תקיעת שופר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף תקיעות)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תקיעת שופר
(מקורות עיקריים)
תקיעה בשופר
תקיעה בשופר
מקרא במדבר, כ"ט, א'
משנה מסכת ראש השנה, פרקים ג'-ד'
משנה תורה הלכות שופר וסוכה ולולב, פרקים א'-ג'
שולחן ערוך אורח חיים, סימנים תקפ"ה-תקצ"ו
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ק"ע
ספר החינוך, מצווה ת"ה

תְּקִיעַת שׁוֹפָר היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה יש לשמוע תרועת שופר בראש השנה. יום ראש השנה מכונה בתורה ”יום תרועה”[1] ו”זכרון תרועה”[2] וחז"ל למדו מכך שיש מצוה להריע בשופר בראש השנה. השופר ומצוות התקיעה בו תופסים מקום רחב בעולמה של ההלכה, האגדה והמחשבה היהודית.

בבית המקדש שולבה התקיעה בשופר עם תקיעת חצוצרות. לפי הכלל הרגיל אין אדם מאזין לשני קולות שונים כאחד, אך מתוך חביבות מצות שופר אדם מכוון את לבו להקשיב לשניהם. עם זאת היה השופר מאריך כשיעור תקיעה אחרי החצוצרות, כדי להודיע שעיקר מצות היום היא השופר[3].

מקור המצווה

בפרשת פנחס, כחלק ממצוות הקרבנות בחגים, מוזכר ראש השנה כיום תרועה:

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם

בלשון המקרא לא מפורש באיזה אופן יש לקיים את התרועה. חז"ל למדו בגזירה שווה ממצוות התקיעה בשופר ביובל שהתרועה בראש השנה צריכה להתקיים בשופר.

טעמי המצוה

בתלמוד מוסברת תקיעת השופר כביטוי של זעקת תפילה כלפי שמים להעלות זכרונם של ישראל לטובה[4], בדומה לתקיעת החצוצרות בעת צרה, ובמצוה זו נרמז בתורה שיום זה הוא יום דין ומשפט[5]. ברמב"ם[6] כתב שתקיעת השופר יש בה רמז לאדם להקיץ מתרדמתו ולעורר לבו לתשובה. ויש מן המפרשים שכתבו שהתקיעה היא תרועת שמחה כמו בעת המלכת מלך[7], ולפיכך יש לקיימה מתוך שמחה בנוסף לחיוב הכללי של שמחה של מצוה[8].

רב סעדיה גאון[9] מנה עשרה טעמים למצוות תקיעת שופר:

  1. הכתרת ה' כמלך על כל הארץ: ”בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה... מָלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁיָּצָא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. וּמִנְהָג יָדוּעַ כִּי בְּיוֹם שֶׁיִּמְלֹךְ מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם יִתְקַבְּצוּ עֲבָדָיו וְיִתְקְעוּ בְּשׁוֹפָרוֹת לְפָנָיו... וְכֵן אָמַר הַמְשׁוֹרֵר: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (תהלים, צ"ח, ו').”
  2. התראה לעבריינים: ”לְהַכְרִיז: הָרוֹצֶה לָשׁוּב יָשׁוּב, וְאִם לֹא יָשׁוּב – דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ. וְלֹא יִתָּכֵן לִהְיוֹת הַתְרָאָה גְּדוֹלָה מִזֹּאת.”
  3. זכר למעמד הר סיני: ”שֶׁנִּזְכֹּר תְּקִיעַת הַשּׁוֹפָר בְּיוֹם מַעֲמַד הַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד" (שמות, י"ט, י"ט).”
  4. זכר לדברי הנביאים: ”שֶׁנִּזְכֹּר דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים, שֶׁנִּמְשְׁלוּ דִּבְרֵיהֶם לָנוּ כִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת־קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ יִהְיֶה" (יחזקאל, ל"ג, ד').”
  5. זכר לחורבן בית המקדש: ”שֶׁנִּזְכֹּר חָרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָיָה בְּקוֹלוֹת וְשׁוֹפָרוֹת וּתְרוּעוֹת מִלְחֶמֶת הָאוֹיְבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעְתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה" (ירמיה, ד', י"ט).”
  6. זכר לעקידת יצחק: ”כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכֹּר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם וַאֲקַבֵּל תְּשׁוּבַתְכֶם וְאַצִּילְכֶם מִיַּד אוֹיְבֵיכֶם וְשׂוֹטְנֵיכֶם" (ר"ה טז, א).”
  7. התעוררות יראה והכנעה: ”כְּשֶׁנִּשְׁמַע קוֹל הַשּׁוֹפָר נִירָא וְנִפְחַד מִקּוֹלוֹ וּתְרוּעָתוֹ, שֶׁכָּךְ הוּא מִנְהָגוֹ וְטִבְעוֹ, וְעַל כֵּן נִכָּנַע לִפְנֵי יוֹצְרֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר" וגו' (עמוס, ג', ו').”
  8. זכר ליום הדין הגדול באחרית הימים: ”כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל וּנְפַחֵד מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "קָרוֹב יוֹם־ה' הַגָּדוֹל קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד יוֹם ה' מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר. יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל. יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה" (צפניה, א', י"ד-ט"ז).”
  9. זכר ליום קיבוץ גלויות העתיד לבוא: ”שֶׁנִּכְסֹף שֶׁיְּקַבֵּץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִבְטִיחָנוּ עַל יְדֵי יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" וגו' (ישעיה, כ"ז, י"ג).”
  10. זכר ליום תחיית המתים העתיד לבוא: ”שֶׁנִּזְכֹּר יוֹם תְּחִיַּת הַמֵּתִים, אֲשֶׁר הִמְשִׁיל אוֹתוֹ הַנָּבִיא בְּאוֹתָם שֶׁיָּקוּמוּ לְחַיִּים שֶׁיִּתָּקַע לָהֶם שׁוֹפָר וְיִתְקַבְּצוּ כֻּלָּם בִּשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ" (ישעיה, י"ח, ג').”

