כת הפרנקיסטים
 | |
| דיוקן יעקב פרנק | |
| שורשים, סיווג והנהגה | |
|---|---|
| דת | יהדות |
| זרם | שבתאות |
| מקור השם | מנהיג הכת יעקב פרנק |
| מייסד | יעקב פרנק |
| הושפע מ | שבתאי צבי |
| מנהיג | יעקב פרנק |
| תאולוגיה, טקסטים וטקסים | |
| רעיונות עיקריים | אמונה בשבתאי צביכמשיח |
כת הפרנקיסטים הייתה תנועה משיחית-שיקרית, שקמה במזרח אירופה ופעלה עד אמצע המאה ה-18, כהמשך לפעילותו של משיח השקר, שבתי צבי. הכת נוסדה על ידי יעקב פרנק ופעלה בעיקר באירופה וסחפה עמה חלקים בעולם היהודי.
היסטוריה
לאחר התאסלמותו של שבתי צבי, שהכתה בתדהמה את העולם היהודי, רבים מהם זנחו את האמונה כי הוא המשיח, אך עם זאת היו שהמשיכו בדרכו, והתנצרו או התאסלמו בעקבותיו. למרות המאבק שניהלו היהודים נגדם, עדיין נותרו במזרח אירופה באותה תקופה גרעינים שבתאיים נסתרים וגלויים. במאה ה-18, הקים יעקב פרנק תנועה משיחית, שכונתה מאוחר יותר "כת הפרנקיסטים", ושסחפה עמה גרעינים שבתאיים.
יעקב פרנק נולד בשנת ה'תפ"ו בעיירה קורולובקה שבפודוליה. בצעירותו יצא לקונסטנטינופול ומשם לסלוניקי, שם נפגש פרנק עם בני כת הדונמה, שהייתה כת של שבתאים שקיבלו את האיסלם, פרנק השתכנע וחבר אליהם, ואף הוסמך על ידי מנהיגם קודם מותו לממשיכו[1].
החרמת הכת
בשנת ה'תקט"ו (1754) חזר לפולין, והתקהל במרחבים שונים בפולין וקיבץ עמו שבתאיים נסתרים, עמם הגיע ללנצקרון שבפודוליה, שם החלו לעקוב אחריהם הקהילה היהודית ולאחר שהתקהלו השבתאיים פעם נוספת באזורם, ערכה הקהילה היהודית גביית עדות על הנעשה בהתאספותם ובכ' בסיון ה'תקט"ז (1755), התאספו חברי הקלויז בברודי, בראשם אחד מגדולי חכמי פולין אב"ד לבוב, רבי חיים רפפורט, והכריזו עליהם חרם[2].
שריפת התלמוד בקמניץ
בעקבות האירוע, נעצרו השבתאיים, אך שלטונות טורקיה פעלו לשחרור פרנק, שהיה אזרח טורקי. כאשר הבישוף דמבובסקי, שנודע כשונא יהודים, שמע על פרטי האירוע, לקח את יעקב פרנק תחת חסותו, וקבע ויכוח פומבי בין היהודים לבין כת הפרנקיסטים. הקהילה היהודית תחילה סירבה להשתתף בויכוח, אך לאחר שהבישוף הוציא צו חוקי לפיו על הרבנים היהודים חייבים להתייצב בויכוח, אישרו הרבנים את השתתפותם.
בויכוח שנערך בפולין, בסתיו ה'תקי"ח (1757), העלו הפרנקיסטים טענות שקריות נגד התלמוד, והרבנים השיבו להם על טענותיהם. אך אף על פי כן, פרסם הבישוף בא' בחשוון ה'תקי"ח את הכרעתו על פי תוצאות הויכוח לרעת הרבנים, והורה לאסוף את כל עותקי התלמוד שנמצאו במחוזו ולשרפם. קרוב ל-1,000 עותקים של התלמוד הועברו לכנסייה בקמניץ[3], באישור בית המשפט האזרחי בקמניץ, במטרה לשרפם[4].
בד' בחשוון התקיים מעמד שריפת עותקי התלמוד[5], באירוע שזעזע את יהדות פולין.
מותו של הבישוף דמבובסקי
הפרשה גרמה לקידומו של דמבובסקי, שעלה לתפקיד הארכי-הגמון של לבוב, מה שסיכן את התפתחות הקהילה היהודית, ובעקבות כך הוכרז בלבוב ובסביבה יום צום ותפילה, ובמקביל בוצעו ניסיונות של יהודים לבטל את השפעתו של דמבובסקי בחצר המלכות הפולנית.
