הקיני
הַקֵּינִי, קַּיִן, בְּנֵי קֵינִי, או הַקִּינִים, הם שמות של קבוצה או קבוצות הנזכרות במקרא.[1][2] הם מופיעים באזכורים שונים בתור: אחד מעממי כנען,[3] קבוצה הקשורה לבְנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה (כלומר אולי ליתרו ולמדיינים), קבוצה שבטית בדרום יהודה, וכן אחת ממשפחות יהודה.[4] מקובל להניח שמדובר בשמות ובתיאורים שונים של אותה קבוצה וגלגוליה לאורך ההיסטוריה, ואשר שמותיה ותיאוריה השונים נובעים מהקשרים שונים של אזכורם לאורך תולדותיהם או בהתאם לקונטקסט של האזכור. אפשר כי השם קני בכתובת מצרית מהתקופה הכנענית התיכונה שהתגלתה בדרום סיני, וכן שמות המקומות קינה ונחל קינה, הנזכרים באזור מגידו במקורות המצריים מהתקופה הכנענית המאוחרת, קשורים גם הם ליחידה זו. בדרום הר יהודה התקיימה בתקופת המלוכה עיר מקראית בשם הַקַּיִן, ודרומה לה במזרח הנגב המקראי עיר בשם קִינָה; ואילו בצפון ארץ ישראל נזכרת תת-קבוצה של הקינים בשם חֶבֶר הַקֵּינִי. המשמעות העיקרית של השם קיני בשפות שמיות מערביות היא חרש מתכת, ומקובל להניח שהם היו חרשי מתכת נודדים, לפחות בחלקם.
קין, הקיני, וחרשי המתכת הנודדים
בארמית ובסורית משמעות המילים קֵינִי וקִינָאָה היא חרש מתכת, לרבות צורף בזהב ובכסף, כפי שעולה ממקורות רבים; בערבית מילה דומה מציינת כל בעל מלאכה המעצב בצורה ובחומר. מכל מקום מקובל כי המשמעות הראשונית היא חרש מתכת או נפח.[5] בחברות מסורתיות, יישובים קטנים לא יכלו להחזיק חרש מתכת משל עצמם שכן לא הייתה בהם די פרנסה עבורו. לפיכך הייתה תופעה נפוצה בתרבויות רבות של חרשי מתכת נודדים אשר נעו ונדו בין יישובים ומאהלים שונים וסיפקו להם שירות חיוני זה. לפי הנחה רווחת במחקר מקובל להניח כי לכך מתקשרות המסורות על קין הנע ונד בארץ[6], ועל "תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל".[7][8] לפי הסברה, על סמך אזכור אות קין כמסופר בתורה, בני הקיני הנודדים נשאו על גופם אות, שרטת או קעקוע, שזיהה אותם, וסימן זה על גוף הרוג חייב את בני קיני לנקום את דמו.[6]
כדוגמאות לשבטי חרשי מתכת ואומנים נודדים כאלה מובאות במחקר גם עדויות מתקופות מאוחרות יותר.[9] השבטים הבדווים צְלֵיב וסוּנַה, שהיו חרשי מתכת ובעלי מלאכה מקצועיים גם בתחומים אחרים, נבדלו משבטי הבדווים האחרים ולא התערבו במלחמותיהם, והחברה הבדווית הגנה עליהם כדי שיוכלו להמשיך לתת שירותיהם אלו לכל. יצוין כי בתקופה הביזנטית ובראשית ימי האסלאם נודע שבט בַּנוּ אל-קַיְן שנדד במדבריות ערב, עבר הירדן, סוריה ומסופוטמיה, אך לא ידוע אם שמם משקף את מקצועם הקדום של אבותיהם.[9]
אזכורי הקבוצה/ות במקרא
הקבוצה/ות המתוארת בערך זה נזכרת במקרא 12 פעמים, אשר מפורטות בסעיפים השונים של הערך. זאת בנוסף לאזכור יחיד של העיר הקין ושל העיר קינה, ואזכורי הדמויות המקראיות קין ותּוּבַל קַיִן, שמות שכאמור מקובל לקשור עם קבוצה זאת.
"הַקֵּינִי" הוא הכינוי הנפוץ ביותר, 8 פעמים מתוך 12 האזכורים;[10] 3 מתוך 8 האזכורים כלולים בצירוף "חבר הקיני".
