עבירה לשמה

עֲבֵרָה לִשְׁמָהּ הוא מונח תלמודי, הקובע שעבירה שנעשתה ממניעים טובים או למטרה טובה, חשובה כמו מצווה שנעשתה מתוך מניעים זרים. בתלמוד נאמר על כך "גדולה עבירה לשמה כמצווה שלא לשמה". במהלך הדורות נחלקו חכמי ישראל אם כוונת התלמוד היא להורות למעשה במקרים מסויימים, או שהכוונה שיש לעשות כן רק על פי נביא, אפשרות שאינה קיימת בזמן הזה.

רקע

כל מעשה אנושי מורכב מגוף המעשה ומכוונת האדם בעשייתו, שמשניהם ביחד נגזרת איכותו המוסרית של המעשה. המעשה והכוונה בכל אחד מהם, יכול להיות מסווג על סולם הערכים שבין טוב לרע. לכוונתו של האדם ישנה השפעה מכרעת על איכותו של המעשה. כך למשל יש הבדל מהותי בין רצח בכוונה תחילה, לבין הריגה בשוגג ולבין הריגה ללא דעת (למשל במצב של שכרות ושינה), אף שבכולן התוצאה זהה וניטלו חייו של אדם. עבירה לשמה היא מעשה שנחשב לרע ובכוונה טובה שמניעה את המעשה, והוא נע בין הגישה של "המטרה מקדשת את האמצעים" לבין הגישה של "הדרך לגיהנום, רצופה בכוונות טובות". למעשה כלל זה מדגיש באופן בולט את עניין הכוונה והצמידות לרוח החוק מאשר הצמידות ללשון החוק. הגישה ההופכית ל"עבירה לשמה" היא "נבל ברשות התורה" – אדם המקיים את חוקי התורה מתוך סתירה גמורה לרוחה של התורה. גישה נוספת שנשללת היא קיום החוק התורני תוך כדי התעלמות מרוחו וכוונתו של המחוקק, שמכונה בתנ"ך "מצוות אנשים מלומדה".

כלל זה נחשב למהפכני, מפני שהגישה הרווחת ביהדות המסורתית קובעת כי ההגדרה של עבירה ומצווה מהותית לפעולה, ואילו הכוונה רק נלווית לה. ביהדות קיימת קשת רחבה של דעות לגבי תפיסה זו, החל מתפיסות שמכירות בלגיטימיות שלה, דרך סיוגה למצבים או אנשים מיוחדים, ועד שלילה החלטית וגורפת.

מקור

אמרה זו נמצאת בתלמוד הבבלי בשני מקומות‏‏ משמו של רב נחמן בר יצחק. התלמוד מציין מספר אירועים תנ"כים, כולם יזומים בידי נשים, כדי לאשש תפיסה זו: מעשה תמר (בראשית ל"ח), מעשה בנותיו של לוט‏‏ (בראשית, י"ט, ל'-ל"ח) ומעשה יעל אשת חבר הקיני.

לאחר שתמר נותרה אלמנה פעמיים משני בניו הגדולים של יהודה, ויהודה חמיה התמהמה לתת לשלה, בנו השלישי, לייבם אותה, כנהוג באותה תקופה, התחפשה תמר לזונה, ושכבה עם יהודה כדי להרות. יהודה אף הצדיק את מעשיה ואמר "צדקה ממני". בתלמוד מבחינים בין מעשה זמרי בן סלוא לבין מעשה תמר – שאף ששניהם חטאו, מתמר יצאו מלכים ונביאים ואילו זמרי הביא תקלה לישראל ונהרגו בעטיו רבבות – בכך שההבדל בין שניהם היה הכוונה, שתמר התכוונה לשם מצווה - להעמיד צאצאים מיהודה - ואילו זמרי התכוון למלא את תאוותו‏‏ בלבד.

עוד שם בתלמוד מאוזכר בעניין "עבירה לשמה" מעשה בנות לוט ששכבו עם אביהן לאחר ששיכרו אותו, לאחר שחשבו שהעולם כולו נכחד, כדי להמשיך ממנו את קיום העולם, אף שהיה בדבר גילוי עריות ברור: ”וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה, אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ, כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ: לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן, וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע:” (בראשית, י"ט, ל"א-ל"ב).

