רצח העם הבנגלי
רצח העם הבנגלי היה רצח עם בשנת 1971 שקורבנותיו היו בני העם הבנגלי ונוהל בעיקרו על ידי ממשלת פקיסטן על רקע התנגדותה לשאיפות העצמאות של מזרח פקיסטן שבאו לידי ביטוי במלחמת העצמאות של בנגלדש. על פי גירסתה הרשמית של הודו, שהייתה צד לסכסוך ופלשה לשטח פקיסטן המזרחית כדי להגן על אוכלוסייתה, מספר הקרבנות ברצח העם עומד על 3 מיליון נפש. עם זאת, פקידים הודיים שהיו מעורבים בסכסוך, נקבו ב-1991 במספר של 300-500 אלף קרבנות.[1] קיימת גם טענה כי חלק גדול מהקרבנות נרצחו על ידי הכוחות והמיליציות שנלחמו לשחרור בנגלדש, אם בשל התנגדותם לפרישה מפקיסטן ואם בשל השתייכותם למיעוטים אתניים שונים.[2]
רקע
בשנת 1947 יצאה בריטניה מתת היבשת ההודית, והשאירה את השטח מחולק בין מדינת הודו והמדינה המוסלמית פקיסטן. שטחה של פקיסטן כלל את "מערב פקיסטן", צפונית-מערבית להודו (פקיסטן של ימינו), ואת "מזרח פקיסטן" או "מזרח בנגל" (כיום בנגלדש). את השלטון על המדינה הצעירה נטלו האליטות הצבאיות המוסלמיות של מערב פקיסטן (רובם בני האוכלוסיות האתניות של הפנג'אבי ופתאנים[3]) שכוננו דיקטטורה, מנעו את עריכת הבחירות ב-1951 ואף פיזרו את הפרלמנט ב-1971. המשטר הצבאי המערב-פקיסטני ראה במוסלמים הבנגליים ממזרח המדינה מושפעים מתרבות ההינדו (הינדים היוו כ-13% מאוכלוסיית בנגל, כ-10 מיליון איש[3]) ו"פחות מוסלמים". המשטר הצבאי השליט עצמו גם על מזרח המדינה כשהוא מציב לעצמו כיעד את טיהור האוכלוסייה המזרח-בנגלית מהשפעות הינדיות, ואסרו שימוש בשפה ההינדית.[4]
בשנת 1969 הופל שלטונו הצבאי של איוב חאן במערב פקיסטן, ובבחירות דמוקרטיות נבחרה מפלגת "הליגה האוומית" שתמכה בהתנתקות של מערב פקיסטן ממזרחה. ראש הצבא הגנרל יחיא חאן (Yahya Khan) ביצע הפיכה נוספת ועל מנת למנוע הישנות עליית הכוחות הקוראים להפרדת המדינות החליט לבצע טיהור נרחב במזרח.[4][3]
רצח העם
ב-22 בפברואר 1971 הורה יחיא חאן לגנרלים שלו "להרוג 3 מיליון מהם (אזרחי מזרח המדינה), והשאר יאכלו ישר מידנו". מושל צבאי חדש מונה למזרח בנגל - הגנרל טיקה חאן (Tikka Khan) אשר הכריז על כוונתו לחסל 4 מיליון אזרחים תוך 48 שעות, ולהוציא אל הפועל "פתרון סופי" לבעיה הבנגלית. ההרג הממשי החל ב-21 במרץ 1971, במבצע שכונה "מבצע זרקור". הצבא הפקיסטני החל במסע טיהורים בערים כנגד אינטלקטואלים וסטודנטים, תומכי המפלגת "הליגה האוואמית" ופועלים עירוניים. פעילות הצבא בערים גרמה למותם של אלפים נוספים ויצרה גל של כ-30 מיליון פליטים שנהרו מן הערים אל הכפר, ועוד כ-10 מיליון שברחו להודו. הפעולה עוררה גלי התנגדות בקרב הצבא, אולם מעשי הרצח נמשכו.[4][3]
