הצבא האוסטרו-הונגרי
_-_Emperor_Franz_Josef_I_-_ca_1885.jpg)
הצבא האוסטרו-הונגרי היה הכוח היבשתי של האימפריה האוסטרו-הונגרית. הצבא היה מורכב משלושה חלקים:
- הצבא המשותף שחייליו גויסו מכל רחבי האימפריה.
- הצבא האוסטרי שחייליו הגיעו מהשטח האוסטרי באימפריה.
- הצבא ההונגרי שחייליו הגיעו מטרנסילבניה.
בעקבות המאבק בין האימפריה לבין הונגרים לאומניים במהפכה ההונגרית ב-1848 והחיכוכים שהמשיכו גם לאחריה, שירתו החיילים ההונגרים ביחידות מעורבות או שהוצבו הרחק משטחים הונגריים. לאחר הפשרה של 1867 הוקם הצבא בצורתו המחודשת ונשאר כך עד לפירוק האימפריה בעקבות ההפסד במלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918.
חיילי הצבא המשותף, או בשמו הרשמי - הצבא האימפריאלי המלכותי, לא אומנו ברובם והציוד שהיה ברשותם היה מיושן, כיון ששלטונות אוסטריה והונגריה העדיפו לתקצב בסכומים גבוהים את יחידות הצבא שלהם במקום לחלק את הכסף בצורה שווה בין שלושת חלקי הצבא. כל הרגימנטים (חטיבות) בצבא האוסטרי ובצבא ההונגרי היו מורכבים מ-3 בטליונים (גדודים), בעוד שבצבא המשותף היה מורכב כל רגימנט מ-4 בטליונים. כלומר, אותה כמות של משאבים התחלקה בין יותר חיילים בכוח המשותף מאשר בכוחות הנפרדים של הצבא.
המדים הלבנים המסורתיים של חיל הרגלים הוחלפו במחצית השנייה של המאה ה-19 במדים כחולים שהוחלפו בתחילת מלחמת העולם הראשונה במדים אפורים ולאחר מכן במדים בעלי גוון ירוק-אפור.
המפקד העליון של הצבא היה הקיסר פרנץ יוזף.
הצבא עד מלחמת העולם הראשונה
הכנות ופעולות
האימפריה האוסטרו-הונגרית נמנעה ממלחמות גדולות מזמן הקמתה ועד 1914, אך הייתה מעורבת במספר פעולות צבאיות מוגבלות בגודלן. עם זאת, המטה הכללי של הצבא התכוננו תמיד למלחמה גדולה נגד יריב עוצמתי ובמיוחד נגד שכנותיה, איטליה, רוסיה וסרביה.
לקראת סוף המאה ה-19, שימש הצבא בכמה מקרים לדיכוי מהומות אזרחיות ברחבי האימפריה: בשנים 1882 ו-1887 בעיר וינה, מהומות של גרמנים לאומניים בעיר גראץ ושל צ'כים לאומניים בפראג ב-1897 ופורעים איטלקים בטריאסטה ב-1902.
הפעולה החשובה ביותר של הצבא בתקופה זו, היא מימוש החלטת קונגרס ברלין, כיבוש בוסניה והרצגובינה בקיץ 1878. בעוד שעל פי הערכות הצבא, הכיבוש היה אמור להיות קל ומהיר, נתקלו החיילים בהתנגדות עזה של תושבים מוסלמים ונוצרים אורתודוקסים כאחד. למרות מפלות שספג הצבא בעיר מאגליי ובטוזלה, נכבשה הבירה סראייבו באוקטובר באותה שנה. מספר האבידות בצבא האוסטרו-הונגרי שהגיע לכ-5,000 והקושי הבלתי צפוי של המהלך, הובילו לחילופי האשמות בין מפקדי הצבא לאנשי ממשל.
