אפרסמון (בושם)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף נטף (קטורת))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אפרסמון מקראי, בתערוכה "הנס והמגפה: ירושלים - גיליון רפואי", במוזיאון מגדל דוד.
השיח בספרו של לודוויק ניס פון אסנבק Plantae officinales, oder Sammlung officineller Pflanzen, דיסלדורף 1821-1833.

אפרסמון, על פי מקורות יהודיים קדומים, הוא שמו של צמח שגדל בבקעת ים המלח ובאזור הגלעד בעבר הירדן. כנראה מדובר בשיח Commiphora gileadensis, מסוג הצמחים הנקרא קומיפורה (Commiphora). האפרסמון ידוע גם בשמות נוספים: בלסם, בלסאן, בשאם (מלשון 'בושם') ו"אפרסמון מקראי", להבדיל מעץ הפרי המכונה אפרסמון.

מן הצמח היו מפיקים בושם בצורת שמן, הקרוי שמן אפרסמון - ייחודי לארץ ישראל, שהיה ידוע להלל בריחו הטוב. מגזע שיח הבלסם וענפיו הפיקו את "בלסם-העץ". מכל רכיביו ניתן היה להפיק ריח עז בעת בעירה, בעוצמה משתנה, להנאה, לקטורת, לרפואה ואף למשיחת כלי המקדש, הכהנים ומלכי יהודה וישראל לאחר שפסק השימוש בשמן המשחה[1]. מוצא האפרסמון הוא בחצי האי ערב, אך עמק הירדן הדרומי ועין גדי היו המקומות היחידים שבהם הוא גדל באופן מתורבת.

לדברי ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן, הרומאים שיקמו את מטעי האפרסמון לאחר המרד הגדול של היהודים ברומאים. אוסביוס מקיסריה (המאה ה-3 - המאה ה4) מציין שגידול האפרסמון בעין גדי התקיים גם בזמנו. ייתכן והתקיים עד למאה ה-8, כאשר ירד הביקוש לבושם (בעקבות התפתחות נתיבי דרך המשי) והירידה בפעילות החקלאית באזור.[2][דרוש מקור: חסר מראה מקום]

אטימולוגיה

שמותיו המגוונים של צמח האפרסמון בשפות שונות משתלשלים כנראה ממקור שמי. בעברית מקראית המילה בֹּשֶם עשויה לעיתים לציין צמח זה או את הסממן המופק ממנו. מילים קרובות מצויות גם בשפות שמיות אחרות: בארמית בּוּסְמָא, בערבית بَشَام (בַּשַׁאם). במקרא גם מופיע פעם אחת הצורה הקרובה בָּשָׂם (בשה"ש ה, א: "אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי"). מצורה זו או מצורה מקבילה בלשון שמית אחרת נשאל כנראה שמו היווני של הצמח βάλσαμον ‏(balsamon) (תעתיק השי"ן השמאלית ב-ls מעיד על מבטאה הצדי הקדום).[3] המילה היוונית נשאלה בחזרה ללשון חכמים בצורות בַּלְסָם ובַלְסְמוֹן, וכן לערבית بَلَسَان (בַּלַסַאן) וללטינית balsamum. ביוונית קיימת גם הצורה ὀποβάλσαμον ‏(opobalsamon) שמשמעותה "לשד האפרסמון" (ὀπός ‏[opos] = לשד), שנשאלה גם היא ללשון חכמים בצורה אפובלסמון/אפיבלסמון. צורה יוונית זו התגלגלה כנראה לפרסית אמצעית (אולי בתיווך הפרתית) בצורה apursām* (צורה משוחזרת), וממנה נשאלה בחזרה לארמית מאוחרת (סורית, מנדעית ובבלית) בצורות אפורסמא, פורסמא.[4] הצורה אֲפַרְסְמוֹן מקורה בתלמוד והיא כנראה מיזוג בין אפורסמא לבלסמון.[5]

אין קשר בין צמח האפרסמון לפרי המכונה כיום בשם זה. שם הפרי המודרני הושפע משמו האנגלי של הפרי persimmon.

זיהוי האפרסמון

מקורות זרים מזהים את שיח האפרסמון (Balsamum), שגדל בזמן קדום בבקע ים המלח והירדן ובשולי הרי גלעד, כצמח ממשפחת הקומיפורה (Commiphora) הנפוצה באזורים הסוב-טרופיים של אפריקה, בחצי האי ערב, באיים המערביים של האוקיינוס ההודי, בהודו, וייטנאם ודרום אמריקה. השיח מייצר שרף בעת פגיעה בעץ וחיתוך הקליפה. השרף מפיק ריחות מיוחדים בעת חשיפה לאוויר ובעת שרפה. גם חלקים שונים של השיח מפיקים ריחות מיוחדים בעת שרפה. השרף וחלקי השיח נסחרו בצורה נרחבת בעת העתיקה ובמיוחד לאורך דרך הבשמים. הביקוש לבשמים היה גבוה בעיקר לצורך טקסים דתיים ולאירועים מיוחדים. מחירם היה גבוה מאד והתחרה בזהב ובכסף.[דרוש מקור]

תחת סוג הקומיפורה 190 מינים ובהם מפורסמים בארץ: המור, הלבונה והאפרסמון. האפרסמון נקרא במקורות בעברית (חז"ל) בשמות שונים: צֳרִי, קטף, בלסם, בלסמון, פרסמה, אפובלסמון, אפרסמון ועוד. בלועזית השיח נקרא קומיפורה גלעדית (Commiphora Gileadensis) (או Commiphora Opobalsamum). שרף העץ נקרא הבושם של מכה (Balsam of Mecca) או הבושם הגלעדי (Balsam of Gilead). בלטינית שרף העץ נקרא אופובלסמום (Opobalsamum), הפירות היבשים של השיח נקראו קרפובלסמום (Carpobalsamum) והענפים כסילובלסמום (Xylobalsamum).

