יהדות איראן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף יהדות אירן)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יהדות איראן
יהודי איראן 1917
יהודי איראן 1917
אוכלוסייה
בסביבות 300,000–350,000 (הערכה)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים

ישראלישראל ישראל 200,000[1]–250,000[2]
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית 60,000–80,000[1]
איראןאיראן איראן 8,700[3]
האיחוד האירופיהאיחוד האירופי האיחוד האירופי 6,000
קנדהקנדה קנדה 1,000
אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה 740

שפות
פרסית, פרסית יהודית, כורדית, ארמית חדשה צפון-מזרחית, ארמית, ג'והורית, עברית ישראלית, ערבית, בוכרית אנגלית, צרפתית
דת
יהדות (כלימי)
נוסח תפילה
נוסח הספרדים, נוסח פרס

יהדות איראן (או יהדות פרס) היא אחת הקהילות היהודיות הנותרות הגדולות מבין הקהילות היהודיות באסיה – קהילה יהודית המתקיימת בשטחה של איראן המודרנית. גם כיום יהודי איראן נקראים במוסדות שונים יהודים פרסים ומנהגיהם "מנהג יהודי פרס", על שם הממלכה הפרסית והשפה הפרסית.

יש המקדימים את הימצאותם של בני ישראל בפרס עוד בראשית המאה השמינית לפנה"ס, בגלות ממלכת ישראל, והגליית בני ישראל לח'וראסאן בידי סנחריב. כורש מלך פרס נתן את ההרשאה לשובם של היהודים מבבל לארץ ישראל ולמעשה פתח את תהליך הקמתה המחודשת של הממלכה היהודית בימי בית שני. תולדות יהודי פרס נמתחות על פני רצף בלתי פוסק של מעל 2,500 שנה. בישראל עצמה יש קהילה גדולה של יהודים שעלו מאיראן. מגילת אסתר בתנ"ך מתארת את חיי היהודים בפרס בעת העתיקה תחת שלטון המלך אחשוורוש, וחג הפורים הוא ביטוי לסיפור זה. במגילה כתוב כי תושבים איראנים רבים התגיירו לאחר סיפור אסתר ומרדכי, על מנת להתקרב ולמצוא חן בעיני המלך ואשתו. באיראן על פי המסורת נמצאים קבר דניאל הנביא, וקברי מרדכי היהודי ואסתר המלכה. בעשור השני של המאה ה-21 נותרו באיראן כ-8,000 יהודים. אומדנם הכולל בעולם מונה מעל לכ-300,000 איש, כשרובם בישראל ומיעוט גדול בארצות הברית.

מבנה הקהילה

ערך מורחב – פרסית יהודית

יהודי פרס שמרו על שפתם היהודית–ארמית גם לאחר הגלות וגם לאורך הכיבושים השונים.[4] עם זאת השפה הפרסית יהודית זכתה לכינוי "לא תורה".[5] היהודים באיראן התפרשו על פני מרחב גאוגרפי רחב והתחלקו לעשרות קהילות שונות. פיזור זה הקשה על יצירת מבנה המאגד ומקשר בין הקהילות. בנוסף, פיזור זה הביא לכך שלא הייתה הנהגה מרכזית ליהודים אלא אוסף של הנהגות מקומיות. בהיעדר הנהגה מרכזית מוסדרת נכנס ארגון כל ישראל חברים (כי״ח) כמתווך מול מוסדות השלטון וכמגן אל מול התנכלויות מצד האוכלוסייה השיעית במדינה.[6]

היהודים חיו עוד מימי קדם במעין גטו "מחנה ישראל" שבו היו להם כל מיני מוסדות יהודיים: בית הכנסת, תלמוד תורה, בית הדין, אולם לשמחות ולהכנסת אורחים. לעיתים נמצאו המוסדות האלה בבניין אחד, ולעיתים תלמוד התורה היה נמצא בביתו של המלמד. השכונה היהודית, ברוב הערים, הייתה סמוכה לבזאר, לכיכר השוק. סמיכות זו נועדה לצורכי הגנה מפני התקהלות האספסוף על הסוחרים והרוכלים היהודים, כדי שיוכלו למצוא מפלט בבתיהם במקרה של תקיפה.[7] מבנה הקהילה הפרסית-יהודית הורכב משילוב של הנהגה חילונית והנהגה דתית. ההנהגה החילונית הורכבה מעשירי הקהילה, שבאחריותם היה לייצג את הקהילה בפני השלטון ועל איסוף המיסים. היהודים שילמו לשלטונות מס גולגולת ובנוסף הוטלו עליהם מיסים מטעם הקהילה כגון מס שחיטה ומס נישואין.[7] בראש הקהילה עמד נשיא השכונה ה"קאתכודה", שנבחר על ידי מועצת זקנים וגבירים. עוזריו כונו "עיני העדה" והיו אחראים על ביצוע ההחלטות, על המוסדות הציבוריים, על החינוך והשחיטה. ההנהגה הדתית הורכבה מרב, מולא, דיין וגבאי. המולא והרב היו אחראים על בקיאות בענייני הלכה ותורה, על הנהגת התפילה והדרשות. הדיין היה אחראי על הרכבת בית הדין ועריכת טקסי הנישואין והגירושין וכן טיפל בסכסוכי אישות ורכוש. הגבאי היה אחראי על גיוס תרומות ועל קופת בית הכנסת, על דרכי ההוראה במוסדות החינוך הדתיים וכן על תמיכה בציבור. לדוגמה, עזר הגבאי לעניים ולמתקשים בהשאת ילדיהם.[7] המנהיגות הכפולה אף שימשה אמצעי להגנה מפני מאסר פתאומי של אחד המנהיגים.[7]

