אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפגנה למניעת רצח עם

האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם (באנגלית: The Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide) אומצה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בהחלטת האו"ם 260 ב-8 בדצמבר 1948 ונכנסה לתוקף ב-12 בינואר 1951, בעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה.

האמנה היא פרי עבודתו של רפאל למקין, עורך דין יהודי ואזרח בלארוסי, שהיגר לארצות הברית וחקר את נושא רצח העם. למקין שטבע את המושג "ג'נוסייד", היה נחוש בדעתו לגבש מסמך רשמי שיעזור במניעת מקרי הג'נוסייד ואף יעניש את מבצעיו, ולכן הגיש לעצרת האו"ם את מסקנותיו, שנבעו בעיקר מחקר מקרי רצח העם הארמני, השואה והשמדת הצוענים במלחמת העולם השנייה.

האמנה קובעת כי "רצח עם" הוא הרג בני אדם או פגיעה חמורה בהם, בגלל השתייכותם לקבוצה לאומית, אתנית, דתית וגזעית, ומתוך כוונה להשמיד השמדה גמורה או חלקית את חברי הקבוצה, ללא קשר לאשמה אישית. השמדת קבוצות אנושיות שלמות מזעזעת את מצפונו של המין האנושי וגורמת לאובדן לאנושות כולה, מבחינת התרומה התרבותית או כל תרומה שתרמו קבוצות אלו, והיא נוגדת את החוק המוסרי ואת רוחו ומטרותיו של האו"ם. מקרים רבים של פשעים מסוג רצח עם התרחשו כאשר קבוצות גזעיות, דתיות ואחרות הושמדו, במלואן או בחלקן. העונש על פשעים אלו הוא עניין בינלאומי.

ישראל הצטרפה לאמנה ב-17 באוגוסט 1949 ואשררה אותה ב-9 במרץ 1950[1]. חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950 התקבל בכנסת ב-29 במרץ 1950[2][3].

עיקרי האמנה

"בעלי האמנה הזאת, לאחר שעיינו בהצהרה שניתנה מאת עצרת האומות המאוחדות בהחלטה מספר 96 מיום 11 בדצמבר 1946, האומרת שהשמדת-עם הוא פשע על פי החוק הבינלאומי, והוא בניגוד לרוחן ולמטרתם של האומות המאוחדות ולשמצה בעיני העולם התרבותי, ומתוך הכרה בכל הדורות הייתה השמדת-עם גורמת אבדות גדולות לאנושות ובהיותם משוכנעים שכדאי להסיר מעל המין האנושי את השוט הנתעב הזה דרוש שיתוף פעולה בינלאומי, באו לכלל הסכם, לאמור:

סעיף 1
בעלי האמנה מאשרים שהשמדת-עם, בין בימי שלום ובין בימי מלחמה, הוא פשע על פי החוק הבינלאומי, ובעלי האמנה מקבלים עליהם למנוע אותו ולהעניש עליו.
סעיף 2
באמנה זו השמדת-עם פירושה - אחד המעשים המפורשים להלן שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, באשר היא לקבוצה כזו. אלה המעשים:
  1. הריגת אנשים הנמנים עם הקבוצה, רצח כקבוצה ולא כגמול על מעשים.
  2. גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לאנשים הנמנים עם הקבוצה.
  3. העמדת הקבוצה בכוונה תחילה בתנאי חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתם הגופנית, כולה או מקצתה.
  4. קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקבוצה.
  5. העברת ילדי הקבוצה לקבוצה אחרת בדרך כפייה.
סעיף 3
אלה המעשים שיהיו נענשים עליהם:
  1. השמדת-עם
  2. קשר לבצע השמדת-עם
  3. הסתה ישירה ופומבית לבצע השמדת-עם
  4. ניסיון לבצע השמדת-עם
  5. השתתפות בהשמדת עם
סעיף 4
בני אדם המבצעים השמדת-עם או אחד המעשים המנויים בסעיף 3, יבואו על עונשם, בין שהם מושלים הנושאים באחריות מכוח חוקה, בין שהם פקידי ציבור ובין שהם אישים פרטיים.
סעיף 5
בעלי האמנה מקבלים על עצמם לחוקק, במסגרת חוקותיהם הם, את החוקים הדרושים כדי להפעיל את הוראות האמנה הזאת, ובמיוחד כדי לקבוע עונשים יעילים לאנשים האשמים בהשמדת-עם או במעשה מן המעשים המנויים בסעיף 3.
סעיף 6
בני אדם שנאשמו בהשמדת-עם במעשה מן המעשים המנויים בסעיף 3, יישפטו על ידי בית משפט מוסמך של המדינה שבארצה נעשה המעשה, או על ידי בית משפט פלילי בינלאומי שיהיה לו כוח שיפוט על אותם בעלי האמנה שקיבלו עליהם את שיפוטו.
סעיף 7
השמדת-עם ושאר המעשים, המנוים בסעיף 3, לא יראו אותם כפשעים פוליטיים לצורך הסגרה. בעלי האמנה מתחייבים במקרים כאלה להתיר הסגרה על פי חוקיהם ועל פי חוזיהם שהם בני תוקף אותה שעה.
סעיף 8
כל אחד מבעלי האמנה רשאי לדרוש מאת המוסדות המוסמכים של האומות המאוחדות שיפעלו, לפי מגילת האומות המאוחדות, כל פעולה שיראו אותה כעשויה למנוע או להשבית השמדת-עם או כל מעשה אחר מן המעשים המנויים בסעיף 3.
סעיף 9
מחלוקת בין בעלי האמנה לגבי פירושה, קיומה והשימוש בה לרבות מחלוקות בעניין אחריותה של מדינה להשמדת- עם או למעשה אחר מן המעשים המנויים בסעיף 3, תובא לפני בית הדין הבינלאומי לצדק על פי בקשתו של אחד החולקים.