הביקוש לבשמים צנח בתקופה הערבית בחצי השני של האלף הראשון לספירה. מרכזי הייצור בארץ ישראל ועבר הירדן נעלמו. האפרסמון נעלם כשיח מזוהה לאלף וחמש מאות השנים הבאות. רק בעת האחרונה החל מאמץ ייחודי בעולם, ב"חוות האפרסמון"[6] שבקיבוץ אלמוג בצפון ים המלח, לזהות את "האפרסמון המקראי", להרבותו ולחדש ימיו כקדם כגידול חקלאי וכמיזם ביו-טכנולוגי, חומר גלם לתעשיות הקוסמטיקה והרפואה.

בעת החדשה ניתן בישראל השם אפרסמון לעץ פרי מהסוג דיוספירוס (Diospyros) ממשפחת האבניים. לסוג שלושה מינים ובארץ מגדלים בעיקר את הסוג היפני קקי (D. Kaki).

האפרסמון במקורות

יש חילוקי דעות בין חוקרי מקורות חז"ל לעניין השמות. לפי פרשנים אחדים "בלסם העץ" זהה לנטף המקראי, לצֳרִי (שהיה גדל בגלעד[7]), ולקטף, שחז"ל מתארים כעץ אשר ממנו יוצא שרף אשר הוא הצרי[1]. כך עולה גם מן התרגומים העתיקים למקרא, שבהם מתורגם הצרי כ-balsam, והנטף מתורגם כ"בושמין" על ידי אונקלוס. כן עולה גם מן המדרש[8], המזהה את ה'צרי' בשם 'בלסם-קטף'. יש המזהים לפי האמור ולפי מקורות נוספים, גם את הבֹּשם המקראי ככינוי לשמן האפרסמון - הבלסם-בשאם. על פי המקורות הקדומים מסתבר שבושם האפרסמון הופק מכמה מיני צמחים שנקראו בשם זה, ולדעת זהר עמר מדובר בקומיפורה גלדינסיס וגם בקומיפורה קטף הגדל בתימן. שני הצמחים הושבו בשנים האחרונות לארץ ישראל והחוקרים עמר ואילוז עורכים עליהם מחקרים שונים כדי לבחון אפשרויות יישומיות שונות בשדה הבושם והרפואה.[9]

הנטף, הצרי והקטף

"נטף" נזכר בתורה כאחד מסממני הקטורת. בשנה השנייה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, כאשר משה מסיים את בניית המשכן ומכין אותו לעבודת ה', נאמר:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה, בַּד בְּבַד יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ. וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק, וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם...

זיהוי הצרי המקראי הוא מעורפל, אך הזיהוי של הצרי-אפרסמון במאמרי חז"ל הוא מבוסס למדי, ונסמך על מסורת זיהוי רציפה שהשתמרה בימי הביניים. מסורת הסורית-ערבית מתעדת את העץ ואת פירותיו בהרחבה, כולל איורים. האפרסמון גדל במצרים בעין אלשמס הסמוכה לקהיר העתיקה החל מהמאה ה-7 - המאה ה-8 עד ראשית המאה ה-17, וגם על כך יש עשרות רבות של תיאורים. השימוש בשמן אפרסמון היה נסחר ומקובל גם בבתי מרקחת אירופאיים עד המאה ה-18.

ברשימת סממני הקטורת המובאת אצל חז"ל[1], לא מוזכר במפורש הנטף, ובמקומו בא הצרי, אשר לדברי רבן שמעון בן גמליאל "אינו אלא שרף [הנוטף] מעצי הקטף". הצרי מזוהה במדרש בראשית רבה[8] כ"בלסם-קטף": " 'קחו מזמרת הארץ בכליכם' - רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: דברים שהן מזמרין בעולם, חלזון, חמר קטף, ומור, איגורי, ומעט צרי, בלסם קטף, מעט דבש". המילים 'בלסם קטף' הם דברי פרשנות למילה צרי שבפסוק, וכך גם בתרגומים הקדומים (כגון תרגום השבעים) לאזכוריו במקרא; וכך מתגבש הזיהוי נטף=צרי=קטף=בלסם. הבלסם הלוא הוא הבושם הידוע במקורות הקדומים בשם "שמן האפרסמון" המייחד את ארץ ישראל.

גם רב סעדיה גאון והרמב"ם[10] זיהו את ה"נטף" ואת ה"צרי" עם עוד בלסאן, כאשר המונח "עוד" משמעותו מקל או ענף - דהיינו, בלסם העץ.

הבושם

בספר מלכים כתוב על מלכת שבא:

"וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב, וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה; לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

.

לדעת החוקרים יהודה פליקס וזהר עמר, המושג כבֹּשֶׂם הַהוּא מתייחס לאפרסמון, הוא הבושם המשובח[דרוש מקור]. הם מציינים לתרגום אונקלוס את המילה 'נטף' בשם "בוסמין", ולדעתם אין זה בושם סתם כשם כללי, אלא כינוי ספציפי לשמן האפרסמון, הבלסם-בשאם-בושם. זאת ניתן ללמוד גם מדברי יוסף בן מתתיהו, שמציין כי ישנה מסורת שהבלסם הובא על ידי מלכת שבא[11] מחצי האי ערב - שאכן ידוע עד היום כמקום שבו גדל הבלסם.

הבשם, לפי פרשנות זו גדל באופן טבעי גם בעין גדי, כנזכר במגילת שיר השירים[דרוש מקור]. שלמה המלך מציין את ריח השמנים ואת ערוגות הבשם: "לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר" (ה' י"ג) ועליו נאמר: "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ (א',ב').

הבלסם מוזכר כבושם של ארץ ישראל על ידי יוסף בן מתתיהו, הכותב שמרקוס אנטוניוס העניק לאהובתו קלאופטרה את מטעי הבַּלְסָמוֹן (βάλσαμον, כך במקור ביוונית של הספר קדמוניות היהודים) של בקעת יריחו. התרגום של הקטע לעברית על ידי אברהם שליט הוא "הארץ הזאת מגדלת את הצרי, היקר ביותר מן (הצמחים המצויים) שם והגדל רק במקומות ההם"[12]. תרגומו של שליט נסמך כנראה על תרגום השבעים, שתרגם כך את המילה 'צרי'.

