מלחמת בוסניה

המלחמה הקרואטית-בוסנית
	מלחמה: מלחמת בוסניה
תאריכים	19 ביוני 1992 – 23 בפברואר 1994 (שנה ו־35 שבועות)
מקום	בוסניה והרצגובינה, במיוחד במרכז בוסניה, הרצגובינה ולאורך נהר הנרטבה.
תוצאה	ללא הכרעה; הסכם וושינגטון מסיים את המלחמה ומביא לייסוד הפדרציה של בוסניה והרצגובינה.
הצדדים הלוחמים
הקהילה הקרואטית של הרצג בוסניה; ; קרואטיה	הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה; ; כוחות ההגנה הקרואטים
מפקדים
פרניו טוג'מן	אלייה איזטבגוביץ'

מלחמת בוסניה
	ראטקו מלאדיץ' עם חיילי צבא רפובליקה סרפסקה. חייל נורווגי של האו"ם בסרייבו. בניין הממשל בסרייבו עולה בלהבות לאחר פגיעה ארטילרית במאי 1992.
	מלחמה: מלחמות יוגוסלביה
תאריכים	5 באפריל 1992 – 14 בדצמבר 1995 (3 שנים ו־36 שבועות)
מלחמה לפני	מלחמת העצמאות של קרואטיה
מלחמה אחרי	מלחמת קוסובו
מקום	בוסניה והרצגובינה
תוצאה	הסכם דייטון: חלוקה פנימית של בוסניה והרצגובינה לפדרציה בוסניאקית-קרואטית ולרפובליקה סרבית.; פריסת כוח אכיפה ושמירת שלום (IFOR) בהנהגת נאט"ו.; אבדות אזרחיות רבות בקרב הבוסניאקים.; לפחות 100,000 הרוגים ולמעלה מ-2 מיליון עקורים.;
הצדדים הלוחמים
שלב ראשון, 1994-1992:; הצד הבוסניאקי:; ; הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה; הצד הקרואטי:; ; הקהילה הקרואטית של הרצג-בוסניה; ; קרואטיה; הצד הסרבי:; ; רפובליקה סרפסקה; ; הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה; ; הפרובינציה האוטונומית של מערב בוסניה	שלב שני, 1995-1994:; ; הצד הבוסניאקי-קרואטי ונאט"ו:; ; הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה; ; קרואטיה; ; נאט"ו; (מבצע כוח מכוון, 1995); הצד הסרבי:; ; רפובליקה סרפסקה; ; הפרובינציה האוטונומית של מערב בוסניה

מלחמת בוסניה או המלחמה בבוסניה והרצגובינה הייתה מלחמה בינלאומית שהתרחשה בבוסניה והרצגובינה בין אפריל 1992 לדצמבר 1995, על רקע התפרקות הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה. הכוחות התוקפים העיקריים הזדהו כסרבים וכקרואטים של בוסניה והרצגובינה, לרבות משִטחי רפובליקה סרפסקה והקהילה הקרואטית של הרצג-בוסניה (כלומר מתוך המדינה). כוחות אלה הונהגו וזכו לאספקה מן המדינות סרביה וקרואטיה (כל מדינה והקהילה האתנית הקשורה אליה), ומבוסניה והרצגובינה עצמה (אז "הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה"). בשלביה המאוחרים השתתפו במלחמה גם כוחות נאט"ו.

רקע

התפרקות יוגוסלביה הסוציאליסטית

ערך מורחב – הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה

בוסניה והרצגובינה הייתה אחת משש רפובליקות אשר הרכיבו את הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה, פדרציה קומוניסטית שהתקיימה משנת 1945. הרפובליקה הדומיננטית מבין השש הייתה סרביה, וארבע הנותרות היו קרואטיה, מונטנגרו, סלובניה ומקדוניה.

אחדותה של הפדרציה התערערה בהדרגה לאחר מותו של המנהיג המייסד יוסיפ ברוז טיטו בשנת 1980, עקב חולשת ההנהגה החלופית, משבר כלכלי ומתחים בין הקבוצות האתניות השונות. התפרקות ברית המועצות בשנים 1989–1991 חיזקה את המתנגדים להמשך השלטון הקומוניסטי הריכוזי.