מקרה נוסף בתנ"ך שנכלל ב"עבירה לשמה" הוא סיפורה של יעל אשת חבר הקיני, שהייתה אשת איש, ושכבה בעת המלחמה עם סיסרא מצביא צבא האויב, כדי לגרום למותו ולהביא להצלת ישראל. בעקבות שהיא משובחת בשירת דבורה "תבורך מנשים, יעל אשת חבר הקני, מנשים באהל תבורך", חז"ל מפליגים בשבחה, ומפרשים שהיא מבורכת מאימהות האומה: שרה, רבקה, רחל ולאה.

ניתן לראות שבעשייה של עבירה לשמה ישנה הליכה על סף תהום. בשניים מהמקרים שהתלמוד מציין כאבות טיפוס לכלל, מדובר בנשים שסיכנו את עצמן בעשותן את העבירה: אצל תמר סופר כי היא הייתה כפסע מן המוות, וניצלה רק ברגע האחרון; יעל הייתה בסכנת נפשות, משום שסיסרא היה עלול לתופסה.   

אסמכתא בכתובים לכלל זה הוא הפסוק בתהילים: ”עֵת לַעֲשׂוֹת לה' – הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ” (‏תהילים קי"ט, קכו‏), שאותו קרא רבי נתן באופן מהופך, במשמעות של "פעמים שמבטלים דברי תורה - כדי לעשות לה'" (רע"ב ברכות ט' ה'), ועליו נסמך רבי יהודה הנשיא כאשר כתב את תורה שבעל פה, למרות האיסור על כתיבתה. המשיכו קו זה רבי יוחנן וריש לקיש באימרתם החריפה: ”מוטב תיעקר תורה ואל תשתכח תורה מישראל.” (‏בבלי, תמורה י"ד ע"ב‏). ויש שלומדים מכאן הלכות נוספות‏‏.

מקור נוסף לעניין קיים במסכת ברכות. על דרשת בר קפרא: ”איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? בכל דרכיך דעהו - והוא יישר ארחותיך”, האמורא רבא מחדד "אפילו לדבר עבירה". כלומר, אפילו במקרה שהאדם עושה עבירה, עליו להתכוון לעשות זאת למען שם שמים ודעת בוראו. הרמב"ם שמקבל אמרה זו, מסייג אותה מעט ומפרש "לדבר עבירה - אף על פי שיש בו דבר עבירה מצד מה.".

למעשה, בתורה עצמה, לפרשנות חז"ל, קיים מושג זה של עשיית עבירה לשם קיום מצווה, והוא מחיקת השם (‏דבר שיש בו איסור מפורש מדאורייתא: ”לא תעשון כן לה' אלוקיכם” (דברים, י"ב, ד') בפרשת סוטה, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו.

דוגמאות של עבירה לשמה במקרא

במקרא מובאים דוגמאות של עבירות לשמה, בהקשרים שונים ובדרגות חומרה שונות:

• הקב"ה משקר, לכאורה, לאברהם בציטוט דברי שרה, שהיו עלולים לפגוע באברהם, כדי לא לפגוע בשלום בית (בראשית, י"ח, י"ב-י"ג), ומכאן למדים חז"ל כי "מותר לשנות מפני השלום", דבר שהוא בעצם "עבירה לשמה" (בבלי, יבמות ס"ה ע"ב). בעניין השקר לכאורה מסביר החפץ-חיים, שמאחר ששרה תיארה את עצמה כזקנה באומרה: "אחרי בלותי הייתה עדנה" ה' רק ציטט את דבריה על עצמה (בניסוח: "ואני זקנתי" המתייחס למלה "בלותי") ואילו השקר כביכול ("שינוי בדברים" בלשון הגמרא) הוא בכך שהשמיט את המשך דברי שרה: "ואדוני זקן" (הלכות רכילות כלל א', באר מים חיים סעיף יד). בעקבות כך, אהרון הכהן שמתואר במסכת אבות כ"אוהב שלום ורודף שלום", נהג על פי אבות דרבי נתן לשקר כדי לפתור סכסוכים ומחלוקות בין בני אדם (אדר"ן פרק י"ב ג').

• אברהם אבינו מבקש משרה לשקר ולהסוות את העובדה שהם נשואים כדי להציל את עצמו: ”אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ” (בראשית, י"ב, י"ג).

