תנועת החרות
 | |
| מנהיגים | מנחם בגין, יצחק שמיר |
|---|---|
| אפיון | מפלגת ימין, ציונות רוויזיוניסטית, שוק חופשי, רב-תרבותיות |
| כנסות | הכנסת הראשונה עד הכנסת האחת עשרה |
| ממשלות | 13, 14, 15, 18, 19, 20, 21, 22 |
| אותיות | ח |
| שיא כוחה |
28 מנדטים (כנסות 10, 11)* *בשתי הכנסות נוספו מנדטים בעת כהונת הכנסת |
| שפל כוחה | 8 מנדטים (הכנסת השנייה) |
| נוצרה מתוך | יוצאי האצ"ל, הלח"י וברית הציונים הרוויזיוניסטים |
| התמזגה לתוך | גח"ל ואחר כך הליכוד |
| מיקום במפה הפוליטית | ימין |
תנועת החֵרוּת (ובקיצור חֵרוּת) הייתה מפלגת ימין ליברלית, שפעלה בישראל מתחילת ימי המדינה, ואשר נוסדה על ידי יוצאי הארגון הצבאי הלאומי בראשות מנחם בגין. ארבעה רעיונות מרכזיים של תנועת החרות תומצתו לכדי: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם".
לידתה של תנועה
במסגרת הצטרפותם של לוחמי האצ"ל לצה"ל עלתה על הפרק שאלת פירוקו של האצ"ל. בגין כמפקד הארגון הציע להפוך אותו מארגון מחתרתי למפלגה פוליטית, כזו שמקבלת על עצמה את כללי המשחק הפוליטי. על כן, מיד עם הכרזת המדינה, עמד מנחם בגין בתאריך 15 במאי 1948, כמפקד המחתרת והחליט ביחד עם פקודיו, להקים את תנועת 'חרות' מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי. הצהרתו של בגין פורסמה בשידור הרדיו 'קול ציון הלוחמת' בתחנת השידור של האצ"ל: "במדינת ישראל מכריז בזה הארגון הצבאי הלאומי על הקמתה של תנועת החרות העברית שתשמור אמונים למסורת המפוארת של מלחמת השחרור ותלחם במסגרת החוק העברי". בציר הפוליטי הוקמה התנועה בצידה הימני של המפה הפוליטית, את התנועה הרכיבו קבוצות אחדות ביניהם, הצה"ר, הסתדרות העובדים הלאומיים, אחדות ישראל, האצ"ל ואנשי 'הוועד העברי'. בראייתו של בגין, הציונות הרוויזיוניסטית תורגמה פוליטית על ידי הקמת תנועת 'חרות', שערכי היסוד שלה מושתתים על קווי היסוד הבאים: שלמות המולדת, קיבוץ גלויות, צדק חברתי, שלטון החוק וחירות האדם[1].
במשך מרבית שנות קיומה ישבה המפלגה באופוזיציה. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה בשנותיה הראשונות של המדינה, הקפיד להוציא את תנועת החרות אל מחוץ לקונצנזוס הלאומי. תפיסה זו ניתן לתמצת באמירתו "בלי חרות ומק"י", שמשמעותה שאין להקים ממשלה שבה ישבו הקומוניסטים או הרוויזיוניסטים. מהקמתה בקיץ 1948 ועד לשנת 1983 עמד מנחם בגין בראש תנועת החרות. בבחירות לאספה המכוננת הלא היא הכנסת הראשונה, זכתה חרות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים (14 מנדטים).
לקראת הבחירות לכנסת השנייה הצטרפו לתנועת החרות אנשי ברית הצה"ר, אשר מפלגתם לא עברה את אחוז החסימה בכנסת הראשונה.
במערכת הבחירות לכנסת השנייה המשיכה המפלגה לעסוק בעיקר בתרומת אנשי האצ"ל להקמת המדינה ובקריאה לשלמות הארץ. נושא זה נחשב כאנכרוניסטי באותה תקופה (שאר המפלגות עסקו בעיקר בנושאים כלכליים סביב מדיניות הצנע וקליטת העלייה ההמונית). בבחירות אלה זכתה חרות לשמונה מנדטים בלבד. תוצאה זו גרמה למשבר במפלגה. בגין פרש מההנהגה למשך שישה חודשים[2], אך חזר לתפקידו כדי להנהיג את המאבק נגד הסכם השילומים. תוצאה נוספת של המשבר הייתה שהתנועה החלה להדגיש את הנושאים החברתיים-כלכליים, והחלה לקלוט לשורותיה אוכלוסיות נוספות (על יוצאי האצ"ל) שלא השתלבו בממסד השלטוני (בעיקר עולים חדשים ובני עדות המזרח).
