בתיסקף

בתיסקף היא צוללת מאוישת קטנה המיועדת לצלילה למקומות עמוקים במיוחד. הבתיסקף מורכב מתא לצוות (עם מקום ל-2 עד 3 אנשים), הדומה לבתיספרה, ומעליו מצוף הממולא בנוזל קל ממים, כגון בנזין, וזבורית. כדי להעלות את הכלי ממעמקים, משחררים את הזבורית, שהיא אוסף של כדורי ברזל קטנים הנמצאים במיכל מיוחד בצורת משפך, ומוחזקים על ידי אלקטרומגנט בפתחו. הבתיסקף מונע באמצעות מנוע חשמלי, המוזן מסוללות, ויכול לנוע למרחק של מספר קילומטרים.

הבתיסקף הראשון היה "FNRS-2", שנבנה בידי הממציא השוויצרי אוגוסט פיקאר. הצוללת נבנתה במימון הקרן הלאומית למחקר מדעי של בלגיה (ראשי תיבות: FNRS) ונקרא על שמה (FNRS-1 היה כדור פורח שנבנה על ידי פיקאר במימון הקרן הבלגית). הבנייה החלה בשנת 1937 והסתיימה רק ב-1948, בעקבות הפסקת הפיתוח בזמן מלחמת העולם השנייה.

צלילות

ב-26 באוקטובר 1948 בוצעה צלילת ניסיון של הבתיסקף במים רדודים בעומק של 24 מטר שהוכתרה בהצלחה. ב-3 בנובמבר באותה השנה צלל הבתיסקף לעומק של 1,400 מטר בקירוב. באותה השנה הפסיקה קרן FNRS הבלגית את מימון הפרויקט, וה-FNRS-2 נמכרה לחיל הים הצרפתי שפיתח אותה ל-FNRS-3.

הבתיסקף השני, "הטריאסטה", עוצבה ותוכננה גם כן על ידי פיקאר ונבנתה באיטליה. אורכה של הצוללת היה 15 מטר, מכלי הציפה שלה היו מלאים ב-22,000 גלונים של הפטאן וכן חוברו שני מכלי זיבורית של מים לכל אחד מצדדיה.

בתחילת שנות ה-50 צללו שתי הצוללות במקביל ושיפרו את שיאי העומק בזו אחר זו: באוגוסט 1953 ה-FNRS-3 הגיעה לעומק של 2,100 מטר בקירוב (6,900 רגל) והטריאסטה צללה לעומק של 3,150 מטר בקירוב (10,300 רגל). בפברואר 1954 שברה ה-FNRS-3 את השיא של הטריאסטה מ-1953 וצללה לעומק של 4,050 מטר (13,290 רגל; 900 מטר יותר מהשיא של הטריאסטה מ-1953) כ-160 ק"מ מחופי דקר, סנגל.

אנימצית צלילה באמצעות בתיסקף: בתהליך הירידה מתמלאים תאי הציפה במים ומטען הזיבורית מלא. בתהליך העלייה משתחרר מטען הזיבורית ותאי הציפה מתרוקנים

"הטריאסטה", נרכשה על ידי צבא ארצות הברית ב-1958 תמורת רבע מיליון דולר. ב-23 בינואר 1960 צללו דון וולש, קצין בצי האמריקאי, וז'אק פיקאר, בנו של מתכנן הכלי אוגוסט פיקאר, לנקודה העמוקה ביותר המוכרת, תהום צ'לנג'ר שבשקע מריאנה, בצפון-מערב האוקיינוס השקט. ההנחה הייתה שבעומק זה אין זרמים ושניתן יהיה להשליך במקום פסולת רדיואקטיבית. הצלילה ארכה כ-5 שעות ובסופה הגיעה הטריאסטה לעומק של 10,911 מטרים. שום כלי שיט אחר לא צלל עד אז לעומק דומה. הצוות גילה כי גם בעומק זה קיימים יצורים חיים, ומכאן כי קיימים זרמים המביאים חמצן חדש גם בעומק זה. הטריאסטה שהתה כ-20 דקות על הקרקעית לפני שהחלה במסע חזרה אל פני הים.

רק בשנת 2012 התרחשה צלילה מאוישת נוספת לקרקעית תהום צ'לנג'ר, כשג'יימס קמרון צלל לקרקעית עם הצוללת "דיפסי-צ'לנג'ר" (Deepsea Challenger), אם כי צלילות לא מאוישות התרחשו עוד ב-1995 על ידי היפנים וב-2009 על ידי המכון האוקיינוגרפי בוודס הול.

לקריאה נוספת

פיר דה לאטיל, כובשי המצולות: מן הנאוטילוס עד הבאתיסקאף, תרגום מצרפתית של De Nautilus au Bathyscophe, תרגם: דניאל שר, הוצאת מסדה, 1964, עמודים 175-130.