• יצחק גם הוא משקר לאנשי המקום ואומר שרבקה היא אחותו, בשל החשש שיהרג: ”וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא, כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי, פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִוא” (בראשית, כ"ו, כ"ז).

• לקיחת הברכות של עשיו בידי יעקב, ואף ההתחזות לעשיו – ”וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ” (בראשית, כ"ז, ל"ה).
• גניבת התרפים של לבן בידי רחל בתו (בראשית, ל"א, ט') כדי למנוע ממנו לעבוד עבודה זרה, על פי מדרש רבה ופירוש רש"י במקום.

• משה משקר לפרעה במטרה לגאול את ישראל: ”דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים נֵלֵךְ בַּמִּדְבָּר, וְזָבַחְנוּ לה' אֱלֹקֵינוּ, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר אֵלֵינוּ” (שמות, ח', כ"ג), בעקבות הוראתו של ה' למשה ואהרון לעשות כן (שמות, ג', י"ח).

• אהרן הכהן יוצר את עגל הזהב, כאשר הוא מתכוון לצורך הצלת עם ישראל: ”וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות, ל"ב, ד'). אף שמשה נוזף באהרון, ”מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה” (שם, כא), והמקרא מתאר כי אהרון אחראי למצב, ”וַיַּרְא משֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם” (שמות, ל"ב, כ"ה), לא מתואר שהוא נענש באיזה אופן.

• שמואל הנביא משקר ואומר כי בא כדי לקיים זבח לה' ולא כדי להמליך מלך חדש (כפי שעשה בפועל), בעקבות הוראתו של ה' לעשות כן: ”וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי? וַיֹּאמֶר ה': עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לה' בָּאתִי” (שמואל א', ט"ז, ב').

• אליהו הנביא בונה בהר הכרמל מזבח, כדי לשרש את העבודה הזרה, חרף האיסור לבנות במות ולהקריב קורבנות בזמן שירושלים ובית המקדש בנויים (מלכים א', י"ח).

• אלישע הנביא מצווה במלחמה עם מואב לכרות עצי פרי: ”וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ” (מלכים ב', ג', י"ט), אף שבתורה (דברים, כ') נאמר שאסור לכרות במלחמה עצי פרי.

תפיסות שונות והגבלות וסייגים

רבי יהודה הנשיא עבר על הכלל ”דברים שבעל פה – אי אתה רשאי לאומרן בכתב” (בבלי, גיטין ס' ע"ב), וכתב את המשנה במאה ה-3 לספירה, כדי שהתורה לא תשתכח מישראל. בעקבותיו פסק הרב ישראל מאיר הכהן ("החפץ חיים"), כי לעיתים מותר לעבור על איסורים מסוימים כדי ללמוד ולקיים את התורה.

בהקשר לתפיסה זו קיימים ביהדות קצוות מנוגדים. כאלו שהדגישו את עליונות כוונת האדם ובכללה עבירה לשמה לעומת כאלו שהדגישו את עליונות הדרכת התורה ומעשה המצוות ושללו לחלוטין עבירה לשמה.

בקצה אחד ניצבים רבי יצחק עראמה ("עקידת יצחק") ורבי יוסף אלבו ("ספר העיקרים"), המציינים את עליונות הכוונה. על פי רבי יצחק עראמה – "התכלית העליון שבתכליות: "וכל מעשייך יהיו לשם שמים" (אבות ב)... עד שהוא קובע כי "משפט כל מעשה אשר יעשה האדם אותו ותוארו לא יוקח – כי אם מהתכלית אשר אליו יכוון בו." ואף כי כוונה טהורה תגרום לפעולות המוחזקות לפחיתויות להפוך להיות מעלות‏‏. בדומה לו קובע רבי יוסף אלבו כי "כלל הדברים הוא, כי כל פעולה שיעשה העושה אותה לשם שמים – זוכה בה לחיי העולם הבא, ואף אם הפועל ההוא, יחשב בו שהוא רע".