סעיפים 10, 11, 12: בעלי אופי מינהלי.

חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת-עם, תש"י-1950

נתקבל בכנסת ביום י"א בניסן תש"י (20 במרץ 1950)

החוק מאמץ את ההגדרות לרצח עם כפי שהן מופיעות באמנה, וכן את היקף התחולה. העונש הקבוע בחוק הוא מוות (בנסיבות מקלות - עשר שנות מאסר לפחות); נאשמים לא יוכלו לטעון לזכותם כי ביצעו את מעשיהם בגלל צורך או חובה משפטית; על עבירות בחוק זה לא חלה התיישנות, והוא חל גם על מעשה שנעשה מחוץ לישראל.

ביקורת על האמנה

נקודות ביקורת עיקריות

  • באמנה לא מוגדר מיהו הכוח עליו מוטלת המחויבות לפעול ולהתערב במקרה בו מתבצע רצח עם ואופן אכיפת מניעת רצח העם. ומאחר ולא ניתן להתערב בעניינים הפנימים של המדינות ולבצע חקיקה מחייבת לגיוס בנושא, לא ניתן להחיל אותו בצורה מוחלטת והאחריות על כך מוטלת על המדינה הריבונית ותו לא (סעיף 5 של האמנה).
  • האמנה מתייחסת רק למדינות בהן הוגדרה המטרה לבצע רצח עם כחלק ממדיניות הממשלה. רצח של אוכלוסייה מסוימת המתבצע על יד אינדיבידואלים או כחלק שלא ממדיניותה הרשמית של המדינה, אינו נמנה בהגדרת רצח העם. קיים קושי להוכיח את המושג "כוונה". "כוונה" יכולה להתבטא כתחושה ולאו דווקא כמסמך קונקרטי או הודעה כתובה. וכיוון שיש קושי להוכיח כוונה, קשה למנוע ג'נוסייד. אמנם שואת היהודים, הג'נוסייד האולטימטיבי והגדול ביותר במאה ה-20, הוא ללא ספק אירוע מכוון ומתוכנן להפליא, אך לא נמצאו מסמכים שמעידים שאכן הייתה הוראה שעודדה חיסול תעשייתי בסדר גודל של שואת היהודים. ייתכן כי מסמכים וראיות רבות חוסלו. ובמקרים שכאלה ההוכחות מתבססות על המבצעים שנתפסו, הקורבנות והצד השלישי - עדי הראייה (סעיף 2 של האמנה).
  • בנוסף המושג "השמדה גמורה או חלקית" אינו ברור. אין התייחסות לקורבנות שנרצחו בגין רדיפות פוליטיות ואתניות. קבוצות פוליטיות לא הוכללו באמנה עקב התנגדות הגוש הסובייטי. רצח של קבוצות פוליטיות - "פוליטיסייד" (סעיף 2 של האמנה).
  • לא ניתן לפקח ולאכוף את דיני הענישה והשפיטה במקרה בו הנאשם, בעניין רצח העם, נשפט בפני בבית משפט לאומי. בתי המשפט הלאומיים עלולים להיות מושחתים או נאמנים לשלטון הישן, וכתוצאה מכך הדיינים עלולים להקל בגזר דינם של מבצעי הרצח. תרחיש שכזה מתקיים בעיקר כאשר השלטון החדש, שקם לאחר שלטון הג'נוסייד, דוגל באותה אג'נדה אכזרית ונשאר נאמן לעקרונות השלטון הקודם. בנוסף לכך, טענות רבות על "פגיעה בריבונות" הגיעו מכיוון ארצות הברית, שטענה שסעיף זה פוגע בדמוקרטיות ובחופש הריבון של המדינות ואין לחייב על משפט בינלאומי (סעיף 6 של האמנה).