השופר

שופר מקרן איל, הנהוג ברוב עדות ישראל.
ערך מורחב – שופר

קיימת מחלוקת מאיזה חיה מותר להכין שופר של ראש השנה. על פי הרמב"ם רק שופר של כבש כשר לתקיעת שופר של ראש השנה.[10] אולם לפי דעות אחרות, כל שופר כשר לראש השנה חוץ מאלו המיוצרים מקרניים של בקר, ובכל אופן ישנה עדיפות לשופר של כבש[11] כיון שהוא מזכיר את עקדת יצחק.[12] המחלוקת באה במיוחד לידי ביטוי סביב כשרותו של שופר הקודו אשר יהודי תימן נהגו לתקוע בו מאז ומקדם.

סוג התקיעות בשופר

תקיעה, שברים, תרועה ושוב תקיעה
תקיעה בשופר לקראת כניסת שבת, בין 1934 ל-1939. מאוסף ספריית הקונגרס.

חז"ל קבעו שתקיעת שופר בראש השנה דומה לתקיעה של היובל, ומכך שהמונח "תרועה" מופיע בהקשר של ראש השנה והיובל שלוש פעמים,[13] נלמד שיש להריע שלוש פעמים. כמו כן, מהפסוק ”והעברת שופר תרועה ... תעבירו שופר בכל ארצכם”[14] למדו חז"ל שיש לתקוע בשופר תקיעה פשוטה לפני ואחרי כל תרועה[15]. בהתאם לכך, המצוה מהתורה כוללת תשעה קולות - שלוש תרועות ושש תקיעות.

עם זאת, הסתפקו חכמים מהי התרועה המקראית: האם היא הקול המכונה "שברים", "תרועה" או שניהם בזה אחר זה (שברים-תרועה):

תקיעה בשופר העשוי מקרן קודו בכותל המערבי. מאוסף לשכת העיתונות הממשלתית של ישראל.
  • שברים - שלושה קולות קצרים. מכונה בתלמוד גם גניחות.
  • תרועה - קולות קצרים ביותר. לדעת רוב המפרשים שלושה קולות[16] ונהוג לעשות לפחות תשעה[17]. מכונה בתלמוד גם יללות. לדעת פרשנים אחרים התרועה היא קול אחד רועד[18].
  • שברים-תרועה - גניחות ואחריהן יללות.

לדעת רב האי גאון[19] אין מדובר בספק אמיתי מהי התרועה המקראית אלא באופני ביצוע שונים שנהגו במקומות השונים, ואילו לדעת הרמב"ם מדובר בספק ממשי מהי התרועה המקראית[20].

כדי לצאת ידי השיטות השונות בתרועה המקראית, קבעו חכמים לתקוע שלוש פעמים כל אחת מאפשרויות התרועה המקראית, כאשר לפני כל אחת מהן ואחריה תוקעים תקיעה - קול ארוך רציף. כך שבסך הכול קיום המצווה מתקיים בשמיעת 30 קולות (18 תקיעות, 6 שברים, 6 תרועות)[21]. קולות אלו נשמעים באחד משלושת הרצפים הבאים:

  • סדר תשר"ת (במקורות קדמוניים קשר"ק) - תקיעה, אחר כך שברים, אחר כך תרועה ואחר כך תקיעה.
  • סדר תש"ת (במקורות קדמוניים קש"ק) - תקיעה, אחר כך שברים ואחר כך תקיעה.
  • סדר תר"ת (במקורות קדמוניים קר"ק) - תקיעה, אחר כך תרועה ואחר כך תקיעה.

דיני התוקע והשומע

תקיעה בשופר

הן השומע והן התוקע צריכים לכוון למצוה[22] להוציא המתעסק בנפיחה בשופר ועלתה בידו תקיעה, או השומע שלא זיהה שמדובר בקול שופר, ולדעה אחרת אם לא כוונו לצאת ידי חובה, כגון שתקע להתלמד או לשם שיר[23]. חרש שוטה או קטן שאינו חייב במצוה אינו יכול להוציא אחרים ידי חובה[24]. התקיעות צריכות להיות בעמידה[25] ולכן אין להשען על דבר שאם ינטל יפול[26]. נוהגים לתקוע ליד הבימה במקום קריאת התורה[27] כדי שזכות התורה תצטרף לזכות השופר[28]. יש לתקוע בצד ימין של פיו, ולהרים פי השופר כלפי מעלה[29].

השומע צריך לשמוע התקיעה כולה ולא חלקה אף אם יש בו כשיעור תקיעה[30]. אין יוצאים ידי חובה אלא בשמיעת קול הישיר של השופר ולא קול חוזר. לפיכך התוקע בתוך הבור (כפי שהיה מצוי בשעת השמד)[31] לא יצאו העומדים בחוץ ששומעים קול הד[32]. להלכה יוצאים גם בשופר האסור בהנאה כגון בנדר, כיון ששמיעת קול השופר אינה נחשבת להנאה[33].

