רצח העם של ההררו והנאמה
רצח העם של ההררו והנאמה היה רצח עם מכוון ושיטתי שביצע השלטון הקולוניאלי הגרמני בדרום-מערב אפריקה הגרמנית (כיום נמיביה) כנגד בני שבט ההררו (Herero), ההימבה (Himba) והנאמה (Namaqua) בין השנים 1904 ו-1907. ברצח העם נספו כ-65,000 מבני שבט ההררו (80 אחוזים מאוכלוסיית ההררו) ו-10,000 מבני שבט הנאמה (50 אחוזים מאוכלוסיית הנאמה). היה זה רצח העם הראשון במאה ה-20, והוא כלל מעשי טבח, כליאה במחנות ריכוז, הרעבה למוות והרעלה של בארות מים.[1]
הקולוניה הגרמנית בדרום מערב אפריקה
החל מסוף שנות השמונים של המאה התשע עשרה שלטו הגרמנים על קולוניה בדרום מערב אפריקה בשטח בו נמצאת היום נמיביה. במקום היו קבוצות שונות של שבטים ילידים, הגדולות מביניהן היו ההררו - קבוצה של כ-75,000 מגדלי בקר והנאמה. השבטים ניסו להתקומם מספר פעמים נגד השלטון הגרמני, והללו נהגו בהם ביד קשה. ניתן להבין זאת מדבריו של מפקד הכוחות הגרמניים שכבשו את המקום, קורט פון פרנסואה, שאמר בשנת 1888 כי "רק קשיחות חסרת פשרות תוביל להצלחה (בקולוניה)". מושל הקולוניה הגרמנית, תיאודור לוטווין, אמר כי "בעוד 15 שנה לא יישאר הרבה עבור הילידים, אך יש לשמור זאת בסוד, שכן אחרת המהפכה תהיה בלתי נמנעת".[1]
רצח העם ההררו והנאמה
ב-12 בינואר 1904 בני שבט ההררו בהנהגתו של סמואל מההררו יצאו למרד נגד השלטון הקולוניאלי הגרמני. ההררו החלו לתקוף חוות של מתיישבים לבנים. הם הרגו 150 מתיישבים וסוחרים גרמנים, אך כיבדו את פקודתו של מנהיגם וחסו על נשים, ילדים ולבנים שאינם גרמנים. לאחר כמה קרבות קשים התגברו הגרמנים חיש מהר על ההררו תוך שימוש באלימות רבה ואכזריות ותגבור הכוחות באזור.[2] במאי התמנה הגנרל לותר פון טרוטה למפקד הכוחות הגרמניים. הוא דיווח למושל לוטווין, שהקייזר וילהלם השני רוצה ניצחון בכל מחיר. עוד לפני שהגיע לדרום מערב אפריקה ביוני 1904 הצהיר פון טרוטה כי הוא מתנגד להצהרתו המתוכננת של לוטווין לחון את בני ההררו החפים מפשע, בטענה ש"לא ניתן לנהל מלחמה אנושית נגד כאלה שאינם אנושיים" ומאוחר יותר הוסיף: "בכוונתי להשמיד את השבטים המורדים בנהרות של דם ונהרות של זהב. רק לאחר עקירה מוחלטת יוכל דבר מה לשוב ולהופיע".[1] טרוטה פרש כוחות רבים סביב אזורי המחיה של 60,000 אנשי הררו, שבהם גידלו את עדריהם, והשאיר פתח מילוט לכיוון דרום מזרח אל תוך מדבר אומהק. באוגוסט אותה שנה, כוחותיו של הגנרל הגרמני פון טרוטה הביסו לבסוף את ההררו בקרב ווטרברג והניסו אותם ואת משפחותיהם למדבר אומאקה, שם מתו רובם ברעב וצמא. הגרמנים רצחו גברים, נשים וילדים, וחיסלו את הפצועים והשבויים. מספר ההרוגים בקרב ההררו הגיע במהירות ל-5,000 הרוגים ו-20,000 פצועים. היחידות הגרמניות השתלטו על מקורות המים והכריחו את ההררו ששרדו לברוח אל המדבר. כוחות הצבא שרדפו אחריהם טבחו כמעט בכל מי שמצאו ובנוסף הרעילו את בורות המים במדבר.[1] עד סופו של חודש ספטמבר הצליחו הגרמנים להשמיד ביעילות את רוב אנשי ההררו. ב-2 באוקטובר 1904 פרסם טרוטה את צו ההשמדה. הוא הצהיר: "אנשי ההררו חייבים לעזוב את האדמה הזאת. אם לא יעשו כן אכריח אותם בעזרת הנשק הגדול (ארטילריה) [...] לא נקבל יותר נשים וילדים, אלא נגרש אותם בחזרה או נירה בהם". ההררו ברחו אל המדבר, שם, כאמור, הרעילו הגרמנים את מקורות המים. ב-4 באוקטובר 1904 כתב פון טרוטה לראש המטה הכללי: "אני מאמין שהאומה צריכה להיות מושמדת כאומה [...] אני חושב שעדיף שהאומה תעלם כולה מאשר שתזהם את חיילינו". שבטים אחרים, למשל שבט הנאמה והמאג'י-מאג'י, ראו את שאירע להררו והחלו לנטוש את הגרמנים ולהתמרד. המתיישבים הגרמנים קראו מפורשות להשמדת הנאמה. בני ההררו והנאמה שנכנעו נשלחו למחנות ריכוז. בדרך אליהם מתו כשליש. רבים מתו במחנות ממחלות: טיפוס, אבעבועות ומחלות אחרות. עבודת פרך נכפתה עליהם, והם ספגו מכות והצלפות שוט משוביהם. כמו כן בני הררו רבים נתלו. בסך הכול נספו כ-65,000 מבני שבט ההררו (80 אחוזים מאוכלוסיית ההררו) ו-10,000 מבני שבט הנאמה (50 אחוזים מאוכלוסיית הנאמה).[2] בשנת 1908 פורקו מחנות הריכוז של ההררו, אך נאסר עליהם להחזיק בנשק, באדמות או בפרות, והם הפכו לעבדים של המתיישבים הגרמנים. לסיכום נכתב: "העונש הגיע לסיומו. ההררו חדל להיות שבט עצמאי".