"בְּנֵי קֵינִי" מוזכרים פעם אחת בספר שופטים: ”וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד".[11]
"קַּיִן" כשם הקבוצה מוזכר פעמיים: בנאומו האחרון של בלעם כשם נרדף לקיני,[12] ושוב בספר שופטים: ”וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה”.[13]
"הַקִּינִים" מוזכרים פעם אחת בספר דברי הימים: ”וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים ישבו [יֹשְׁבֵי] יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב”.[14]
הקיני ועממי כנען
הקיני נזכר פעם יחידה במקרא כאחד מעממי כנען: ”אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי”.[15] זוהי ספירה יחידאית של עשרת עממי כנען, במקום שבעת העממים כמקובל. מדובר כאן בהבטחת ארץ כנען לאברהם בסיום מעמד ברית בין הבתרים, הבטחה המסתיימת ברשימת עמי הארץ המובטחת. למעשה מדובר ברשימת שבעת העממים המקובלת, אלא שנוספו לפניה שלושה עממים: הַקֵּינִי, הַקְּנִזִּי וְהַקַּדְמֹנִי.
הקיני כקבוצה שבטית
אזכורים קדומים
השם "קני" מופיע חרות בכתב ההירוגליפי בכתובת מצרית מימי השושלת ה-12 המצרית, כלומר בערך בשנים 2000 עד 1800 לפנה"ס, כתובת אותה גילה סר פלינדרס פיטרי בסיני.[16] אם השם אכן קשור לקיני, כנראה שם של אדם כשאר השמות השמיים שבכתובת, הרי זו העדות המוקדמת ביותר על הקיני. הופעתו בחצי האי סיני יכולה להיקשר לאזכורים של מסורות קדומות אודות הקיני, כפי שהשתמרו במקרא. אזכורים אלו הם שלושה:
לקראת סיום מעשה בלעם במקרא הוא נושא דברו ומתנבא על שורת עמים או שבטים דרומיים ובהם מואב, אדום, עמלק, הַקֵּינִי, ועוד כמה אזכורים סתומים. על הקיני התנבא לאמור: "כא וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ. כב כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ."[12] דברים אלו והקשרם ממקמים את הקיני כאחד העמים או השבטים היושבים באזורים ההרריים של מדבריות הדרום, והדבר מתיישב עם הופעת "קני" בדרום סיני.
בשני אזכורים אחרים מופיע הַקֵּינִי/קַּיִן כקשור לחובב חותן משה, או שהוא עצמו (כלומר האב האפונימי[17] של הקבוצה) הוא חותן משה:
”וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה”, בספר שופטים, פרק ד'[13]
" וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם", בספר שופטים, פרק א'.[18] סופו של הפסוק נראה כתמוה, ואחד מנסחי תרגום השבעים (נוסח N) קורא "את עמלק", אולי כפרשנות כיוון שידוע מהמשך הסיפור המקראי כי הקיני ישב ליד עמלק; אך ספק בדבר.
חובב חותן משה הוא בנו של רעואל המדייני.[19] חז"ל כתבו ואף במחקר הסכימו כי חובב הוא יתרו המדייני; כך או כך, הקישור לחובב קושר את הקיני למדיינים, אף הם עם הממוקם באזורים ההרריים של מדבריות הדרום, בצידו המזרחי של מפרץ אילת ומול הרי דרום סיני. אולם בהמשך, הפסוק מספר שופטים, פרק א' כבר מספר לנו כי בני קיני עלו אל מדבר יהודה ונגב ערד, אזור בו נמצאם מעתה ואילך. בהנחה הסבירה כי עיר התמרים היא תמר המקראית, המזוהה באתר הארכאולוגי מצד חצבה, בערבה למרגלות נגב ערד, הרי לפנינו מסלולם מאזור מדיין דרך הערבה אל דרום יהודה.[20]
למרות שעיקר אזכוריו הקדומים של הקיני הם בדרום הארץ, ישנה דעה כי קינים ישבו גם בצפון הארץ, ושמם משתקף בשמות המקומות קינה ונחל קינה, המופיעים במקורות מצריים מהתקופה הכנענית המאוחרת.[21]
חבר הקיני
ערך מורחב – חבר הקיני