שיעור הקולות

כל סוגי הקולות המופקים מן השופר, דק עבה או צרוד, כשרים[34] וכן אם השתנה קולו מחמת נקב מעיקר הדין כשר[35]. שיעור התקיעה המינימלי הוא כאורך התרועה של "שלש יבבות" היינו כשלשה קולות הקצרים ביותר[36] ויש אומרים כתשעה קולות כאלו[37]. פחות משיעור זה נחשב ל"שבר".[38].  התקיעה והתרועה צריכים להיות שוים באורכם, ועל כן בסדר תש"ת שהתרועה מורכבת מקולות ארוכים יותר ("שברים") על התקיעה להיות כשיעור שלושת השברים, כן בסדר תשר"ת שהתרועה מורכבת משברים עם תרועה, על התקיעה להיות באורך הכולל של השברים והתרועה[39]. מותר להאריך בתקיעה או להרבות בשברים או בתרועה כמה שירצה[40]. השברים או התרועה צריכים להיות ברצף (בנשימה אחת) כיון שהם מהווים "קול" שלם, אך בשברים תרועה נחלקו הדעות: יש אומרים שיש לעשותם ברצף כיון שהם יחידה אחת של תרועה[41], ויש אומרים שאפשר גם לעשותם בהפסק נשימה[42], וכך ראוי יותר, שאין דרך אדם להאנח וליילל בנשימה אחת[43]. להלכה נהגו ברוב המקומות לקיים שניהם, ולתקוע במיושב ברצף ובמעומד בהפסק[44]. תקיעת "קול פסול" שלא כסדרו בתוך ה"סדר" (של תש"ת, תר"ת, או תשר"ת) מבטלת את כל הסדר, אך תקיעה שנכשלה, או שמיעת תקיעות ממנין אחר שלא בכונה לשם מצוה[45] אינה מהווה הפסק. וכן הפסקה בשהייה ארוכה אינה פוסלת את התקיעות[46].

מספר הקולות וזמנן

בגמרא מסופר שנהוג לתקוע בשני זמנים במהלך התפילה: 30 תקיעות הנקראות "תקיעות דמיושב" (מפני שהשומעים מותרים אז לישב), שהם נעשות לפי רוב השיטות לפני תפילת מוסף, ובהם יוצאים ידי חובת התקיעות מן התורה, וגם "תקיעות דמעומד", בהן הציבור עומד, והן מבוצעות לרוב השיטות בתוך תפילת מוסף, לאחר כל אחת מהברכות מלכויות זכרונות ושופרות, ובהם יוצאים עיקר המצוה כתקנת חז"ל של תקיעה על סדר הברכות[47].

הסיבה שנתקנו התקיעות בזמן מוסף[48] על אף שזריזין מקדימין למצוות, משום שהתקנה נתקנה בשעת השמד שבה תקיעה בבוקר השכם התפרשה אצל האויבים כקריאה למרד[49] או מפני שגזרו על איסור לתקוע בשופר והיו אורבים להם כל שעות הבוקר[50], ואופיה של התקנה השתמר כפי שהיה בזמן תיקונה[51]. טעם נוסף כדי שיזכרו לטובה בשעת תקיעת שופר כשהם מלאי מצוות כרימון, שכבר קראו קריאת שמע התפללו וקראו בתורה ויזכו בדין[52]

הטעם לריבוי התקיעות הוסבר בגמרא[53]: "לערבב את השטן", וביארו המפרשים לחסום טענותיו לנוכח חיבוב המצוות של ישראל[54] או לעורר את זכר של שופרו של משיח שבו יתבטל כח השטן[55] או להכניע יצר הרע שבלב המכונה שטן[56] ולהתעורר לתשובה[57]. אין איסור של בל תוסיף בחזרה על קיום המצוה פעמים רבות[58].

מנהגים שונים בתקיעות של מוסף

  • הגאונים והרמב"ם[59] סוברים שמפאת טורח הציבור יש לתקוע במוסף רק עשרה קולות, כלומר שלאחר מלכויות תקעו תשר"ת, לאחר זכרונות תש"ת, ולאחר שופרות תר"ת, כך שסה"כ תוקעים 40 קולות (ישנם גם הרבה ראשונים הסבורים כדעה זו).
  • רבינו תם וראשונים אחרים הורו, לעומת זאת, שיש לתקוע במוסף 12 קולות "תשר"ת" לאחר כל אחת מהברכות, כך שסה"כ תוקעים 42 קולות. מנהג זה נפסק להלכה ברמ"א.[60]

לפי הדעה הראשונה בשולחן ערוך,[60] תוקעים תשר"ת אחד בסוף ברכת מלכיות, תש"ת אחד בסוף זכרונות, ותר"ת אחד בסוף שופרות, כדעת הרמב"ם הנ"ל. מובא שם דעה שנייה שיש לתקוע לאחר מלכויות 3 פעמים תשר"ת, לאחר זכרונות שלוש פעמים תש"ת ולאחר שופרות שלוש פעמים תר"ת.[60] אולם ערוך השולחן כותב שזה מן הסתם טעות והכוונה הייתה שלאחר כל ברכה יתקעו תשר"ת, תש"ת ותר"ת.[61] מנהג זה דחק את רגלי המנהגים האחרים וכיום ברוב העדות תוקעים לאחר כל ברכה עשר קולות. יוצאים מן הכלל הם התימנים וקצת מקהילות אשכנז המערבי הנוהגים כדעת הרמב"ם לתקוע רק תשר"ת למלכויות, תש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות, קצת מהספרדים במערב אירופה המקפידים לעשות 3 תשר"ת למלכויות, 3 תש"ת לזכרונות ו-3 תר"ת לשופרות, וקהילת וויען בירושלים (ואולי במקומות אחרים) שנוהגים כהרמ"א ורבינו תם לעשות תשר"ת אחד אחרי כל הברכות.