לפי עדויות וכתבים שונים מהמאה ה-19 ואחריה, יהודי איראן נהגו לארס את בנותיהם כבר בהגיען לגיל עשר לנערים המבוגרים מהן ולעיתים גם כבני שמונה עשרה, בעזרת שדכנית, קרובים ומכרים ולעיתים גם ישירות דרך ההורים. לרוב בנות הקהילה האיראנית קיבלו את החינוך מאם המשפחה, לעיתים בסיוע קרובת משפחה. בנות הקהילה היהודית-איראנית לרוב היו אדוקות ושמרניות יותר בדתן מבני הקהילה, אף על פי שגם אלו נמצאו אדוקים בדתם. לאחר שראו נערים צעירים כבני 13–14 מלווים בנות צעירות כבנות 7–8 לבתי הספר היהודיים וגילו כי האחרונים הם ארוסיהן או חתניהן של הבנות, ביקשו אנשי כי"ח, החל מאמצע המאה ה-19, להעלות את גיל אירוסי בנות הקהילה לחמש-עשרה. דבר זה פגע בפרנסתם של רבני הקהילה, ולאור כך פיצו אנשי כי"ח את רבני הקהילה כספית על הצמצום בפרנסתם. לפי סעדון ולוי, בניגוד לקהילות המוסלמיות האיראניות, בהן היה ניתן למצוא מקרים של נישואים זמניים (אנ'), מנהג זה לא התקיים בקרב קהילות יהודי איראן.[5] היה נהוג שעניי הקהילה היו מחתנים בינם לבין עצמם את ילדיהם בארוחות. כמו כן, היו חותמים על כתובות של 200–300 טומאן. רבני הקהילה העשירים ועשירי הקהילה לא הסכימו לתרום לעניי הקהילה, ולעיתים אף העדיפו להינשא למוסלמיות עשירות.[8] לפי שפייזהנדלר בקרב יהודי איראן היו מקרים של עזיבת היהדות ונישואים למוסלמים, והיו גם מקרים של נישואים לנוצריות.[9] לאחר מלחמת העולם השנייה חלה עלייה ברמת החיים של הקהילה היהודית באיראן, כשרבות מבנות הקהילה התמקצעו בתחומים שונים ובעיקר ברפואה, בהוראה ובעסקנות ציבורית. ואילו הבנים התמקצעו בתחומי המסחר העצמאי והתעשייה, ובתוך כך בתחומי הבנקאות, צורפות ותכשיטנות, יהלומנות, נפט, מלונאות, נדל"ן וסחר בבדים. מספר חוקים שיעיים הגבילו את היהודים ולכן רוב היהודים שהייתה להם השכלה לא יכלו לעבוד בעבודות טובות יותר. היו מקומות שבהם היהודים היו יכולים לעסוק במסחר בשכונתם בלבד.[7]

לקראת סוף המאה ה-19, עם חדירת גופי כל ישראל חברים לקהילות היהודיות באיראן, נשאו אנשי "כל ישראל חברים" והג'וינט ברבות ממטלות ניהול הקהילה האיראנית.[5]

כלכלת יהודי איראן

הבנת הפעילות הכלכלית של יהודי איראן חורגת מנתונים כמותיים ומתיאור עיסוקיהם המקצועיים. ראשית, עיסוקיהם ביטאו את מעמדם החברתי ואת מידת השתלבותם בחברה האיראנית. שנית, פעילותם הכלכלית השליכה על חוסנם של מוסדות הקהילה: קהילות אמידות יכולות היו לממן פעילויות קהילתיות מגוונות. שלישית, מצבם הכלכלי הושפע מהשכלתם. נערים רבים הצטרפו לכוח העבודה המשפחתי והפסיקו ללמוד. ייסוד בתי הספר של "כל ישראל חברים" פתח בפני הצעירים אפיקים מקצועיים וכלכליים חדשים. השינויים בעיסוקיהם של יהודי איראן חלו בעקבות תהליכים כלכליים, פוליטיים וחברתיים. במקומות מסוימים הייתה התמורה מהירה יותר מאשר במקומות אחרים. בפרספקטיבה נראה שהשינוי הכולל בבסיס הכלכלי של יהודי איראן במרוצת 150 השנים האחרונות היה משמעותי, ושיקף את השיפור במצבם הכלכלי שעלה עם השנים ועד לנפילת השאה. מנתונים משנת 1966 חל שיפור מרשים בהרכב המעמדי של הקהילה בשל שני גורמים: (1) עלייתן של השכבות הנחשלות לישראל. (2) השפע הכלכלי הגדול שפקד את טהראן בתקופת השאה. ההתפלגות המעמדית של יהודי איראן בתקופה זו הייתה: בין 3%–5% עשירים גדולים, בין 8%–10% אמידים, בין 40%–45% מעמד בינוני, בין 30%–35% מעמד של משתכרים ו-5% מעמד של נזקקים לסעד. רבים מיהודי איראן עסקו בתחומי המלונאות, הנפט והמזון והשתכרו טוב. באותה שנה גם הייתה עלייה גדולה לישראל של רבים מקרב השכבות הכלכליות החלשות באיראן, שהביאה לישראל אחוז אנאלפביתים בשיעור גדול מהממוצע שלהם בקרב יהודי איראן וכורדיסטן. דווקא עולים אלו, שהיו הכי זקוקים לטיפוח, שוכנו בערי הפיתוח וכפרים, מקומות שבהם רמת החינוך, רמת בתי הספר והמורים נמוכה בממוצע מהרמה הכללי של בתי הספר בערים הוותיקות בישראל. כלומר, אלו הזקוקים ליותר זכו לפחות, דבר שהרחיב והעמיק את הפער בין הקבוצות השונות. בקרב היהודים שנותרו באיראן, שיעור האקדמאים היה הרבה יותר גבוה מאשר בקרב אלו שעלו לישראל. בעיקר משום שאלו שנותרו באיראן לא נאלצו לעבור את המשבר התרבותי והנפשי שעברו היהודים מאיראן בישראל.[9]

בהיעדר נתונים מהימנים אודות מצבם הכלכלי של היהודים שנותרו באיראן לאחר מהפכת 1979 ניתן להניח כי מצבם נפגעו בעקבות המשבר הכלכלי שליווה את הולדת הרפובליקה האסלאמית ומלחמת איראן–עיראק שהובילו לאינפלציה חמורה. תעשיינים יהודים הוצאו להורג בהאשמות שונות, כגון שיתוף פעולה עם השאה, ארצות הברית או "האויב הציוני", ורכושם הוחרם לטובת איראן. חלק מיהודי פרס עסקו בהלוואת כספים לסוכני ממשלת אנגליה ותושבי המקום, דבר שהוביל לתפיסת ההמון אותם כסוכנים סמויים של סוכנות הריגול הבריטית.[10] יהודים רבים עזבו את איראן טרם המהפכה, במהלכה ובשנים שלאחריה, ורק מעטים הצליחו להציל חלקים שונים מרכושם. חלק מאלו שברחו נאלצו להשאיר או למכור בזול את רכושם ליהודים שנשארו מאחור ובכך שיפרו את מעמדם הכלכלי של אלו שנותרו במדינה.

תפוצות יהודי איראן בעולם

קהילה גדולה של יהודי פרס חיה כיום בלונדון. קהילות קטנות אך משמעותיות קיימות גם בפריז (משם במאית האופרה הנודעת מרים קלמנט), במלבורן, בטורונטו ובבואנוס איירס. לקנדה היגרו בני משפחת גרמזיאן, בעלי רשתות מרכולים ומרכזי קניות, ומהמשפחות העשירות בעולם.