בשנת 1991 פרשו מן הפדרציה היוגוסלבית סלובניה, קרואטיה ומקדוניה, פרישה שלא הייתה אלא התנתקות מן השלטון המרכזי בסרביה. לאחר פרישת השתיים הראשונות פלש אליהן צבא יוגוסלביה (מלחמת עשרת הימים בסלובניה ומלחמת העצמאות של קרואטיה, בהתאמה). פרישתה של מקדוניה התבצעה ללא עימות צבאי. היה זה רק עניין של זמן עד שגם בוסניה והרצגובינה תצטרף לפורשות מיוגוסלביה.

המצב בבוסניה והרצגובינה טרם המלחמה

(אדום לגווניו) סרבים

(כחול לגווניו) קרואטים

הקו הלבן הוא הגבול הנוכחי בין שתי הישויות המרכיבות את בוסניה והרצגובינה - הפדרציה של בוסניה והרצגובינה (בוסניאקים וקרואטים) ורפובליקה סרפסקה (סרבים).

בוסניה והרצגובינה הייתה מדינה רב-לאומית משכבר הימים. במפקד אוכלוסין שנערך במדינה ב-1991 הגדירו עצמם 44% כמוסלמים (כלומר בוסניאקים), 32.5% כסרבים ו-17% כקרואטים. 6% הגדירו עצמם יוגוסלבים.

בבחירות הרב-מפלגתיות הראשונות שהתקיימו בנובמבר 1990, ניצחו שלוש המפלגות הלאומיות הגדולות: מפלגת הפעולה הדמוקרטית הבוסניאקית, המפלגה הדמוקרטית הסרבית והאיחוד הדמוקרטי הקרואטי. המפלגות חלקו בשלטון לפי מפתח אתני, כך שנשיא הנשיאוּת (כך הוגדר התפקיד ברפובליקות של יוגוסלביה הסוציאליסטית) היה בוסניאקי, נשיא הפרלמנט (כלומר היו"ר) היה סרבי וראש הממשלה היה קרואטי.

שני מאפיינים אלה, רב-לאומיות מחד ושאיפות לאומיות של כל קבוצה אתנית מאידך, אשר שררו בבוסניה והרצגובינה עוד טרם התפרקות יוגוסלביה, יהוו קרקע פורייה למאבקים הלאומיים שיצמחו בעקבותיה. כאמור, מכיוון שהרפובליקה הדומיננטית ביוגוסלביה הייתה סרביה, הרי שפרישת בוסניה והרצגובינה מיוגוסלביה היא למעשה התנתקות מהשלטון הסרבי, ובהתאם לכך, הבוסניאקים והקרואטים צידדו בפרישה, ואילו הסרבים התנגדו לה, בין שרצו להישאר קשורים מדינית לסרביה ובין שרצו עצמאות מדינית מהרוב הבוסניאקי-קרואטי בתוך בוסניה והרצגובינה.

הסכם קרג'ורג'בו

במרץ 1991 התקיימו שיחות בין סלובודן מילושביץ' ופרניו טוג'מן על חלוקת בוסניה והרצגובינה בין קרואטיה וסרביה, שנודעו כהסכם קרג'ורג'בו. בעקבות הכרזת העצמאות של בוסניה והרצגובינה, תקפו הסרבים חלקים שונים של המדינה. הממשל של בוסניה והרצגובינה איבד למעשה את השליטה על השטח כולו. הממשל הבוסני היה חלש ולא היה מוכן למלחמה.

הקמת רפובליקה סרפסקה

במהלך המשבר הפוליטי אשר הוביל לעצמאותן של קרואטיה וסלובניה מיוגוסלביה, ב-25 ביוני 1991 הוקמה אספת נבחרים סרבית ב-24 באוקטובר 1991 כגוף המייצג של העם הסרבי החי בבוסניה והרצגובינה. המפלגה החזקה בקרב הסרבים מבוסניה והרצגובינה, המפלגה הדמוקרטית הסרבית (СДС) בראשותו של רדובאן קאראג'יץ' (Радован Караџић) יסדה את "הפרוביניציה האוטונומית הסרבית" (САО) ובה אספת הנבחרים. בנובמבר 1991 ערכו הסרבים משאל עם שבו הוחלט כי הם נשארים עם יוגוסלביה, שכעת כללה מלבדם את סרביה ומונטנגרו. ב-9 בינואר 1992 ייסד בית נבחרים הסרבי בבוסניה את "הרפובליקה הסרבית של בוסניה והרצגובינה" . ב-28 בפברואר אותה השנה אומצה החוקה הסרבית. הוחלט בה כי יכללו בשטחי הפרובינציה הסרבית את כל הרשויות המקומיות, הטריטוריות, והישויות האתניות שנכללו בבוסניה והרצגובינה והוכרז כי זה יהיה חלק מן הפדרציה היוגוסלבית.