הפנג

רש"י, בעקבות ספר יוסיפון (ספר היסטוריה יהודית שהופיע באיטליה במאה העשירית) מפרש את הפסוק "יהודה וארץ ישראל המה רכליך בחטי מנית ופָנָג ודבש ושמן וצרי נתנו מערבך" (ספר יחזקאל, פרק כ"ז, פסוק י"ז.) פנג הוא "בלשמא"[13] יש לציין כי זיהוי של הפנג עם הבלסם, סותר לכאורה את הזיהוי של הבלסם עם הצרי, המוזכר יחד באותו פסוק, אלא אם כן יונח שמדובר בשני המצבים השונים של הבלסם, השמן וקליפת העץ המגוררת.

האפרסמון בתלמוד

האזכור הרחב ביותר לאפרסמון, בשמו זה, מובא בתלמוד, אך מן המקורות התלמודיים לא ניתן לעמוד על הזיהוי הוודאי של הצמח. בתלמוד אנו עומדים על תכונותיו: ריח נודף ביותר, ריח מפעפע כארס, פרי של בית מלכות אך גם מסוכן, במצב נוזלי, עקב היותו דליק.

  • הגמרא מסכת שבת[14] אומרת לגבי מלאכת הוצאה בשבת שאסרו חז"ל לצאת בתכשיטים שיש חשש שתראה לחברותיה ותבוא לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים שנחלקו התנאים בצלוחית של פלייטון שהוא שמן אפרסמון ששמה לריח טוב אם מותרת לצאת בו שרבי מאיר אוסר וחכמים מתירים משום שלא תורידנו מעליה כיוון שנועד להסיר ריח רע.
  • על אנשי סדום[15] נאמר בתלמוד הבבלי[16] ”מלמד שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומפקידים אצלו אפרסמון ומניחים אותו בבית גנזיהם לערב באים ומריחין אותו ככלב, שנאמר "יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב, יֶהֱמוּ כַכָּלֶב, וִיסוֹבְבוּ עִיר", ובאים וחותרים שם ונוטליו אותו ממון, שנאמר "עָרוֹם יָלִינוּ, מִבְּלִי לְבוּשׁ, וְאֵין כְּסוּת, בַּקָּרָה".”, כלומר ריחו העז של האפרסמון איפשר לגנבים לזהות היכן הניחו בעלי הממון את ממונם.
  • על התנהגותן של בנות ציון, אשר הביאה לחורבן בית המקדש נכתב המדרש[17]: "ר' יוסי אומר שהייתה צרה צורת דרקין על מנעליה ורבנן אמרין שהייתה מביאה זפק של תרנגול וממלא אותו אפרסמון ונותנת אותו בין עקיבה למנעלה וכשהייתה רואה כת של בחורים הייתה דופקת עליו והיה אותו הריח מפעפע בהן כארס הזה של עכנא".
  • על החשיבות שייחסו השליטים לגידול האפרסמון מעידה הברייתא במסכת שבת. נאמר בפירוש לספר מלכים, כי לאחר חורבן הבית הראשון נְבוּזַרְאֲדָן החליט כי: "מִדַּלַּת הָאָרֶץ, (ישאיר) הִשְׁאִיר רַב-טַבָּחִים, לְכֹרְמִים, וּלְיֹגְבִים" (ב', כ"ה, י"ב) - לכורמים תני רבי יוסף: אלה מלקטי האפרסמון, מעין גדי עד רמתא (בערבות מואב)[18].
  • האפרסמון של בית רבי יהודה הנשיא הועמד בדרגה אחת עם האפרסמון של בית הקיסרות הרומית וכך כתוב: "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר"[19].
  • במסכת שבת[18] מובא מעשה באישה שהתקשטה בשמן האפרסמון והדליקה נר שבת ואחזה בה האש ונשרפה: "לימא מר מפני שהוא עף חדא ועוד קאמר חדא מפני שהוא עף ועוד גזירה שמא יסתפק ממנו ההיא חמתא דהות סניאה לה לכלתה אמרה לה זיל איקשיט במשחא דאפרסמא אזלא איקשיט כי אתת אמרה לה זיל איתלי שרגא אזלא אתלא שרגא אינפח בה נורא ואכלתה".

מצוות התלויות בארץ באפרסמון

שביעית

ממקורות התנאים אנו למדים כי ל"הקטף" יש קדושת שביעית - החכמים טענו כי "שקטפו זהו פריו"[20]. הכוונה הייתה שאם גידולו של העץ הוא במטרה להפיק את השרף, הרי חלים עליו דיני שביעית.

בתקופת המשנה גידול האפרסמון הוא מונופול של המדינה ולא התעוררה שאלה של קדושת שביעית. בתוספתא שביעית, פרק ה' הלכה י"ב, מופיע עדות, כנראה מבן משפחה שעסקה בגידול האפרסמון: "העיד יהודה בן ישעיה הבסם לפני ר' עקיבא משום ר' טרפון, שיש לקטף שביעית. האמוראים קבלו את דעתו אך הרמב"ם פסק למעשה כי אין ההלכה כר' שמעון.[21]

אשר ל"שמן עָרֵב", דהיינו שמן ריחני שבו הומסו בשמים, כמו נטף האפרסמון[22]. מותר להשתמש בשמן שנעשה בערב שביעית ל"סיכה", בתנאי שנרכז מאדם שאינו חשוד שערבב אותו עם שמן מתוצרת שביעית.[23]

ערלה ונטע רבעי

איסור ערלה ונטע רבעי כרוכים זה בזה, כך קובע הרמב"ם: "כל שהוא חייב בערלה יש לו רבעי וכל שפטור מן הערלה אינו חייב ברבעי, שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים לד'" (הל' מע"ש פ"י ה"א) האפרסמון אינו חייב בערלה. העץ אינו מוגדר כעץ פרי למאכל האדם - ענפיו והשרף הנמצא בעצתו, יהיו פטורים מערלה וכנראה גם השרף בפריו, שהרי במקרה של האפרסמון הפרי הוא הטפל. לדעה כי האפרסמון הוא עץ סרק שותף גם הרמב"ם.