בקצה השני עומדים הגר"א ותלמידו רבי חיים מוולוז'ין, המציינים את עליונות מעשה המצווה על כוונת האדם, וסוברים שאין להתחכם כנגד הדרכת התורה ומעשי המצוות. ובהתאם קובע רבי חיים מוולוז'ין כי "שאסור לנו לשנות ח"ו משום אחת מהנה ממצות ה', אף אם תהיה הכוונה לשם שמים, ואף אם ישיג האדם שאם יקיים מצותו המוטלת עליו, יוכל למיפק מיניה חורבא [=לצאת מזה חורבן] באיזה עניין", ולמעשה מתיר מציאות של עבירה לשמה רק כאשר נביא מקבל משמים הוראה מפורשת כזאת – אפשרות תאורטית שלא קיימת כלל בתקופתנו.

עם זאת, נראה כי רוב חכמי ישראל שעסקו בנושא זה היו במקום מסוים שבין שני הקצוות הללו, ונתנו מקום מסוים לעבירה לשמה, אף שסברו כי לא ניתן להפוך דבר זה לנורמה ולשגרה, וכי הדבר עלול ליצור אנרכיה ואנדרלמוסיה בנורמות החברתיות ובקיום מצוות, אלא שישנם מצבים חורגים או יוצאים מגדר הרגיל, שבהם הדבר מותר על פי הדוגמאות שהובאו לעיל מבנות לוט, תמר ויעל. בהקשר לכלל זה מטילים חכמי ההלכה הגבלות וסייגים שונים.

בעלי התוספות והמהרי"ק קובעים לפי התקדים של מעשה יעל ואסתר, כי מותר לעבור עבירה כדי להציל את כלל ישראל. בדומה להם, לדעת הראי"ה קוק עבירה לשמה הוא סעיף מתקנת "מגדר מילתא" (=לסייג את הדבר. תקנה לסייג דבר בדור) ו"הוראת שעה", על פי בית דין או נביא, שהרי יש בסמכותם לשנות הלכה באופן קבוע או זמני. ורק כאשר לאדם ברור ללא כל צל ספק, כי מטרת העבירה מקובלת על בית דין, כמו למשל הצלת כלל ישראל, הוא יכול לעשות כן, גם מבלי להתייעץ איתם. עוד הוא קובע כי עבירה לשמה יכולה להתקיים בכל העבירות, אפילו גילוי עריות ושפיכות דמים, אבל לא בעבודה זרה. הגבלה חזקה יותר מטיל רבי יחזקאל לנדא ("הנודע ביהודה"), הקובע כי עבירה לשמה מותרת לבעל רוח קודש בלבד.^{[דרוש מקור]}

לעומתם, הנצי"ב מוולוז'ין מרחיב עבירה לשמה לדברים נוספים, בשל גישתו כי העולם מעורב מרע וטוב, ולעיתים יש להשתמש ברע שבדרך כלל ממית, כשם שמשתמשים בסם ממית לריפוי אדם. עם זאת, הוא סובר שצריך להיות שיקול ושקלול זהיר ומדויק שלוקח בחשבון את כל הנסיבות והתוצאות בעניין, והוא קובע שלושה תנאים כדי לקיים עבירה לשמה: 1. שהאדם לא ייהנה מהעבירה (כי אם הוא נהנה הוא יענש על העבירה על אף ההיתר), 2. שהוא יהיה "מושקע בדעת תורה" כי אם לא הוא יכול להכשל בהחלטתו לבצע עבירה שבאמת המקרה לא מצדיק, 3. שהוא לא יחפש עבירה לשמה אלא רק אם הקרה בא לידו ואין ברירה אחרת אלא לבצע עבירה לשם מצווה‏. גישה דומה שעבירה לשמה קיימת בכל תחומי החיים קיימת גם אצל רבי ישראל ליפשיץ (בעל תפארת ישראל למשנה), הכותב כי דבר זה אינו שווה לכל נפש, אלא רק לאדם גדול שיודע לשקול את השפעת העבירה לעומת המצווה, והוא אף מציין פרדוקס בהפיכת הכלל לשגרה, שאם לא נאמר כן, אפשר להגיע מתפיסה זו לגניבה ורמאות לצורך נתינת צדקה, דבר שקשה להעלות על הדעת‏‏.

במסגרת רחבה וכללית יותר, הרב ארי יצחק שביט‏‏ עומד על כך שאפשר לראות בדבריו של הראי"ה קוק על תהליך הגאולה שנעשה בידי חילונים, במאמר הדור ובמקומות נוספים פירוש חדשני למושג של עבירה לשמה. והוא מציין כי "קיימת תופעה, שבגלל מגבלות הלכתיות או השמרנות הכללית הנחוצה בציבור הדתי, השינוי המיוחל מופעל בעזרת שליחים פורצים ופרוצים".