ב-14 במאי שלח הקונסול האמריקאי ארצ'ר בלאד מברק לוושינגטון בדבר "הטבח בהינדים" ובו פירט כי: "הדפוס הקבוע של פעולות הצבא הוא להכניס חיילים לכפרים, לתשאל את האזרחים היכן חיים ההינדים ולהוציא להורג את הזכרים". בלאד העריך מחיר דמים של אלפים בשבעת השבועות מאז ה-25 במרץ. ב-19 במאי הוא העביר מברק נוסף ודווח ש"קצין מערב-פקיסטני צעיר (טייס קרב בתפקידו) הודה שהצבא הוא המבצע את ההרג השיטתי בהינדים". הקצין טען כי הטבח הוא "מלחמת ג'יהאד", וכי "ההינדים הם אויבים וצריך לטהר את מזרח פקיסטן". בלאד דיווח גם שבשיחות נוספות עם חיילים פקיסטניים הם ציינו כי הגיעו למזרח בנגל "להרוג הינדים".[4]
רצח ועינוי נשים המוני נמשכו לאורך שנת 1971. רק לקראת סוף השנה פלשה הודו למזרח בנגל כדי להפסיק את הטבח ולתמוך במחתרת הבנגלית. בשבוע שלפני הפלישה, ביצע הצבא הפקיסטני מבצע חיסול אחרון, בו שרפו כפרים, ורצחו אינטלקטואלים. במבצע אחרון זה נרצחו עוד כ-300,000 איש. מספר הקורבנות המוערך בכל תקופת רצח העם במזרח בנגל - 3 מיליון איש. הקבוצות הפוליטיות ששלטו בפקיסטן בעת הרצח מוסיפות לשלוט בה גם עתה, ופושעי המלחמה לא הובאו לדין.[4]
ביקורת על אתוס רצח העם
ב-2006 הכחיש איימן א-זוואהירי, שהיה בשעתו המשנה למנהיג ארגון אל-קאעידה, את רצח העם הבנגלי, וטען כי פקיסטן הייתה הקורבן למלחמת האזרחים במזרח.[3]
ב-2011 פרסמה סרמילה בוס (Sarmila Bose), חוקרת באוניברסיטת אוקספורד, (מוצאה ממשפחת אליטה הודית) ספר בשם: "Dead Reckoning: Memories of the 1971 Bangladesh War". הספר הוא תוצאה של מחקר שטח ארוך שערכה ושכלל ראיונות רבים עם קצינים פקיסטניים ועם עדי ראייה בנגלדשים לגבי המאורעות בהם נטלו חלק. מסקנותיה הן כי מדובר במלחמת אזרחים בין שני זרמים פוליטיים לגיטימיים שבמסגרתה נעשה שימוש, על ידי שני הצדדים, באלימות רבה ובוצעו פשעים נגד האנושות. לטענתה, סיבות פוליטיות הביאו את בנגלדש והודו להגזמה רבה במספרי הקרבנות ובתיאורי הפשעים שבוצעו על ידי הפקיסטנים ותומכיהם. האומדן של בוס למספר הקרבנות עומד על 50-100 אלף נפש. ספרה זכה לביקורות נוקבות מצד חוקרים בנגלדשים והודים, בייחוד על רקע הסתמכותה, בין היתר, על ראיונות עם קציני צבא פקיסטניים.[5]
קישורים חיצוניים
- רצח העם הבנגלי, באתר "הוועד למאבק ברצח עם"
- ארכיון רצח העם הבנגלי
הערות שוליים
- ^ Richard Sisson and Leo E. Rose, War and Secession: Pakistan, India, and the Creation of Bangladesh, University of California Press, 1991, p. 306
- ^ יאיר אורון, ג'נוסייד, מחשבות על הבלתי נתפס, היבטים תאורטיים בחקר רצח עם, האוניברסיטה הפתוחה, 2006, עמ' 111
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 Kiernan, Ben (2007). Blood and Soil: A World History of Genocide and Extermination from Sparta to Darfur. Yale University Press
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 רצח העם הבנגלי, באתר "הוועד למאבק ברצח עם"
- ^ Martin Woollacott, Dead Reckoning by Sarmila Bose - review, הגרדיאן, 1 ביולי 2011
| רצח עם | |
|---|---|
| |
| אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם |
25701759רצח העם הבנגלי