תרומות ומעשרות

העץ והשרף - הנטף - אינם חייבים בתרומות ומעשרות, שכן רק מאכל אדם חייב במעשרות. אבל אם נמהל בושם האפרסמון בשמן הראוי לאכילה, כמו "שמן ערב", יהיה חייב בתרומות ומעשרות, שנאמר בתלמוד ירושלמי: "ושמן ערב בית שמאי מחייבין ובית הלל פוטרין"[24]. רק את שמן הפילייטון או "שמן הנרד" חז"ל פטרו מתרומות וממעשר היות שהוא הובא מחו"ל. הם לא עשו כן לגבי האפרסמון שהוא סמלה של ארץ ישראל. מכאן גם הברכה על האפרסמון "בורא שמן ארצנו"[19].

עם זאת, שמן האפרסמון יהיה חייב בתרומות ומעשרות למרות שאין הוא מיועד לאכילת אדם. החיוב הוא מדרבנן, מחשש שמא עירב בו שמן שחייב במעשר. שמן מעין זה עלול להיות פסול לאכילה, שהרי הוא כולל מרכיב של הקטורת. אבל ההנחה היא שמשום שהוא יקר, ישתמשו רק בכמות מיזערית שאינה פוסלת אותו ממאכל.

על הנוהג לערב שמן אפרסמון בשמן אחר יעידו הקנקנים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל ועליהם נמצאה הכתובת "בלסנה" או "בלזמה" - שמותיו היוונים של האפרסמון.[25] במדרש תנחומא לפרשת נח מוזכר "חבית של אפרסמון" - המונח מתאים יותר לשמן מהול מאשר לנטף טהור הנמכר בפכיות קטנטנות.

דיני ברכות

את שמן הפרסמון ניתן לנמל כנטף, כ"מוגמר" וכבושם שהופק מעצתו. לכך יש השלכה לגבי דיני ברכות הריח:

בתלמוד בבלי[19] נאמר: "אמר רב חסדא אמר זעירי: "כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים, חוץ ממושק שמן חיה הוא שמברכין עליו בורא מיני בשמים. מיתיבי: אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר ועל ההדס שבכל מקום. תיובתא אמר ליה רב חסדא לרב יצחק האי משחא דאפרסמון מאי מברכין עלויה א"ל הכי אמר רב יהודה בורא שמן ארצנו א"ל בר מיניה דר' יהודה דחביבא ליה ארץ ישראל לכולי עלמא מאי א"ל הכי אמר רבי יוחנן בורא שמן ערב".

הדיון הראשון הוא על ה"מוגמר" הוא שריפת ענפים לקטורת - מוצר שכיח אעליו מברכים: "בורא מיני בשמים". הדיון השני הוא על הנטף הנוזלי היוצא מהעץ, ואיחו נודף גם בלי תהליך הפקה מיוחד - מכונה ביוונית "אופו-בלסמום" - מיץ האפרסמון. בשל ייחודה נקבע לה ברכה מיוחדת: "בורא שמן ארצנו" (ראו ציטוט לעיל).

עם זאת, כאשר נלווים לבושם מרכיבים נוספים, מברכים: "בורא מיני בשמים", לפי הרמב"ם: ”שֶׁמֶן שֶׁלַּאֲפַרְסְמוֹן וְכַיּוֹצֶא בּוֹ, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא שֶׁמֶן עָרֵב; אֲבָל שֶׁמֶן זַיִת שֶׁכְּבָשׁוֹ אוֹ שֶׁטְּחָנוֹ עַד שֶׁחָזַר רֵיחוֹ נוֹדֵף, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא עֲצֵי בְשָׂמִים. שֶׁמֶן שבִּשְּׂמוֹ כְּעֵין שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי בְשָׂמִים. הֵבִיאוּ לְפָנָיו שֶׁמֶן וַהֲדָס, מְבָרֵךְ עַל הַהֲדָס וּפוֹטֵר אֶת הַשֶּׁמֶן, מִפְּנֵי שֶׁבְּרָכָה אַחַת לִשְׁנֵיהֶן, וְהִיא עֲצֵי בְשָׂמִים” (משנה תורה, ספר אהבה, הִלְכּוֹת בְּרָכוֹת פֵּרֶק ט').

מכאן, ששמן אפרסמון, אפילו הומס בשמן, כל עוד הוא דומיננטי בריחו, לא משנה הטכניקה והתנאים שבהם הוא נרקם, ברכתו תהיה תמיד "בורא שמן ערב".

בתרבויות העמים

תאופרסטוס בספרות היוונית-רומית

חוקר הצמחים תאופרסטוס (371 לפנה"ס - 286 לפנה"ס) כתב: "אומרים כי השרף נאסף על ידי חריצת הקליפה בחתיכות ברזל מאונקלות בעונה החמה (של השנה)". בשיטה זו הכמות שניתן לאסוף היא קטנה, ריח הבושם עז מאד ולמעשה מערבבים אותו עם סממנים שונים. לכן, ההנחה היא שנעשה שימוש בענפים של העץ, שגם הם ריחניים ונמכרים במחיר גבוה.[26]

בחיבורו של תאופרסטוס "מחקר על הצמחים" נמצא התיאור הראשון וגם המפורט ביותר של הבלסם של ארץ יהודה המופיע בספרות היוונית:[27]

"בלסם גדל בעמק סוריה. אומרים כי ישנם רק שני גנים בהם הוא גדל... העץ הוא גבוה כמו עץ רימון גדול והוא מרובה ענפים; יש לו עלה כמו זה של פיגם, אבל צבעו חיוור; והוא ירוק עד; הפרי הוא כמו זה של האלה בגודלו, צורתו וצבעו, וגם זה מאד ריחני, אפילו יותר מהשרף ... אומרים שהבלסם אינו גדל בר בשום מקום. מהגן הגדול יותר מפיקים כשנים עשר לוג, מהגן השני רק שניים... נראה כי הבלסם הוא בעל ריח יוצא דופן".[28]

תאופרסטוס הזכיר את "הבלסם הסורי" במקומות נוספים בחיבורו.[29] "עמק סוריה" הוא בקעת הירדן, מאחר שזהו המקום היחיד במרחב הגאוגרפי המכונה בתקופתו "סוריה", בו הבלסם גדל.[27]

