איזביצה
 סמל איזביצה | |
.jpg) | |
| מדינה |
 פולין |
|---|---|
| פרובינציה |
 לובלין |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיירה | 1,933 (2008) |
| קואורדינטות | 50°53′N 23°10′E / 50.883°N 23.167°E |
| אזור זמן | UTC +1 |
| http://www.izbica.ug.mbnet.pl | |
איזביצה (בפולנית: Izbica; ביידיש: איזשביצא) היא עיירה קטנה הנמצאת בפרובינציית לובלין שבמזרח פולין, בה שכנה עד השואה קהילה יהודית גדולה.
היסטוריה
העיירה נזכרת לראשונה בשנת 1419. בשנת 1540 קיבלה זכויות עירוניות, ואלה חודשו באמצע המאה ה-18 על ידי מלך פולין אוגוסט השלישי. באמצע המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18 סבלה העיר מפלישת השוודים לפולין.
בחלוקת פולין בשנת 1772 נכללה העיירה בשטחי אוסטרו-הונגריה, ובין השנים 1815 ו- 1915 נכללה בתחום פולין הקונגרסאית. בשנת 1863 נפגעה העיירה משרפה גדולה, והיא ניזוקה גם בעת מלחמת העולם הראשונה, בשל קרבתה לחזית.
בשנת 1921 מנתה אוכלוסייתה 3,085 תושבים, מהם 2,862 יהודים, וב- 1939 גדל מספרם לכ- 6,000 תושבים, מהם 5,098 יהודים. אוכלוסיית העיירה גדלה בעיקר בשל מסילת הרכבת שעברה במחוז לובלין, שנפתחה בשנת 1917.
יהודי איזביצה
משפחות ראשונות של יהודים ישבו בעיירה בשלהי המאה ה-18. פיתוחה הכלכלי במאה ה-19 משך אליה יהודים נוספים. בשנת 1839 הקים הרב רבי מרדכי יוסף ליינר בעיירה חצר חסידית מהגדולות בפולין, שנודעה בשם חסידות איזביצה ראדזין. בשנת 1855 נחנכו בעיירה בית כנסת ובית מדרש (נהרסו בשואה), ובסוף המאה ה-19 היוו היהודים כ- 85% מתושבי עיירה, והיא נודעה כ"בירת היהודים המחוזית".
בתחילת המאה ה-20 התארגנו החוגים הציוניים הראשונים בעיירה, ונוסד בה סניף של הבונד. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה התנפלו איכרים מן הסביבה שבאו לשוק של העיירה, יחד עם תושבים מקומיים, על היהודים בעיירה, וגרמו נזקים כבדים לבית הכנסת תוך חילול ספרי תורה. עד שהתייצב השלטון הפולני בשנת 1919 סבלו היהודים בעיירה גם ממעשי אלימות מצד חיילי הצבא הכחול. בשנים אלה סייע ליהודי הקהילה ארגון הג'וינט.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה בעיירה פעילות מגוונת של מפלגות פוליטיות ותנועות נוער, ובין היתר, פעלו בה תנועות המזרחי, הציונים הכלליים, פועלי ציון והרוויזיוניסטים. כמו כן, פעלו בה השומר הצעיר, החלוץ, בית"ר וצעירי המזרחי, ובשנת 1925 נפתח בה בית ספר מרשת תרבות. בשנת 1921 נוסד בעיירה גם סניף של אגודת ישראל, שריכז סביבו כ- 200 ראשי משפחות, רובם מחסידי גור, ובשנת 1929 נוסד בעיירה בית ספר מרשת בית יעקב. ב- 1920 כיהן ברבנות העיירה הרב ישראל-איסר שמחה לנדוי (נספה בשואה). בתקופה זו הוקמה בעיירה חצר חסידית חדשה, של הרב צבי אריה רבינוביץ.
בשואה
הגרמנים נכנסו לעיירה באמצע ספטמבר 1939, שהו בה כשבוע, ועם צאתם באו במקומם חיילי הצבא האדום. משנקבעו באופן סופי קווי הגבול במזרח פולין בין גרמניה לברית המועצות, על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, נסוג ממנה הצבא האדום. בתקופת ביניים של שלושה ימים התארגנה בעיירה קבוצת פולנים שפגעה פגיעות ביהודי העיירה, וביצעה מעשי ביזה של רכוש יהודי. עם כניסת הגרמנים לעיירה, הוטלו על היהודים בה גזירות שונות, ובהן חובה לענוד סרט עם מגן דוד על הזרוע והגבלות תנועה. כמו כן, מדי יום נלקחו יהודים לעבודות כפייה בעיירה ובסביבותיה. לצד הצבא הגרמני קבעה את משכנה בעיירה גם יחידת ס"ס, שהרבתה להתעלל ביהודי המקום.