בארצות הברית יש נכון ל-2012 בין 60,000 ל-80,000 יהודים שמוצאם מיהודי פרס. הקהילות הגדולות נמצאות בגרייט-נק שבמדינת ניו יורק[11] וכן בלוס-אנג'לס רבתי. בשנת 2007 נבחר חיים (ג'ימי) דלשאד, יהודי פרסי שהיגר לארצות הברית בה'תשי"ח, פעמיים לראשות עיריית בוורלי הילס, שבה כ-26% מהתושבים ממוצא איראני ורוב רובם של אלו — יהודים. דוד נחאי היה ראש מחלק המים בלוס אנג'לס.[12]

רבים מיהודי איראן בארצות הברית עוסקים במסחר, בעיקר בתחום הביגוד, המזון, כלי העבודה ומוצרי החשמל. עשרות אלפים מיהודים אלו באו עם כספם, כפליטים, במהלך תקופת המהפכה באיראן ב-1979, והיו לגל ההגירה העשיר ביותר שהגיע לארצות הברית. רוב יהודי איראן לפני ואחרי המהפכה העדיפו לעבור לארצות אירופה או לארצות הברית, שכן רוב העולים מאיראן לישראל המליצו לקרובי משפחותיהם שלא לעלות לישראל לאור הגזענות כלפי יהודים יוצאי ארצות האסלאם, ומניעת אפשרויות הקידום מצד האשכנזים. לעיתים לאחר תקופה מסוימת במדינות ארצות אירופה או ארצות הברית וצבירה מסוימת של הון עברו אלו לישראל מטעמים ציוניים. אלו שלא קיבלו אשרה לארצות הברית או אירופה עברו מחוסר ברירה לישראל. המעטים שעלו ארצה בטיסת אל על האחרונה בטיסה ישירה מאיראן לישראל הזמינו את הטיסה עוד טרם התחילו הפגנות המהפכה וכששמעו על המהפכה, בעידוד קרובי משפחתם, נשארו בישראל. הם העמיסו על המטוס את חפציהם, ושאר החפצים שנשארו מאחור נשלחו אליהם מאוחר יותר על ידי קרובי משפחתם.

כמה מדענים מפורסמים בני העדה היגרו לארצות הברית בעקבות המהפכה, וביניהם פרופסור שמואל רחבר – מגלה HbA1c, ההמוגלובין המשמש לאבחון סוכרת – שחי כיום בקליפורניה. כך גם אנשי עסקים מפורסמים היגרו לארצות הברית ביניהם יצחק לריאן – מנכ"ל חברת הסרטים MGM – מטרו-גולדן-מאייר, יועץ ההשקעות יוסף פרנס ורבים מבני משפחת נזאריאן, משפחה עשירה שחלקה חי בישראל (מייסדי קוואלקום נמנים עם בניה).

יהודי איראן השתלבו בישראל וחלק ניכר ממובילי התרבות במדינה נמצאו משויכים לקהילה זו. החל ממשפחת בנאי בתרבות, באייבי נתן – מקים קול השלום, דן חלוץ ושאול מופז – שניהם בתפקיד רמטכ"ל צה"ל, הזמרת ריטה, נשיא מדינת ישראל והשר לשעבר משה קצב, איתן בן-אליהו – מפקד חיל האוויר, וחבר הכנסת מיכאל מלכיאלי, חבר הכנסת מיכאל בן-ארי וחברת הכנסת גלית דיסטל-אטבריאן.

ארגון איחוד עולי פרס מטפל עד היום בנושא הקשר עם בני משפחה שנותרו באיראן וההגירה משם, וכן עוסק בטיפול בעולים חדשים או ותיקים בני העדה. פעילות נוספת למען הקהילה מתקיימת כיום באמצעות קרן מיראז' ישראל – למען קהילת יוצאי איראן. קרן הנמצאת בבעלות משפחת מיראז' שהיגרה מטהראן לארצות הברית לפני שנים רבות, ומזה למעלה מעשור תורמת עבור קהילת יוצאי איראן בישראל תוך עידוד פרויקטים ופעילויות בתחומי העצמה נשית, יזמות ותעסוקה, חינוך ותרבות.

העדה מקיימת לקראת סוף פסח את "חגיגות יום הגן" ("רוזה-באק") התכנסות חגיגית הכוללת ריקודים, נגינה ואוכל פרסי, בדומה לאופן הפומבי בו נחוגה מימונה כיום. עקב אופי החגיגה הכולל נסיעה, אש ושימוש בחשמל, הועברה החגיגה משביעי של פסח, המהווה יום טוב ואסור במלאכה, לאחד מהימים האחרונים של חול המועד פסח.

בקרב יהודי קוצ'ין מסופר על רב מיהודי פרס שביקר אצלם, לימד אותם את מנהגיהם, ואיחד במידה מסוימת בין שתי קהילות יריבות שהיו שם. גם אצל היהודים ההרריים, היהודים הכורדים ויהודי בוכרה, עיקר המנהגים, הלחנים ונוסח התפילה הם לפי הנהוג בקרב יהודי פרס. הקהילה האיראנית מקיימת שיתוף עם הקהילה הכורדית שנחשבות לכמעט זהות, כשהקהילה מקיימת שיתוף גם עם קהילות בוכרה, הקווקז, וגיאורגיה.

מסורות

רוב יהודי איראן מגדירים עצמם כמסורתיים. בקרב יהודי איראן ישנם מספר מנהגים הקשורים למסורת, נימוסים והליכות:

  • פנייה בתואר – בקרב יהודי איראן נהוג לקרוא לכל דוד או דודה בתואר לפני השם הפרטי: אמו – לאח מצד האב, אמה – לאחות מצד האב. דעי – לאח מצד האם, כ'לה – לאחות מצד האם.
  • חגים – בחגים קיימים מנהגים ייחודים ליהודי איראן: כמו הכאה עם בצל ירוק אחד בשני בליל הסדר.
  • אירוח והכנסת אורחים – לרוב משפחת המארחים שולחים מישהו על-מנת לזמן וללוות את המוזמנים לבית המארח ולפתוח להם את הדלת. ומלווים את האורחים חזרה למכונית ומוודאים כי הגיעו בשלום הביתה.
  • דורה – לרוב מתקיים אירוח תמורת אירוח בסבבים בין המשפחות השונות, פעם משפחה מסוימת מתארחת אצל משפחה מסוימת ופעם אחרת וההפך וכו'.
  • כבוד המשפחה – נאמוס – קיימת חובה לכבד את המשפחה וההורים טרם קבלת החלטה לצאת או להתחתן עם מישהו. לעיתים אף ההורים שולחים אחים או אחיות לדייטים של בנותיהם, על מנת להגן עליהן. לרוב אבות המשפחה אינם מתירים לבחורים לצאת עם בנותיהם ללא כוונת חתונה.
  • מאכלים – קיימת הקבלה ניכרת בין המטבח הפרסי מסורתי לבין המטבח היהודי הפרסי-מסורתי, כשלעיתים אף מתקיימת חפיפה עם המאכלים הבוכריים (בשל הקרבה הגאוגרפית הלשונית והתרבותית). בין המאכלים הפופולריים נמצאים: גורמה-סבזי, אש-פולו, גונדי, קופטה, עדס-פולו, פולובאגושט, קינוחים פופולריים: גז, סוהן, פולאכי, קנד, תה עם מי ורדים.[דרוש מקור]