משאל העם וההחלטות היו לא חוקיות, כך טענה הממשלה הבוסנית והכריזה על החוקה כאי חוקית.

הכרזה על הקהילה הקרואטית של הרצג בוסניה

ב-18 בנובמבר 1991, הכוחות הקיצוניים של האיחוד הדמוקרטי הקרואטי בראשות מאטה בובאן הכריזו על קיום "הקהילה הקרואטית של הרצג בוסניה", כיישות פוליטית, תרבותית, כלכלית, וטריטוריאלית נפרדת בשטחי בוסניה והרצגובינה. השפעת האיחוד הדמוקרטי הקרואטי בשטחים שנתבעו על ידי הרצג בוסניה הייתה משמעותית, ובית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה טוען שזה הושג בעקבות טיהור אתני של בוסנים מוסלמים.

עצמאות בוסניה והרצגובינה

אחרי הכרזות העצמאות של קרואטיה וסלובניה מיוגוסלביה ב-1991, החליטה בוסניה והרצגובינה כי עליה לערוך משאל עם על עצמאות.

ההחלטה בפרלמנט הבוסני על עריכת המשאל התקבלה לאחר שהנציגים הסרבים עזבו את הישיבה במחאה. אותם הצירים הסרבים קראו לאוכלוסייה הסרבית להחרים את המשאל.

משאל העם נערך ב-29 בפברואר וב-1 במרץ. אחוז ההצבעה היה 63.4 אחוזים, ו-99.7 אחוזים מהמצביעים תמכו בעצמאות. ב-5 במרץ הכריז הפרלמנט על עצמאות. המנהיגות הסרבית השתמשה במשאל העם כסיבה לחסימת כבישים במחאה.

כינון הרפובליקה הסרבית של בוסניה והרצגובינה

המדינה החדשה הוכרזה במרץ 1992 בעוד שהתנגשויות אלימות בין קבוצות אתניות התפרצו ברחבי המדינה. הפרישה מבוסניה של הסרבים הוכרעה על ידי הצבא הלאומי היוגוסלבי ועל ידי הכוחות הצבאיים למחצה. ב-6 באפריל 1992 הכירה הקהילייה האירופית בעצמאותה של בוסניה. הסרבים בבוסניה הכריזו על היפרדותם ב-7 באפריל 1992, השיוך לבוסניה הרצגובינה הוסר מהשם והם נקראו רפובליקה סרפסקה.

אמברגו על סחר בנשק

ב-25 בספטמבר 1991, החליטה מועצת הביטחון של האו"ם להטיל אמברגו על סחר בנשק בכל שטחי יוגוסלביה לשעבר. האמברגו פגע בעיקר בצבא הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה, שכן סרביה ירשה את חלקו העיקרי של הצבא העממי היוגוסלבי וקרואטיה יכלה להבריח נשק בדרך הים. יותר מ-55 אחוזים מהנשק ומתקני הצבא היוגוסלבים שכנו בבוסניה בגלל תוואי השטח ההררי שבה, בציפייה למלחמת גרילה, אך רבים מהמפעלים הללו היו בידי הסרבים, ואחרים הושבתו בגלל מחסור בחשמל ובחומרי גלם. הממשל הבוסני פעל להסרת האמברגו אך לזאת התנגדו צרפת, בריטניה ורוסיה. הקונגרס האמריקני קרא פעמיים להסיר את האמברגו אך הנשיא קלינטון הטיל עליהן וטו כדי שלא להסתכסך עם המדינות הנ"ל. אף על פי כן, ארצות הברית הבריחה בחשאי (ולעיתים תוך הסתייעות בקבוצות איסלמיסטיות) נשק לבוסניה דרך קרואטיה.