חֶבֶר הַקֵּינִי נזכר כמה מספר פעמים במעשה יעל וסיסרא, בספר שופטים, פרק ד', פסוקים י"א-כ"ג; פרק ה', פסוק כ"ד. מקובל שחבר הקיני הוא משפחה או קבוצה ("חבורה") מתוך הקינים[22], אולם יש המפרשים שהוא אישיות מהתנ"ך, אדם ששמו חֶבֶר,[23] אשר היה ראש בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי הנזכר שם. כך או כך מדובר בקבוצת משנה אשר נפרדה מהקבוצה השבטית העיקרית של קַּיִן / בְּנֵי קֵינִי, ונדדה צפונה אל אזור עמק יזרעאל והגליל התחתון: "וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה וַיֵּט אָהֳלוֹ עַד אֵלוֹן בצענים [בְּצַעֲנַנִּים] אֲשֶׁר אֶת קֶדֶשׁ".[13] אין לדעת מתי קרה הדבר ובאיזה מקום נפרד חבר הקיני מקין. הדעת נותנת כי לאחר שעלו מהערבה לנגב המשיכה קבוצה זאת צפונה, כדרכם של חרשי המתכת הנודדים, ושל שבטי נוודים בכלל. מאידך ישנה דעה כי קינים ישבו באזור זה כבר בתקופה קדומה יותר[21]. בכל מקרה, קיימה קבוצה זו קשרים עם כל תושבי האזור, בהיותה כנראה קבוצה מקצועית הנותנת שירותיה לכל.
ראשית ימי הקיני בנגב
אזכורי הקיני במקורות המתייחסים לתקופת ההתנחלות ועד למלוכה הקדומה ממקמים אותו מדרום ליהודה, או בחלקיה הדרומיים ביותר של יהודה, למעט אזכור חבר הקיני בצפון, שהוא יוצא דופן.
הקיני ישב תחילה בנגב המקראי, שהוא בקעת באר שבע / ערד וסביבותיהן. אזור זה נחלק באותה תקופה, ובהמשך בתקופת המלוכה, בין תחומיהן של כמה יחידות שבטיות בולטות, לרבות נגב הקיני ונגב הירחמאלי.[24] נראה שנגב הקיני הוא נגב ערד אליו עלו הקינים מהערבה; לדעת בנימין מזר ייתכן כי המקדש שחשף יוחנן אהרוני במצודת תל ערד הוא קיני ביסודו.[25]
ההופעה המקראית הראשונה של הקיני לאחר שהתיישב באזור זה, באה ממסורת המיוחסת לימי שאול. שאול יוצא למלחמה על עמלק, האויב העיקרי של יהודה מדרום, ושולח אל הקיני לאמור: "לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ".[26] הדבר מלמד על כך שבתקופה זו הקיני הוסיף להתקיים כיחידה עצמאית, ומאשר את המשך נוכחותו באזור הנגב; כי היו לו קשרים טובים עם כל שכניו, כפי שהיו גם לחבר הקיני בצפון, מן הסתם משום שנתן שירותי נפחות לכולם; וכי בשעה שנדרשה הכרעה בחר הקיני בצד הישראלי, גם כן כפי שקרה עם חבר הקיני.
הקיני ויהודה
המקורות הבאים שלפנינו, החל מאלה המיוחסים לתקופת דוד ועד סוף תקופת המלוכה ואולי אף לאחריה, מתייחסים אל הקיני כמשפחה נכבדת ממשפחות יהודה.
תקופת ראשית המלוכה
בסיפורי דוד שיוכו של הקיני ליהודה אינו מצוין במפורש, אך הוא עולה בבירור מתוך הכתובים.
בעת שהותו של דוד אצל אכיש מלך גת, מסופר כי הוא פשט "אֶל הַגְּשׁוּרִי והגרזי [וְהַגִּזְרִי] וְהָעֲמָלֵקִי",[27] כאשר לפחות העמלקי הוא אויב מובהק של יהודה; אולם דוד לא הותיר מהם איש בחיים, לבל ייוודע לאן פשט. לאכיש סיפר כי פשט "עַל נֶגֶב יְהוּדָה וְעַל נֶגֶב הַיַּרְחְמְאֵלִי וְאֶל נֶגֶב הַקֵּינִי. יא וְאִישׁ וְאִשָּׁה לֹא יְחַיֶּה דָוִד לְהָבִיא גַת לֵאמֹר פֶּן יַגִּדוּ עָלֵינוּ לֵאמֹר כֹּה עָשָׂה דָוִד וְכֹה מִשְׁפָּטוֹ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר יָשַׁב בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים. יב וַיַּאֲמֵן אָכִישׁ בְּדָוִד לֵאמֹר הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמּוֹ בְיִשְׂרָאֵל"[27]; כלומר, הקיני נמנה יחד עם ירחמאל וכלל יהודה כחלק מעמו של דוד.