היסטוריה

הדת השיעית באיראן מורכבת משילוב בין האסלאם שיעי והדת האיראנית זורואסטרית, הקדם איסלאמית. כשהמיזוג בין האסלאם ללאומיות הדתית האיראנית הובילה לקיצוניות דתית המשולבת נטיות קיצוניות ואמונה בשובו של האימאם הנעלם. רעיון טומאת הלא-מאמינים התגבש במאה ה-16 בחוקת "ג'אם עבאסי", על שם עבאס שאה, שאסר על היהודים להגדיל את רכושם. חוקה זו התקיימה הלכה למעשה עד שנת 1925. עד המאה ה-19 היהודים סבלו מהטיית דין לרעתם במשפטם מול מוסלמים, ובמקרה של רצח יהודי על ידי מוסלמי, עונשו של המוסלמי היה תשלום כופר-נפש סמלי, לעומת מקרה של רצח מוסלמי, שבו הדין היה עונש מוות לרוצח. עם תחילת המהפכה החוקתית של 1909 שבה הוענקה ליהודי פרס נציבות בפרלמנט, חלו שיפורים מסוימים במעמד היהודים, אך מבחינה חברתית המצב נותר כשהיה, בנוסף לשמירת המצב הקיים בבתי הדין המקומיים. לאחר שעלה רזא ח'אן לשלטון ב-1925 חל מפנה במעמד היהודים, כשמס הגולגולת בוטל וזכויותיהם בדין הוחלו באופן שווה.[13]

העת העתיקה

לפי המקרא, העברים הראשונים שהגיעו לאזור פרס היו חלק מבני עשרת השבטים שהוגלו על ידי האשורים, לאחר חורבן ממלכת ישראל בשנת 722 לפנה"ס לחבל ארץ שנקרא מדי, בו חיו שבטים דוברי שפה הודו-איראנית. אמונת אנשי מדי הייתה הדת הזורואסטרית ובמקדשיהם לא נמצאו פסלים או תמונות, דבר שסייע בשפה המשותפת ליהודים שהאמינו באל אחד והזורואסטרים שהאמינו בכוחות הטבע. בשנת 586 לפנה"ס, לאחר חורבן ממלכת יהודה גל חדש של יהודים הוגלה לאזור פרס על ידי צבאות בבל. נראה, לפי המסורת היהודית, כי היהודים הקימו קהילות חזקות. דוגמה לכך ניתן למצוא במסורת שאספהאן נקראה בעבר "יהודייה" ונטען כי היא הוקמה על ידי גולי יהודה. אסמכתה נוספת לטיעון זה ניתן למצוא בתיאור מגילת אסתר, שלפיו התקיימה בשושן הבירה קהילה יהודית גדולה שנהנתה משוויון זכויות. שינוי דרמטי במצבם של היהודים קרה בשנת 538 לפנה"ס כאשר התיר כורש מלך פרס ליהודים לחזור למולדתם, ודריווש קיים את הבטחת קודמו ובנה את בית המקדש השני מכספו ומכספי אוצר המדינה. גם לאחר שיבת ציון נשארה קהילה יהודית בפרס, והפרסים שלטו בארץ ישראל כמאתיים שנה. במישור המדיני בני מדי וישראל מצאו שפה משותפת נגד אויביהם, בני אשור המיליטנטיים. כשישנם חוקרים הטוענים כי שבטי ישראל הגולים סייעו למדיים בחיסול ממלכת אשור בשנת 612, נגד אויבם המשותף.[14]

עד המאה ה-7 נהנו היהודים משלטונות נוחים יחסית, וקיימו קשרים רוחניים וכלכליים עם היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל, וכן עם היישוב בבבל, תוך העמדת קשרים עם ראש הגולה בבבל ועם מרכזי התורה בסורא, נהרדעא ופומבדיתא, שפרחו תחת השושלת הפרתית. בשנת 225 עם עליית הסאסאנים לשלטון, מעמד כוהני הדת הזרתוסטרית התחזק ומצבן של הקהילות היהודיות התערער. הם סבלו מגזירות ורדיפות ורבים מתו על קידוש השם. בין השנים 459 ו-484 לספירה נערכו פרעות רבות ביהודי איראן בעת שלטונו של המלך פירוז הראשון.[15]

בשלטון המוסלמי

ניסיונות מרד

עמוד ראשי
 ראו גם – אבו עיסי, דוד אלרואי

לאחר הכיבוש המוסלמי-ערבי בשנת 636 של איראן מידי הסאסאנים איראנים רבים התאסלמו בין אם מרצון, שכן הדת הזוראסתרית הייתה דרשנית וקשה, או מאונס. במקביל חלה הרעה במצבה של הקהילה היהודית אשר קיבלה על עצמה את תשלום מס הג'יזיה. בתקופה זו נודעה לקראים השפעה על הקהילה לאורך תקופה ארוכה. במאה השמינית הופיע בקרב יהודי פרס משיח שקר, החייט אבו עיסא מאספהאן, שניסה לדחוק ביהודים להצטייד בנשק ולמרוד בערבים המוסלמים. בסופו של דבר המרד יצא אל הפועל, אולם נכשל והיהודים סבלו רבות בעקבותיו.[16]

בתקופה המונגולית-האילח'אנית

הפלישה המונגולית לאיראן נחשבה לשואה לעם האיראני, שכן הייתה הרסנית ורבים מבני העם האיראני נהרגו, כשבתוכם גם יהודים רבים. בנוסף, המונגולים הרסו, בזזו ומחקו יישובים יהודיים רבים בפרס וגרמו להשמדת יצירות תרבותיות ורוחניות רבות של קהילה זו מהתקופה של לפני הפלישה.[17] עם זאת היו גם ימי שגשוג תרבותי וכלכלי תחת השלטון המונגולי, כשבימי השליט ארג'ון ח'אן (אנ') (1284–1291) הוצבו היהודים והנוצרים, תוך הדרת המוסלמים, בעמדות בכירות במערכת הכלכלית והמדינית המונגולית. בתקופה זו סעד אל-דוולה בן משה, רופא יהודי מהעיר אבהר, הגיע לדרגת "הווזיר הגדול", כממונה על הכנסות המדינה – מונה על אזורים מהקווקז ועד האוקיינוס ההודי ומאפגניסטן עד המדבר הסורי. אל-דוולה חיזק את איראן והעלה את מעמד היהודים באימפריה ומינה מושלים ופקידים יהודים בבגדאד וסביבתה, תבריז-אזרבייג'ן ופרס וסביבתה.[16] שלטונו כיהודי על מוסלמים, עורר התנגדות חריפה בקרב המוסלמים, זאת אף על פי שהעמיד משטר על בסיס עקרונות הצדק והמשפט וזאת על יסוד ותוך הסתמכות על חוקי המשפט המוסלמי והשריעה. המוסלמים ראו בשלטון יהודי עליהם כבסיס המשפיל את מעמדם והעלילו על אל-דוולה שהציע להפוך את הכעבה במכה למקום עבודת אלילים. כשהמלך המונגולי חלה ואל-דוולה לא הצליח לרפאו העלילו על אל-דוולה כי הרעיל את המלך, ואל-דוולה הוצא להורג ב-1291. לאחר ההוצאה להורג המוסלמים רצחו, שדדו ובזזו יהודים רבים ברחבי כל הממלכה.[17] שליט מונגולי נוסף, ע'זאן ח'אן (אנ'), מינה יהודי מומר בשם רשיד א-דין המדאני, ששימש גם כרופא המלך, לסופר חצר המלך, הממונה לכתוב על תולדות המונגולים, האסלאם והיהדות. בסופו של דבר מתנגדיו המוסלמים של א-דין העלילו עליו כי הרעיל את המלך והוא הוצא להורג ב-1318.[17]