חשיבות הכוונה ומעלתה

לעיתים הובאה תפיסה זו כדי לחדד את האבחנה שבין גוף המעשה לכוונה שטמונה בו. בדרך זו להדגיש את התפיסה של חשיבות הכוונה הראויה במעשה המצווה, עד שיש הסוברים כי בלעדי הכוונה המצווה ריקה מתוכן, כמו שכותב רבי יוסף אלבו (בספר העיקרים) שאף מצטט את חז"ל שמי שאכל פסח לשם אכילה גסה עליו הכתוב אומר "ופושעים יכשלו בם"‏‏.

בהמשך לקו זה, המלבי"ם עושה שימוש בעבירה לשמה להדגיש את נושא טוהר המצפון והלב הטוב. בהסברו לפסוק במשלי "מכל משמר נצור לבך", על בסיס הפסוק "הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם" (תהילים קכ"ה ד') הוא סובר כי עיקר תיקונו של האדם הוא התיקון הפנימי, ולכן העיקר שהאדם יהיה ישר בלבו ובמצפונו, שהלב יהיה משומר מרע, והמעשה החיצוני אף שנראה מעוקל איננו רע, כי רחמנא ליבא בעי (=ה' רוצה את הלב) ‏‏.

ובדומה לכך גם סובר היעב"ץ בפירושו למסכת אבות, על כל מחלוקת שהיא לשם שמים - שסופה להתקיים, כותב כי שמי שמתכוון ללמוד לשם שמים, גם אם טעה, יחשב לו כאילו הגיע אל חקר האמת‏‏.

המהר"ל מפראג סובר שמי שעשה עבירה לשמה באמת, זוהי סיבה טובה לקולת עונשו, בהתייחסו לחטא עץ הדעת הוא סובר, כי אם חוה הייתה חוטאת בחטא זה בעיקר כדי להשכיל ולהחכים, ולא בגלל שנתאוותה לדבר, היה החטא בגדר של עבירה לשמה, ועונשה לא היה גדול כל כך‏‏.

הרשב"ץ קובע שגם אדם חוטא יש לו לכוון לשם שמים, וכדוגמה הוא מביא את סיפור הגנב המתפלל לה' שיצליח בפריצה שלו, ואת השבועה שנשבע שאול בשם ה' כאשר ביקר אצל בעלת האוב בעין דור, שמדומה במדרש תנחומא לאישה נואפת שנשבעת בחיי בעלה.

מושגים קרובים

כלל זה שונה מהכלל של פיקוח נפש שדוחה שבת שמופיע במשנה. בעת פיקוח נפש העבירה נדחית ואיננה קיימת, שכן השבת נדחת בפני קיום הנפש כמו גם שאר מצוות, למעט שלש עבירות מיוחדות שיש בהן דין ייהרג ואל יעבור. במצב של עבירה לשמה, העבירה ממשיכה להיות קיימת ויש לה תוצאות. למשל במקרה של אשת איש שתקיים יחסים אסורים תאסר על בעלה, אף שעשתה דבר חשוב כמו הצלת עם ישראל כבמעשה אסתר ויעל. הבדל נוסף שקיים ביניהם הוא שבפיקוח נפש, גם אם מעורב שם שיקול זר, שבת תדחה מכל מקום, ואין כאן עבירה כלל, בגלל ההיתר הכללי הקיים בדבר, לעומת זאת בעבירה לשמה, חייבת להיות כוונה לשם שמים, ואם מעורב שיקול זר, נשארת רק עבירה.

