לימוד בעל פה
לימוד בעל פה היא שיטת לימוד שבה מתמקדים בשינון החומר כך שהתלמיד יהיה מסוגל לחזור על החומר הנלמד בדיוק בדרך שבה הוא נקרא או נשמע, בדרך כלל על חשבון הבנה עמוקה או טובה יותר של הטקסט.
יתרונות וחסרונות
הטכניקה העיקרית של לימוד בעל פה היא בדרך של חזרה, מתוך ההנחה כי ככל שהתלמיד יחזור על החומר הנלמד, הוא יהיה מסוגל לזכור אותו יותר טוב. הנחה זו נשענת על העובדה שחשיפה חוזרת ונשנית למידע מסוים הנמצא בזיכרון לטווח קצר אכן מגדילה את הסיכוי שישלף בצורה מוצלחת מהזיכרון לטווח הארוך[1].
בתחומי לימוד מסוימים, לימוד בעל פה היא שיטת הלימוד היחידה המאפשרת ללמוד חומר במהירות וביעילות. שיטה זו מתאימה במיוחד למידע מילולי (כמו למידת רשימות מילים) משום שהמידע בזיכרון לטווח הקצר מקודד באופן צלילי-פונולוגי המבוסס על השמיעה[1]. כך למשל, כאשר יש ללמוד אלפבית בשפה חדשה, או אוצר מילים בשפה זרה, או הטיה של פעלים יוצאי-דופן, זאת כיוון שלרשימות אלה אין מבנה פנימי ברור, או שהמבנה הפנימי שלהן סבוך מכדי שניתן יהיה ללומדו באופן ישיר ובזמן קצר (דוברי שפת אם ואלה הדוברים שפות רבות, מסוגלים לתפוס באופן אינטואיטיבי את חוקי השפה ויכולים להטות אפילו פעלים יוצאי דופן אשר לא שמעו בעבר).
עם זאת, שינון משמר שבו נעשית חזרה על החומר ללא פיתוח שלו, אינו משפר את יכולת השליפה והזיכרון לטווח הארוך[1]. בנוסף, בשטחי לימוד רבים, במיוחד במתמטיקה ומקצועות דומים, לימוד בעל פה הוא בעל תועלת נמוכה יחסית. לעיתים תכופות מתייחסים ללימוד בעל פה בדרך מזלזלת, המפחיתה מערכו ובכינויים כגון "לומד כמו תוכי", מכיוון שהלומד בעל פה עשוי ליצור את הרושם של מי שמבין את החומר הנלמד. מסיבות אלו נעשה בו שימוש בעיקר עבור מידע שלא ניתן ללמוד בצורה יעילה יותר.
שיטת הלימוד בעל פה, כשיטת לימוד מובילה, מקובלת עדיין במערכות חינוך רבות בעולם, כך למשל, בהודו, פקיסטן, סין, סינגפור, יפן, רומניה ויוון. בדין וחשבון מיוחד של האומות המאוחדות על פיתוח אנושי בעולם הערבי, לשנת 2004, טוענים המחברים כי הלימוד בעל פה הוא אחד הגורמים העיקריים המעכבים התפתחות בשטחי המדע והמחקר בארצות ערב[2].
לימוד בעל פה בחינוך התורני
בחינוך התורני מיחסים חשיבות רבה ללימוד בעל פה של מקצועות הקודש, בשל החשיבות הרבה שיש לכך ביהדות. להלן חלק מהמאמרים המובאים בגמרא: "אם ישאלך אדם (בענייני התורה) אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד" כלומר זכור את דברי התורה בעל פה בצורה שתוכל לאומרם מיד. "אשרי מי שבא לכאן (העולם הבא) ותלמודו בידו" כלומר אשרי מי שמגיע לאחר מותו לעולם הבא וזוכר את מה שלמד בעל פה. עם זאת עיקר החשיבות אינה בזכירת הדברים מילה במילה, אלא בזכירת התוכן ובהבנה בסיסית לפחות.