בהמשך הסיפור, כאשר העמלקי פשט על צקלג ודוד רדף אחריו והביסו, שלח דוד משלל העמלקי אל זקני יהודה במקומות שונים בהר יהודה ובנגב, לפי המשוער כדי לרכוש את אהדתם למימוש שאיפותיו בעתיד.[28] בין היתר שלח "לַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַיְּרַחְמְאֵלִי וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַקֵּינִי",[29] גם מכאן עולה שזקני הקיני, כמו שכניהם זקני הירחמאלי, נחשבו כחלק מיהודה.
תקופת ממלכת יהודה
לאחר המסורות על ימי דוד מופיעים הקיני והקינים בפשטות כאחת ממשפחות יהודה וממלכת יהודה, ככתוב ברשימות היחש של יהודה. נהוג לשייך אליהם גם את הערים הקין וקינה אשר נזכרות ברשימת ערי יהודה; קינה נזכרת גם באוסטרקון שנתגלה בחפירות ערד.
ברשימת ערי יהודה, נזכרת עיר בשם הַקַּיִן.[30] עיר זו שייכת לקבוצה 7 ברשימה, של יישובי ספר מדבר יהודה הדרומי. מקובל להניח כי קבוצה 7 מייצגת בעיקר את התיישבות הקיני באזור זה, לצד הקנזי (קבוצה 5 ברשימה) והכְּלֵבִי (קבוצה 6). העובדה כי מלכתחילה סופר על עליית הקיני אל "מִדְבַּר יְהוּדָה"[11] מחזקת הנחה זו, לצד התיישבותו ב"נֶגֶב עֲרָד"[11], היינו בבקעת באר שבע / ערד; ספר מדבר יהודה הדרומי והנגב המקראי המזרחי הם שני אזורים שכנים אשר אולי ראו בהם חלק מיחידה אחת. ואכן בקבוצה 1 של אותה רשימה נזכרת עיר בשם קִינָה[31][32], בהקשר גאוגרפי של מזרח הנגב המקראי. עיר זו נזכרת גם באוסטרקון משלהי ימי ממלכת יהודה, בו הצטוו מפקדי ערד לקחת קבוצת אנשים (ודאי לוחמים) מערד ומקינה ולשלוח אותם לעיר רמת נגב, "פן תבוא אדום שמה".[32]
ברשימות היחש של יהודה[33] [34]אשר בספר דברי הימים, מופיע הפסוק הסתום: "וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים ישבו [יֹשְׁבֵי] יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב",[35] פסוק עליו נכתבו מחקרים רבים.[4][36][37][38] הפסוק, מתאר כנראה משפחות סופרים מבין הקינים, בהקשר של יעבץ אשר אשר בדרום יהודה, בין אם בתור יעבץ, אישיות מהתנ"ך שהיא אב אפונימי[17] של בית אב נכבד ביהודה, ובין בתור יעבץ כחבל ארץ או יישוב באותו אזור, הקשור ודאי לבית האב המקראי ולדמות המקראית הכרוכה בו. ישנה סברה לפיה יעבץ הוא אביהן של משפחות הסופרים, והוא עצמו נמנה עם הקיני.[39]
אחרי תקופת המלוכה, הקיני אינו נזכר עוד במקורותינו.
תולדות הקיני וגלגוליו לאורך ההיסטוריה
סקירת מכלול המקורות על הקיני מראה כי מדובר ביחידה שבטית אשר אולי נחשבה בראשיתה כעם בפני עצמו; לפי המסורות המקראיות הקיני חי לצד המדייני בארץ מדיין או בסמוך לה, ושמא מעברו השני של מפרץ אילת, בהרי דרום סיני, כפי שעולה מהאזכור הקדום של 'קני' באזור זה. מקובל להניח ששמה של יחידה זו מעיד על היותה, לפחות בחלקה, קבוצה של חרשי מתכת נודדים. במקביל לתקופת ההתנחלות עלה הקיני צפונה, דרך הערבה, אל אזור הנגב המקראי המזרחי ודרום מדבר יהודה. לפי המסורות המקראיות, באותה עת התפצלה ממנה יחידת המשנה של חבר הקיני, שעברה לעמק יזרעאל ולגליל התחתון; לפי השערה אחרת ראשית התיישבות הקיני באזור זה היא כבר בתקופה הכנענית המאוחרת.