מושג דומה ל"עבירה לשמה" הוא מצווה הבאה בעבירה. במושג זה הרע והטוב מעורבים וכרוכים אחד בשני באותו ממד, בממד המעשי של המציאות. והכלל קובע שכאשר הרע והטוב כרוכים ביחד הם מאותו ממד, והטוב מבוסס על הרע, ובונה את בנינו עליו, הטוב אינו גובר על הרע, והמצווה איננה יכולה להכשיר את העבירה שמשמשת לה כמסד. קיים חוסר נוחות מכך שיתברר כי הסנגור הוא למעשה קטגור. לעומת זאת ב"עבירה לשמה", הרע והטוב שכרוכים זה בזה, הם משני ממדים שונים. הרע בממד המעשי והטוב בממד הרוחני של הכוונה, ותמיד הכוונה חזקה יותר מהמעשה בהתאם לכלל "הרהורי עבירה קשין מעבירה"‏‏. זאת ועוד, ב"עבירה לשמה" יכולה להיות מציאות שבה ישנה רק עבירה ללא מצווה שנלוות אליה, ורק למפרע מתבררת הכוונה הטובה של עושיה, והטובה שיצאה ממהלך זה לעולם. ולכן במקרה כזה הכלל הוא שכאשר כוונה טובה מדריכה את המעשה הרע, הכוונה הטובה גוברת על הרע המעשי, ומכשירה אותו.

שבתאות ופרנקיסטים

שתי הכתות השבתאות והפרנקיסטים שפעלו במאה ה-17 ובמאה ה-18 צידדו בין היתר במושג של "עבירה לשמה". כלומר לעבור עבירות, במיוחד בעניינים שבצניעות, כדי ל"תקן" כל מיני "תיקונים רוחניים". על פי המסופר חלקם ביצעו ריטואלים שונים, על פי הדגם של תמר ויהודה או יעל וסיסרא. בין היתר סופר עליהם כי עסקו בגילוי עריות, כחלק מהטקס ה"דתי" שלהם. על יעקב פרנק עצמו סופר כי נהג לשכב עם בתו חוה, כסימולציה לרעיון קבלי.

נתן העזתי נביאו של שבתי צבי, ניסה להצדיק את ההתאסלמות של משיחו, בשנת 1666 ולהציגה כ"עבירה לשמה", באמצעות שימוש במונחים קבליים הלקוחים מתורת האר"י, והוצאתם מהקשרם המקורי, שכן לתפיסתו ההתאסלמות נועדה, לפדות את ה"ניצוצות" הנתונים בשבי ה"קליפות", להעלותם ולהחזירם לשורשם‏‏.

הרמח"ל בספר "קנאת ה' צבא-ות", התפלמס עם השבתאות מנקודת מבט תאולוגית-קבלית באופן שיטתי תוך שהוא מבקרה באופן חריף ביותר, שבחרה "להמיר טוב ברע ורע בטוב, ולהפך דברי אלקים חיים ללענה ורוש". בספר זה הוא מונה את השגיאות של כתות אלו, כשבין היתר הוא חושף את הסוד שקיים בעבירה לשמה, ובו הוא קובע שכשמדובר בעבירה לשמה על רקע בעניינים שבצניעות, היא מתייחסת דווקא לנשים ולא לגברים, ודווקא בהוראת שעה ולא במצב תמידי.

חסידות ומתנגדים

בחסידות נמצאות כמה התייחסויות לעניין זה, ולעיתים מושג זה נעשה שיטה בעבודת ה', אם כי לעיתים הוא מוגבל לצדיק במעלה גבוהה שכבר זיכך את עצמו.

רבי אלימלך מליז'נסק ("נועם אלימלך"), בן הדור השלישי לחסידות. מגדיר את עבירה לשמה, בכך שעל האדם לשמוע בקול השם, ולעשות את המצווה עליו למרות שהדבר נראה לו לא נכון. בכך, טעה שאול המלך, שלא הרג את בהמות העמלקים, למרות ציווי הקדוש ברוך הוא.

תלמידו החוזה מלובלין הסביר את אי הקפדת החסידים בזמני קריאת שמע ותפילה, בחשיבות הכוונה ורצונו של הקב"ה בליבו של האדם, וכתב כי לפעמים כאשר הצדיק שוקל כי עתה רצון הבורא שיעסוק בדבר שיגרום נחת רוח לבורא ית"ש, הוא עובר לפעמים על זמן קריאת שמע ותפילה.  

רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה ("מי השילוח"), סובר כי לצדיק שבירר את עצמו מהיצר הרע, במידה שמתגבר עליו יצרו, ועושה עבירה, הדבר הוא רצון ה' וחלק מההשגחה (מי השילוח, פרשת פנחס), כעין מקרהו של יהודה בתמר, לפרשנות חז"ל.