בהרבה קהילות החסידים מתפללי נוסח ספרד וברוב קהילות הספרדים נהוג לתקוע 30 קולות בתוך תפילת הלחש של הציבור, באופן דומה לתקיעות במהלך חזרת הש"ץ. על פי נוהג זה תוקעים שלושים קולות לפני מוסף, 30 קולות בתפילת הלחש ועוד שלושים קולות בחזרת הש"ץ. מנהג אשכנז, איטליה והספרדים במערב אירופה הוא שלא לתקוע במהלך תפילת הלחש.

ברוב הקהילות נהוג להשלים את מניין התקיעות למאה על ידי שמיעת עוד 10, 40 או 60 קולות (בהתאם לכמה שתקעו לפני כן) לאחר סיום מוסף, לעיתים באמצע הקדיש שלאחר חזרת הש"ץ[62]. מספר זה מכוון כנגד מאה יבבות שיבבה אמו של סיסרא על פי המסורת.[63]

אצל יהודי ספרד ותימן נהוג להוסיף בסוף התפילה תרועה אחת בודדת וארוכה הנקראת תרועה גדולה[64]. ובכך הם מגיעים לרוב ל-101 קולות. חסידי חב"ד נוהגים להוסיף בסוף התפילה עוד 40 קולות על אף שהם תוקעים גם בתפילת הלחש, כך שהם תוקעים סך הכל 130 קולות. לעומת זאת, מנהג הספרדים במערב אירופה הוא שלא תוקעים בשופר במהלך תפילת הלחש ולתקוע רק 10 קולות בסוף התפילה ולכן הם תוקעים רק 71 קולות.

ישנו מנהג עתיק לתקוע 30 קולות לפני תפילת שחרית בלא ברכה. מנהג זה נהג בעבר אצל חלק יהודי תימן והיה נהוג בעבר גם בקהילות ספרדיות רבות ביישוב הישן הספרדי בארץ ישראל, במצרים ועוד, אך בשל דרישת חכמי הקבלה בוטל המנהג וגם רוב אלו שנהגו לתקוע בתימן ביטלו זאת, כיון שבדורנו בטל הטעם לה.[דרוש מקור]

אצל רוב האשכנזים נהוג להאריך בתקיעה האחרונה לאחר כל פרק של 30 תקיעות, ותקיעה זאת נקראת תקיעה גדולה.

ברכת התקיעה

בתקופת הגאונים והראשונים, נתגלעה מחלוקת על נוסח הברכה הראוי קודם תקיעת שופר. יש שסברו שיש לברך "על תקיעת שופר", או "לתקוע בשופר", ויש שסברו לברך "לשמוע קול שופר", או "לשמוע בקול שופר".[65] ההלכה נפסקה כדעה השנייה, ועל כן נוהגים כיום לברך:[66]

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמוֹעַ קוֹל שׁוֹפָר.

בנוסף, ביום הראשון של ראש השנה (או ביום השני כשחל היום הראשון בשבת) מברכים שהחיינו. לגבי שהחיינו ביום השני (כשיום הראשון לא חל בשבת), נחלקו הפוסקים: לדעת השולחן ערוך, אין לברך שהחיינו,[67] ואילו לדעת הרמ"א יש לברך.[68] בקהילות אשכנז המערבי, לא נתקבל פסק הרמ"א, ונוהגים שלא לברך שהחיינו בשופר של יום השני, אלא אם חל חל יום הראשון בשבת.[69] מכיון שהברכה חלה גם על התקיעות של מוסף כתבו הגאונים שאין להפסיק בשיחה ביניהם[70].

מצוה לתקוע או לשמוע

המצוה מתקיימת בדרך כלל בצורה ציבורית, על ידי אדם אחד שתוקע בשופר, כשכל האחרים מקשיבים ושומעים את התקיעות. ואולם, שאלה גדולה התעוררה לגבי עיקרו של החיוב ומהות המצוה: האם לתקוע בשופר או שמא לשמוע קול שופר. שמא המצוה מתקיימת דווקא בפעולת התקיעה האקטיבית, ומה שגם השומעים יוצאים ידי חובה הוא רק משום שכולם נחשבים כמצטרפים אל תקיעתו של התוקע, על פי דין שומע כעונה או אולי המצוה היא רק השמיעה עצמה ולא התקיעה[71], אמנם יש שנקטו שבאמת יש את שתי הדינים בתקיעת שופר גם דין לתקוע וגם דין לשמוע[72].

אחת התוצאות המעשיות מדיון תאורטי זה היא השאלה שהוזכרה לעיל על נוסח הברכה הנאמרת לפני התקיעה: "לשמוע קול שופר" או "על תקיעת שופר"[73], כשהדעה המקובלת היא לברך "לשמוע". גם הרמב"ם הביא ראיות לכך שהמצוה היא לשמוע שהרי תקע בלי שמיעה לא יצא[74] אך מן האחרונים היו שהביאו הוכחות לכך שהמצוה היא גם בפעולת התקיעה[75] שהיא ההשמעה לפני ה' וכמו שאומרים בתפילת לחש בברכת שופרות "שומע קול תרועת עמו ישראל".

הסבה שהברכה נתקנה בלשון "לשמוע" ולא "על שמיעת שופר" משום ששמיעה אינה ניתנת לקיום על ידי שליחות[76].