הקיני שבדרום המשיך להתקיים בימי שאול לצד העמלקי, כיחידה שבטית נפרדת מיהודה, אך בניגוד לעמלקי לא הייתה עוינות בינו ובין יהודה. לאחר מכן, מימי דוד ואילך, הקיני נחשב כחלק מיהודה, בתור אחת המשפחות העיקריות בה: לצד הקנזי, שתולדותיו דומות, וכן הירחמאלי, הכלבי והאפרתי. תולדות הקיני עשויות לשקף תהליך בו קבוצות שונות ונפרדות, שקבוצת הקיני נמנית עליהן, התגבשו לכלל יחידה אחת, יהודה; יש חוקרים המניחים כי יהודה וישראל אכן התגבשו בתהליך כזה.[40]
ראו גם
- חובב חותן משה
- ההשערה המדיינית-קינית
- חבר הקיני
- יעבץ (אתר מקראי)
- יעבץ (אישיות מהתנ"ך)
- רשימת ערי יהודה
- הקין
- קינה
קישורים חיצוניים
- הקיני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- הרב יוסף מיכאל יוסקוביץ הרצאה בכינוס מטמוני ארץ 'כי אם יהיה לבער קין' באתר בינינו.
הערות שוליים
- ^ שמואל אברמסקי, אנציקלופדיה מקראית, כרך ז' (1976) עמודים 144–149, ערך "קיני, הקיני, בני קיני, הקינים"
- ^ מנחם נאור, "בני שת ובני קין: פרשת הקיני מאברהם עד ירמיהו", בית מקרא נג (תשל"ג), עמ' 198–204.
- ^ שמואל אברמסקי, תשי"ג (1953). הקינים. בשנתון ארץ ישראל כרך ג: 125-116.
- ^ 4.0 4.1 שמריהו טלמון תשי"ט, 'המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב'. שנתון ארץ ישראל כרך ה: עמ' 113-111.
- ^ שמואל אברמסקי, אנציקלופדיה מקראית, כרך ז' (1976) עמוד 147 – 149, ערך "קיני, הקיני, בני קיני, הקינים", סעיף [ג].
- ^ 6.0 6.1 כפי שהציע לראשונה אוולד ונימק בפירוט שטדי כבר בשנת 1894; מצוטט אצל שמואל אברמסקי, אנציקלופדיה מקראית, כרך ז' (1976) עמוד 122–124, ערך "קין והבל", סעיף (ו). יצוין כי אברמסקי עצמו מתנגד להשערה זו.
- ^ ספר בראשית, פרק ד', פסוק כ"ב
- ^ שמואל אברמסקי, אנציקלופדיה מקראית, כרך ח' (1982) עמוד 462–463, ערך "תובל-קין".
- ^ 9.0 9.1 שמואל אברמסקי, אנציקלופדיה מקראית, כרך ז' (1976) עמוד 148, ערך "קיני, הקיני, בני קיני, הקינים"
- ^ פירוט אזכורים אלה מופיע בסעיפים הרלוונטיים בערך זה.
- ^ 11.0 11.1 11.2 ספר שופטים, פרק א', פסוק ט"ז
- ^ 12.0 12.1 ספר במדבר, פרק כ"ד, פסוקים כ"א-כ"ב
- ^ 13.0 13.1 13.2 ספר שופטים, פרק ד', פסוק י"א
- ^ ספר דברי הימים א', פרק ב', פסוק נ"ה
- ^ ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוקים י"ט-כ"א
- ^ שמואל אברמסקי, אנציקלופדיה מקראית, כרך ז' (1976) עמוד 144, ערך "קיני, הקיני, בני קיני, הקינים". מספר הכתובת: 163.
- ^ 17.0 17.1 אב אפונימי: אב נותן שם (מיוונית). זהו המונח המחקרי המקובל לאב (מציאותי או דמיוני) של קבוצה, אשר קרויה על שמו. אב אפונימי יכול להיות האנשה של אותה קבוצה, או דמות ספציפית שלפי מסורתה של הקבוצה הוא אביה הקדמון.