מהלך המלחמה

העימות התרחש בעיקר בין הרוב היחסי המוסלמי הבוסני, לבין הסרבים (נוצרים אורתודוקסים) בבוסניה. הקרואטים (נוצרים קתולים) בבוסניה גם נלחמו במלחמה נגד הסרבים, שניהם עם ונגד המוסלמים הבוסנים. עמים אחרים אשר גם השתתפו בסכסוך, בעיקר יוגוסלביה (סרביה של מילושביץ') אשר תמכה בצד הסרבי בבוסניה וקרואטיה אשר תמכה בקרואטים הבוסניים. אף על פי כן, גם האו"ם, נאט"ו, רוסיה ואיראן השתתפו בסכסוך, כל אחת במידה שונה. הסיעות הללו שינו את יעדיהם ואת הבריתות שלהם במספר הזדמנויות לאורך המלחמה.

הצבא העממי היוגוסלבי נסוג רשמית מבוסניה והרצגובינה ב-12 במאי 1992, זמן מה אחרי הכרזת העצמאות. עם זאת, רוב שרשרת הפיקוד, הנשק ובכירי הצבא, בתוכם הגנרל ראטקו מלאדיץ', נשארו בצבא רפובליק סרפסקה. הקרואטים ארגנו כוח הגנה בשם "מועצת ההגנה הקרואטית" ששימש ככוחות המזוינים של הרצג בוסניה. הבוסנים השתלבו בעיקר בצבא הרפובליקה של בוסניה והרצגובינה, אם כי כרבע מחיילי הצבא לא היו בוסנים (בעיקר בלוחמה בסרייבו).

במהלך המלחמה פעלו מספר קבוצות לא-סדירות. מהסרבים-"הנשרים הלבנים" (המכונים צ'טניקים), משמר המתנדבים הסרבי (המכונה "נמרי ארקאן"), מהבוסנים-"הליגה הפטריוטית", "הכומתות הירוקות", ומהקרואטים-"כוחות ההגנה הקרואטים". הכוחות הסרבים והקרואטים כללו מתנדבים מסרביה ומקרואטיה ונתמכו על ידי מפלגות לאומניות במדינות הללו. ישנן גם טענות על תמיכת השירותים החשאיים של סרביה וקרואטיה בהם.

בשורות הסרבים נלחמו גם מתנדבים סלאבים, בעיקר רוסים. מתנדבים יוניים ממשמר המתנדבים היווני לקחו חלק בטבח סרברניצה, ודגל יוון הונף בעיר לאחר שנפלה לידי הסרבים. בכוחות הקרואטים שירתו מתנדבים מערביים, והם קיבלו תמיכה מנאו נאצים גרמנים ואוסטרים. מתנדב שוודי בשם ג'קי ארקלב הורשע בפשעי מלחמה נגד בוסנים-מוסלמים עם שובו לשוודיה. הבוסנים קיבלו תמיכה מקבוצות מוסלמיות. לפי דיווחים אמריקניים, מאות אנשי משמרות המהפכה תמכו בממשלה הבוסנית במהלך המלחמה.

רובה של הבירה סרייבו נשלט על ידי הבוסנים. צבא רפובליקה סרפסקה הטיל עליה מצור לאורך כל המלחמה. מספר הפסקות אש נחתמו והופרו. האו"ם ניסה ללא הצלחה לעצור את המלחמה.

1992

ב-19 בספטמבר, הצבא העממי היוגוסלבי תגבר את אזור מוסטר בכוחות, תוך מחאה של השלטון המקומי. ב-7 בינואר 1992, החברים הסרבים של מועצת העיר פריידור, ביחד עם המזכירים המקומיים של המפלגה הדמוקרטית הסרבית הכריזו על "אספת העם הסרבי בפריידור". עשרה ימים מאוחר יותר, הכריזה האספה על הפיכת האזורים הסרביים של פריידור לכדי האזור האוטונומי של קראינה הבוסנית, במטרה ליצור מדינה סרבית בשטחים הסרבים.