לפי ראובן עמרם, במאה ה-14 מעמד היהודים היה ירוד, רבים נהרגו על קידוש השם, ספרי גאונים רבים נשרפו ונאבדו והיה חשש לאיבוד ידע השפה העברית. לאור זאת הוחלט כי מולאנא שאהין יתמנה על חיבור שירי תורה בשפה הפרסית, וזאת על מנת שלא יישכחו.[18] שאהין נחשב לגדול המשוררים היהודים בפרס. הוא חיבר שירה אפית רחבת היקף על סיפורי התנ"ך. שירתו של שאהין כתובה על פי מיטב המסורת הפואטית הפרסית ומזכירה בראש ובראשונה את האפוס הפרסי הקלאסי ה"שאהנאמה". את יצירותיו חיבר שאהין בלשון הפרסית יהודית (ניב יהודי של פרסית הנכתב באותיות עבריות). מספר משוררים יהודים-פרסים הלכו בעקבותיו של שאהין ובהם עמראני (1454–1536), אלישע בן שמואל (המאה ה-17) ואחרים.

"ספר פתרון תורה" הועתק בשנת 1328 על ידי יוסף בן שמואל, בעיר סמבאדגאן באיראן. בשנת 1978 זכה לתרגום על ידי פרופ אפרים א. אורבך. הספר כולל מדרשים ופירושים ומתפלסף נגד הקראות, הנצרות והאסלאם. הספר כולל מעשיות מוכרות ולא מוכרות ממקורות אחרים.[19]

בשושלות השיעיות

יהודי פרס סבלו רבות מצד קנאים שיעים שלא פעם ניסו להמיר אותם לדת האסלאם. רבות קרה שהמוסלמים סגרו את בתי-הכנסת ואילצו יהודים להיכנס להתפלל במסגדים תוך הצהרה בקול רם כי הם מאמינים בקוראן ובנביא מוחמד. יהודי פרס סבלו מחוקים מפלים רבים ושונים לאורך הדורות ובמיוחד בימי שלטון עבאס שאה הראשון (1588–1629) עבאס השני (1642–1667), ושאה צפי (1629–1642).[20] בספר כתאב-י אנוסי (ספר האנוסים), מתאר המשורר באבאי בן לוטף מכאשאן את הרדיפות מהם סבלו יהודי איראן בין השנים 1613–1662, ובתוך כך את מקרי אניסת יהודים להמרת דתם, רצח, שדידה והתרוששות כלכלית. תוך תיאור הרבנים היהודים שידעו להגן ולהנהיג את קהילותיהם, לעיתים תוך מוות לשם קידוש השם.[21] בספר כתאב-י סרגדשת-י כאשאן (ספר קורות כאשאן) מתאר באבאי בן פרהאד מכאשאן את הפלישה האפגאנית (1722–1730) ואת הרדיפות שמהן סבלו היהודים.[22] בין השנים 1501 ל-1736 הורע מצב היהודים באיראן לאחר שהשושלת הספווית השתלטה על איראן והשליטה את הזרם השיעי כדת המדינה, תוך עידוד פרעות אלימות נגד האוכלוסייה היהודית. בין יתר המנהגים השיעיים שאומצו בשנים אלו בקרב העם בהתייחס ליהודים היה רעיון טומאתם של היהודים שיכולה לעבור למוסלמי. יהודים לא כובדו בחנויות של מוסלמים, נאסר עליהם לגעת במוסלמים, נאסרה עליהם הכניסה לבתי רחצה מוסלמים, נאסר עליהם ללכת ברחוב ביום גשום, נדרשו לתת כבוד למוסלמים ולהנמיך קומה, נאסר הלימוד בבתי ספר ממשלתיים והישיבה לצד מוסלמים.[9]

עבאס שאה הראשון העביר אוכלוסיות גרוזיניות ומתוכם גם יהודים לאזור דרום הים הכספי, וזאת על מנת לפתח את האזור ובכלל זה את הערים פרח אבאד, מאזנדראן, דילמן, קזווין וגילאן. נאדר שאה מאוחר יותר העביר יהודים מאזורי קזווין, דילמן, גילאן ועוד לאזור משהד, על מנת לחזק את האזור ומינה את היהודים לשומרי אוצרותיו. יהודי גילאן דיברו בשפה הגילאכית, שלפי חוקרים מסוימים מהווה להג מסוים משפת מדי. יהודים מסוימים בישראל שעלו מאזור אפגניסטן עודם מדברים בשפה זו.

בימי עבאס השני גורשו יהודי אספהאן ורבים הוכרחו להמיר את דתם לאסלאם. תלמידי חכמים מקומיים שהתווכחו עם חכמים מוסלמים טענו כי אין טעם בהמרה באונס, כי הם תמיד ימשיכו להאמין בליבם בדת משה, סופם היה שהוצאו להורג. יהודי כאשאן סירבו לקבל את האסלאם גם אם דמם יישפך כנהרות. בסביבות שנת 1881 העלילו אנשי העיר על היהודים כי הרגו ילד מוסלמי למטרות פולחן. המוסלמים שדדו, הרגו והשמידו כמעט את הקהילה כולה. לאחר שהתגלתה גופת אישה מוסלמית בבאר בחבל מאזנדראן הואשמו היהודים ברצח האחרונה. קנאים מוסלמים הגיעו לרובע היהודי, הרגו כל יהודי שנקרה בדרכם, נכנסו לבית-הכנסת והרגו את הרב ומתפללים, השחיתו ספרי תורה ושרפו את בית הכנסת כולו. לאחר מכן שרפו עוד שני בתי-כנסת. 100 משפחות יהודים התאסלמו וניצלו ממוות בטוח. בנוסף, לאור חוקי הקנאות הדתית היו יהודים שהתאסלמו למראית עין והמשיכו לקיים את היהדות בסתר. בעוד אחרים עזבו את האזורים הקנאיים דתית ועברו לבוכרה או אפגניסטן.[20]

