדיקת אתר אוקיאנה\הדייגים - אין ממצאים יחידת האיתור
פניה לציים זרים 1996 מפקד חיל הים עמי אילון ממנה את תא"ל מיל גדעון רז - פנייה לציי ארצות הברית, רוסיה, הולנד ובריטניה לסיוע, תגובה חיובית רק מהצי האמריקני. מח"י אלכס טל, אדמירל ג'רמי בורדה
חשיבה מחדש דצמבר 1996 – ינואר 1997 בהמלצת צי ארצות הברית כינוס קבוצה לחשיבה מחדש ומסקנתה אזור החיפוש צ"ל על הנתיב שתוכנן בפקודת ההפלגה. אדמירל קרול, תא"ל גדעון רז
חיפוש באזורי סבירות נמוכה 1997 חיפוש דרומית לקפריסין ומול חופי מצרים צוללת מחקר אמריקאית NR1
סריקת סונר משוכלל 3 ביוני – 18 באוגוסט 1998 חיפוש באזור C עם סונאר אמריקאי משוכלל יחידת האיתור של צי ארצות הברית על אנית חיל הים.
סריקה על נתיב ההפלגה 8–28 במאי 1999 סריקה באזור הסבירות הגבוהה על נתיב ההפלגה בסיומה איתור השברים וזיהוי עם רובוט צילום תת-ימי חברת נאוטיקוס רס"ן יחיאל געש, נציגי חיל הים על ספינות חברת EDT מקפריסין
חקירת אתר הטביעה אוקטובר 2000 תעוד שברי הצוללת באמצעות רובוט צילום תת-ימי, חיפוש שרידי צוות, מחקר תנאי סביבה ושליית חלקי צוללת להנצחה חברת נאוטיקוס, רס"ן איל ישראלי, מומחים ונציגי חיל הים על הספינה EAS,"רמורה 6000" של חברת "פיניקס".
סיכום 2001 קבלת דו"ח מסכם מנאוטיקוס, הצגת הממצאים ודיווח מח"י למשפחות הצוות על תוצאות המחקר חברת "נאוטיקוס" ונציגי חיל הים, מח"י ידידיה יערי, רס"ן איל ישראלי

מקורות וקריאה נוספת

D.K. Brown, Eng.‏, SUBMARINE PRESSURE HULL DESIGN AND DIVING DEPTHS BETWEEN THE WARS‏, JNE volume 30; book 3 paper5, דצמבר 1987
  • שרי זונטג, כריסטופר דרו ואנט לורנס דרו, BLIND MAN'S BLUFF, הצוללות האמריקאיות באיסוף מודיעין, הוצאת HarperPaperbacks, אוקטובר 1999
  • דייוויד ו' ג'ורדן, דממה במצולות, הצוללת דקר - ההיעלמות, החיפוש והאיתור, מטר הוצאה לאור, 2010
  • הרב שלמה גורן, בעוז ותעצומות - אוטוביוגרפיה (בעריכת אבי רט), עמודים 302–312, תל אביב: ידיעות ספרים, 2013
  • חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 7, עמודים 79–85 - סיפורו האישי של רס"ל יחזקאל מזרחי.
  • עדי חשמונאי, זיכרון אחרון מהמצולות, ישראל היום, 2 באוגוסט 2018.
  • חוה גלעדי ברקאי, במצולות הלב, אופיר ביכורים הוצ"ל, ספטמבר 2020.
  • מידד גיסין, חיפושי הדקר במצרים, בספר בא בימים, הוצאת דוקו, 2021, עמ' 127.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אח"י דקר בוויקישיתוף