סופרים נוספים

  • האדריכל הרומאי ויטרוביוס מזכיר את הבשמים אשר בקני הסוף ובכל הצמחים, ואת העצים בעלי הניחוח הנמצאים בסוריה, וניתן להניח שהוא מתכוון לבלסם של יהודה.[30]
  • הגאוגרף ההיסטוריון והפילוסוף היווני סְטְרָאבּוֹן (63/64 לפנה"ס לערך - 24 לספירה לערך) מתאר את גידול האפרסמון באזור בקעת יריחו בשני גנים: גן הבלסם וגן המלך.[31] הוא מתאר גם את בקעת יריחו: "בכל מקום זורמים מים, היא מלאה בתי מגורים. כאן נמצאים הארמון ומטעי האפרסמון, שהיא שיח בעל טעם רב. התושבים עושים חריצים בסלע ותופסים את הנוזל היוצא מהם בכלים[32].
  • פומפיוס טרוגוס, ההיסטוריון הרומאי מתקופת אוגוסטוס, מספר שעושרה של האומה היהודית גדל על ידי ההכנסה מהבלסם, שמופק רק בארץ יהודה, בעמק יריחו (Aricus), בו יש חורש יוצא דופן בפוריותו ומשובץ בחורשות של עצי דקל ובלסם.[33]
  • ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו כתב בספרו מלחמות היהודים עם הרומאים: "אורך עמק יריחו הוא שבעים ריס[34] ורוחבו עשרים ריס. והוא מגדל פרדסים נחמדים וצפופים... ושם נמצא עץ הקטף (עץ צרי; במקור βάλσαμον, בלסמון), היקר בכל פרי הארץ ההיא".[35]
  • הרופא והבוטניקאי דיוסקורידס (המחצית השניה של המאה ה-1) סיפר על הבלסם "הגדל רק ביהודה בעמק מסוים" (De Materia Medica, I, 19:1).[36]
  • המשורר הרומי סטאטיוס מזכיר בסילוויי שלו את "העסיסים של פלשתינה",[37] וככל הנראה מתייחס אל האופובלסם של יריחו, שכנראה היה בין החומרים השונים ששימשו לשריפת גופה.[38] במקום אחר הוא שוב מתייחס אל האופובלסם[39] בדבריו על "תמציות פלשתינאיות ועבריות".[40]
  • ההיסטוריון הרומי טקיטוס (117-56 לספירה) כותב בתיאורו הגאוגרפי של ארץ יהודה: "יבולה דומה ליבולנו, ומלבד זה אפרסמון בה...האפרסמון אינו אלא שיח. כשתופח ענף מענפיו, פתיחתו בשבר-אבן או בחרס; אך אם בברזל יינקב, מצטמקים עורקיו; ללשדו נזקקים הרופאים".[41]
  • ההיסטוריון היווני פלוטרכוס (127-46 לספירה) מציין שבין הטריטוריות שהעניק מרקוס אנטוניוס לאהובתו קלאופטרה מלכת מצרים, היה גם "אותו אזור של ארץ יהודה שבו גדל הצרי",[42] כלומר את סביבות יריחו.
  • הרופא היווני גלנוס (המאה ה-2 לספירה) מזכיר באחד מחיבוריו את הבלסם של "פלשתינה-סוריה". הוא מדגיש כי הבלסם הטוב ביותר "הוא היהודי" ומציין שלבלסם שנקרא 'הסורי' יש "שם נוסף על שם המקום בו הוא גדל בכמות הגדולה ביותר והוא היפה ביותר, כי הוא נקרא 'העין-גדיי', בהיותו עולה על זה הגדל במקומות אחרים בפלשתינה".[43] גלנוס הוא הסופר הפגאני היחיד שמקשר באופן מפורש את הבלסם לעין גדי.[44]
  • סולינוס (המאה ה-3) טוען כי "יער הבלסם" היה מוגבל בגודלו, אולם מצב זה השתנה לאחר ניצחון הרומאים: "לאחר שהפכנו לאדוני יהודה, אלה גדלו כל כך, שכעת שטחים נרחבים של גבעות מרעיפים בלסם לתועלתנו. יש להם גבעולים דומים לגפנים... גריפה גורמת להם לפרוח, הם שמחים במים ואוהבים שגוזמים אותם. עלים עקשניים מצלים עליהם תמיד. עץ הגזע כאשר בא במגע עם ברזל מת מיד. לכן הוא נחתך רק על ידי זכוכית או על ידי סכינים קטנות עשויות עצם, וזה רק בקליפת העץ במהלומה מיומנת, כאשר מיץ מתוק ביותר בטעמו מטפטף החוצה. לאחר הדמעות, המחירים השניים בגובהם מושגים על ידי הפירות, השלישיים על ידי קליפת העץ, והאחרון הנכבד הוא העץ".[45]
  • אוסביוס מקיסריה (275 – 339) כותב בחיבור שכותרתו "האונומסטיקון" או "על שמות מקומות בכתבי הקודש": "והיום עין גדי כפר גדול מאד ליהודים, נמצא אצל ים המלח, משם האפרסמון".

פליניוס הזקן

ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן (23 -79 לספירה), ביצירתו "תולדות הטבע", מקדיש פרק לנושא.[46] הוא עוסק בעליונותו של הבלסם על כל הצמחים הארומטיים ומדגיש כי "הארץ היחידה לה הוענק צמח זה היא יהודה". הוא מציין שהצמח גדל בעבר רק בשתי אחוזות מלכותיות, ושבתקופת המרד הגדול היהודים ביקשו לכלות את זעמם בשיחים. לטענתו, נערכו קרבות עזים על הגנת השיח, ורק ההגנה של החיילים הרומאים מנעה את השמדתם. פליניוס כותב שהפרי הובל בתהלוכות הניצחון של אספסיאנוס וטיטוס וזאת לאחר שפומפיוס הנהיג את התקדים שבתהלוכות ניצחון יישאו חוטֶרי עצים שגדלים בארצות שנכבשו[47]. פליניוס מתייחס אל הבלסם כאל שבוי מלחמה, ש"מעלה מס יחד עם האומה לו הוא שייך", וכותב כי בחלוף חמש שנים מכיבוש ארץ יהודה (בשנת 70 לספירה), הכניסו הזמורות והמוהל המופק מהן 800,000 ססטרציות לאוצר רומא.