הרכב וגודל
בשנת 1868 היה מספר החיילים בפועל כ-255,000, כאשר במקרה הצורך ועל ידי גיוס חרום, יכול היה המספר להגיע ל-800,000. כוח זה היה קטן משמעותית מהצבאות החזקים באירופה באותה תקופה: צרפת, רוסיה וגרמניה היו מסוגלות להעמיד לפקודתן יותר ממיליון חיילים כל אחת. למרות שהאוכלוסייה הכוללת באימפריה הגיעה ב-1900 לגובה של 50 מיליון איש, גודל הצבא נשאר בגבול שנקבע לו ב-1889. לכן, גייסה אוסטרו-הונגריה רק 0.29% מכלל אזרחיה, בעוד שאחוז הגיוס בגרמניה עמד על 0.47%, 0.35% ברוסיה ו-0.75% בצרפת. חוק הגיוס לצבא שנקבע ב-1889, עודכן רק ב-1912, אז גדל הגיוס השנתי.
התערובת האתנית שהרכיבה את יחידות הצבא הדגימה את מגוון העמים באימפריה כולה. ב-1906, מתוך כל 1000 חיילים היו 267 גרמנים, 223 הונגרים, 135 צ'כים, 85 פולנים, 81 אוקראינים, 67 קרואטים או סרבים, 64 רומנים, 38 סלובקים, 26 סלובנים ו-14 איטלקים. בליל זה של לאומים תרם לבעיה קשה בדיבור והבנה. כ-80% מקציני הצבא יכלו לדבר גרמנית, בעוד 30% בלבד מהחיילים הבינו שפה זו.[2]
הדת הדומיננטית בקרב הקצונה בצבא הייתה הקתוליות. ב-1896, מתוך כל 1000 קצינים היו 791 קתולים, 86 פרוטסטנטים, 84 יהודים, 39 יוונים-אורתודוקסים ו-1 אוניאטי.
מתוך כל הצבאות באירופה של טרום מלחמת העולם ה-1, הצבא האוסטרו-הונגרי היה כמעט היחיד שלא הגביל רשמית קידום של חיילים וקצינים יהודים. בעוד אחוז היהודים באוכלוסייה הכללית עמד על 5%, הם היוו כ-18% מכלל קציני המילואים. אמנם, בשנים שלאחר מכן נשחקה הסובלנות הזו במידה מסוימת, כשקונרד פון הצנדורף, לימים רמטכ"ל הצבא ופרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרי, הביעו רגשות אנטישמיים. פרנץ פרדיננד גם הואשם על ידי פון הצנדורף באפליה לרעה של קצינים פרוטסטנטים.
מימון וציוד
הפרלמנט האוסטרי נשלט על ידי ליברלים גרמנים שהתייחסו לצבא כאל שריד פיאודלי ולא ששו להזרים לו כספים. בפרלמנט ההונגרי, הסתייגו המחוקקים מהצבא המשותף, אך נהגו בנדיבות כלפי החלק ההונגרי של הצבא. ב-1867 היה התקציב הצבאי כרבע מהתקציב הכללי של השלטון, אך המשבר הכלכלי שפקד את האימפריה בשנת 1873 העלה ספקות באשר ליכולתה של האימפריה לנהל מלחמה גדולה ללא תמיכה כספית חיצונית. למרות הגידול המתמיד בתקציב הצבא, לקראת סוף המאה ה-19 נותר התקציב נמוך ביחס למדינות האירופאיות האחרות. אמנם התקציב עלה מ-262 מיליון כתר ב-1895 ל-306 מיליון כתר ב-1906, אך יחסית למספר החיילים הוא נחשב נמוך אפילו יחסית לאיטליה והיה שווה לזה של רוסיה, אם כי לה היו יותר חיילים. אחוז הגיוס הנמוך יחסית ליריבותיה, כפי שנאמר לעיל, תרם אף הוא לחולשת הצבא. ניסיונות להגדיל את מספר מגויסי החובה סוכלו שוב ושוב על ידי אנשי ממשל הונגרים, והסכמה בנושא הושגה רק ב-1912.