המחויבים במצוה

במצוות השופר מחויבים הגברים בעם ישראל. נשים פטורות מהמצווה כיוון שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמה. כמו כן פטורים מהמצווה חרש, שוטה וקטן. ואולם, חרש עליו דיברו חז"ל בכל מקום, הוא שאינו שומע ואינו מדבר, מה שאין כן במצוות השופר, שאפילו מדבר ואינו שומע אינו בן חיוב ואינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם.[77]

תקיעה לנשים

בתלמוד נחלקו האם נשים כשרות לתקוע.[78] בעלי התוספות (שם) האריכו לבאר שההלכה היא שמותרות ואף רשאיות לברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו". וכך פסקו הפוסקים ביהדות אשכנז, אלא שהשאגת אריה[79] ביאר שלא כל הראשונים סוברים כך ועל כן עדיף שאיש יתקע בשופר בעבורן ולא הן בעצמן. לעומת זאת הרמב"ם והשולחן ערוך פסקו שנשים יכולות לתקוע ויכולים לתקוע להן, אבל אינן יכולות לברך ולא מברכים עבורן, וכך נוהגים חלק מיהודי ספרד ע"פ הרב עובדיה יוסף.

למרות שנשים פטורות ממצווה זו, נשים רבות נוהגות להדר ולשמוע תקיעות שופר בראש השנה. בבתי כנסת רבים נהגו לקיים תקיעת שופר מיוחדת עבור נשים בשעות הצהרים או אחר הצהרים.

ראש השנה שחל בשבת

ערך מורחב – פולמוס התקיעה בשבת

בימינו אין תוקעים בשופר ביום ראש השנה שחל בשבת, גזרה מחשש שתוקע שלא יודע לתקוע היטב ילך למבין בדבר, ויטלטל את השופר ברשות הרבים במקום ללא עירוב, דבר המהווה חילול שבת. לכן, בשנה שבה חל ראש השנה בשבת תוקעים בשופר רק ביום טוב השני של ראש השנה החל ביום ראשון בשבוע.

בשו"ת תורה לשמה, בתשובה על עניינה של תקנה זו, מחדש שעיקר גזירת חז"ל הוא מטעם אחר:

הטעם דשמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים לא אמרו רז"ל אלא בשביל לעשות טעם פשטי ונגלה לגזרתם לפני המון ישראל, כדי שתתקבל גזרתם אצל כל אדם ולא תהיה גזרה שאין בה טעם. אך אין זה עיקר הטעם שלהם, אלא העיקר הוא מפני שהם ידעו ברוח קדשם שהתיקון הנעשה ע"י מצות אלו ביום זה, הנה כאשר חל יום זה בשבת הנה הוא נעשה מאיליו מכח קדושת השבת, ואין צריך לעשותו על ידינו.

— תורה לשמה סימן תלו

הדיון בעניין תקיעה בשופר בשבת מופיע במשנה:

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין; אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אליעזר, כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין, לא התקין אלא ביבנה; אמרו לו, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. ועוד זאת הייתה ירושלים יתרה על יבנה – שכל עיר שהייתה רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא, תוקעין בה; וביבנה, לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד

על סמך דברי המשנה, פסק הרי"ף שבראש השנה החל בשבת יש לתקוע בכל בית דין חשוב, אף על פי שאינו סמוך וכך גם נהג הלכה למעשה,[80] אך דעתו לא התקבלה להלכה: "ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל" (ריטב"א), "ובכל מקומות ישראל מנהג פשוט שלא לתקוע בראש השנה שחל בשבת" (שיבולי הלקט). ואף תלמידיו אחריו לא נהגו לעשות כן (הרא"ש), וכך נפסקה ההלכה ברמב"ם, הטור ובשולחן ערוך.

אולם, שאלת התקיעה נתעוררה שוב, שנים רבות לאחר מכן, בירושלים בשנים ה'תרס"ה וה'תרס"ו שבהן ראש השנה, שנה אחר שנה, חל בשבת. רעש גדול התעורר כשר' עקיבא יוסף שלזינגר קרא לתקוע בירושלים בשבת של ראש השנה, בהסתמך על דברי המשנה, לפי פירוש הרמב"ם, שבכל ירושלים היו תוקעים כמו בבית המקדש[81]. הוא פרסם שורה של מאמרים הלכתיים על כך במאסף התורני תל-תלפיות שהופיע בהונגריה בשנים ההן[82]. לדבריו, הסכימו לו ר' שמואל סלנט והאדר"ת. התנגדות עצומה קמה בירושלים שלבסוף לא נתנה לו להפיק את רצונו.

גם בדורנו התבצעה תקיעת שופר בשבת, על ידי חברי ארגון "הסנהדרין החדשה", בראש-השנה של ה'תשס"ז[83] וה'תש"ע,[84] וכן בשנת ה'תשפ"א.[85] פרופ' הלל וייס,[86] מראשי הפעילים לבניין המקדש, היה מיוזמי המעמד, שהתקיים בישיבת בית הבחירה, המסונפת למכון המקדש.

מעבר לתקיעת השופר, בראש השנה שחל בשבת יש שינויים נוספים: בתפילה מציינים ”זכרון תרועה” במקום ”יום תרועה”. האשכנזים לא אומרים "אבינו מלכנו",[87] לפי שאין מבקשים תחנונים בשבת.[88] בקהילות אשכנז ובכמה מקהילות ספרד נהוג לדחות את אמירת התשליך ליום השני של ר"ה.[89]

ראש השנה בימות החול

בראש השנה החל ביום חול קיים איסור מדברי חכמים לתקוע בשופר שלא לצורך קיום המצוה, כשם שנאסרה השמעת קול בשאר כלי זמר בשבתות ומועדים[90] אולם יש החולקים ואומרים שכל שתוקע לצורך מצוה כמו המלכת ה' מותר[91] וכמו שמוספים עוד תקיעות כדי להגיע ל-100 תקיעות.

שופר בפסיפס מעון שהעתקו מוצג בפתח בית הנשיא יצחק בן-צבי.

