תסביך אדיפוס
תסביך אדיפוס הוא השם שניתן על ידי זיגמונד פרויד לשלב תאורטי בהתפתחות בנים שבו הם חפצים בקשר זוגי עם אימם ומקנאים באביהם שנתפס על ידם כמתחרה. התסביך נקרא על שם אדיפוס מהמיתולוגיה היוונית. פרויד הסתמך על פרשנותו לתיאורי מקרה שטיפל בהם בפסיכואנליזה[1] ועל סיפורי מיתולוגיה וסיפורים מתחום האנתרופולוגיה.[2] תסביך אדיפוס הוא חלק מהמודל הפסיכולוגי-זוגי של פרויד. למרות שהמודל מוכר בפסיכולוגיה הפופולרית, אין לו ביסוס מדעי. מבין המודלים השונים בפסיכואנליזה, זהו המודל הכי שנוי במחלוקת. זהו גם המודל שמתייחסים אליו הכי הרבה כאל פסאודו־מדעי.[3]
מאפיינים
פרויד התייחס לראשונה לאדיפוס בהקשר הפסיכולוגי במכתב שכתב ב-1897 על "כוחו המרתק של אדיפוס המלך"; הוא שאל את הדימוי מהטרגדיה היוונית כדי להסביר את הנוירוזה אצל הגבר. את המונח "תסביך אדיפוס" טבע לראשונה פרויד במאמרו "סוג מיוחד של בחירת אובייקט שעושה האדם" משנת 1910. פרויד מייחס לכל זכר רצון לקשר זוגי עם האם וקנאה קשה כלפי האב.
פרויד האמין כי חולים רבים לא הצליחו להתגבר על רגשות ילדות שרוב האנשים מצליחים לכבוש; אלה הם האהבה לאם והקנאה לאב. לטענתו, האב הוא המתחרה של הילד על אמו, בפועל או בכוח. כשהתחושות הילדותיות של הילד כלפי אמו מציפות אותו, על פי פרויד - הילד מפתח שאיפה למות האב, ופנטזיות על "הצלתה" של האם מידי אביו ונטילת מקומו. משאלות לא-מודעות אלו מעוררות חרדה בלב הילד שמא אביו יפגע אותו כנקמה על רצונו לסלקו. פחד זה הוא שגורם לו להשלים עם מקומו של אביו בסופו של דבר, ולוותר על אהבתו הזוגית כלפי אימו. נערים מתגברים בדרך כלל על התסביך על ידי התקת רגשות אלה לנערות בנות גילם.
על פי התאוריה של פרויד, ילד שגדל עם דמות אב מרוחקת או ילד הגדל במשפחה חד הורית שחסרה בה דמות אב, יחווה קושי גדול יותר להשתחרר מאהבתו הילדותית לאימו. לדעתו של פרויד מאחורי רוב הנוירזות של האדם בבגרותו עומד אי פתרון של התסביך האדיפלי.
המושג המקביל, שמתייחס לבת החושקת באביה, נקרא "תסביך אלקטרה".
ביקורת
תסביך אדיפוס הוא חלק מהמודל הפסיכולוגי-זוגי של פרויד. למרות שהמודל מוכר בפסיכולוגיה הפופולרית, אין לו ביסוס מדעי. מבין המודלים השונים בפסיכואנליזה, זהו המודל הכי שנוי במחלוקת. זהו גם המודל שמתייחסים אליו הכי הרבה כאל פסאודו־מדעי.[3] באופן כללי, למרות שהתאוריה הפסיכואנליטית מוכרת בפסיכולוגיה הפופולרית, מופנית כלפיה ביקורת לא מעטה. יש הטוענים כי היא אינה מבוססת מדעית,[4] ואף יכולה להיחשב לפסאודו־מדע.[5] קיימת גם ביקורת על האפקטיביות הנמוכה של הטיפול הפסיכואנליטי.[6][7]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- תסביך אדיפוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ↑ Wolpe, Joseph; Rachman, Stanley (1960). "Psychoanalytic "evidence": A critique based on Freud's case of little Hans". The Journal of Nervous and Mental Disease. 131 (2): 135–148. doi:10.1097/00005053-196008000-00007.
- ↑ Fonagy, Peter; Target, Mary (2006). Psychoanalytic Theories: Perspectives from Developmental Psychopathology. Whurr Publishers. ISBN 9781861562395. OCLC 749483878.
- ^ 3.0 3.1 Scott Lilienfeld, Steven Jay Lynn, Laura L. Namy, Nancy J. Woolf, Psychology: From inquiry to understanding, 3rd edition, Pearson, 2015, עמ' 582
- ↑ Frederick Crews, The Verdict on Freud, Psychological Science 7, 1996-03, עמ' 63–68 doi: 10.1111/j.1467-9280.1996.tb00331.x
- ↑ Mario Bunge, The philosophy behind pseudoscience, Skeptical Inquirer, 2006, עמ' 29-37
- ↑ Evan Mayo-Wilson et al, Psychological and pharmacological interventions for social anxiety disorder in adults: a systematic review and network meta-analysis, The Lancet Psychiatry 1, 2014-10, עמ' 368–376 doi: 10.1016/S2215-0366(14)70329-3
- ↑ Xinyu Zhou et al, Comparative efficacy and acceptability of psychotherapies for depression in children and adolescents: A systematic review and network meta-analysis, World Psychiatry 14, 2015-06, עמ' 207–222 doi: 10.1002/wps.20217
תסביך אדיפוס40388923Q131246