בתחום החדש של תעופה צבאית השתרך הצבא האוסטרו-הונגרי הרחק מאחורי מדינות אחרות באירופה. פלוגת כדורים פורחים שהוקמה ב-1893 הייתה כפופה ליחידות הארטילריה של הצבא ולא נעשה בה שימוש התקפי. ההבנה שכלי טיס כבדים מן האוויר מסוגלים וכדאיים לשימוש, הגיעה מאוחר יותר ורק בשנת 1912 רכש הצבא 5 מטוסים לשירות חיל האוויר. ב-1914, ערב פתיחת המלחמה, היה התקציב לתעופה צבאית 1/25 מהתקציב הכולל של צבא צרפת. אוסטרו-הונגריה פתחה את המלחמה לעומת זאת, עם 35 מטוסים וספינת אוויר אחת[3].
הצבא ביולי 1914
ערב פתיחת המלחמה מצב הכוחות בצבא עמד על:
- 30,000 קצינים
- 410,000 נגדים וחיילים
- 87,000 סוסים (הערכה)
- 1,200 תותחי ארטילריה
לאחר הכרזת המלחמה כללו כוחות הצבא שלושה מיליון איש[4] שהיו מורכבים ממגויסי חובה ומגיוס חרום ראשון. המפקד העליון של הצבא, הקיסר פרנץ יוזף היה כבר בן 84 ולרמטכ"ל קונרד פון הצנדורף, הייתה השפעה גדולה יותר בקרב אנשי הצבא. פון הצנדורף דגל במדיניות-חוץ תקיפה, ובשימוש בצבא כדי לפתור סכסוכי גבול עם איטליה וסרביה[3]. ב-11 ביולי מינה פרנץ יוזף את הארכידוכס פרידריך, דוכס טשן לגנרל-פלדמרשל, בהנחה שהוא לא יפריע לכישוריו של פון הצנדורף בטקטיקה ובמבצעים. פרידריך מילא תפקיד זה עד לפברואר 1917, אז החליט קרל הראשון, קיסר אוסטריה לתפוס את מקומו.
קרבות עיקריים במלחמה
החזית המזרחית
ערך מורחב – החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה
בחזית המזרחית נלחם הצבא האוסטרו-הונגרי לצדה של גרמניה ברוסיה. ב-1914 הציב הצבא האוסטרו-הונגרי 4 ארמיות שכללו 35 דיוויזיות חיל רגלים ו-11 דיוויזיות פרשים, סך הכל כ-850,000 חיילים ולמעלה מ-1000 תותחים. התוכנית האוסטרית הייתה לפלוש לחלקה הרוסי של פולין (שהייתה מחולקת מאז סוף המאה ה-18 בין גרמניה, אוסטריה ורוסיה) ולכתר את הכוחות הרוסיים העיקריים בדרום פולין. החזית נפתחה בפלישה של רוסיה לגרמניה, שאמנם נכשלה, אך הצבא האוסטרו-הונגרי שסייע בבלימת הצבא הרוסי במה שנקרא לאחר מכן המערכה על גליציה, ספג אבדות קשות, נסוג מקווי הפתיחה של הקרב והוכיח לגרמנים שלא תהיה אפשרות לסמוך עליו באופן רציני. ב-1915 נכנע הצבא במצור על פשמישל ומעל 100,000 חיילים נשבו, בהם קצינים וגנרלים. לאחר כמה חודשים נעזרו האוסטרו-הונגרים בגרמנים במתקפת גורליצה-טרנוב על מנת לכבוש בחזרה את פשמישל ושטחים נוספים. ב-1916 תקפו הרוסים במפתיע את הצבא האוסטרו-הונגרי בדרום החזית במה שכונה מתקפת ברוסילוב וגרמו להם לאבדות גדולות בכוח אדם ולהפסד של שטחים גדולים. לאחר מתקפה זו, איבדו למעשה האוסטרו-הונגרים את יכולתם להשתתף במאמץ המלחמתי בצורה משמעותית ללא עזרת הגרמנים.