סדר התקיעות

הסדר הנהוג בזמננו ברוב המקומות,[92] לאחר קריאת התורה[93] עולים לבימה התוקע בשופר (מכונה בעל תוקע, או תוקע), ולצידו המקריא. התוקע הוא בדרך כלל אדם המיומן במלאכה זו, והמקריא הוא בדרך כלל האדם החשוב שבקהל, רב, אדמו"ר, או ראש ישיבה. תפקידו של המקריא הוא להקריא את סדר התקיעות, כל תקיעה במקום המתאים, ובמידת הצורך מורה לו לחזור על קולות שלא נשמעו יפה.

ששת פסוקי "קר"ע שט"ן"

קולי שמעת אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי (מגילת איכה, פרק ג', פסוק נ"ו). [94].
ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך (ספר תהילים, פרק קי"ט, פסוק ק"ס).
ערב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים (ספר תהילים, פרק קי"ט, פסוק קכ"ב).
שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב (ספר תהילים, פרק קי"ט, פסוק קס"ב).
טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי (ספר תהילים, פרק קי"ט, פסוק ס"ו)
נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני (ספר תהילים, פרק קי"ט, פסוק ק"ח)

לפני התקיעות אומרים שבע פעמים מזמור "למנצח לבני קרח מזמור תהילים, מ"ז, ולאחר מכן אומר התוקע או המקריא ששה פסוקים המתחילים באותיות קר"ע שט"ן, ופסוק "עלה א-להים בתרועה ה' בקול שופר"[95] והקהל חוזר אחריו. לאחר מכן מתפלל התוקע בלחש, ומברך את ברכת המצוות "אקב"ו לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו", ותוקע שלש פעמים תשר"ת, שלש פעמים תש"ת, ושלש תר"ת.[96] סך הכל שלושים קולות. לאחריהם אומר כל הציבור שלשה פסוקים, אשרי העם יודעי תרועה וגו' ושני הפסוקים שאחריו (ספר תהילים, פרק פ"ט, פסוק ט"ז).

בחזרת הש"ץ בתפילת מוסף תוקעים לאחר סיום כל ברכה ממלכויות זכרונות ושופרות תשר"ת[97] תש"ת ותר"ת. ולאחריהן אומרים 'היום הרת עולם' ו'ארשת שפתינו'. בנוסח ספרד - תוקעים אף בתפילת הלחש. ובסוף התפילה משלימים למאה קולות. יש המוסיפים לאחר התפילה לשמוע תקיעות על פי מנהגים נוספים.[98]

יהי רצון או וידוי בין התקיעות

יש שנוהגים לומר וידוי בין סדר אחד של תקיעות למשנהו (לדוגמה בין תשר"ת תשר"ת תשר"ת לבין תש"ת תש"ת תש"ת). כך נוהגים על פי שער הכוונות.[99] מנהג זה הובא על ידי פוסקים רבים.[100] היו שחששו בכך להפסק בין הברכה לתקיעה, ולכן אמרו להרהר את נוסח הווידוי ולא לומר אותו בפה.[101] בדורנו חיזק הכרעה זו הרב עובדיה יוסף,[102] וחלקו על דבריו רבי יוסף שלום אלישיב[103] ורבי בן-ציון אבא-שאול.[104]

בקרב יהודי אשכנז יש נוסח "יהי רצון" שמודפס במחזורים בין סדרי התקיעות. בחלק מהמחזורים מופיע נוסח "ישוע שר הפנים" שרבים טענו שהוכנס בזדון על ידי הצנזורה הנוצרית וראו בכך סיבה נוספת שלא לומר את הנוסח שבין התקיעות.[105]