כבר בתחילת תקופת הכיבוש שימשה העיירה כמקום ריכוז לפליטים יהודים ממערב פולין. ב- 10 בדצמבר 1939 הובאו אליה 1,139 יהודים שגורשו מקולו, וכעבור 10 ימים באה גם קבוצה של כ- 1,900 מגורשים יהודים מלודז'.
בתחילת שנת 1940 הוקם בעיירה יודנרט, בראשו הועמד שמעון שוורץ, אשר נצטווה לדאוג לאספקת כוח אדם לעבודות הכפייה. בקיץ 1940 נשלחה קבוצת עובדי כפייה יהודים מהעיירה למחנה העבודה ברודה אוסלין, ובעזרת בני משפחותיהם דאג היודנרט להעביר לעצורים במחנה מזון ובגדים. במרץ 1941 הקימו הגרמנים בזמושץ' בית מלאכה ששימש את חיל האוויר הגרמני, והיודנרט באיזביצה נצטווה לשלוח למקום 300 עובדי כפייה יהודים. באותו חודש הגיעו לעיירה עוד כמאה מגורשים יהודים מלובלין. באביב 1941 פרצה בעיירה מגפת טיפוס הבהרות, שנמשכה שבועות אחדים, והפילה חללים רבים.
באביב 1942 התחדשה זרימת הפליטים לעיירה. במרץ הגיעו שני טרנספורטים של יהודים ממגורשי צ'כוסלובקיה, וחודש אחר כך הגיעו שלושה משלוחים של מגורשים מגרמניה. ב- 30 באפריל 1942 הגיעו לעיירה כ- 600 יהודים נוספים.
ב- 24 במרץ 1942 החל גירושם של יהודי העיירה למחנות ההשמדה. יחידה של אוקראינים, בפיקודם של אנשי הס"ס שבמקום, ריכזה בכיכר השוק כ- 2,200 יהודים, ועוד באותו היום הועברו למחנה ההשמדה בלז'ץ. ב- 1 במאי 1942 גורשו עוד כ- 500 מיהודי העיירה למחנה ההשמדה סוביבור.
לאחר גל הגירושים הראשון החלו הגרמנים לרכז באיזביצה, שהוכרזה "יודנשטאט" (עיר יהודים), את האוכלוסייה היהודית של המחוז, ובאוקטובר 1942 הובאו למקום אלפי יהודים מזמושץ, מקרסניסטב, מגוז'קוב, מטורובין, מז'ולקייווקה וממקומות נוספים. בסוף אוקטובר 1942 היו בעיירה כ- 8,000 יהודים, אשר רבים מהם נאלצו ללון תחת כיפת השמיים. העיירה עצמה הוקפה במשמרות של גרמנים ואוקראינים, כדי למנוע מעשי בריחה.
ב- 22 באוקטובר החל גל הגירושים השני מהעיירה. היהודים רוכזו במגרש גדול סמוך לבית הקולנוע המקומי, ומשם הובלו לתחנת הרכבת, הועלו על קרונות משא, ושולחו לסוביבור. עד 30 באוקטובר 1942 גורשו כ- 5,000 יהודים מהעיירה למחנות המוות. מפקד יחידת הס"ס במקום, אנגלס, נהג לעבור בין המגורשים כשהוא רכוב על סוס, ולירות בזקנים ובחולים שהתקשו לצעוד למקום הריכוז, ובשבוע הגירוש לסוביבור נרצחו בעיירה עצמה כ- 500 יהודים.
יום לאחר סיום הגירוש הגיעה לעיירה פלוגה של מכבי אש פולנים, שאנשיה סקרו את בתי היהודים בחיפוש אחר מסתתרים. יהודים שנתפסו במקומות מסתור הובלו בקבוצות של 40 איש לבית העלמין היהודי, ונרצחו שם.
ב- 2 בנובמבר 1942 הביאו הגרמנים לעיירה עוד 1,750 יהודים, ששולחו גם הם לסוביבור.
אחרי הגירושים נותרו בעיירה כ- 1,000 יהודים, שרוכזו כולם ברחוב אחד, והועסקו באיסוף וסידור הרכוש שהשאירו אחריהם המגורשים למחנות השמדה. בתקופה זו שבו לעיירה מספר צעירים יהודים שהצליחו להסתתר ביערות הסמוכים. בינואר 1943 גורשו כ- 750 מן היהודים שנותרו בעיירה לסוביבור, ו- 300 הנותרים שולחו לסוביבור באפריל 1943.