פליניוס טוען כי הבלסם "שונה לגמרי בטבעו מהתיאורים שניתנו לו על ידי סופרים רומאים וזרים, בהיותו דומה יותר לגפן היין מאשר להדס". העץ פורה רק במולדתו, אך הנְצָרים גדלים גם בארצות אחרות. הם מפיקים פרות לאחר שלוש שנים. לעלים יש מראה דהוי יְרוק-עַד. בזמנו השיח מגיע לגובה נמוך יותר מאשר היה מקובל בעבר, היות שהשימוש בענפיו ועליו נעשה אינטנסיבי יותר. מעץ האפרסמון מפיקים את המוצרים הבאים: העלים - eutheriston - הזול ביותר, אחריו - ענפים קטנים ומחוספסים - ה-trachy, בעל ריח משופר, והמשובחים ביותר אלו הם: eumeces, הנגזרים מהעץ עצמו. לתוצרת הבושם יש רמות מחירים: האדום הוא המשובח, אחריו - הלבן, והירוק-השחור הוא הנחות מכולם. גרעיני הפרי דומים לגרעיני הגפן, אדמדמים.

בפרק מובא תיאור מפורט ביותר של הכנת השרף. כמו כן הערכה כלכלית שלו. כמות משמן זה, השוה לחצי ליטר של ימינו, מחירה 300 דינר, סכום עתק באותם ימים, ויכולה להגיע אפילו עד ל–1,000 דינרים, מחיר הכפול ממשקל מתכת הכסף. עקב ערכו הכלכלי הגבוה של הפרי, פליניוס מתאר שיטות שבעזרתן נהגו יצרני שמנים מחבלי ארץ כמו פטרה להציג את תוצרתם בתור שמן האפרסמון המקורי, אך הדבר לא עלה בידם.

ממצאים ארכאולוגיים

מפת מידבא

במפת מידבא מופיעים בשלושה מקומות איורים של צמח בעל עלים תלתניים בסביבות יריחו (אחד מהם ראו לעיל)[26]. צמחים אלה מזוהים עם האפרסמון הן בשל הדמיון לצמח הפיגם (Ruta) שבו הוא תואר במקורות הקלאסים[48], והן בשל מיקומם: מצפון לעיר (ממזרח ליישוב ארכלאיס), ושניים במזרח בעבר הירדן באזור של רמתא. כך מקבל גבול התפוצה הצפוני המופיע בתלמוד הבבלי משמעות ברורה יותר: "מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא"[18] - כלומר, רוב מטעי האפרסמון, לפחות בתקופה הביזנטית, היו כנראה דווקא בעבר הירדן.

באזור יריחו, לפי מפה מידבא, ניתן למקם את מטעי האפרסמון בתחום אחוזת ארכלאיס (כנראה חרבת אלביודאת), שקיבלה את מימיה מאמת מים שהגיעה מעין אלעוג'ה. באתר זה נחשפו שרידים מראשית המאה הראשונה לפנה"ס ועד לשלהי התקופה הביזנטית, ובהם מבנה מונומנטלי הבנוי אבני גזית ושהתנשא לגובה רב מעל סביבתו. נראה שאל מקום זה מתייחס הציור של מגדל ועליו סולם המופיע במפת מידבא מזרחית ליישוב ארכילאיס, ובניהם איור הצמח, כלומר, מדובר כנראה במגדל שמירה שצפה על מטעי האפרסמון שהיו במקום[26].

מפת מידבא גם מותחת רף תחתון למועד האחרון שבו גידלו את האפרסמון בארץ ישראל. לדעת רוב החוקרים מפה זו מתוארכת למחצית המאה ה-6, ולפי הצעה אחרת – למחצית השנייה של המאה ה-7, לאחר הכיבוש הערבי. יש בכך לאשש את האפשרות שגידולו נמשך באזור עד בית אומיה עד המאה ה-8.

עינות צוקים

בעינות צוקים ליד קומראן העלו ממצאי חפירות ארכאולוגיות כי במקום עסקו כנראה בגידולו של צמח האפרסמון ובהפקת שמן ובושם ממנו, ונמצא שמן שהחוקרים סבורים כי אולי הוא שמן האפרסמון.

האתר מכונה "חוות האפרסמון" והוא נחפר בידי יזהר הירשפלד מהאוניברסיטה העברית בירושלים[49]. מזהים בחווה שני מתקנים להפקת האפרסמון: בריכת השרייה גדולה ובור איסוף. בבריכת ההשרייה, שהוזנה במימי המעיינות, הונחו הגזם של שיח האפרסמון (הענפים, העלים, הקליפה והזרעים). האבנים גדולות שנמצאו באתר מעידות כי הגזם רוסק על ידיים. התמצית המזוקקת זרמה על ידי תעלה אל בור האיסוף, שם היא נאספה בקנקני חרס והועברה למתקן הבישול, שהיה אולי בקומראן[50].

באפריל 1988, פרופ' ונדל ג'ונס (Vendyl Jones), ממכון Vendyl Jones Research Institutes, אשר מימן את החפירות באתר, מצא פכית חרס קטנה ובה נוזל שמנוני ובלתי מזוהה. היא נבחנה במעבדות המחלקה לתרופות בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, והועלתה ההשערה כי הוא אולי שמן האפרסמון.

מצדה

עדות לשימוש בבלסם-העץ התגלתה במצדה. בתוך קובץ פפירוסים, במחנה הלגיון הרומי העשירי, בשתי פיסות שונות נכתבה המילה Xylobalsamo, הוא "בלסם-העץ" אשר היה בשימוש הצבא הרומי לצרכים רפואיים ולקטורת[51].

במצדה עצמה נמצאו אוסטרקונים, חרסים נושאי כתובת. על אחד מהם כתוב השם "קטפי". נבחנת ההשערה כי יש קשר בין השם לבין ה"קטף" שהוא משמות שמן האפרסמון. במקביל נמצאו כתובות עבריות : "דבלה" "דבלה כתושה יפה" "גרוגרת". חוץ מהממצא הארכאולוגי, לדעת זהר עמר ישנן ראיות היסטוריות שקושרות את כל "מיתוס מצדה" לגידול האפרסמון באזור.