יחסה של גרמניה לרצח העם
במקביל לרצח העם ההררו והנאמה פרץ במזרח אפריקה הגרמנית מרד המאג'י מאג'י (1905) – (1907). הגרמנים השיבו למרד זה ביד קשה ותגובתם גרמה למותם של 100,000 – 200,000 בני אדם.
בשנת 1985 דו"ח ואיטאקר של ארגון האומות המאוחדות הכיר בכך כי הניסיון הגרמני להשמיד את בני ההררו והנאמה בדרום מערב אפריקה היה אחד הניסיונות המוקדמים של רצח עם במאה ה-20.
בשנת 1998 נשיא גרמניה רומן הרצוג ביקר בנמיביה והביע חרטה אך לא התנצל באופן רשמי.
רק ב-2004, באירוע למלאת 100 שנה לתחילת המרד, שרת סיוע הפיתוח הגרמנית, היידמארי ויצ'ורק-צויל, התנצלה בשם ממשלת גרמניה והצהירה כי: "אנו הגרמנים מקבלים את האחריות ההיסטורית והמוסרית שלנו ואת האשמה".[3] יחד עם זאת גרמניה סירבה לשלם פיצויים, אך העניקה לנמיביה סיוע רב (הגדול ביותר באפריקה, בחישוב לנפש). בין 1990 ל-2004 העבירה גרמניה כחצי מיליארד יורו, ובשנת 2005 הודיעה שרת סיוע הפיתוח הגרמנית כי גרמניה מוכנה להעביר מדי שנה 20 מיליון יורו עד לשנת 2016[4].
ההיסטוריון בעז נוימן הזכיר כי עשרות שנים לפני עליית הנאציזם הקימו הגרמנים מחנות ריכוז כחלק ממדיניות ההשמדה, וכי התרגום הגרמני למושג האנגלי "מחנה ריכוז" נטבע שם לראשונה[5], כמו גם המונח הגרמני "פקודת השמדה".[6][7]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- רצח עם ההררו, באתר הוועד למאבק ברצח עם
- בני פירסט, "הילידים חייבים להיעלם", באתר "Time Out ישראל", 6 באוקטובר 2014
ג'ייסון ברק ופיליפ אולטרמן, גרדיאן, יותר ממאה שנים אחרי: גרמניה מכה על חטא הטבח בנמיביה, באתר הארץ, 26 בדצמבר 2016- אוריאל לוי, היום, לפני 113 שנים, החל רצח העם שגרמניה מכחישה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 12 בינואר 2017
יובל מלחי, פרק 250: מלחמת הצדק של פרופ' יאיר אורון – סיפור אחר לזכר שירה בנקי, באתר "קטעים בהיסטוריה", 22 במרץ 2018
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 ז'ואל קוטק ופייר ריגולו, 'הג'נוסייד הראשון במאה ה-20: הררוס', מתוך: ג'נוסייד - כדי שלא אהיה בין השותקים, כתב וערך: יאיר אורון, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
- ^ 2.0 2.1 "Dominik J. Schaller, "Every Herero Will Be Shot
- ^ Germany admits Namibia genocide, BBC News, August 14, 2004
- ^ German reconciliation drive finally starts, The Namibian, January 1, 2007
- ^ אם כי לפי נוימן, הבריטים הקימו "מחנות ריכוז" עוד במסגרת מלחמת הבורים
- ^ בעז נוימן, 'האם השואה היא "ג'נוסייד"', ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, 13 באפריל 2007
- ^ אויגן פישר ביצע מחקרי גזע בקולוניה ולאחר מכן עמד בראש מוסד שתמך בניסויים שערך יוזף מנגלה; וריטר פון אפ, שהוביל חלק מהכוחות הגרמנים במלחמה, היה לאחר מכן המושל הנאצי של בוואריה בשנים 1933-1945. מקור - בעז נוימן, שם.
| רצח עם | |
|---|---|
| |
| אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם |
רצח העם של ההררו והנאמה24315313