ב-9 בינואר 1992, אספת הסרבים הבוסנים קיבלה החלטה המכריזה על "הרפובליקה הסרבית של בוסניה והרצגובינה". ב-28 בפברואר, הצהירה האספה ששטחי הרפובליקה כוללים את "שטחי האזורים האוטונומיים הסרבים ושטחי ישויות סרביות אחרות בבוסניה והרצגובינה, ובכללם האזורים בהם הסרבים היו למיעוט בעקבות רצח העם שבוצע נגדם במלחמת העולם השנייה", והוכרז שהיא מהווה חלק מיוגוסלביה. ב-12 באוגוסט, שונה שם הרפובליקה לרפובליקה סרפסקה.

במהלך החודשים מרץ-אפריל-מאי 1992, התחוללו קרבות קשים במזרח בוסניה כמו גם בצפון מערב המדינה. במרץ התקפות של מנהיגי המפלגה הדמוקרטית הסרבית, ביחד עם קציני הפיקוד השני של הצבא העממי היוגוסלבי, נערכו במזרח בוסניה במטרה להשתלט על נקודות אסטרטגיות ולהטיל תקשורתי ומידעי.

ב-23 באפריל 1992, החליטה המפלגה הדמוקרטית הסרבית להשתלט על פריידור ביחד עם הצבא העממי היוגוסלבי. עד סוף אפריל, מספר תחנות משטרה סרביות חשאיות הוקמו בעיר ולמעלה מ-1,500 סרבים חמושים היו מוכנים להשתתף בהשתלטות.

ה-SDS (המפלגה הדמוקרטית הסרבית) הכינה הודעה על ההשתלטות שהוקראה ברדיו פריידור ביום למחרת ההשתלטות. בליל 29/30 אפריל, ההשתלטות על פריידור יצאה לפועל. אנשי הביטחון הציבורי ושוטרי מילואים התאספו בצירקי פולייה שבפריידור. רק סרבים נכחו וכמה מהם לבשו מדי צבא.

ביוני 1992, המנדט של כח UNPROFOR, שהוצב במקור בקרואטיה, הורחב גם לבוסניה והרצגובינה, במקור כדי להגן על נמל התעופה הבינלאומי של סרייבו. בספטמבר, נוסף ל-UNPROFOR התפקיד להגן על סיוע הומניטרי בכל המדינה, כמו גם להגן על פליטים לבקשת הצלב האדום.

המלחמה הקרואטית-בוסנית

ערך מורחב – המלחמה הקרואטית-בוסנית

תחת הלחץ של הכוחות הסרבים בבוסניה ובקרואטיה, העבירה מועצת ההגנה הקרואטית (HVO) את עיקר פעילותה מהגנת החלקים הקרואטים בבוסניה להתפשטות על חשבון הצבא הבוסני. ישנם הטוענים שזה היה בהתאם להסכם קרג'ורג'בו בין פרניו טוג'מן לסלובודן מילושביץ' בנוגע לחלוקת בוסניה בין הסרבים והקרואטים. ה-HVO תקף אזרחים בוסנים וביצע טיהור אתני של שטחיהם. הסכם גראץ ממאי 1992, פיצל את הקרואטים בבוסניה בין הבדלנים ותומכי האיחוד. כוחות ההגנה הקרואטיים (HOS), היו כוח לאומני קרואטי שלחם לצד הבוסנים.

ב-18 ביוני 1992, שלח ה-HVO אולטימטום לכוחות הבוסניים בנובי טראבניק, בו דרש לבטל את רשויות בוסניה והרצגובינה, להכיר בסמכות הקהילה הקרואטית של הרצג בוסניה ולהשבע לה אמונים, להכפיף את הכוחות הבוסנים ל-HVO ולגרש פליטים מוסלמים, וכל זאת בתוך 24 שעות. ההתקפה יצאה אל הפועל ב-19 ביוני. הכוחות הבוסנים המצוידים בדלות נלחמו בשתי חזיתות וכבשו שטחים מהקרואטים. האירועים הללו נחשבים לתחילת המלחמה הקרואטית-בוסנית.

1993 - 1994

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

בשנת 1993 הוקמה הפרובינציה האוטונומית של בוסניה עם בירה בוליקה קלדושה. משטרה תמך בקרואטיה ובסרביה נגד הממשל המרכזי בסרייבו. האוטונומיה שרדה עד לשנת 1995.