במהלך שנת 1743 התחוללה בבגדד מגפה שבה נספו יהודים רבים, כולל מנהיגי הדת, בשל כך פנתה הקהילה לקהילה היהודית בחלב בבקשה לקבל רבנים שינהיגו אותם במקום אלה שנהרגו. הרב צדקה בכור חוסיין[23] מחלב כינס ועדה שבה הוחלט לשלוח לקהילה בבגדד את הרב שמואל לניאדו,[24] שבעקבותיו החליטו להגר עוד 50 משפחות של מגורשי ספרד מחלב לעיראק ושחלקם הפכו לבית הדין של בגדד ובצרה, והנחילו בקרב יהודי בבל בפרט ויהודי עיראק כולה את הנוסח היהודי-ספרדי. היהודים הספרדים הללו הביאו עמם מקורות רבניים ופיוטיים[25] מחלב, מליבורנו, מסלוניקי ואף חיבורים עתיקים שנטען כי נכתבו עוד בספרד לפני גירוש ספרד.[26] לפני המהלך הזה בשלהי המאה ה-18, יהודי בגדד היו מושפעים מיהדות פרס שתמכה בהם כלכלית ואילו מעתה ואילך היו משפיעים עליה.[24]

בשנת 1747 התיישבו היהודים הראשונים בעיר הקדושה משהד. חמישים שנה לאחר מכן נחרבה קהילת תבריז. בשנת 1839 החל תהליך שבו אסלמו בכוח את יהודי משהד – רבים נרצחו ונפצעו בפרעות שנלוו לכך.[27] התוקפים המוסלמים הרגו עשרות ועמדו לכלות את יהודי העיר, באמתלה שיהודי משהד לעגו לזכרו של חוסיין, האימאם השלישי של השיעים. כדי להינצל ממוות בטוח התאסלמו כל יהודי העיר. כמאה שנים חיו אנוסי משהד כמוסלמים כלפי חוץ וכיהודים בסתר. היהודים במשהד שמרו על יהדותם בסתר עד שנות ה-30 של המאה ה-20. כיום קהילה זו מפוזרת בין היתר בישראל, ארצות הברית, איטליה, גרמניה והממלכה המאוחדת.

עד עלייתו של רזא שאה לשלטון ב–1925 נחשבו היהודים טמאים (נג'ס), והחוק אסר על כל מגע ביניהם ובין המזונות של שכניהם. לקראת המאה ה-18 נגזר על היהודים מלעסוק עוד בסחר או בממכר מזון, ויהודי איראן, שנטלו עד אז חלק חשוב בסחר המזון והתבלינים שהתנהל בין הודו וסין לארצות אירופה וצפון אפריקה, נאלצו לחדול מעיסוקם בתוככי איראן. בתחום הייצור הצטמצמו היהודים בעיקר להכנת יין ושיכר, שלא הותרו למוסלמים על פי עקרונות דתם דבר שגרר לא פעם האשמות של השחתת היהודים את הנוער המוסלמי ועקב כך עילה לפרעות. חוקים מפלים אלו צמצמו את הקשרים בין היהודים לגויים ופגעו ביחסי השכנות בין שני העמים. על היהודים נאסר להחזיק מאפיות והם נאלצו לקנותו משכניהם המוסלמים. בניגוד למקובל אצל יהודי האסלם הסוני בכלל ויהדות מרוקו בפרט בהן היה נהוג לכבד את הגויים במגוון מטעמים מקוריים לרגל חגים, קפדנות מערכת הטאבו הפרסית לעומתם לא אפשרה מפגשים שכאלה בגלוי מחשש טומאה.[28]

גם בטהראן לא זכו היהודים לחיים שקטים. ב-1897 הקיפו מוסלמי העיר את השכונה היהודית בעיר ובטענות שווא הכו רבים ואילצו אותם לשאת טלאי אדום על חזיהם. נציג כי״ח שהגיע לעיר שנה לאחר מכן נדהם לראות את היהודים האומללים נושאים טלאי ופנה לשלטונות. מאמציו לפני השלטונות כשלו עד שלבסוף הושגה פשרה- במקום טלאי נשאו היהודים את סמל המתכתי של כי״ח (יד אוחזת יד), כדי שאפשר יהיה לזהות אותם.

מאז אמצע המאה ה-19, עם ייסוד התנועה הבהאית, יהודים רבים ובעיקר מאזור המדאן וכאשאן עברו לדת הבהאית, ממספר סיבות: (1) היחס הגרוע והשנאה מצד המוסלמים והערבים ליהודים, בעוד הבהאאים נתפסו כאנשים מכובדים ונכבדים. (2) הציעו ליהודים שיהפכו לבהאאים ויתחתנו עם בההאים ובהאאיות כסף רב. לפני כן, בתקופות העתיקות יותר ובתקופת ראשית האסלאם, אך גם לאורך כל הדורות וההיסטוריה הציעו ליהודים, ובמיוחד לצאצאי הכהנים והלווים, כסף ותכשיטים רבים לחתונתם. זאת בנוסף להבטחה לקידום והנהגה במעמד של בני מוחמד אם יתאסלמו, רבים מהם הסכימו, כשלרוב נדרשו יהודים אלו להינשא למוסלמית על-מנת להוכיח שאכן התאסלמו.

בעת החדשה

לאחר ששלחו יהודי איראן מכתב בקשה לוועד שליחי הקהילות ולארמון המלוכה הבריטי בשנת 1871 בבקשה להקל על מעמדם המופלה לרעה באיראן. הצהיר נאצר א-דין שאה על כוונותיו לפרוס את חסותו תחת כל נתיניו ללא הפרשי מעמדות, דתות או אמונות. תקופה קצרה לאחר מכן הגיע הברון רוטשילד לביקור אצל נאצר א-דין בבקשה להשתדל למען היהודים באיראן. א-דין בתגובה העלה בפני רוטשילד את הרעיון:[29]

"שמוע שמעתי כי בידיכם האחים אלף קורור כסף, נראה בעיני לטוב ביותר אם תתנו חלק מזה למדינה אחת גדולה או קטנה, ותנו בזה מחוז (ממלכת) לכנס בו את יהודי כל העולם ואתה בעצמך תהיה נשיאם ותמשול על כולם בשלום ולא יהיו עוד גולים ופזורים"..

בעקבות השיחות שופר מצב היהודים והוסכם על פתיחת בתי ספר של "כל ישראל חברים" באיראן.[29] בשנת 1884 התבצע טבח ביהודי בארפורוש. בערך באותה התקופה החלה הגירה יהודית מאיראן לארץ ישראל, בערך בשנת 1884, במקביל לעלייה הראשונה מאירופה ולעליית אעלה בתמר מתימן. בשנות השלושים העלייה מאיראן התחזקה. עם השנים, לקראת סוף המאה ה-19, השתפר מצב היהודים במדינה, והם החלו לקבל זכויות בדרכם לאמנציפציה. בשנת 1898 נפתח בטהראן בית הספר של "כל ישראל חברים". זיקתם של יהודי פרס לארץ ישראל באה לידי ביטויים רבים. שלוחי ארץ ישראל פקדו מאז ומתמיד את איראן והתקבלו בהערצה, ויהודים מאיראן עלו לרגל לירושלים (קיבלו את התואר חג'[דרוש מקור]). פעילות ציונית במובנה המודרני החלה בתחילת המאה ה-20.