יישום האמנה

האמנה בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם נכתבה לאור הצורך שעלה לטיפול ומניעה באשר למעשי רציחות שיטתיות של אוכלוסיות שהתבצעו במשך דורות. טרם קבלת האמנה בעת התרחשות פרעות, אסור היה למדינות להתערב בענייניה הפנימיים של המדינה[4]. ניסוח האמנה היה תקיעת יתד בזירה הבינלאומית בהכרה בג'נוסייד כעניין בינלאומי שיש למנוע אותו או לחלופין להביא את המבצעים לדין. ניתן לראות כי האמנה אכן יושמה בפסקי דין מרכזיים של בית הדין הפלילי הבינלאומי וכן בפסקי דין של מדינות נוספות. וכי בעצם קיומם של פסקי הדין הללו ניתן לראות את יישומה של האמנה בדין הבינלאומי. עם זאת, היה קושי ביישום האמנה בשל החשש של מדינות לנקוט צעד כלפי מדינה אחרת ולהתערב בנעשה בה, שכן מדינות נמנעות מהתערבות יתר במדינות זרות. קושי נוסף, טמון בעברן של מדינות שהיו מעורבות בביצוע פעולות טבח ואינן רוצות שיישום האמנה יביא לשיפוטן על מעשים כאלו[5].

יישום האמנה בזירה הבינלאומית

רואנדה

רצח העם שהתרחש ברואנדה, נבע מסכסוך בין שני שבטים, קבוצות אתניות, הגרות באותה מדינה. שבט ההוטו, שהיה בשלטון, רצח יותר מחצי מיליון מבני הטוטסי, שהיוו מיעוט במדינה. קיצוניות השנאה של ההוטו כלפי הטוטסי היוותה את הסיבה העיקרית לכך שהתכנון של רצח העם הצליח. גם לתקשורת היה פן משמעותי אם לא מרכזי וחשוב ביותר ברצח העם. ברדיו הושמעו דברי הסתה כנגד הטוטסי, אשר הוצגו כזרים, בוגדים, גנבים ורוצחים. הרדיו העביר את המסר שהרצח לגיטימי ורצוי ויש אישור וסמכות. ההסתה בתקשורת הקלה על ארגון הרצח והוצאתו לפועל[6]. לאחר רצח העם, מועצת הביטחון של האו"ם הקימה את בית הדין הפלילי הבינלאומי ברואנדה – ה-ICTR שמטרתו הייתה לתבוע את האנשים האחראים לג'נוסייד שקרה ברואנדה. בית הדין הרשמי ממוקם בטנזניה, אך יש לו שלוחות ברואנדה. מאז ייסודו, האשים 93 בני אדם אשר אחראים לפשעים נגד האנושות שבוצעו ברואנדה ב-1994, כנגד אמנת ז'נבה[7]. אחד מאותם אנשים הוא ז'אן קאמבאנדה שהיה ראש הממשלה משבט בני ההוטו אשר היה ממתכנניו העיקריים של הרצח. במשפט שנערך נגדו, התובע של בית הדין הבינלאומי מציין את האמנה למניעתו והענשתו של הפשע רצח עם[8]. התובע מציין את ההגדרה לרצח העם כפי שהיא כתובה באמנה- כוונה להרוס בכלל חלקיה קבוצה בעקבות הלאום שלה, הגזע או הדת שלה. כמו כן, הוא מציין את חמשת המעשים המגדירים רצח עם כלפי קבוצה מסוימת. השימוש באמנה אוזכר בפסק הדין כדי להראות כי קאמבאנדה ביצע רצח עם והפר את אמנת ז'נבה, האמנה למען זכויות אדם והאמנה למניעתו והענשתו של פשע השמדת עם[9]. השימוש באמנה ובהגדרת הרצח השמדת עם עולה בקנה אחד עם יישומה של האמנה בעולם.