ב-6 בנובמבר 1757, קיבל דמבובסקי שבץ מוחי, וב-9 בנובמבר מת. המאורע עשה רושם רב גם על הציבור הנוצרי, והעיתונים הנוצריים באותה תקופה החלו להביא ידיעות רבות על דמבובסקי, ובעיקר על שריפת התלמוד הגדולה שביצע[א].
על פי המסופר[7], את הצום קבעו הקהילה היהודית בערב ראש חודש כסלו, ובמקביל, דמבובסקי ערך סעודת משתה על הצלחתו בפעולתו נגד היהודים וביצוע שריפת התלמוד. לאחר המשתה, נסע לעבר קמניץ במטרה להתרברב בפני השרים וחברי הממלכה הפולנית על הצלחתו, אך באמצע הנסיעה חש ברע, וחזר לעבר אחוזתו, שם ניסה רופאו האישי לטפל בו. במשך כ-3 ימים חלה, והיה שקוע בהזיות, כך למשל מתואר שתיאר בפני אורחיו כי סביבו מצויים נמלים רבים, שלטענתו אלו רמזים לאותיות ספרי התלמוד ששרף. בהמשך, דמבובסקי הורה לשלם לקהילה היהודית את שווי ספרי התלמוד שנשרפו, ולאחר כמה ימים, מת ממחלתו[8].
לפי גרסה אחרת[9], בעת שישב דמבובסקי עם חבריו במשתה, הרגיש במישהו שמכה אותו, וכאשר שאל מיהו המכה אותו מאחוריו צחקו עליו בני חבורתו מאחר שחשבו שהוא שיכור, אך דמבובסקי זעק שדוקרים אותו בסכינים ודנים אותו באש, ובמשך 3 ימים ו-3 לילות חלה, וביום ה-3 טען שיהודים שורפים אותו, ומת. מותו של הבישוף דמבובסקי, ימים ספורים לאחר גזירת שריפת הספרים, התקבל בשמחה רבה אצל הקהילה היהודית שראו בכך נס גלוי משמים, וקבעו את היום כיום טוב, אותו יש לציין מדי שנה ולנצל אותו לשבח והודאה לה'.
הויכוח בלבוב
לאחר המאורע, כת הפרנקיסטים בראשות יעקב פרנק, החליטו להתנצר במטרה לקבל את חסות הנוצרים. הפרנקיסטים פנו אל הבישוף של לבוב דאז, לובינסקי, ממשיכו של דבובסקי, והודיעו על רצונם להתנצר בתמורה שינתנו להם קרקעות בהם יוכלו לגור משפחות הכת, והתנו את התנצרותם בכך שיינתן להם ללבוש בגדים יהודיים, לשבות ביום השבת נוסף על יום ראשון של הנוצרים, וכן לא לאכול חזיר ולצרף את ספרי הקבלה שלהם לספרי הנצרות. בנוסף, הציעו הפרנקיסטים לבישוף לערוך ויכוח נוסף בינם לבין חכמי היהודים בו יוכיחו את האמונה בשילוש הנוצרי וכן את העובדה שהתלמוד דורש מן היהודים להשתמש בדם נוצרים לצורך אפיית המצות לחג הפסח. תחילה הבישוף לובינסקי היסס האם להתיר להם, אך לאחר שמונה לראש הכנסייה הנוצרית בפולין, ואת מקומו כבישוף לבוב המשיך הכומר מקולסקי, החליט להיענות לבקשתם של הפרנקיסטים. הויכוח התקיים בכ"ג בתמוז ה'תקי"ט (24 ביולי, 1759), וגדולי רבני ומנהיגי פולין אולצו להתייצב לויכוח שהתקיים בקתדרלה הגדולה של הכנסייה הנוצרית בלבוב. הויכוח התקיים במשך כמה ימים כשהכומר מיקולסקי שימש כדוברם הראשי של הפרנקיסטים, והשמיץ את התלמוד ואת היהדות. במהלך הויכוח חזרו הפרנקיסטים על טענתם כי היהודים משתמשים בדם לאפיית מצות בפסח ואף אישרו להישבע על כך. בראש הרבנים שהתייצבו לויכוח בלבוב היה אב"ד העיר לבוב, רבי חיים הכהן רפפורט. רבי חיים שהיה אז ממנהיגיה החזקים של יהדות פולין, ענה לטענותיו של הכומר והשתדל להפריך את הטענה שכביכול היהודים משתמשים בדם נוצרי לאפיית המצות.
למעשה, בתום הויכוח הבישוף לא הרשיע את הקהילה היהודית, אולם מצד שני הוכרע כי הפרנקיסטים ניצחו בוויכוח, בעקבות האירוע התנצרו המונים של פרנקיסטים במהלך חגיגה גדולה שנערכה בקתדרלה בלבוב אשר בה השתתף יעקב פרנק בעצמו ותלמידיו כאשר אוגוסט השלישי, מלך פולין משמש כסנדקו, בעקבותיהם התנצרו אז כאלף מחברי הכת[10].