כתובה מאיראן

במאה ה-20 ואילך

בשנת 1906 כוננה באיראן חוקה, שבה נקבע שוויון זכויות לכל האזרחים במדינה, ללא הבדל דת, ובעקבות כך הפכו יהודי איראן מבני חסות (ד'ימי) לאזרחים. עם זאת, שינוי ממשי במעמדם התרחש רק בתקופת שלטונו של רזא שאה פהלווי.[30]

בתקופת השושלת הפהלווית

עיתון "החיים" (טהראן, 1921-1925), עיתון בפרסית ובפרסית יהודית בעריכת העיתונאי והפעיל הציוני שמואל חיים (לימים חבר הפרלמנט האיראני)

בימי רזא ח'אן, מייסד שושלת המלוכה (שושלת פהלווי) האחרונה ששלטה בפרס, הוגדר היסוד החוקי בהתייחס למעמד המיעוטים באיראן, ובהם היהודים. לפיו היהודים נהנו מאותן זכויות משפטיות שפעם היו נתונות רק למוסלמים. עם זאת נשמרו מספר מגבלות פוליטיות ודתיות; רק מוסלמי יכול לשמש בתפקיד המעניק לו סמכות על מוסלמי אחר; כמו למלוך, לשמש כשר, שופט, סנטור, ראש מחוז, ראש עיר... לכל קבוצת מיעוט, ובכך גם ליהודים, הוקצב נציג במג'לס, בתוך כך הוענקה הזכות לבחור את אותו נציג למג'לס כעדה, אך לא ניתנה הזכות לבחור כיחידים נציגים כללים בבחירות הכלליות. רזא ח'אן התנגד לציונות ובסוף שנות השלושים צמצם את מספר עובדי שירות המדינה היהודים. רזא ח'אן שאף להשתחרר מהשפעה בריטית ולכן ראה בעין טובה את עלייתו לשלטון של הרייך השלישי ככח נגד לבריטים. שכן השקפת הנאצים קסמה לו לאור זאת שאיראן היא ארץ הארים. בתחילת המאה ה-20 פורסמו מספר ספרים ועיתונים ציוניים בשפה הפרסית. בשנת 1953 הופיעו מספר נציגי הקהילה היהודית באיראן בפני ראש הממשלה האיראני, בנושא הסתה אנטי-יהודית בשילוב אלמנטים דתיים קיצונים. בתקופתו של רזא שאה מונו יהודים ונשים לעמדות שופטים והתאפשר להם לעבוד במשרות ממשלתיות. בסתיו 1967 לאחר סכסוך שנבע מניצחון נבחרת איראן בכדורגל על נבחרת ישראל 2:1, נערכה הפגנה אנטי-יהודית ואנטי-ישראלית בחוצות איראן. בנוסף, לאחר כל סכסוך ישראלי-פלסטיני או מלחמה בישראל, המוסלמים המקומיים התנכלו ליהודים המקומיים. עם עליית ההשפעה האמריקאית באיראן החליפו המוסדות האמריקאים את המוסדות האירופאים באיראן. אך עם עזיבת החיילים הסובייטים את איראן ב-1946 לטובת האמריקאים נותרה איראן לאחר הפלת שלטון מוחמד מוסאדק כולה תחת השפעת וושינגטון. בשנות ה-20 הג'וינט הקים בתי-ספר, בתי-חולים, מרפאות ובתי החלמה ליולדות, גנונים והפעיל תוכניות השלמה בתחום החינוך, ההזנה, ההלבשה והרפואה. בנוסף כיסה 70% מתקציב בתי החולים, ומימן את כל פעולות התברואה בבתי הספר ואת כל הפעולות הסניטאריות במחלות השונות.[31]

בשנת 1923 נבחר שמואל חיים כנציג הקהילה היהודית במג'לס. אך בהמשך הואשם בקשירת קשר נגד המשטר והוצא להורג.

ב-1917 היו באיראן 75,000 יהודים. ב-1947 היו באיראן 100,000 יהודים.[32] ערב הקמת מדינת ישראל היו באיראן כ-20,000 יהודים פרסיים בארץ ישראל. ב-1968 היו באיראן 70,000 יהודים.[32] עד לשנת 1968 עלו ארצה עוד כ-70,000 מיהודי איראן, ומתוכם כ-10,000 יהודים חזרו לאיראן.[דרוש מקור] ב-1996 היו באיראן 25,000 יהודים.[32]

בתקופת הרפובליקה האסלאמית

ערכים מורחבים – יהדות איראן במהפכה האסלאמית (1979), עליית יהודי איראן בעקבות המהפכה האיראנית

מאז המהפכה האסלאמית ועלייתו לשלטון של האייתוללה ח'ומייני, התערער מצבה של הקהילה היהודית באיראן.[33] עד לשנת 1990 עזבו את שטחה כ-55,000 יהודים: כ-30,000 יהודים לארצות הברית, כ-20,000 לישראל וכ-5,000 לאירופה. עם זאת מקבלת הקהילה אוטונומיה תרבותית יחסית, ולרוב אינה סובלת מפרעות והתנכלויות מצד המוסלמים. לקהילה יש נציג בפרלמנט האיראני – מוריס מותמד. בנוסף הקהילה מחזיקה במרכז הצדקה ובית החולים ד"ר ספיר שהוא מרכז הצדקה הגדול ביותר בקרב המיעוטים באיראן.

נכון ליולי 2012 נותרו באיראן כ-8,756 יהודים. בנוסף ישנן קהילות מוסלמיות ובהאיות הידועות בהיותן כצאצאי יהודי פרס שהמירו את דתם. מי שנחשב באיראן כרבם של יהודי איראן כיום הוא הרב יהודה גרמי.

יחסי ישראל–איראן

ערכים מורחבים – יחסי איראן–ישראל, הסכסוך האיראני-ישראלי

אף על פי שאיראן התנגדה בתחילה להקמת מדינת ישראל ב-1948, נרקמו בין שתי המדינות יחסים טובים עם הזמן. בראשית שנות החמישים נשלח ציר מאיראן לשמש כנציג המדינה בישראל והתקבל על ידי נשיא המדינה חיים ויצמן. לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 הוזרם בעזרת קו צינור אילת-אשקלון (קצא"א) נפט איראני רב לשוקי אירופה. באיראן גם פעלו חברות בנייה ישראליות.