דארפור

רצח העם שבוצע בדארפור מוגדר כיום כג'נוסייד הראשון של המאה ה-21 וכאחד מהמשברים ההומניטריים העולמיים הקשים ביותר. הרקע לרצח עם היה עקב מלחמת האזרחים שפרצה לאחר קבלת העצמאות של סודאן ב-1956.בדרום סודאן התגורר רוב של נוצרים המאמינים באמונות אפריקאיות מסורתיות, ובצפון סודאן התגוררו בעיקר ערבים מוסלמים. מלחמת האזרחים נבעה מהבדלי פיתוח בין האזורים וכן אי יציבות פוליטית והייתה למלחמת האזרחים הארוכה ביותר באפריקה עם שני מיליון קורבנות וארבעה מיליון פליטים. דארפור היווה אזור טריטוריאלי מרכזי שסבל ממלחמת האזרחים בצורה ישירה. המלחמות ואי היציבות הפוליטית הביאו למצב שחבל דארפור הוזנח על ידי המדינה. בנוסף היווה אזור מרכזי במאבק בין סודאן ולוב[10]. שילוב המאבקים על הטריטוריה, הרעב ששרר, והתשתיות הרעועות באזור, יצרו גלי רעב מתמשכים. הסיוע המדינתי שהעניקה סודאן לחבל הארץ לא היה מספק, דבר שגרם להרבה פליטים לזרום לעיר הבירה. נוצרה אפליה בהקצאת המשאבים במדינה, וכיוון ומערכת הבריאות לא הייתה מפותחת בדארפור לא היו כמעט משאבים. הסיבות הללו גרמו להתגבשותן של קבוצות מורדים מדארפור שמאסו מהיחס כלפיהם ויצאו למאבק אלים כנגד הממשלה. ב-2003 ממשלת סודאן החלה לנקוט אמצעים קיצוניים כנגד המורדים. הופצצו כפרים מהאוויר, על ידי חומרי נפץ מאולתרים ומיגים. המיליציות גרמו להרס כפרים, שרפו בתים ואנשים בתוכם. צבא סודאן פעל בעיקר מהאוויר בעוד כוחות הקרקע היו הג'נג'וויד, ערביי דארפור מהשכבות החלשות ופושעים משוחררים שסודאן חימשה, על אף הכחשתה אליהם[11]. ממשלת סודאן הציגה את אירועי דארפור כמרידה שיצאה משליטה. סודאן תפסה עצמה כפריפריה מוסלמית, אשר יצרה היררכיה גזעית בין הערבים בסודאן שהם המוסלמים ה"אמיתיים" לבין האפריקנים, שהם כביכול הנחותים יותר. גישה זו גרמה לממשלת סודאן לבצע את המעשים העלולים לעלות בגדר ג'נוסייד, בדארפור[12]. בפסק הדין של בית הדין הבינלאומי כנגד עומאר חסן אל בשיר, ראש ממשלת סודאן אשר היה בראש המעשים שבוצעו בדארפור, ניתן לראות את יישומה של האמנה למניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם. בפסק הדין, מצוינים מעשיו של אל בשיר כג'נוסייד לפי הגדרתה של האמנה בסעיף 2[13]. בית הדין מאשים את אל בשיר בפשעים כנגד האנושות ומשתמש בהגדרת ג'נוסייד כדי להראות כי ביצע פשעים אלה וכי הפר בצורה מהותית זכויות אדם. בנוסף, בעצם עמידתו של אל בשיר לדין בבית הדין הבינלאומי ניתן לראות את יישומה של האמנה לפי סעיף 6[14], המטיל את שיפוטו של אדם הנאשם במעשים המוגדרים בסעיף 2 לבית משפט המוסמך לכך במדינה בה בוצע המעשה או לחלופין בבית משפט פלילי בינלאומי. פסק הדין מאשים את אל בשיר בפשעיו כנגד האנושות לפי אמנת ז'נבה, האמנה למען זכויות אדם והאמנה למניעתו וענישתו של פשע השמדת עם. מכאן נראה כי האמנה, אשר יסודותיה באים לידי ביטוי בפסק הדין, משמשת מסמך מרכזי יחד עם אמנות אחרות בהאשמת אל בשיר ברצח עם[15]. מכאן נראה כי מקרה דארפור מהווה אירוע של יישום האמנה.