- ^ ספר שופטים, פרק א', פסוק ט"ז
- ^ במדבר, י', כ"ט
- ^ לפני זיהוייה של תמר עם מצד חצבה, היו שהניחו כי עיר התמרים היא יריחו: שמואל אברמסקי, אנציקלופדיה מקראית, כרך ז' (1976) עמוד 145, ערך "קיני, הקיני, בני קיני, הקינים"
- ^ 21.0 21.1 לפירוט נוסף ראו בערך חבר הקיני.
- ^ שמואל אברמסקי, אנציקלופדיה מקראית, כרך ז' (1976) עמוד 144, ערך "קיני, הקיני, בני קיני, הקינים"
- ^ יעקב שלום ליכט, אנציקלופדיה מקראית, כרך ג' עמוד 10, סעיף ב', ערך "חבר"
- ^ "וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אַל פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם וַיֹּאמֶר דָּוִד עַל נֶגֶב יְהוּדָה וְעַל נֶגֶב הַיַּרְחְמְאֵלִי וְאֶל נֶגֶב הַקֵּינִי", ספר שמואל א', פרק כ"ז, פסוק י'. נגב יהודה הנזכר שם, וכן נגב כלב הנזכר בשמואל א', ל', י"ד, הם כנראה דרומו השחון של הר יהודה, מאזור דביר ודרומה, כפי שעולה ממעשה עכסה בת כלב, יהושע, ט"ו, ט"ו-י"ט: "כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי".
- ^ שמואל אברמסקי, אנציקלופדיה מקראית, כרך ז' (1976) עמודים 146–147, ערך "קיני, הקיני, בני קיני, הקינים", ודעת מזר המצוטטת שם.
- ^ בספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ו'
- ^ 27.0 27.1 ספר שמואל א', פרק כ"ז, פסוקים י'-י"ב
- ^ ספר שמואל א', פרק ל', פסוקים כ"ו-ל"א
- ^ ספר שמואל א', פרק ל', פסוק כ"ט
- ^ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק נ"ז
- ^ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק כ"ב
- ^ 32.0 32.1 יוחנן אהרוני, 1976, באנציקלופדיה מקראית כרך ז, עמ' 124–125, בערך קִינָה.
- ^ ולהאוזן 1870 = Wellhausen, J. 1870. De Gentibus et Familiis Judaeis quae I Chr. 2,4 enumerantur. Göttingen. ציטוט לפי: ולהאוזן, י'. 1878. משפחות יהודה שנמנו בספר דבה"י א' ב-ד (עברית: ליזה אולמן. הערות: ג' גליל. תשמ"ה. קונטרסים - מקורות ומחקרים, 63). ירושלים.
- ^ גרשון גליל, מגילות היוחסין של שבט יהודה (עבודת ד"ר), תשמ"ג
- ^ ספר דברי הימים א', פרק ב', פסוק נ"ה
- ^ בנימין מזר, תשכ"ד, המקדש בערד ומשפחת חובב חותן משה. בשנתון ארץ ישראל כרך ז: עמ' 1–22.
- ^ בנימין מזר, תשל"ד, כנען וישראל - מחקרים היסטוריים, ירושלים, עמ' 130-121.
- ^ מיטמן 1977 Mittmann, S. 1977. Ri. 1, 16f und das Siedlungsgebeir der kenitischen Sippe Hobab. ZDPV 93: 213-219.
- ^ שמואל לוונשטאם (1965) באנציקלופדיה מקראית, כרך ג, עמ' 708.
- ^ נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה: היבטים ארכאולוגיים והיסטוריים על ראשית ישראל, מוגש לפרופ' משה כוכבי במלאת לו שישים שנה מחבריו ותלמידיו, ירושלים (1990), עמ' 12–15. וכן אצל: אבי עופר, 1990, הר-יהודה המקראי - מנוודות לממלכה לאומית, באותו כרך, בפרט עמ' 165–168, 208–214; נדב נאמן, 1990, פרשת כיבוש הארץ בספר יהושע, באותו כרך, עמ' 293, 309–310, 312 ואילך ובפרט 332–334; איתמר זינגר, 1990, מצרים, כנענים ופלשתים, באותו כרך, עמ' 381.
הקיני37724160Q2915101