לאחר המהפכה האיראנית בשנת 1979 ועליית האייתוללה ח'ומייני לשלטון והצהרתו שהוא תומך בכיבוש ירושלים מידי הציונים, נותקו היחסים בין שתי המדינות והוחלפו בעוינות גלויה. ח'ומייני טבע את המונח "השטן הקטן" עבור ישראל (תואר "השטן הגדול" יוחס לארצות-הברית). את הרוח העוינת הזו הביא לידי ביטוי מלא בהוצאתם להורג של יהודים בגלל קיום קשרים עם בני משפחתם בישראל. הנשיא אחמדינז'אד ערך ב־27 באוקטובר 2005 ועידה בטהראן שכותרתה "עולם ללא ציונות", שבה הצהיר כי "יש למחוק את ישראל מהמפה", וכי הקמת מדינת ישראל הייתה צעד תוקפני כלפי האסלאם. מדינות שונות כמו ארצות הברית, צרפת, קנדה ובריטניה הגיבו בגל גינויים על דבריו.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Habib levy, Comprehensive history of the Jews of Iran, Mazda Publishers, 1999.

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
פורטל איראן

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 (הקישור אינו פעיל, 1.10.2020)%5b%5bקטגוריה:דפים עם קישורים שבורים%5d%5d "Iranian Jews Living in U.S. Have Complex Feelings About Mideast Crisis". Fox News. 7 באוגוסט 2006. {{cite news}}: (עזרה); Check |url= value (עזרה)
  2. ^ Why are people going to Iran?
  3. ^ מערכת, מפקד אוכלוסין באיראן: 8,700 יהודים בלבד, באתר nrg‏, 29 ביולי 2012
  4. ^ ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 12–13.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 עזריה לוי, יהודי איראן במאה הי"ט. ירושלים: תשנ"א. עמ' 73-75.
  6. ^ נמרוד זגוגי, איראני הסתם, לא ידוע, 2010, עמ' 15
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 לוי עזרה, הגות עברית בארצות האיסלאם, ברית עברית עולמית והקונגרס היהודי העולמי, 1981
  8. ^ חיים סעדון, קהילות ישראל במזרח: איראן, יד בן צבי, 2006
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 עזרא שפייזהנדלר (1974), יהדות איראן, קיומה ובעיותיה, המכון ליהדות זמננו, מדור שפרינצק, האוניברסיטה העברית. עמ' 36–39, 44–45.
  10. ^ עזריה לוי, יהודי איראן במאה הי"ט. ירושלים: תשנ"א. עמ' 77.
  11. ^ 40% מהתושבים הם יהודי פרס, ראו למשל אתר ארגון יוצאי איראן בניו יורק ואתר מרכז יהודי פרס (באנגלית)
  12. ^ בקליפורניה ואף בבוורלי הילס ישנן קבוצות מהגרים לא יהודים מפרס, לעומת הקהילה בגרייט-נק ניו יורק שהיא רובה ככולה יהודית.
  13. ^ עזריה לוי, יהודי איראן במאה הי"ט. ירושלים: תשנ"א. עמ' 75–76, 117.
  14. ^ אמנון נצר, בתוך: חיים סעדון, קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: איראן, מכון בן צבי. עמ' 10.
  15. ^ ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 47–48.
  16. ^ 16.0 16.1 אמנון נצר, בתוך: חיים סעדון, קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: איראן, מכון בן צבי. עמ' 11-12.
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 15–16.
  18. ^ ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 19–20.
  19. ^ ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 3–31.
  20. ^ 20.0 20.1 ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 17–19.
  21. ^ אמנון נצר, ‏רדיפות ושמדות בתולדות יהודי איראן במאה הי"ז, פעמים 6, תשמ"א, עמ' 32–56
  22. ^ אמנון נצר, בתוך: חיים סעדון, קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: איראן, מכון בן צבי. עמ' 12–13.
  23. ^ Abridged from Zvi Yehuda's article of the same title, in Nehardea: Journal of the Babylonian Jewry Heritage Center, "Ties between the Jews of Aleppo and of Iraq in the 18th century" (2000)., The Scribe: Journal of Babylonian Jewry. Issue 73, p. 11.(הקישור אינו פעיל, 1.10.2020) doi: http://www.babylonjewry.org.il/new/english/nehardea/nehar12.htm
  24. ^ 24.0 24.1 The Jewish Community in Baghdad in the Eighteenth Century, Zvi Yehuda, Nehardea, Babylonian Jewry Heritage Center, 2003., Center for Online Judaic Studies, ‏2007-11-08 (באנגלית)
  25. ^ Marianne Hirsch, Nancy K. Miller, Rites of Return: Diaspora Poetics and the Politics of Memory, Columbia University Press, 2011-11-22, מסת"ב 978-0-231-15090-3. (באנגלית)
  26. ^ religion ||| sotheby's n09239lot7p38xen, web.archive.org, ‏2018-07-19
  27. ^ אמנון נצר, יהודי איראן, בית כורש - המרכז העולמי של יהודי איראן בישראל, 2008
  28. ^ יהודי איראן: הנהגה, חברה ותרבות, עורך: שאול רגב,הוצאת אוניברסיטת בר-אילן-2017, עמוד: 195
  29. ^ 29.0 29.1 ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 33.
  30. ^ ד"ר הגר הלל, "המיעוט היהודי בארצות המזרח התיכון 1920–1945 – אוריינטציה ורה-אוריינטציה", בתוך: המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ה, עמ' 409.
  31. ^ עזרא שפייזהנדלר (1974), יהדות איראן, קיומה ובעיותיה, המכון ליהדות זמננו, מדור שפרינצק, האוניברסיטה העברית. עמ' 12-16.
  32. ^ 32.0 32.1 32.2 ד"ר הגר הלל, "המיעוט היהודי בארצות המזרח התיכון 1920–1945 – אוריינטציה ורה-אוריינטציה", בתוך: המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ה, עמ' 421.
  33. ^ יהודי מוצא להורג באיראן של חומייני, באתר הארץ, 9 במאי 1979
  34. ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, מחקר חושף: רבים מיהודי איראן תמכו במהפכה של חומייני, והתגייסו למענה, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2020
  35. ^ יהודי איראן וספרות רבנית, באתר אוצר החכמה
  36. ^ ארכיון אוסף תעודות מקהילת גולפייגאן, אירן, בספרייה הלאומית


יהדות אסיה
אוזבקיסטן • אזרבייג'ן • איחוד האמירויות • אינדונזיה • איראן • אפגניסטן • ארמניה • בירוביג'אן • בוכרה • בחריין • גאורגיה • יהודי ההרים • הודו • הונג קונג • הפיליפינים • וייטנאם • טאיוואן • טג'יקיסטן • טורקיה • יפן • ירדן • ישראל • כווית • כורדיסטן • לבנון • מונגוליה • מיאנמר • סוריה • סין • סינגפור • סרי לנקה • מלזיה • עומאן • עיראק • ערב הסעודית • חצי האי ערב • פקיסטן • קוצ'ין • קטר • קוריאה הדרומית • קזחסטן • קירגיזסטן • רוסיה • תאילנד • תימן (וצפון תימן)
ילדים יהודים עם המורה שלהם בסמרקנד
ילדים יהודים עם המורה שלהם בסמרקנד
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38382845יהדות איראן

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יהדות_איראן&oldid=2544529"