סרביה ובוסניה

בסיכום פסק הדין של בוסניה הרצגובינה לסרביה סיכם בית המשפט הבינלאומי ה-ICJ את יישום האמנה למניעתו וענישתו בדבר הפשע השמדת עם. בבית המשפט הדיון נסוב על אופי יישום האמנה, האם באופן מלא או חלקי. בנוסף דנו באחריות המדינה כלפי אורגניה לג'נוסייד. בית המשפט קבע שהאמנה מטילה מספר חובות על המדינות החתומות עליה, הן למניעה והן לענישה של רצח עם[16]. במקרה דנן הסרבים רצו לטהר את האזור ממוסלמים שחיו בסביבתם ועל כן ביצעו טיהור אתני. על פי פרשנותו של בית המשפט ניתן לסווג "טיהור אתני" כרצח עם על פי סעיף 2 לאמנה[17]. כפועל יוצא יש צורך להראות כוונה ספציפית להשמדת הקבוצה המוגנת. בית המשפט טען שלאור הראיות שהוצגו ב-ICTY רוב הקורבנות היו מהקבוצה המוגנת, הוכחה לכך שהייתה כוונה ספציפית להשמדת קבוצה זו[18]. בית המשפט בחן האם מדינה יכולה לחוב באחריות פלילית על מעשי אורגניה, על פי הדין הבינלאומי חוק אחריות המדינה, מחייב קבלת אחריות המדינה על פעילות של אורגני המדינה בהנחה שהוא פעל על פי דרישת המדינה ובהתאם להנחיותיה[19]. המסקנה אליה הגיע בית המשפט הייתה שסרביה לא ביצעה רצח עם לאור הראיות שהונחו על שולחנו, אך נקבע כי סרביה לא מנעה את ביצועו של רצח העם על ידי אנשי ה- VRS[20]. גנרל מילושביץ', הואשם מכוח סעיף 1 לאמנה[21] על כך שידע על פעולות ה-VRS ולא פעל למניעת הרציחות. בנוסף נכשל בחובתו לשתף פעולה עם ה-ICTY, ומכאן הפר גם את סעיף 6 לאמנה שטוען לסמכות שיפוט של בית דין במדינה בה התבצעו האירועים[22].

יישום האמנה בישראל

האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם אשר אומצה ב-1948 בעקבות השואה, נכנסה לתוקף ב-1951. ישראל, החלה ליישמה ונחקק בעקבותיה החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950[23]. החוק, הפך משמעותי בפרשת אייכמן כעדות ליישום האמנה.

ע"פ 336/61 אדולף אייכמן נ' היועץ המשפטי לממשלה[24]

ערעורו של אייכמן התקיים בשנת 1961, וטענותיו היו על הפרת הדין הבינלאומי שכן מדינת ישראל מפרה את ההלכה של אי התערבות במדיניות הפנים של גרמניה בכך שדנה אותו במדינת ישראל על פי דינה הפנימיים[25]. אייכמן טען כי על מדינתו לשאת באישומים נוכח העובדה שהוא מהווה אורגנה ופעל כשליחה, ועצם שפיטתו כאינדיבידואל מהווה התערבות בדין הגרמני. בנוסף נאמר כי בשל העובדה שמדינת ישראל חתומה על האמנה, סעיף 6 מחייב כי המשפט יתקיים במדינה בה התבצע הפשע ולכן ההליך פסול. בעקבות טענותיו, ישראל טענה שפשעים מסוג זה מביאים לתוצאות מזיקות וקטלניות בזירה הבינלאומית, מכאן שיש אינטרס בינלאומי להכיל עליהם את עיקרון הסמכות אוניברסלית[26]. בית המשפט המחוזי מציין את סעיף 1 לאמנה בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם, המציין כי העקרונות הטמונים באמנה היו חלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי טרם אשרור האמנה. הפשעים אשר קבע החוק בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם מסווגים כפשעים נגד האנושות לפי המשפט הבינלאומי, ואלו נאסרו מאז ומתמיד על ידי המשפט המנהגי. מעשים אלו הם בעלי אופי פלילי אוניברסלי הגוררים אחריות עונשית אינדיבידואלית. מכאן כי הכנסת בחקיקת חוק זה הגשימה את הוראותיו של המשפט הבינלאומי. בנוסף ניתן לראות בחוק זה את יישומה של האמנה שכן סעיף 5 לאמנה קובע כי על המדינות החתומות עליה לחוקק במסגרת המשפט הלאומי חוקים הדרושים להפעלת הוראות האמנה. מכאן נראה כי לאור אשרור האמנה ישנה סמכות אוניברסלית המתירה לישראל לשפוט את אייכמן בגבולותיה[27]. ערעורו של אייכמן נדחה וגזר דינו התבצע ב-31 במאי 1962 בכלא רמלה ואפרו הושלך לים, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. ניתן לראות בפסק דין זה את יישומה של האמנה ואת ביסוסו של החוק המיישם את האמנה בישראל.