בחודש אפריל 1954 נערכה הועידה השלישית של תנועת 'חרות' בגין הדגיש בה שיש רק דרך אחת[3] להגיע לשלטון והוא עובר דרך פתק הבוחר. האמירה של בגין העניקה ל'חרות' לגיטימציה חשובה, היא הצטיירה בפני הציבור כתנועה שמכבדת את כללי המשחק הדמוקרטי. היה זה צעד נוסף במדיניותו של מנחם בגין, תחילה הוא הצליח לבסס את מעמדו כראש התנועה ובמסגרת המאבק על השילומים הוא איחד מחדש ציבור רחב. באותה העת הצליח בגין למתג את תנועת חרות, כתנועה לגיטימית אשר מקבלת על עצמה את כללי המשחק הפוליטי.
בבחירות לכנסת השלישית זכתה התנועה ב-15 מנדטים. המאבק במסגרת הסכם השילומים העניק לחרות קולות חשובים אשר הגיעו מקרב מחנות העולים. מעבר לכך, במסגרת ההכנות לבחירות לכנסת השלישית, קיימה תנועת חרות תכנון קפדני במשך שנה, בין השאר עמדו לראשותה מקורות כספיים והיא פעלה על פי לוחות זמניים מדויקים, ומעל הכל, התנועה התנהלה בשליטתו המלאה של מנחם בגין[1].
ב-26 באפריל 1965, לקראת מערכת הבחירות לכנסת השישית, הוקם גוש פרלמנטרי מאוחד של חרות והמפלגה הליברלית שנקרא "גח"ל" - גוש חרות ליברלים. בראש הרשימה המשותפת עמד בגין. בעוד שלכל אחת משתי המפלגות לחוד היו שבעה עשר מנדטים בכנסת היוצאת, זכתה הרשימה המאוחדת לעשרים ושישה מנדטים בלבד. הדבר היווה כישלון, ובוועידת חרות השמינית ביוני 1966 קראו שמואל תמיר ואהוד אולמרט בן ה-21 להדחתו של בגין[4]. המשבר בתנועה נמשך עד שבפברואר 1967 הסתיים העימות בפילוג[5]. תמיר ואנשיו הורחקו מתנועת החרות על ידי יושב ראש בית הדין איסר לובוצקי[6], ותומכי תמיר הקימו מפלגה בשם "המרכז החופשי". הייתה זו קריאת התיגר האחרונה על מנהיגותו של בגין במפלגתו עד לפרישתו.
בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, הצטרפה "חרות" (אז כחלק מגח"ל - גוש חירות ליברלים) לראשונה לקואליציה, במסגרת "ממשלת ליכוד לאומי" בראשות לוי אשכול. בצעד זה הוענקה לגיטימציה למנחם בגין ולתנועתו, שהיו עד אז, כאמור, מחוץ לקונצנזוס הלאומי. בבחירות של 1969 זכתה רשימת המערך ל-56 מנדטים, אך גולדה מאיר, שהייתה שמרנית מטבעה, ביקשה להתבסס לאחר הבחירות על ההרכב הקואליציוני שקדם להן, והקימה ממשלה שגם אליה הצטרף מנחם בגין בראש גח"ל. ב-4 באוגוסט 1970 פרשו שרי גח"ל מהממשלה, בעקבות ההסכמה על סיום מלחמת ההתשה.
רעיונות התנועה
.jpg)
ששת הסעיפים הבסיסיים שעליהם הצהיר כל חבר בתנועת החרות:
- שחרור המולדת כולה, ריכוז האומה, קיום ריבונותה ופיתוח ייחודה התרבותי הם היסודות של ההשקפה הלאומית של תנועת החרות בארץ ישראל, והשקפת העולם שלה מבוססת על: חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט.
- תנועת החרות שואפת להשרשת ערכיה הנצחיים של תורת ישראל בחיי האומה.
