דארפור
דארפור (בערבית: دار فور. משמעות השם - ביתם של הפֿוּרים) הוא חבל ארץ במערב סודאן, הגובל ברפובליקה המרכז אפריקנית, בלוב ובצ'אד. הוא מחולק לשלוש מדינות במסגרת הפדרציה של סודאן - מערב דארפור, דרום דארפור, וצפון דארפור. מ-2003, האזור הוא זירה למשבר ההומניטרי הידוע כרצח העם בדארפור, הנובע מפעילותה של מיליציה מזוינת בשם ג'נג'וויד ושל ממשלת סודאן נגד מספר קבוצות מורדים ובהם התנועה לשחרור סודאן והתנועה לצדק ושוויון.
גאוגרפיה ואקלים
שטחה של דארפור הוא כ-493,180 קמ"ר, כ-90% משטחה של צרפת ולמעלה ממחצית שטחה של קניה. דארפור היא מישור צחיח, כאשר הרי המארה, שרשרת פסגות וולקניות המגיעים לגובה של עד 3,000 מטרים, נמצאים במרכזו. שלוש הערים המרכזיות בדארפור הן אל-פאשיר, ניאלה וג'ניינה.
לגאוגרפיה של דארפור ארבעה מרכיבים עיקריים. המחצית המזרחית של דארפור היא מישורית, והמאפיין המרכזי שלה הוא גבעות חול הידועות כ"גוז" וגבעות של אבן חול. הגוז הוא לרוב צחיח, וניתן ליישבו רק במקומות שבהם יש בורות מים. על אף המחסור במים, אדמתו של הגוז ניתנת לעיבוד. בצפון ישנם ואדיות הנעים בין מקורות מים הזורמים רק בעת שטפונות, לנחלים הזורמים במהלך כל העונה הגשומה, ונתיבם נע בין מערב דארפור מהלך מאות קילומטרים עד אגם צ'אד. נחלים אלו יוצרים אזור של סחף נחלים, בעל אדמה עשירה, אך קשה לעיבוד חקלאי. במערב דארפור מצוי המאפיין השלישי, סלע יסוד המכוסה לעיתים בשכבה דקה של חול. גם סלע הבסיס אינו ניתן לעיבוד חקלאי, אך לעיתים צומח באדמה זו יער טבעי, הנותן מחסה לחיות הבר. המאפיין הרביעי הם הרי המארה, שרשרת הרים וולקנית שנוצרה על ידי מסיב, שהגיע לשיאו במכתש דריבה, המהווה אזור נדיר בדארפור של אקלים ממוזג, ירידת גשמים רבה, ומעיינות של קבע.
העונה הגשומה נמשכת בין יוני לספטמבר, ובמהלכה משנה האזור את צבעו מחום מאובק לירוק. מכיוון שרוב אוכלוסיית דארפור מתפרנסת מחקלאות, הגשמים חיוניים לקיומה. בשנים רגילות, נאסף דוחן הפנינה, הגידול העיקרי הגדל באדמת דארפור, בחודש נובמבר. לאחר האסיף מואכלות בהמות הבית בגבעולים היבשים. במדבר הצפוני עשויות להיות שנים רבות לא גשומות. בדרום, ירידת המשקעים הממוצעת היא 700 מילימטרים בשנה, ועצים רבים הם ירוקי עד.
היסטוריה
ההיסטוריה הקדומה של דארפור החלה באזור הרי המארה. רוב האזור היה מישור צחיח שלא יכול לקיים אוכלוסייה גדולה, בעלת תרבות מורכבת. אזור הרי המארה היה בעל מקורות מים. בני עם הדאג'ו יצרו את התרבות הדארפורית הראשונה בהרי המארה, אך כל שהותירו אחריהם הוא רשימת מלכיהם. סולטאני הטונג'ור ששלטו בעם הפור נישלו את הדאג'ו במאה ה-14, וייסדו את שושלת קיירה, שהייתה לכוח משמעותי באזור הסאהל, אזור הגבול של מדבר סהרה, והרחיבה את גבולותיה עד לנהר העטברה במזרח. במהלך המאה ה-18 התפוררה הממלכה עקב מריבות פנימיות, מלחמה עם ממלכת סנאר וממלכת וודאי. ב-1875 נחרבה הממלכה על ידי השלטון המרכזי המצרי והבריטי בחרטום, ביזמתו של אל-זובייר פאשה, איש עסקים שהתחרה עם שבטי הדאר על הגישה לעבדים והשנהב בבהר אל ר'זאל בדרום דארפור.
הדארפורים קיבלו את השלטון המצרי, אך שמחו על בואו של המהדי מוחמד אחמד, שמרד בבריטים ובמצרים בסודאן בשנות ה-80 של המאה ה-19. כוחות המהדי הביסו את הבריטים בדארפור ב-1883. כאשר יורשו של אחמד עבדלאהי איבן מוחמד, ממוצא דארפורי בעצמו, דרש ששבטי דארפור יספקו לו חיילים, מרדו בו כמה מהשבטים. לאחר תבוסתו של עבדלאהי בקרב אומדורמן ב-1898 על ידי הבריטים, הממשלה האנגלו-מצרית החדשה הכירה בעלי דינאר כסולטאן דארפור, והותירה את האזור לעסוק בענייניו, פרט לקבלת מס שנתי סמלי. במהלך מלחמת העולם הראשונה חששו הבריטים שסולטנות דארפור תהווה מקור להשפעת האימפריה העות'מאנית, ולכן כבשו אותה וצירפו אותה לסודאן ב-1916. תחת השלטון הקולוניאלי, ענייניה של דארפור נוהלו בחרטום, והאזור הוזנח.
לאחר שסודאן קיבלה עצמאות, המשיך האזור להיות אזור ספר הסובל מאי יציבות פוליטית, שנבעה בעיקרה מהסכסוך בין סודאן, לוב וצ'אד. השפעת האידאולוגיה של העליונות הערבית, לה הטיף שליט לוב מועמר קדאפי, הביאה דארפורים רבים להגדיר עצמם כ"ערבים" ולא כ"אפריקנים". רעב בשנות ה-80 שיבש את המבנה החברתי והוביל ללוחמה המשמעותית הראשונה בין הדארפורים ובין עצמם. הסכסוך נמשך 15 שנים, והממשלה תמכה וחימשה את הסיעה ה"ערבית" כנגד אויביה. הלחימה הגיעה לשיא ב-2003, הפכה לאירוע החמור המכונה רצח העם בדארפור, ונמשכת גם נכון להיום - 2016.
ראו גם
קישורים חיצוניים
ג'פרי גטלמן, ניו יורק טיימס, הכנופיות נעלמות, הפליטים מתחילים לחזור. נראה שדארפור תקוע בין מלחמה לשלום, באתר הארץ, 08/01/10- חיים קורן, דארפור במרקם הסודאני: היבטים גאוגרפיים, היסטוריים, אתנולוגיים, דתיים ופוליטיים, בתוך: ארנון סופר, פליטים או מהגרי עבודה ממדינות אפריקה, מרכז המחקר המכללה לביטחון לאומי וקתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, דצמבר 2009, באתר אוניברסיטת חיפה