פס"ד אלכסנדר צבטקוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה[28]

אלכסנדר צבטקוביץ, היה חייל ביחידת החבלה העשירית של הצבא הסרבי ונטל חלק במעשי ההרג שהתבצעו בחוות ברנייבו. היחידה רצחה כ-1000 גברים בוסנים מוסלמים בכוונה להשמיד במלואה או בחלקה את האוכלוסייה הבוסנית המוסלמית. ישראל, נתבקשה להסגיר את צבטקוביץ לבוסניה שכן ישראל ובוסניה חתומות על האמנה האירופית בדבר הסגרה. בערעורו של צבטקוביץ' לבית המשפט העליון בישראל הוא טוען מספר טענות, אשר אחת מהן היא כי האשמתו בפשע רצח עם איננה מבוססת על תשתית ראייתית מספקת. בית המשפט מצידו דוחה טענה זו וטוען כי ישנן דיי ראיות לכך שהטווח בחוות בריינבו הוא מעשה של רצח עם, זאת גם על פי פסק הדין שניתן בנושא על ידי ה-ICTY. כיוון והמטרה המוצהרת של הסרבים הייתה להוציא להורג את הגברים המוסלמים, נראה כי מדובר באחת מפעולות החיסול שתוכננו באופן שיטתי וכחלק ממדיניות מאורגנת של צבא סרביה. מכאן שבית המשפט טוען כי אין בטענתו של צבטקוביץ' כדי לערער על התשתית הראייתית המוכיחה כי בוצע רצח עם לפי האמנה למניעתו וענישתו של פשע השמדת העם. הקו שהנחה את בית המשפט בבחינת הראיות היה סעיף 2 לאמנה וכן החוק למניעתו וענישתו של פשע השמדת עם. בית המשפט העליון בערעור מקבל את החלטת בית המשפט המחוזי כי יש תשתית ראייתית מספקת לפעול לפי סעיף 9 לחוק ההסגרה וסעיף 8 לחוק בדבר מניעתו וענישתו של פשע השמדת עם ולהסגיר את צבטקוביץ' לבוסניה ושם יישפט על רצח עם שביצע[28].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • המשפט הבינלאומי ההומניטרי, זכויות האדם בעתות מלחמה https://www.acri.org.il/pdf/IHLinfo.pdf
  • אורון י'. לובלסקי י', ג'נוסייד (רצח עם): בין גזענות לג'נוסייד בעת המודרנית, אוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה הפתוחה, 2007.
  • אורון י'. ג'נוסייד (רצח עם) יחידה 1: מחשבות על הבלתי נתפס- היבטים תאורטיים בחקר רצח עם, האוניברסיטה הפתוחה, 2005.
  • Jack N. Porter (ed), Genocide and Human Rights: A Global Anthology (Lanham, 1982).)

קישורים חיצוניים

  • ויקיטקסט חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950, באתר ויקיטקסט

