טובל ושרץ בידו
טוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ הוא ביטוי הלכתי המצוי במקורות חז"ל המתאר אדם שמבקש לעשות תשובה, ולתקן את דרכיו - אך באותו הזמן ממשיך לעשות מעשה פסול. חז"ל השתמשו בביטוי כדי להדגיש שהאדם צריך לעזוב את חטאיו לפני שהוא מקבל עליו תשובה ודרכי תיקון. בימינו מקובל ביטוי זה לתיאור אדם שמתאמץ במעשי טהרה וצדיקות, אבל לא נפטר לפני כן מהרגליו הרעים והמגונים או שתוך כדי קיום מעשה הטהרה או המצווה הוא עובר עברה בדרגה גבוהה יותר. לדוגמה קיום מצווה או מנהג שולי תוך כדי העלבת חברו בבחינת מצווה הבאה בעבירה.
משמעותו ההלכתית של הביטוי היא שאדם הנוגע באחד משמונת השרצים המוזכרים בתורה נחשב טמא, וכדי להיטהר עליו לטבול במקווה. ואולם אדם הטובל במקווה בעודו מחזיק במקור לטומאתו, ודאי שלא ייטהר. חז"ל המשילו את האחיזה בשרץ לאחיזה בחטא, ואת התשובה לטבילה במקווה.
הביטוי מופיע לראשונה בתוספתא בהקשר של דיני תענית ותשובה, שבהם אין מועיל הצום והתפילה אם אין האדם גם מתכוון באמת לכך שברצונו בעזיבת החטא:
אם יהא שרץ בידו של אדם, אפילו טובל בשילוח ובכל מי בראשית אינו טהור לעולם. השליך שרץ מידו, עלתה לו טבילה בארבעים סאה, וכן הוא אומר (ספר משלי, פרק כ"ח, פסוק י"ג) 'ומודה ועוזב ירוחם'...
— תוספתא, מסכת תענית א, ח
מקור מאוחר יותר שבו מובא הביטוי הוא בתלמוד הבבלי, שם הוא מובא בהקשר דומה:
אמר רב אדא בר אהבה: אדם שיש בידו עבירה ומתוודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה? לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם - לא עלתה לו טבילה. זרקו מידו, כיון שטבל בארבעים סאה, מיד עלתה לו טבילה, שנאמר "ומודה ועוזב ירוחם"
ורש"י הסתמך על המדרש והשתמש בביטוי, כפי שהוא מוכר היום:
ומדרש רבותינו נשא לבבינו באמת להקב"ה כאדם הרוחץ בנקיון כפיו שמשליך מידיו כל טינוף כי מודה ועוזב ירוחם והמודה ואינו עוזב כטובל ושרץ בידו
— רש"י למגילת איכה, פרק ג', פסוק מ"א
ראו גם
קישורים חיצוניים
- טובל ושרץ בידו, אתר מילון השפה העברית
- טובל ושרץ בידו, אנציקלופדיית דעת