אזור הגידול

השיח במפת מידבא באזור הגידול בעבר הירדן "יש לו שלושה עלעלים (כמו תלתן) - כמו שהוא מתואר בספרות הקלאסית (וכך גם בימינו)" זהר עמר

על כלל הזיהויים מתעוררת שאלה כבדה, והיא שבעוד שסממנים אלה היו ידועים כגדלים בעיקר בארץ ישראל (הצרי בגלעד, הבושם בעין גדי), ואילו הבלסם גדל היום רק באזור חצי האי ערב. ככל הנראה שאלה זו היא שהניעה את יוסף בן מתתיהו לייחס למלכת שבא[11] את הבאת הבלסם לארץ; אלא שהדבר אינו מתיישב עם אזכור הצרי (לכאורה הבלסם) הבא מן הגלעד כבר בספר בראשית[52]: "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד, וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט, הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה". לדעת זהר עמר אין כנראה זהות בין "צרי הגלעד" שהובא מהרי הגלעד הגבוהים והקרירים לצרי (=אפרסמון) הגדל באזור בקע הירדן החם. הבוטנאי מיכאל זהרי סבור שאין להוציא מכלל אפשרות כי הצמח גדל בר גם באזורים המוזכרים, וממנו טופחו מיני תרבות.[53]

המקורות מהתקופה הרומית והתקופה הביזנטית מגדירים את אזור גידולו של האפרסמון ("בלסם") בבקעת דרום ים המלח, מצוער בדרום, דרך עין גדי ועד יריחו בצפון. מקורות אחרים מציינים שהוא גדל רק בחבל ארץ יהודה, כמו למשל פליניוס: 'אין מכל הבשמים מי שידמה לאפרסמון (balsamum). הארץ היחידה שלה הוענק צמח זה היא יהודה'. לדברי ד"ר עמר[26], "נראה שחבל ארץ יהודה שאליו הם מתכוונים הוא 'עמק יהודה', הכולל בתקופת המשנה את האזור 'מעין גדי ועד יריחו'"[54].

על התחום שבו גדל האפרסמון ניתן ללמוד גם מדרשתו של רב יוסף (בסוף המאה ה-3): "ומדלות הארץ השאיר נבוזרדאן רב טבחים לכורמים וליוגבים"[55] – "כורמים... אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא"[18]. רמתא שכנה סמוך לתל אלרמה, שבקצה נחל חשבון (חסבן), כשישה קילומטר ממזרח לירדן, וכעשרה קילומטר דרומית לתל נימרין. שתי עיירות אלה נכללו בתקופת המשנה באזור הגאוגרפי של עמק עבר הירדן (תוספתא, שביעית, ז, יא). למעשה רמתא הייתה ממוקמת ממול ליריחו[26].

התחום הגאוגרפי המוגדר "מעין גדי ועד רמתא", מופיע גם בנוסח מעט שונה: "מעין גדי ועד יריחו", כתחום הכולל את 'עמק יהודה'[54]. הזיקה בין יריחו לרמתא מופיעה בתרגום יונתן על הפסוק: "והיא יושבת תחת תמר דבורה בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים"'[56] – "ולה דקלין ביריחו, פרדסין ברמתא", וייתכן שהכוונה היא לגני האפרסמון. בשם 'פרדס' כינה גם סטראבון את גן הבלסם ביריחו (Balsamon paradeios)[26].

התנהגות מגדלי האפרסמון

בחפירות הארכאולוגיות בבית הכנסת העתיק בעין גדי התגלתה כתובת העשויה לשפוך אור על טיבם של מגדלי עץ האפרסמון. הכתובת מוצגת היום במוזיאון רוקפלר. בסיומה מתוארים כללי התנהגות בקהילת עין גדי.

פרופ' שאול ליברמן במאמר בתרביץ, מנסה לבחון את טיבו של קטע זה בכתובת, הקשר האפשרי בין חלקיה והסיבה לכתיבתה בבית הכנסת. לכתובת זו אין מקבילות בתוכנן של כתובות בבתי כנסת אחרים. העניין תמוה לאור העובדה שכותב הכתובת היה מוכן לכלול בה קללה נמרצת, בארמית:

כל מי כל מי שיגרום למחלוקת בין אדם לחברו, ועל מי שיספר לשון הרע על חברו לגויים, על מי שגונב חפצו של חברו ועל מי שמגלה לגויים את "סוד הכפר", עליו התבססה כלכלת המקום, והיה מוצר ייצוא חשוב - תחול עליו הקללה הבאה

זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא יתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה.

— צבי אילן

"סוד הכפר", אליבא דליברמן, הוא סוד גידול עץ האפרסמון, טיפולו והתקנת שמנו; כך על פי מסכת תמיד[57], אשר לפיה היה הכהן מקבל הוראות מדויקות איך להקטיר את הקטורת ו"מעולם לא שנה אדם בה". לפי הספרות העתיקה, היו דרושות לשם כך מומחיות ואומנות שנמסרו במשפחות אומנים, מדור לדור. אין פלא שהאומנים היו מקללים את חבריהם כדי שלא יגלו את סוד הכפר לגויים. אך היות שכרמי האפרסמון והתעשייה היו נכסי הקיסר והיהודים היו אריסים, יש להניח כי נציגי השלטון סיפקו להם כלים שונים כדי לשפר את הטיפול ולהגביר את התפוקה. וכאן באה ההזהרה מפני גניבת החפצים, שהרי החפצים של המלכות, ולעיתים עולה על הדעת להשתמש בחפצים של אחרים, שהרי כולם שייכים לקיסר.