לקריאה נוספת

  • אברהם רייט, תקע בשופר מדריך לקניית מומחיות בתקיעת שופר, תשפ"א.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תקיעת שופר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ ספר במדבר, פרק כ"ט
  2. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ג
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ז עמוד א', על פי הריטב"א והר"ן
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ז עמוד א' ומסכת ראש השנה, דף כ"ו עמוד א'. רש"י, מסכת ראש השנה, דף כ"ו עמוד ב', ד"ה כמה דכייף
  5. ^ רשב"ם ורמב"ן ויקרא כג כד
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות תשובה, פרק ג', הלכה ד'
  7. ^ אברבנאל וספורנו שם על פי ספר מלכים א', פרק א', פסוק ל"ט ספר מלכים ב', פרק ט', פסוק י"ג ספר תהלים, פרק צ"ח, פסוק ו'
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ח', הלכה ט"ו, מנהג הגר"א המובא בשאלתות כתר ראש אות קד
  9. ^ מובא בשמו, בספר אבודרהם הלכות ראש השנה דף רס"ט, ובספר מנורת המאור (אבוהב) סימן רצ"ד.
  10. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק א', הלכה א' וכן דעת הרס"ג בסידורו דף ריז ותוספות, מסכת ראש השנה, דף ל"ב עמוד ב', ד"ה של יעל
  11. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפ"ו, סעיף א'.
  12. ^ על פי דברי רבי אבהו שבתלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ז עמוד א'.
  13. ^ ספר במדבר, פרק כ"ט, ספר ויקרא, פרק כ"ג ופרק כ"ה
  14. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק ט'
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"ג עמוד ב'-לד.
  16. ^ רש"י, מסכת ראש השנה, דף ל"ג , ד"ה שלש יבבות, ראב"ד פ"ג מהלכות שופר, רבינו חננאל ורא"ש ראש השנה פרק ד סימן י' על פי תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק ד', הלכה י' איזוהי הרעה תלת דקיקין
  17. ^ כדעת ריב"א בתוספות, מסכת ראש השנה, דף ל"ג עמוד ב', ד"ה שיעור תרועה
  18. ^ רב סעדיה גאון בסידורו, הרמב"ם ומגדל עוז.
  19. ^ תשובתו הובאה בספר תמים דעים לראב"ד סימן קי"ט, ובקצרה ברבינו חננאל מסכת ראש השנה, דף ל"ד עמוד א'
  20. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ג', הלכה ב'
  21. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"ד עמוד א'
  22. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק ג', משנה ז'
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ח עמוד ב' וכן נפסק בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפ"ט, סעיף ח'
  24. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק ג', משנה ח'
  25. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן תקפ"ה
  26. ^ מהרי"ל הלכות שופר סימן ג'
  27. ^ כלבו סימן סד
  28. ^ משנה ברורה, סימן תקפ"ה, סעיף קטן ג'
  29. ^ רמ"א בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפ"ה, סעיף ב'
  30. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ח עמוד א' לפירוש הרמב"ן והר"ן ודעה ראשונה בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפ"ז, סעיף ז'. לדעת תוספות הרא"ש ודעה שניה בשולחן ערוך אם שמע כשיעור תקיעה יצא
  31. ^ ר"ן על הרי"ף דף ז עמוד א בשם רב האי גאון
  32. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ז עמוד ב'
  33. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ח עמוד א'
  34. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ז עמוד ב' שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפ"ו, סעיף ו'
  35. ^ תוספות, מסכת ראש השנה, דף כ"ז עמוד ב', ד"ה ניקב שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפ"ו, סעיף ז'
  36. ^ רש"י, מסכת ראש השנה, דף ל"ג עמוד ב', ד"ה שלש יבבות
  37. ^ תוספות שם ד"ה שיעור תרועה. לבעל תוקע ממוצע תקיעה זו אורכת כשניה וחצי (הרב דוד קולדצקי, שונה הלכות תורת המועדים עמוד רצה, הרב שמעון בוקסר, שופרא דשופר פרק טו).
  38. ^ תוספות, מסכת ראש השנה, דף ל"ג עמוד ב', ד"ה שיעור. לדעת הרמב"ן בדרשתו לראש השנה וריטב"א ראש השנה דף לג עמוד ב יש הבדל גם בצורת נגינת השבר המשתבר כקול אנחה (או-טו, או טו-או-טו), וכן מנהג קהילות רוסיה וליטא. המהרי"ל דיסקין החמיר עוד בשיטה זו, שה"תקיעה" תהיה חלקה וישרה ללא "שבירה"
  39. ^ שיטת התוספות, מסכת ראש השנה, דף ל"ג עמוד ב', ד"ה שיעור וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"צ, סעיף ג'. לדעת המרדכי בשם ר"י והר"ן יש בדבר גם להקל שאם השבר התארך בסדר זה יותר משיעור שלש קולות אינו נהפך ל"תקיעה", והובא להלכה ברמ"א
  40. ^ תוספות, מסכת ראש השנה, דף ל"ג עמוד ב', ד"ה שיעור
  41. ^ רמב"ן ר"ן ורא"ש אך מכל מקום יש להפסיק מעט. בית יוסף על פי תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף כ"ו עמוד ב'
  42. ^ רש"י, מסכת סוכה, דף נ"ג עמוד ב', ד"ה ולא כלום ומגיד משנה בדעת המשנה תורה לרמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ג', הלכה ב'
  43. ^ תשובת רבינו תם הובאה בראבי"ה סימן תקמ"ב במרדכי ראש השנה רמז תש"כ ובתרומת הדשן סימן קמ"ב
  44. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"צ, סעיף ד'
  45. ^ לדעת מגן אברהם תק"צ ס"ק י'
  46. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"ד עמוד ב' ר"ן בשם הרמב"ן ורא"ש פרק ד סימן יא
  47. ^ תוספות, מסכת פסחים, דף קט"ו עמוד א', ד"ה מתקיף
  48. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה ז'
  49. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק ד', הלכה ח', הובא בתוספות, מסכת ראש השנה, דף ל"ב עמוד ב', ד"ה בשעת.