במטרה להקל על מצב העיר שהייתה במצור הוקמה מנהרת סרייבו.

ממשל ביל קלינטון שהחל לכהן ב-1993 נמנע מלעסוק בסוגיית בוסניה במשך למעלה משנה, שכן סכסוכים שבטיים לא נתפסו בעיניו כעניינה של המדיניות האמריקאית העולמית^[1].

רק ב-1994 מינו קלינטון ווורן כריסטופר את ריצ'רד הולברוק לשליחם המיוחד למשבר בבוסניה. הולברג לחץ על הצדדים להגיע להסכם ותיאר את דרך פעולתו: "מעין הטרדה חסרת רחמים של הצדדים אל ויתורים שהם לא מוכנים לעשות אלמלא יילחצו בידי ארצות הברית"^[1].

הסכם וושינגטון

ערכים מורחבים – הפדרציה של בוסניה והרצגובינה

ב-18 במרץ 1994 נחתם בבית הלבן שבוושינגטון די. סי. ובווינה, הסכם השלום "הסכם וושינגטון" (באנגלית: Washington Agreement) ששם קץ למצב הלוחמה בין הקרואטים תושבי בוסניה והרצגובינה לבין ממשלת בוסניה והרצגובינה שנשלטה בעיקר על ידי הבוסניאקים. ההסכם הקים את הפדרציה הקרואטית-מוסלמית אשר הפכה לפדרציה של בוסניה והרצגובינה במסגרת בוסניה והרצגובינה ולצידה של הרפובליקה סרפסקה. לפי ההסכם אוחדו השטחים שנשלטו אותה עת על ידי הצדדים לו והשטח חולק לעשרה קנטונים במטרה למנוע עליונות של מי מהקבוצות הלאומיות באזור.

1995

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

ערכים מורחבים – טבח סרברניצה, הסכם דייטון

השלכות המלחמה

מלחמת אזרחים או מלחמה תוקפנית

מכיוון שהמלחמה בבוסניה והרצגובינה הייתה תוצאה של אי יציבות באזור היותר רחב של יוגוסלביה הקודמת (הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה), ובגלל המעורבות עם הארצות הסמוכות קרואטיה, ומה שנותר מיוגוסלביה (סרביה ומונטנגרו), היה ויכוח אשר נמשך זמן רב אם הסכסוך הוא מלחמת אזרחים או מלחמה תוקפנית. רוב המוסלמים הבוסנים וקרואטים רבים טענו שהמלחמה הייתה תוצאה של תוקפנות קרואטית וסרבית, בזמן שהסרבים החשיבו לעיתים קרובות את הסכסוך למלחמת אזרחים.

פשעי מלחמה

במשפט אשר התקיים בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר בעקבות תביעה משפטית משנת 1993 אשר הוגשה מצד בוסניה והרצגובינה נגד סרביה ומונטנגרו על בסיס רצח עם. בית הדין הבינלאומי לצדק קבע ב-26 בפברואר 2007 שלסרביה אין אחריות לרצח העם אשר בוצע על ידי הכוחות הסרביים והבוסניים בטבח סרברניצה בשנת 1995. בית הדין הבינלאומי לצדק פסק, אף על פי כן, שסרביה נכשלה בכך שלא מנעה את הטבח של סרברניצה ונכשלה בכך שלא הענישה את אלו אשר היו אחראים לטבח, ובייחוד את ראטקו מלאדיץ'. כמו כן בית הדין הבינלאומי לצדק פסק שלא קיימת עדות מספקת לכך שבוצע רצח עם רחב נגד אוכלוסיית הבוסנים המוסלמים, כפי שהצהירה הממשלה הבוסנית.

המלחמה הובאה לסיומה לאחר שנחתם הסכם שלום בפריז ב-14 בדצמבר 1995. בעקבות כך החל תהליך משא-ומתן בין הצדדים אשר התקיים בדייטון, אוהיו, והסתיים ב-21 בדצמבר 1995. ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים ידועות כהסכם דייטון. בו רפובליקה סרפסקה זכתה באשרור בינלאומי, כישות עם אחריות בינלאומית מוגבלת, עם זכות לכינון יחסים מקבילים ומיוחדים עם יוגוסלביה דאז, סרביה דהיום.