ביאורים

  1. ^ אחיו של בומי, מיכאל ברקאי ("יומי"), מפקד אח"י לויתן היה לימים מפקד חיל הים.
  2. ^ בספרו "לפניך הים" מציין מפקד חיל הים שלמה אראל, כי דרישה נוספת זו הייתה ביזמתו
  3. ^ להערכת הצוללנים דיוק הניווט של הדקר באמצעים שהיו לה ובצלילה, עומד על 3 מיל ימי לכל צד.
  4. ^ 29 בינואר, בשעה 10:00
  5. ^ ההערכה ששללה את האפשרות של התנגשות, בעוד שעל פניו יש לשקלל אותה בכ-50 אחוזי סבירות, תרמה לתעלומה.
  6. ^ דו"ח אראל מתבסס כנראה על ידע שהגיע מתוך שייטת הצוללות הבריטית, שם יוחס אובדן HMS Affray להתנגשות. בדו"ח גרינפיס מ-1989 מצוינת הסיבה לטביעת HMS Affray כתקלה בתורן השינור שלה.
  7. ^ הדקר שמרה במדויק על הנתיב לאורך כל הדרך. לא נראה שדווקא לקראת נמל הבית, תסטה מהכיוון 10 מעלות הצידה.
  8. ^ סא"ל יקותיאל נץ חלה לא מונה לו מחליף והועדה התנהלה עם שלושה חברים בלבד.
  9. ^ אחד ממצופי הסימון התגלה שנה מאוחר יותר בחוף רצועת עזה.
  10. ^ השמועה הוזמה סופית רק בחקירות שלאחר מציאת הצוללת בשנת 2000. בתצלומי הצוללת הובהר כי תחילת תהליך הטביעה הייתה כשהצוללת הייתה בעומק רדוד וללא לחץ גבוה.
  11. ^ הוא התמנה למפקד החיל בשנה לאחר מכן
  12. ^ בקיץ הים גורף חול מהחוף, ובמהלך הסתיו והחורף הים מערים חול על החוף
  13. ^ בן שושן בעצמו היה צוללן. הוא הפליג באה"מ "טוטם" לפני רכישתה, והיה מיועד לתפקיד סגן המפקד בדקר
  14. ^ קמחי היה מפקד שייטת הצוללות בעת טביעתה של "דקר".
  15. ^ כפי שעשתה אח"י "דולפין" שבוע לאחר "דקר"
  16. ^ ג'רמי בורדה קיפד את חייו במו ידיו. מוסבר כי עשה זאת כתגובה למאמרים שפורסמו על כך שלא היה זכאי לסימני השתתפות בקרב כפי שענד על שתיים מתוך 16 מדליות שענד.
  17. ^ בצילומי ניסויי קריסה שנערכו בבריטניה לצוללות דומות שהוצאו משירות בתום מלחמת העולם השנייה. לפי פרסום מקצועי בכתב העת JNE מדצמבר 1987 הקריסה מוגבלת למרכז הצוללת, כמו בדקר.
  18. ^ האלוף יערי, שידוע בשליטתו המלאה בניסוח עברי, מקפיד לציין ש"הצפה בחרטום", מקורה בדו"ח נאוטיקוס ולא מסקנתו של חיל הים.
  19. ^ בדו"ח הראשוני הציעו נאוטיקוס לחזור ולחפש באתר לצורך בירור הסיבה. תגובת חיל הים התפרשה על ידי נאוטיקוס שבלי הגדרת סיבה לא יקבלו את שכרם. לכן הוגדרה סיבה שאין לה הוכחה.
  20. ^ הרחבה למשפט המצוטט ניתן למצוא [בדיווח מרכז החקירה] באתר משמר המורשת הימית.
  21. ^ המתכנן, חיים קהת, ממשרד מנספלד-קהת בחיפה, הופתע מההקשר והתחייב לתת על כך סיפור בכתב.
  22. ^ סגן גדעון סגל טבע עם צוות הדקר.