  50. ^ רש"י, מסכת ראש השנה, דף ל"ב עמוד ב', ד"ה בשעת השמד
  51. ^ ריטב"א ראש השנה דף לב עמוד ב
  52. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק ד', הלכה ח' מדרש פסיקתא רבתי פיסקא מ
  53. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ז עמוד ב'
  54. ^ רש"י שם
  55. ^ ספר הערוך המובא בתוספות
  56. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ז עמוד א'
  57. ^ ר"ן על הרי"ף דף ג עמוד א מדפי הרי"ף
  58. ^ תוספות, מסכת ראש השנה, דף ט"ז עמוד ב', ד"ה ותוקעים
  59. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ג', הלכה י'
  60. ^ 60.0 60.1 60.2 שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקצ"ב, סעיף א'
  61. ^ הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השלחן, אורח חיים תקצ"ב, סעיף ג', באתר היברובוקס
  62. ^ בקהילות שנוהגות כמנהג רבינו תם, מסיימים את חזרת הש"ץ עם 42 קולות, ומשלימים עוד 60, כך שבסך הכך תוקעים 102.
  63. ^ הערוך ערך ערב, הובא בטור אורח חיים סימן תקצ"ב.
  64. ^ סדר רב עמרם גאון מובא בתוספות, מסכת ראש השנה, דף ל"ג עמוד ב', ד"ה שיעור תרועה
  65. ^ אוצר הגאונים ראש השנה סימנים קא-קד וקיא; בה"ג; משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ג', הלכה י' ומשנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ברכות, פרק י"א, הלכה י"ד; רא"ש, ראש השנה פרק ד', סוף סימן י על פי הירושלמי המובא בראבי"ה.
  66. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפ"ה, סעיף ב'.
  67. ^ שו"ע או"ח תר.
  68. ^ רמ"א או"ח תר.
  69. ^ מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז לשנת תש"ף, בתוך ירושתנו יא, עמ' 7.
  70. ^ רא"ש פרק ד סימן יב שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקצ"ב, סעיף ג'
  71. ^ חובת השמיעה היא לכל הדעות שכן תקע לתוך הבור ולא שמע לא יצא. רא"ש
  72. ^ שאגת אריה ישנות סימן ו
  73. ^ דעת רבנו תם המובא ברא"ש ראש השנה פרק ד סימן י' ותוספות רא"ש ראש השנה דף לב עמוד א ומנהג צרפת הקדום
  74. ^ שו"ת פאר הדור, סימן נא
  75. ^ שאגת אריה סימן ו
  76. ^ רא"ש פסחים פרק א סימן י. וכן פסק בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפ"ה, סעיף ב'
  77. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקפ"ט, סעיף ב'.
  78. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"ג עמוד א'.
  79. ^ סימן קד.
  80. ^ ראו ר"ן, ריטב"א ומלחמות לרמב"ן באותה סוגיה
  81. ^ פירוש המשנה לרמב"ם ראש השנה פרק ד משנה א, משנה תורה לרמב"ם, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ב', הלכה ח'
  82. ^ רבי עקיבא יוסף שלזינגר, תל תלפיות חלק יב, שנת תרס"ד, עמוד 190, באתר היברובוקס
  83. ^ עידן יוסף, רב העיר העתיקה: לא מתנגד לתקיעת שופר בשבת, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 28 בספטמבר 2006
  84. ^ רועי שרון, תקיעה גדולה: ברובע היהודי תקעו בשבת בשופר, באתר nrg‏, 23 בספטמבר 2009
  85. ^ ארנון סגל, תקיעת שופר גם בשבת: הייתכן?, מקור ראשון.
  86. ^ ה' ויס, "בעניין שופר בראש השנה שחל בשבת"
  87. ^ הר"ן ראש השנה פ"ד
  88. ^ מגן אברהם תקפ"ד
  89. ^ פרי מגדים
  90. ^ מגן אברהם ומחצית השקל סימן תקפח סעיף קטן ד
  91. ^ שו"ת רדב"ז מכתב יד - אורח חיים, יורה דעה (חלק ח) סימן סד. תשובות הגאונים שערי תשובה סה; ובערוך השולחן ר"ה
  92. ^ בהרבה מקומות מפסיקים לאחר קריאת התורה קודם התקיעות לעשיית קידוש וטעימה קלה משום אריכות התפילה
  93. ^ במקומות רבים נהוג כי הרב נושא דרשה לפני התקיעות ובחלק מן הישיבות מקיימים סדר מוסר
  94. ^ למנהג חב"ד: קולי שמעה כחסדך ה' כמשפטך חיני (ספר תהילים, פרק קי"ט, פסוק קמ"ט)
  95. ^ ספר תהילים, פרק מ"ז, פסוק ו'
  96. ^ בתקיעות אלו המנהג הנפוץ לתקוע 'שברים תרועה' בנשימה אחת
  97. ^ בתקיעות אלו מנהג אשכנז הנפוץ לתקוע בשתי נשימות
  98. ^ כדוגמת שברים פשוטים ובצורות נוספות נשימה אחת כדעת החזון איש, תרועה תימנית ועוד. על המהרי"ל דיסקין מסופר כי היה יושב עד לשקיעה לשמוע תקיעות נוספות, שמא לא עלו הראשונות יפה
  99. ^ ראו שער הכוונות, הקדמה לדרושי ראש השנה: "ואמנם אפילו בלחש לא היה נוהג להתודות אלא בעת תקיעת שופר דמיושב".
  100. ^ השל"ה, מגן אברהם, היעב"ץ, ושער הציון לשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקצ"ב, סעיף ג' סעיף קטן יט.
  101. ^ כך הסיק בדרך החיים, והובא במשנה ברורה לשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקצ"ב, סעיף ג' סעיף קטן יב.
  102. ^ ראו יביע אומר חלק א סימן לו וחלק ג סימן לב.
  103. ^ דבריו מובאים ביביע אומר חלק ג סימן לב.
  104. ^ שו"ת אור לציון חלק א סימן לט.
  105. ^ ראו יביע אומר חלק א אורח חיים סימן לו סעיף קטן יח, ובמאמרו של פרופ' דוד תמר, "הערות לנוסח תפילות ופיוטים", שמעתין 107–108, עמוד 188–189.


ראש השנה
מצוות החג תקיעת שופר
שופר
שופר
מנהגים מנהגי ערב ראש השנה • התרת נדרים • סימני ראש השנה • שנהיה לראש ולא לזנב • תפוח בדבש • תשליך
תפילות החג תפילות ראש השנה • תפילת תשע • מלכויות זכרונות ושופרות
פיוטי ראש השנה אחות קטנה • הנני העני ממעש • ונתנה תוקף • וכל מאמינים • היום הרת עולם • ארשת שפתינו • עת שערי רצון להפתח • לא-ל עורך דין
מראש השנה עד ליום הכיפורים עשרת ימי תשובה • ימים נוראים • תפילת אבינו מלכנו • סליחות • בין כסה לעשור • כפרות
חגי ישראל ומועדיו

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

תקיעת שופר37047237Q12412186

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תקיעת_שופר&oldid=2699297"