- תנועת החרות שוללת כל צורה של משטר טוטליטרי, פשיסטי או קומוניסטי ותלחם נגד כל ניסיון להטיל טוטליטריות משקית או מדינית על עמנו ומדינתנו.
- תנועת החרות תלחם למשטר דמוקרטי במדינה: ממשלת העם על ידי העם למען העם; הבטחת זכויות האדם והאזרח לחופש מצפונו ונגד כל הפליה על רקע עדתי, מעמדי או מפלגתי.
- תנועת החרות תלחם להפרדה בין השליט לבין המפרנס, נגד הטרוסטים והמונופולין למיניהם, לפיתוח היוזמה הפרטית, למען קליטת שבי ציון, האדרת כוחה של המדינה ולהעלאת רמת החיים של כל אזרחיה.
- יעודה של תנועת החרות היא: לשאת את כל הרעיונות האלה ולהגשימן להלכה ולמעשה כתורת אבי המהפכה העברית – זאב ז'בוטינסקי."
נציגי המפלגה בכנסת
ח"כים במפלגה בכנסות שבהן פעלה
|
|---|
 |
ראו גם
לקריאה נוספת
- יונתן שפירא, לשלטון בחרתנו: דרכה של תנועת החרות - הסבר סוציולוגי-פוליטי, הוצאת עם עובד, תש"ן 1989.
- יחיעם ויץ, ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית - הקמתה של תנועת החרות 1949-1947, הוצאת מכון בן-גוריון, 2003.
- יחיעם ויץ, הצעד הראשון לכס השלטון: תנועת החרות 1949–1955. הוצאת יד יצחק בן-צבי ומוסד הרצל, 2007.
- אברהם דיסקין (עורך), מאלטלנה עד הנה: גלגולה של תנועה, מחרות לליכוד , הוצאת כרמל ומרכז מורשת מנחם בגין, 2011. (הספר בקטלוג ULI)
- אופירה גראוויס-קובלסקי, הצודקים והנרדפים: מיתולוגיה וסמלים של תנועת החֵרות, 1948–1965, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2015[7].
- יעקב רוט, תהליכי הקמת סיעת 'תכלת לבן' בתנועת החרות, עיונים בתקומת ישראל 8, 1998, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 424–448.
- אורנה מילר, 'הבטליון החתוך' והנטיות ה'כנעניות' באצ"ל ובתנועת החרות, עיונים בתקומת ישראל 14, 2004, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 153–189.
- מיכאל אדירעם, רקוויאם לז'בו: עלייתה ושקיעתה של תנועת החרות - במבט אישי.
- אלמליח, דביר, תנועת חרות ויחסה לארץ ישראל תחת שרביטו של מנחם בגין 1967–1979, אוניברסיטת אריאל בשומרון www.academia, 2022.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: תנועת החרות |
אתר האינטרנט הרשמי של תנועת החרות- חרות, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- אוסף תנועת החרות (V 1798), באתר הספרייה הלאומית
- ליטל לוין, היום לפני 43 שנים: מכתב מערכת בדוי גורם לסערה במפלגת חרות, באתר הארץ, 06/09/2009
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אלמליח, דביר, תנועת חרות ויחסה לארץ ישראל תחת שרביטו של מנחם בגין 1967–1979, אוניברסיטת אריאל בשומרון, באתר www.academia, 2022
- ^ מתוך עיתון הבקר, 16 באוגוסט 1951
- ^ ויץ, יחיעם, הצעד הראשון לכס השלטון: תנועת חרות 1949–1955, ירושלים: יד יצחק בן-צבי ומוסד הרצל אוניברסיטת חיפה.
- ^ מ. מייזלס, בגין התפטר - הועידה נמשכת, מעריב, 29 ביוני 1966
- ^ אמיר גולדשטיין, גח"ל בין משבר ללגיטימציה 'גוש-חרות-ליברלים' 1965 - 1969, חיבור לשם קבלת תואר 'דוקטור לפילוסופיה', ספטמבר 2005. עמודים 244-249
- ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. תנועת החרות, עמודים 196-202
- ^
רפי מן, "הצודקים והנרדפים": מי היה ז'בוטינסקי של בגין, באתר הארץ, 17 בפברואר 2017
34630910תנועת החרות