אצל תלמיד "מי השילוח" רבי צדוק הכהן מלובלין, ההגות במושג זה אף היא תופסת מקום, אם כי לפי תפיסתו, מושג זה הוא בעיקר דיעבדי, לאחר שנעשה מעשה, אפשר לבחון אם הוא היה בגדר של עבירה לשמה לפי התוצאות של המעשה.

לעומתם הרב חיים מוולוז'ין, תלמיד הגאון מווילנא, שלל תפיסה זו מכל וכל, וסבר כי מה שקיים בתורה בעבירות שנעשו ולא נחשבו לעבירות כמו יעקב שנשא שתי אחיות, ועמרם שנשא את יוכבד דודתו וכדומה, הייתה דרך עבודה שנהגה לפני מתן תורה בידי אנשים בעלי רוח הקודש, שצפו את העתיד וההשלכות של מעשיהם. ולאחר שמשה הוריד את התורה לעולם, "לא קם כמשה נביא עוד" ולכן אין נביא רשאי לחדש מעתה ו"לא בשמים היא", ויש להשמע לכללי המצוות מבלי להתחכם יתר על המידה, מכיוון שטעמי תורה ומצוות לא נתגלו עד הסוף, ולכן יש איסור אפילו בלבטל מצוות עשה וכל שכן מלעבור על מצוות לא תעשה. ראיה לדבריו הוא מביא מפרשנות התלמוד למסופר בספר מלכים (ב', פרק כ') על מחלת השחין האנושה שלקה בה חזקיהו המלך. לפרשנות התלמוד המחלה הייתה עונש על שסירב להוליד ילדים, ונמנע ממצוות פרו ורבו, כיוון שראה ברוח הקודש, שיוולד ממנו מנשה שהרשיע, ורק לאחר שקיבל על עצמו להוליד ילדים נרפא. ‏‏

התייחסות בבתי משפט בישראל

לפני בית משפט השלום ברחובות נידון בשנת 2001 תיק שבו נאשם חוזר בתשובה בהכאה של אדם שנחשד על ידיו בניסיון להסיט צעירה חרדית מדרך הישר. בפסק הדין התייחס השופט הרן פיינשטיין לסוגיית "עבירה לשמה", וניסה לברר האם כוונתו הטובה של הנאשם, יכולה להקל עליו את עונשו או לפטור אותו ממנו. עוד הוא ניסה לברר לפי גדריה של "עבירה לשמה" בפרשני התלמוד, האם מעשהו של הנאשם הוא בכלל עבירה לשמה. השופט ציטט בין היתר את דברי המהריא"ז האומר כי "יש פעולה - עצמותה רע ותכליתה טוב, על כן לטובה תיחשב". אך עם זאת "יש שקובעים שבכל אופן גם אם המעשה כ"עבירה לשמה" הוא ראוי, יש בכך כדי לפטור את העושה מעונש בידי שמיים, אך לא מעונש בידי אדם". השופט גם מבחין בין מעשהו הייזום של הנאשם, לבין התפיסה של חלק החכמים ש"מדגישים את עובדת היות עבירה לשמה מעשה מקרי, בלתי יזום מראש על ידי העושה, כשהיוזמה לעשייתו יסודה בהשגחה אלוקית"‏‏.

ראו גם

• מצווה הבאה בעבירה
• טובל ושרץ בידו
• נבל ברשות התורה

לקריאה נוספת

• נחום רקובר, מטרה המקדשת את האמצעים, הוצאת ספרית המשפט העברי, ירושלים, תש"ס
• יובל בלנקובסקי,חטא לשם שמים - 'עבירה לשמה' בעולמם של חכמים, הוצאת מאגנס, 2017

קישורים חיצוניים

• צבי הבר, עבירה לשמה, בטאון מעליות כ"א, אתר דעת
• עבירה לשמה, אתר דעת
• אביעד ברטוב, "לשם ייחוד" בקיום עבירה, ישיבת הר עציון
• מעשה יעל ועבירה לשמה, הרב אלישע פיקסלר, באתר אסיף, מתוך ממעין מחולה ח'
• בנימין בראון, 'The Two Faces of Religious Radicalism - Orthodox Zealotry and Holy Sinning in Nineteenth Century Hasidism in Hungary and Galicia'

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26171954עבירה לשמה