הערות שוליים

  1. ^ על פי האתר U-boat.net
  2. ^ צוללות ה-T, באתר עמותת דולפין
  3. ^ על ערן שורר ראו כאן.
  4. ^ התמונה באדיבות מוזיאון ההעפלה וחיל הים
  5. ^ קורות החיים של יחזקאל מזרחי, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
  6. ^ מעיון בתרשים החיפושים, נראה שהמקום המשוער שממנו הגיע השידור היה אכן קרוב מאוד למקום בו נמצאו לבסוף שברי הצוללת ב-1999.
  7. ^ סא"ל מ. גדרון - קצין קשר ראשי, דבר, 21 באוגוסט 1966
  8. ^ אלוף ישראל טל אל"ם משה גדרון וסא"ל אלכס שור, דו"ח ועדת חקירה בקשר להיעדרה של הצוללת אח"י דקר על צוותה, מפקדת גייסות שריון, מרץ 1968. סעיפים 49–55.
  9. ^ שלמה אראל, לפניך הים, מערכות משרד הביטחון הוצאה לאור, 1998 ע' 298–305.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 הרב שלמה גורן: התרת העגונות של צוות הצוללת "דקר". "משיב מלחמה", חלק ג', עמ' צ"ט - רי"ג. הוצאת "האידרא רבה", ירושלים תשמ"ו.
  11. ^ על פי אתר "יזכור", משרד הביטחון.
  12. ^ מקור הרשימה: מוזיאון ההעפלה וחיל הים
  13. ^ מרים גורן, עגונות דקר, דבר, 18 באפריל 1969, המשך
  14. ^ נשות צוות דקר הותרו מכבלי עיגון, דבר, 17 ביוני 1969
  15. ^ צוללות ה-T, באתר שייטת הצוללות.
  16. ^ פירוט רב מאוד לכל סוגי השמועות מופיע בספרו של מייק אלדר, "דקר וסיפורה של שייטת הצוללות"
  17. ^ ראו למשל: معلومات جديدة قد تفك لغز الغواصة الإسرائيلية «داكار» التي غرقت أمام ساحل الإسكندرية عام 1968, "ידיעות חדשות על הימצאותה של הצוללת דקר מול חופי אלכסנדריה", שיחזור עדות שניתנה ב-1970 באתר א-שארק אל אווסאט, ב-2 ביולי 2005.
  18. ^ סיפורים אלה והשערות נוספות שמקורם באנגליה, במאמר של נורמן בן, בעיתון ג'רוסלם פוסט, ברשימת הקישורים.
  19. ^ דוד רטנר, "קללת הדקר", במקומון החיפאי "כלבו", 21 בינואר 1995
  20. ^ יוחאי חקק, "הנס שלא היה", בעיתון "המקום" ומקומון נוסף בירושלים, 13 בינואר 1995
  21. ^ Peacetime Submarine Accidents תקלות בצוללות.
  22. ^ פרופ' משה ב. יצחקי, זיגי שרמן מקיבוץ האון היה מְכוֹנָן מוסמך על אניה שהפליגה בליל האסון ופגעה בדבר לא ידוע עשוי ברזל, "זמן קיבוץ" עיתון הקיבוצים, פברואר 2022.
  23. ^ מכתב אדמירל ז'אן לקאיי מהצי הצרפתי לבונה הערך.
  24. ^ הודעה בקשר למצוף הצוללת דקר פרטיכל ועדת שרים 21 באפריל 1969, בארכיון המדינה.
  25. ^ דייוויד. ו. ג'ורדן, דממה במצולות: הצוללת דקר - ההיעלמות, החיפוש והאיתור, (מאנגלית: אמנון כץ), הוצאת מטר, 2010
  26. ^ על התייחסות המשפחות, בעיקר האלמנות, ראו: "מקום להתייחד", בבטאון ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, גיליון 43, כסלו תשס"ט, דצמבר 2008 (עמ' 14).
  27. ^ באותה תקופה נקרא אגף המודיעין בחיל הים "מחלקת מודיעין". השם "מספן" חודש בשנים מאוחרות יותר.
  28. ^ זאב ינובסקי חיפושי הדקר באלכסנדריה באתר משמר המורשת הימית.
  29. ^ בספרו "דקר..." מייחס לעצמו מייק אלדר פניה כזאת.
  30. ^ המקור: Blind man's Bluff עמ' 107–123
  31. ^ המקור Blind man's Bluff עמ' 150
  32. ^ שם החברה באותה עת היה "מרידיאן" ושונה מאוחר יותר ל"נאוטיקוס"
  33. ^ הסרט מופיע באתר YouTube: חלק א'; חלק ב'; חלק ג'; חלק ד'.
  34. ^ 34.0 34.1 פורסם לראשונה ב אתר הצוללות של דותן
  35. ^ בעשור השני של המאה ה-21, פרופסור ומנהל המכון
  36. ^ שי לוי, אח"י דקר צריכה להיות זיכרון חי, לא מת, אתר מאקו, 19 בינואר 2016.
  37. ^ אביבית מיסניקוב, משפחות החללים חלוקות לגבי קריאת הצוללת הבאה על שם 'דקר' אתר מאקו 13 בינואר 2016.
  38. ^ אלה אהרונוב, מפקד חיל הים הצוללת השישית לא תישא את השם דקר, באתר כלבו – חיפה והצפון, 11 אוקטובר 2018
  39. ^ נורמן בן, 'The mystery of the 'Dakar, ג'רוזלם פוסט, 27 במאי 2009 (באנגלית)
  40. ^ אנדרטה ל"דקר", צוותה ומפקדה. באתר יזכור
  41. ^ תיאור המשט בשנת 2012, בביטאון Israel Defense.
  42. ^ יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פע, באתר צופים לכל (מצב)
  43. ^ ליאור אל-חי, שושלת דקר, מאמר בידיעות אחרונות 2012.
  44. ^ אזכרה לאח"י דקר באתר מעריב ב-21 ספטמבר 2014.
  45. ^ רשימה של שירי זיכרון.
  46. ^ המילים לשיר מופיעות בספרו של ערן שורר, עמ' 96
  47. ^ על פי ספרו של ערן שורר, עמ' 136
  48. ^ על פי ספרו של מייק אלדר, עמ' 270
  49. ^ על פי ספרו של ערן שורר, בעמוד האחרון
  50. ^ על פי ספרו של מייק אלדר, עמ' 271
  51. ^ צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, צלם: זאב רדובן


ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34168156טביעת הצוללת דקר