סוף דבר, מסתבר מאוד, שלפנינו תקנון של איגוד הכורמים בעין-גדי שנכתב על פסיפס של בית הכנסת למען יראו וייראו. וזכורים לטוב שלושת האחים בני חלפי, שהיו כנראה מראשי האיגוד, שנתנו את התקנות בבית הכנסת שלהם

— תרביץ

בנימין מזר כותב באותו נושא: סודות הייצור היו נשמרים בקרב הגילדות של מגדלי בשמים ורקחים שהיו בדרך כלל מאוגדים על בסיס משפחתי והיוו מעמד כלכלי סגור.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אפרסמון

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף ה' עמוד ב'.
  2. ^ ההר המרכזי - יהודה - שומרון - השפלה - בקעת הירדן משרד החינוך - יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשס"ב.
  3. ^ Richard Steiner, The Case for Fricative Laterals in Proto-Semitic, New Haven: American Oriental Society, 1977, pp. 123-129
  4. ^ Claudia A. Ciancaglini, Iranian Loanwords in Syriac, Wiesbaden: Reichert, 2008, p. 114; ההשערה בדבר המקור השמי של הצורה הפרסית הועלתה כבר אצל שמואל קרויס, תוספות הערוך השלם, וינה תרצ"ז, עמ' 60
  5. ^ Immanuel Löw, Die Flora der Juden, Wien & Leipzig: R. Löwit, 1928, v. I, p. 302
  6. ^ אתר האינטרנט של חוות האפרסמון
  7. ^ ספר ירמיהו, פרק ח', פסוק כ"ב.
  8. ^ 8.0 8.1 בראשית רבה, פרשה צא, יא.
  9. ^ תוצאות מחקר ראשונות פורסמו במחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, 5, תש"ע, עמ' 61 - 73
  10. ^ רס"ג בתפסיר לספר שמות, פרק ל', פסוקים ל"ד-ל"ז, בפירוש סעדיה גאון על התורה. ירושלים, תשמ"ד עמ' צ"ו, והרמב"ם בהלכות ביאת המקדש פרק ב'
  11. ^ 11.0 11.1 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שמיני, פרק ו, פסקה ו, סעיף 174: "ואומרים, ששורש הצרי (במקור ביוונית: ὀποβαλσάμον, אופובלסמון), שארצנו מגדלת אותו עוד כיום, בא לנו במתנת האשה הזאת".
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ד, סעיף 2.
  13. ^ דוד פלוסר, ספר יוסיפון, תשל"ט. א' עמ' 51 רש"י ליחזקאל כ"ז, י"ז ומסכת ברכות מ"ג א' לפי הערה בזהר עמר עמ' 473
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ב עמוד א' ושם ס"ה עמוד א'.
  15. ^ ספר בראשית, פרק י"ג.
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ט עמוד א'
  17. ^ איכה רבה פ"ד, י"ח.
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 18.3 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ו עמוד א'.
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ג עמוד א'.
  20. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ח' עמוד ב'.
  21. ^ הערה במאמר של דר' עמר[דרוש מקור] מפנה ל"שבת הארץ" של הרב קוק, עמוד 230.
  22. ^ מפני שכך השמן המקורי משתנה באיכותו
  23. ^ הסיכוי לערבוב הוא אינו גדול שכן מדובר במוצר יקר ואם יוודא כי עשה כן יימנעו האנשים מקנייתו
  24. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת דמאי, פרק א', הלכה ג' משנה.
  25. ^ Y.Yadin & G .Nave, Masada I The Yigael Yadin Excavacation 1963-1965 Final Report, Jerusalem 1989,p.47 מצוטט בהערה אפרסמון והלכותיו - זהר עמר
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 26.3 26.4 26.5 זהר עמר, אזור גידולו של האפרסמון לאור מפת מידבא
  27. ^ 27.0 27.1 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, III. Theophrastus, p. 17
  28. ^ Theophrastus, Historia Plantarum, IX, 6:1-4
  29. ^ Historia Plantarum, IV, 4:14; Historia Plantarum, IX, 1:6
  30. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I: XLVIII. Vitruvius, pp. 344-346; Vitruvius, De Architecture, VIII, 3:13
  31. ^ The Geography of Strabo (Lcl( XVI,2 n מצוטט בהערה זהר עמר עמ' 475
  32. ^ ספר הגאוגרפיה לסטראבון, ספר 2/16 סעיף 41, תרגום אהוד נצר, מובא אצל זאב ארליך[דרוש מקור].
  33. ^ Marcus Junianus Justinus, Epitome of the Philippic History of Pompeius Trogus, Book XXXVI, 3
  34. ^ בין 121 מטר לבין 153.6 מטר
  35. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ד, פרק ח, פסקה ג, תרגום שמחוני.
  36. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, LXV. Dioscorides, pp. 422-423
  37. ^ Silvae, II, 1:157-162
  38. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, LXXXIII. Statius, p. 517
  39. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, LXXXIII. Statius, p. 515
  40. ^ Silvae, V, 1:208-214
  41. ^ טאקיטוס, דברי הימים, ספר חמישי, פרק ו. תרגום: שרה דבורצקי.
  42. ^ פלוטארכוס, חיי אישים: אנשי רומי, אנטוניוס, פרק ל"ו, סעיף 3.
  43. ^ 12, Galenus, De Antidotis, I; 2, 4
  44. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II, CXIV. Galen, p. 326
  45. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CXXVII. Solinus, no. 449, pp. 417-420; Solinus, Collectanea Rerum Memorabilium, 35:5-6
  46. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 12, CHAP. 54. (25.)--BALSAMUM; OPOBALSAMUM; AND XYLOBAL- SAMUM (תרגום לאנגלית)
  47. ^ בדומה ל"פאשי" (מכאן המונח "פשיזם") - צרור זמורות שבו נהגו לעטוף את הגרזנים בתהלוכות הניצחון ברומא העתיקה.
  48. ^ תיאופרסטוס, IX, 6; דיוסקורידס I 18; פליניוס XII.
  49. ^ חפירה מקודמת יותר נעשתה על ידי הכומר הצרפתי רונלד דה וו שחפר בשנים 1955-1957
  50. ^ קומראן ועינות צוקים, באתר "טיולי"
  51. ^ קדמוניות 89-90 תש"ן עמ' 54-58
  52. ^ ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק כ"ה.
  53. ^ M.Zohary', Plants of the Bible, Cambridge 1982, p.198 מצוטט בהערה לזוהר עמר עמ' 474
  54. ^ 54.0 54.1 תוספתא שביעית ז, י; תלמוד ירושלמי, מסכת שביעית, פרק ט', הלכה ב'.
  55. ^ ספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק ט"ז.
  56. ^ ספר שופטים, פרק ד', פסוק ה'.
  57. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ו', משנה ג'.
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אפרסמון_(בושם)&oldid=1526373"