פולמוס על השתתפותו של הבעש"ט בויכוח
ישנו פולמוס רחב סביב השאלה, האם הבעל שם טוב השתתף אף הוא בויכוח[11], וכן על חלקו בויכוח ישנן כמה גרסאות. יש הסבורים שהבעש"ט בעצמו השתתף כחלק מהרבנים שהשתתפו בויכוח[12], ויש שסבורים כי לא השתתף באופן פעיל בויכוח, אולם יש רגלים להנחה שהוא שהה בלבוב בזמן הויכוח[13], וישנה דעה כי אף כתב תשובות לויכוח[14][15], ואילו יש הטוענים כי הבעל שם טוב כלל לא השתתף בויכוח[16].
מאסר יעקב פרנק וקריסת הכת
זמן קצר לאחר התנצרותם ההמונית של אנשי הכת, מנהיגה, יעקב פרנק, נאסר בפתאומיות. לפי גירסת רבי יעקב עמדין, פרנק נאסר בעקבות קטטה בינו לבין מומר אחר מזמוטש, מה שגרם לאותו מומר לנקום ביעקב פרנק, והלך אל הכנסייה הנוצרית בוורשה, שם גילה בפני הכמרים את מעשיו של יעקב פרנק הנוגדים את יסודות הדת הנוצרית ובכך התפרקה הכת. לאחר שהשתחרר ממאסרו, התיישב עם חבריו באופנבך שבגרמניה, שם התנהגו כנוצרים, מה שגרם למיעוט השפעתם על היהודים שהיו עמם. לאחר שיעקב פרנק מת בשנת ה'תקנ"א, המרכז הפרנקיסטי התפזר וקרס[17].
בהתייחסות הרבנים היהודים למאורע, רובם הביעו הקלה לאור העובדה כי בזמן היות הפרנקיסטים נקראים יהודים, הללו סכנו את התפתחות הקהילה היהודית, הן מצד השפעה והן מצד יצירת עלילות שקריות נגדם, בפני השלטונות. כאשר הפרנקיסטים התנצרו, השפעתם על קהילת יהודי פולין הצטמצמה בצורה דרסטית[ב].
ביאורים והרחבות
- ^ כך למשל הביא העיתון הפולני, "קורייר פולסקי" מזמן שריפת התלמוד בקמניץ[6]: ”הוד אצילותו הכומר בישוף דמבובסקי, בישוף קאמיניץ... בבואו הנה בחודש העבר לדין בענין כפירות היהודים, שמתנגדי התלמוד החלו להוכיחן עוד אשתקד, בחר בבית מועצת העיר, בגלל רווחתו, למקום המשפט. ושם, אחרי שהתייצבו לפניו שני הצדדים במספר רב, ואחרי שמעו את טענותיהם, החליט פסק-דין אחרון ודן את ספרי התלמוד כספרי חרוף וגידוף לשריפה. את פקודת הרועה בצעה העיריה המקומית וציותה לתליין לשרוף אותו”.
- ^ כך למשל תיאר רבי פרץ בן רבי משה, שהיה מחכמי הקלויז בברודי, שנאבקו נגד כת הפרנקיסטים באותה תקופה, באחד מדרושיו על הפטרת חזון עובדיה, שם הוא מזכיר את מעשי הפרנקיסטים בדרשו על הפסוק בעובדיה[18], "זדון לבך השיאך שכני בחגוי סלע": ”וכבר הזכרתי לעיל מהצרות שהיו לנו מרשעי ישראל המאמינים בש"צ ימ"ש הרוצין לבטל ולשרוף כל הש"ס ורמב"ם וזוהר ואת שאר ספרי התורה שע"פ וז"ש וזה שאמרן זדת לבך אלו רשעי ישראל המכונים בשם לב השיאך ר"ל הסיתך שיהיו שוכני בחגוי סלע היינו נקרת הסלע בל"א שפאלט"ן היינו לחצאין תורתנו הקדושה יחלקו לשנים חציו ישרפו יאש וחציו יקיימו וזש"ה וזה שאמר הכתוב ג"כ יונהר בחגוי הסלע היינו ישראל הנמשלין ליונה בחגוי הסלע”[19].