החזית המקדונית
- ערך מורחב – החזית המקדונית במלחמת העולם הראשונה
עם תחילת המלחמה פלש הצבא האוסטרו-הונגרי לסרביה בכוח של שלוש ארמיות תחת פיקודו של אוסקר פוטיורק. עם כניסת הרוסים למלחמה עברה ארמייה אוסטרו-הונגרית אחת לחזית המזרחית והותירה כוח של 270,000 חיילים מול 180,000 סרבים. על אף יתרונם המספרי, לא הצליחו האוסטרו-הונגרים להביס את הסרבים ואיבדו כ-40,000 חיילים. האוסטרו-הונגרים תגברו את הכוחות לסדר גודל של 450,000 חיילים, אולם הפסידו בקרב קולובארה ונסוגו מסרביה. באוקטובר 1915 שכנעו הגרמנים את פון הצנדורף לנסות לכבוש את סרביה פעם נוספת, ובסיוע כוחות גרמניים ובולגריים, הצליח הצבא במשימתו וכבש את סרביה. בינואר 1916 הפעיל הצבא האוסטרו-הונגרי משטר צבאי בכל שטחה של סרביה ושל מונטנגרו. הצבא הסרבי המובס נסוג לאזור מקדוניה שם סייעו כוחות אוסטרו-הונגריים לצבא הבולגרי להחזיק בקו החזית עד לסיום המלחמה.
החזית האיטלקית
- ערך מורחב – החזית האיטלקית במלחמת העולם הראשונה
לאחר שעזבה איטליה את הברית עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה והצטרפה למדינות ההסכמה במאי 1915, החל הצבא האיטלקי בתקיפות מקומיות נגד האוסטרו-הונגרים. תקיפות אלו התפתחו לכדי שנים עשר קרבות הנהר איזונצו ונמשכו מה-23 ביוני 1915 עד ספטמבר 1917. בכל אותה תקופה החזיק הצבא האוסטרו-הונגרי כוחות גדולים בחזית המזרחית, ולכן לא יכל להכריע את החזית.
בסוף חורף 1916 תכנן פון הצנדורף מתקפה גדולה על הצבא האיטלקי שתוציא את איטליה מהמלחמה. הוא לא הצליח לקבל סיוע גרמני למתקפה והחליט לבצע אותה בכל זאת. הקרב, שנקרא קרב אסיאגו נפתח ב-15 במאי 1916 ונראה היה שתוכניתו של הצנדורף מצליחה, אולם בתחילת יוני התעשתו האיטלקים, גרמו לאוסטרו-הונגרים לסגת מהשטחים שכבשו והחזירו את קו הגבול לקדמותו.
בספטמבר 1917 יצאה רוסיה מהמלחמה, כך שהכוחות התפנו לחזית האיטלקית. בעזרת תגבור החזית בכוחות אוסטרו-הונגריים וגרמניים מהחזית המזרחית, החל באוקטובר 1917 קרב קפורטו בו הובסו האיטלקים, נסוגו כ-100 קילומטרים ואיבדו כוח אדם רב וציוד.
ביוני 1918 ניסו האוסטרו-הונגרים להמשיך את הממונטום החיובי שנוצר בקרב קפורטו, ובקרב הנהר פיאווה תקפו את האיטלקים ואת כוחות הסיוע הבריטים והצרפתים. פון הצנדורף ביצע במהלך הקרב כמה טעויות כשפיצל את כוחותיו ולא זיהה בזמן את ההתפתחויות וכך הפסיד את כל השטח שהשיג בקרב קפורטו והוכה כל כך, עד שלא יכול היה להעמיד את הצבא להתקפות גדולות שוב.
באוקטובר 1918 פתחו האיטלקים המחוזקים בצבאות מדינות ההסכמה בקרב ויטוריו ונטו, הביסו את הצבא האוסטרו-הונגרי וגרמו לו לבקש שביתת נשק. לאחר קרב זה הפסיק הצבא האוסטרו-הונגרי לתפקד והאימפריה האוסטרו-הונגרית יצאה מהמלחמה.
החזית המערבית
בחזית המערבית לא היו מעורב הצבא האוסטרו-הונגרי למעט פלוגות ספורות שסייעו לגרמנים בצרפת ובבלגיה, בעיקר בארטילריה[5].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ראו: תערוכת "שנות טובות", באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון.
- ^ Austrian Imperial Army
- ^ 3.0 3.1 Austria in 1914
- ^ Armies 1914
- ^ Greatwardifferent.com
21694750הצבא האוסטרו-הונגרי