    • הערות שוליים

    1. ^ Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide
    2. ^ חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950 (קריאה שלישית). דברי הכנסת, חוברת י"ט, עמ' 1,230.
    3. ^ ספר החוקים, תש"י, 137
    4. ^ אורון י'. ג'נוסייד, מחשבות על הבלתי נתפס, הביטים תאורטיים בחקר רצח העם. האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2006. עמ' 40.
    5. ^ אורון י'. ג'נוסייד, מחשבות על הבלתי נתפס, הביטים תאורטיים בחקר רצח העם. האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2006. עמ' 41.
    6. ^ נויברגר ב'. רואנדה 1994 – רצח עם לכל דבר. החברה ההיסטורית הישראלית, תל אביב, 2003. עמ' 33–56.
    7. ^ United Nations: Mechanism for International Criminal Tribunals- The Interntional Crimimal Tribunal of Rwanda
    8. ^ ICTR-95-54A-T The Prosecutor v. Jean De Dieu KAMUHANDA, 2004 p,108-115
    9. ^ ICTR-95-54A-T The Prosecutor v. Jean De Dieu KAMUHANDA, 2004 p,108-115
    10. ^ אורון י', לובלסקי י'. ג'נוסייד: בין גזענות לג'נוסייד בעת המודרנית. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2007. עמ' 103–112
    11. ^ אורון י', לובלסקי י'. ג'נוסייד: בין גזענות לג'נוסייד בעת המודרנית. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.2007. עמ' 107–119
    12. ^ אורון י', לובלסקי י'. ג'נוסייד: בין גזענות לג'נוסייד בעת המודרנית. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.2007. עמ' 115–121
    13. ^ No. 1021. Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide. Adopted by the assembly of the United Nations on 9 DECEMBER 1948, article 2.
    14. ^ No. 1021. Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide. Adopted by the assembly of the United Nations on 9 DECEMBER 1948, article 6
    15. ^ ICC-02/05-01/09 The PROSECUTOR V. OMAR HASSAN AHMAD AL BASHR, 2009. P 51-7
    16. ^ International Court of Justice: Summary of Judgment. Application of the Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide (Bosnia and Herzegovina V. Serbia and Montenegro) 2007. Page 6
    17. ^ סעיף 2 לאמנה – באמנה זו השמדת-עם פירושה אחד המעשים המפורשים להלן שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית, באשר היא לקבוצה כזו
    18. ^ International Court of Justice: Summary of Judgment. Application of the Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide, 2007. Page 9.
    19. ^ International Court of Justice: Summary of Judgment. Application of the Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide, 2007. Page 13.
    20. ^ International Court of Justice: Summary of Judgment. Application of the Convention on the Prevention and Punishment of the Crime of Genocide, 2007. Page 14
    21. ^ בעלי האמנה מאשרים שהשמדת-עם, בין בימי שלום ובין בימי מלחמה, הוא פשע על פי החוק הבינלאומי, ובעלי האמנה מקבלים עליהם למנוע אותו ולהעניש עליו.
    22. ^ סעיף 6 לאמנה – בני אדם שנאשמו בהשמדת-עם במעשה מן המעשים המנויים בסעיף 3, יישפטו על ידי בית משפט מוסמך של המדינה שבארצה נעשה המעשה, או על ידי בית משפט פלילי בינלאומי שיהיה לו כוח שיפוט על אותם בעלי האמנה שקיבלו עליהם את שיפוטו.
    23. ^ חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950
    24. ^ ע"פ 336/61 אייכמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז, 2032
    25. ^ ע"פ 336/61 אייכמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז, 2032. עמ' 27.
    26. ^ ע"פ 336/61 אייכמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז, 2032. עמ' 29
    27. ^ ע"פ 336/61 אייכמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז, 2032. עמ' 30
    28. ^ 28.0 28.1 ע"פ 6322/11 אלכסנדר צבטקוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב־29 בנובמבר 2012


    רצח עם
    רצח העם הטסמני (1828–1830) • רצח העם הצ'רקסי (1864) • רצח העם של ההררו והנאמה (1904–1907) • רצח העם הארמני (1915–1918) • רצח העם היווני-פונטי (1914–1923) • רצח העם האשורי (1914–1918) • הולודומור (1932–1933) • שואת היהודים (1939–1945) • השמדת הצוענים (1939–1945) • רצח העם הסרבי (1940–1945) • רצח העם הבנגלי (1971) • רצח העם בבורונדי (1972) • רצח העם בקמבודיה (1975–1979) • רצח העם במזרח טימור (1975) • רצח העם בגואטמלה (1981–1983) • רצח העם הבוסני (1992–1995) • רצח העם ברואנדה (1994) • רצח העם בדארפור (2003–2020)
    אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם
    הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
    רשימת התורמים
    רישיון cc-by-sa 3.0

    32940200אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם

    אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אמנה_בדבר_מניעתו_וענישתו_של_הפשע_השמדת_עם&oldid=2107482"