קישורים חיצוניים
- רבי יעקב עמדין, ספר השמוש, מהדורת אמסטרדם, ה'תקי"ח, באתר היברובוקס
- הרב גדליה דוד אוברלנדר, שיח שקר: השתתפות הבעש"ט בויכוח נגד הפרנקיסטים, בתוך גליון היכל הבעל שם טוב, עמ' קנ"ה, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
- אברהם יערי, מלחמתם של חכמי פולין בתנועת פרנק, בתוך בטאון סיני, כרך פ"א, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- פרנקים, באתר 'דעת'
לקריאה נוספת
- בנימין שלמה המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם, הוצאת מכון מורשת אשכנז, בני ברק תשס"ט
- פאבל מצ'ייקו, ערב רב: פנים וחוץ בוויכוח הפרנקיסטי, מרכז זלמן שזר, 2016.
הערות שוליים
- ^ הרב גדליה דוד אוברלנדר, שיח שקר: השתתפות הבעש"ט בויכוח נגד הפרנקיסטים, בתוך גליון היכל הבעל שם טוב, עמ' קנ"ה, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ הרב אלי שטרן, התלמוד נשרף בקמניץ, בתוך מוסף קולמוס, שבט, ה'תשס"ו, עמ' 20.
- ^ הרב גדליה דוד אוברלנדר, שיח שקר: השתתפות הבעש"ט בויכוח נגד הפרנקיסטים, בתוך גליון היכל הבעל שם טוב, עמ' קנ"ו, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ מ. בלבן, לתולדות התנועה הפרנקניסטית, תל אביב, ה'תרצ"ד, עמ' 181-185.
- ^ אברהם יערי, שריפת התלמוד בקמניץ, בתוך בטאון סיני, כרך מ"ב, עמ' רצ"ד, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ קורייר פולסקי, עיתון מס' 46, 2 בנובמבר, 1757.
- ^ אברהם יערי, שריפת התלמוד בקמניץ, בתוך בטאון סיני, כרך מ"ב, עמ' רצ"ט, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ רבי יעקב עמדין, ספר שמוש, מהדורת אמסטרדם, ה'תקי"ח, דף ט', באתר היברובוקס.
- ^ אברהם יערי, שריפת התלמוד בקמניץ, בתוך בטאון סיני, כרך מ"ב, עמ' ש"א, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ אברהם רובנשטיין, שבחי הבעל שם טוב, מהדורת רובינשטיין, ירושלים, ה'תשס"ה, עמ' 94, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ בנימין שלמה המבורגר, נספח ו, משיחי השקר ומתנגדיהם, בני ברק: מכון מורשת אשכנז, תשע"ט, עמ' 688-699
- ^ רבי יעקב עמדין, "מעשה נורא בפאדאליע", ספר הפדות והפורקן לרס"ג, על פי עדותו של רבי אברהם משאראגראד: "אז נבחרו שלשה רבנים מכל צד, מן היהודים היו הנבחרים הרב מדינה דלבוב רבי חיים רפאפורט, ור' ישראל מעזיבוש ב"ש וראזיליר רב, ור' בער רב מיאזלוויטץ".
- ^ הרב בצלאל לנדוי, הבעש"ט ובני היכלו, תשכ"א, עמ' רמ"ד
- ^ יצחק רפאל, גניזת החרסון, בתוך בטאון סיני, כרך פ"א, עמ' קל"ט, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ אברהם יערי, מלחמתם של חכמי פולין בתנועת פרנק, בתוך בטאון סיני, כרך פ"א, עמ' קע"ו, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ על פי "דברי בינה" לרבי דוב בער בירקנטאל מבוליחוב שהיה מתורגמנו של ר"ח ראפאפורט במהלך הויכוח, (השלוח, כרך ל"ג עמודים 442, 448) שלשת הרבנים שהשתתפו בויכוח היו: ר' פנחס מבוהורודשאני אב"ד דקהילת ביסק, רבי דוב אב"ד דק"ק סטאניסלאבוב, והגר"ח ראפאפורט. שמות דומים כתב החוקר הפולני אלכסנדר קרויזהאר בספרו "פראנק ועדתו": הרב נטע מבוהורודשאני, הרב חיים ראפאפורט, והרב דוד מסטאניסלאבוב. יש הטוענים שרבי אברהם משאראגראד החליף בין הויכוח בלבוב לויכוח בקמניץ, שם השתתף רבה של מעזיבוז רבי זאב ב"ר אברהם, או שהחליף בין הבעש"ט לשתדלן ר' ישראל איסר ממעז'יבוז, שעל פי רבי יעקב מעמדין בספר השימוש דף ה', פעל נגד גזירת הספרים. (על פי משיחי השקר ומתנגדיהם עמוד 698)
- ^ רבי יעקב עמדין, ספר השמוש, מהדורת אמסטרדם, ה'תקי"ח, דף ס"ז, באתר היברובוקס.
- ^ שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:תנ"ך) אין פרק ג בספר עובדיה.ספר עובדיה, פרק ג'.
- ^ ספר השמוש, כתב-יד שוקן, סימן קב 65, דף 13-14.