במרבית התלמודי תורה מעודדים את התלמידים להיבחן בעל פה על משניות וגמרא, בהענקת סכום כסף סמלי. בישיבות קטנות פועל ארגון ארצי "מאן דירית" (אשר שמו לקוח מדברי ספר הזוהר "מאן דירית מסכתא חדא, ירית עלמא חדא" שביאורם: "מי שיודע מסכת אחת בתלמוד בעל-פה מקבל עולם שלם"). הארגון מצמיד לכל תלמיד החפץ בכך אברך שבוחן אותו מדי שבוע על דפי גמרא בעל פה, במספר דפים המותאם אישית לתלמיד. פעם בשנה נערך כנס גדול ובו מוענקים ספרי קודש לנבחנים. בישיבות גדולות ובכוללים פועל ארגון ארצי "ושננתם", אשר עורך פעמים בשנה בחודשים תשרי וניסן מבחנים בכתב, ברמת שאלות המצריכה שליטה בעל פה. במבחן הראשון נבחנים על 50 דף, ובכל מבחן נבחנים על החומר הקודם בתוספת 50 דף. לנבחנים מוענקת מלגה בסך שקל אחד לדף.
לימוד בעל פה בחינוך המוסלמי: חפיז
חאפט' או חפיז (ערבית حافظ قرآن או حافظ) אשר משמעותו המילולית "שומר", הוא מונח מוסלמי המתייחס לאדם אשר הצליח לשנן את כל הקוראן בעל פה.
בתקופת הנביא מוחמד, במאה ה-7 לספירה, תושבי חצי האי ערב היו ברובם אנלפביתים. לכן, שימור ההיסטוריה, תולדות המשפחה, שירה ורבים משאר היבטי התרבות נעשה באמצעות לימוד בעל פה. כך גם השתמרו דברי הנביא מוחמד עד אשר קובצו לספר הקוראן.
אף בשעה שהועלו דברי הנביא על הכתב, היה עדיין הכתב הערבי בשלבי התהוותו וחסר תנועות וסימני פיסוק המאפשרים להבחין בין מילים. לכן, אף אז הייתה חשיבות לשימור הקוראן שבעל פה, כמקור מהימן. החוּפאז (רבים של חפיז) זכו להערכה רבה בחברה המוסלמית כמדקלמים שדבריהם היו נגישים אף להמוני העם הבורים. שינון בעל פה לא דרש אמצעי עזר יקרים (נייר היה נדיר בעולם המוסלמי וכתיבה נעשתה על מגילות עור). שינון בעל פה נחשב אף אמצעי בטוח יותר לשימור המידע – בעוד שמסמך כתוב עלול היה ללכת לאיבוד; אף אם יאבד חפיז בודד עדיין ייוותרו חופאז רבים שהקוראן חרות בזכרונם.
אף לאחר שהח'ליף עות'מן בן עפאן ארגן והחליט על נוסח אחיד לקוראן בין השנים 650–656 לערך, עדיין נותר שינון הקוראן בעל פה עיסוק מוערך שיש לעודדו. קיימות מסורות רבות של שינון הקוראן בעל פה. רוב החופאז משננים את הקוראן בגרסה אחת בלבד, אולם מומחים יכולים לשנן את הקוראן במספר מסורות (נגינות).
החופאז זוכים להערכה רבה בקהילה המוסלמית. הם זכאים להקדים את התואר "חפיז" לשמם. בתואר זה הם זוכים לאחר שהם עוברים בהצלחה מבחן אחד או יותר. באחד ממבחנים אלה הם מתבקשים להשלים פסוק הנבחר באופן אקראי מן הקוראן. כיוון שאינם יודעים איזה פסוק ייבחר, עליהם לדעת את מלוא הטקסט כדי להבטיח הצלחה בבחינה זו. בבחינה אחרת שבה עשוי המבקש לשאת בתואר "חפיז" לעמוד, הוא נדרש לדקלם פסוקים המכילים מילה מסוימת או צירוף מילים מסוים.
רוב החופאז למדו בילדותם בבתי מדרש מוסלמיים, מדרסה, שם אף למדו את כללי התייוויד (כללי השינון) ואת ההטעמה שיש לתת למילים בתהליך הלימוד בעל פה. משימה זו אינה פשוטה, כי הקוראן מחולק ל-114 סורות (פרקים), המכילות כ-6,200 פסוקים (בהם כ-80,000 מילים או כ-330,000 אותיות).
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: שנון |
הערות שוליים
24225748לימוד בעל פה