המהפכה האיראנית

מפגינים בטהראן בכיכר אזאדי לצד המגדל, 1979

המהפכה האיראנית (השם בפרסית: انقلاب ۱۳۵۷ ایران, בתרגום לעברית: מהפכת 1357 באיראן - בהתאם ללוח הפרסי או انقلاب بهمن ۵۷ בתרגום לעברית: מהפכת [חודש] בהמן [שנת] 57) היא מהפכה שהתרחשה בשנת 1979, שהפכה את איראן ממדינה אוטוקרטית, פרו-מערבית, מונרכית, תחת שלטונו של השאה מוחמד רזה פהלווי, לרפובליקה אסלאמית-תיאוקרטית טוטליטרית תחת שלטון האייתוללה ח'ומייני. למהפכה היו שני חלקים: בחלקה הראשון גורש פהלווי מהמדינה על ידי קואליציה של אנשי דת מוסלמים, פעילים סוציאליסטים ואנשי שמאל. בחלק השני, המכונה המהפכה האסלאמית, הועלה לשלטון האייתוללה ח'ומייני.

מוחמד רזה פהלווי הועלה לשלטון ב-1941, אך החל לקחת חלק מרכזי בהנהגת המדינה רק ב-1953, לאחר הפיכת 1953. לאור ההפיכה בסיוע מערבי (בריטניה וארצות הברית) שהחזירה את השאה למלוכה, החל העם לראות את השאה כשליט בובה של המערב. במהלך שנות ה-60 וה-70 סבל שלטונו מהתנגדויות שונות מצד אנשי דת, בני המעמד הבינוני ואנשי שמאל. בני המעמד הבינוני והשמאל ראו את שלטונו של השאה כבזבזני וכלא שוויוני מספיק, התנגדו לחוקי הצנזורה הנוקשים, למאסרם של מאות פעילים פוליטיים קומוניסטים וכורדים ולפעולת הסאוואכ, המשטרה החשאית של השאה שנתפסה כאכזרית. אנשי הדת מצדם, התנגדו לשלטונו לאור המהפכה הלבנה הפרו-חילונית והמערבית שהנהיג. בנוסף, התנגדו אנשי הדת למדיניות קידום מעמד האישה אשר נחווה כאיום הולך וגובר על מעמדם של רבים מהגברים במדינה וכן קידום זכויות המיעוטים, תוך פגיעה בערכי דת האסלאם. המשותף לכלל הצדדים: אנשי דת, בני המעמד הבינוני ואנשי שמאל שאפשר את המהפכה ואת חבירת הגורמים השונים, היה זיהוי השאה כפועל בשירות המערב ואותם הערכים אותם ניסה המערב לקדם, בכל הקשור לשוויון, חופש הפולחן, חירויות הפרט בדגש על נושאי מגדר, כל זאת לאחר ההפיכה הצבאית בצ'ילה (1973), ובתקופה בה התנועות האנטי-מערביות, אנטי-ליברליות, אנטי-אמריקאיות והאנטי-קולוניאליסטיות התחזקו בעולם השלישי.

בשנת 1978 החלה סדרה של מחאות אלימות, שהוצתה בעקבות כתבה בעיתונות הרשמית אשר תקפה את ח'ומייני בהיותו סוכן בריטי ו"משורר הודי מטורף" הפועל בשירות המערב להפיל את משטר השאה. לחציו של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בנוגע להפרת זכויות האדם מצד המשטר, גרמו לשאה לא להורות על אמצעים אלימים לפיזור ההפגנות ולאפשר את קיומן, למרות עצות יועציו הצבאיים. המחאות הקטנות שהחלו, צברו אט אט תאוצה כשיותר ויותר אזרחים מצטרפים ויצרו גל מחריף של אלימות קשה, עד שב-12 בדצמבר מילאו יותר משני מיליון איש את רחובות הבירה טהראן. חלק גדול מהמחאות רוכז בכיכר אזאדי בעיר. הצבא החל להתפורר כאשר חיילים סירבו לפתוח באש כנגד מפגינים והחלו לתמוך בהם. נראה כי השאה סמך על ארצות הברית שתגן על שלטונו ולא היה מודע לחומרת המצב, בשל הימצאותו בשלביה הסופיים של מחלת הסרטן. השאה הסכים להציג חוקה מתונה יותר, אך היה אז מאוחר מדי לפשרות. רוב האוכלוסייה כבר התלהטה להפיל את שלטונו המערבי של השאה תוך קריאה להביא לסופה של המונרכיה. השאה, בעצת שגרירות ארצות הברית, בריטניה וצרפת עזב את איראן לגלות ב-16 בינואר 1979, והותיר את המדינה בידי ממשלה זמנית בראשות שאפור בח'תיאר. בח'תיאר ביקש להפעיל את הצבא נגד המפגינים, אך נכשל מאחר שהשאה כבר עזב את איראן ולא היה ניתן להשיגו לקבלת צו ההוראה לצבא לאישור דיכוי המרד. ח'ומייני שב לאיראן מצרפת ב-1 בפברואר. הוא הוחזר על ידי קבוצת מתנגדי השאה מבעוד מועד, ויצר את הרפובליקה האסלאמית כאשר הוא עומד בראשה כמנהיג הרוחני.

לפני המהפכה

ערכים מורחבים – המהפכה הלבנה, ההפיכה באיראן (1953)

מוחמד רזה פהלווי הוחזר לשלטון ב-1953 לאחר שנמלט בעקבות ניסיון לפטר את מוסדאק, שלטונו הוחזר באמצעות מבצע AJAX של סוכנות הביון המרכזית (CIA) וה-MI6, בו הופל שלטונו של מוחמד מוסאדק, בשל רצון המעצמות להשיג את השליטה המחודשת על מצבורי הנפט האיראנים וחשש מהתקרבותו לברית המועצות. השאה לאחר 1953 נותר ביחסים טובים עם ארצות הברית, אך רפורמות המהפכה הלבנה הובילו למאבק בין הדעות האיסלאמיות המסורתיות. שכן בעוד השאה ניסה להרחיב את זכויות האדם במדינה, אנשי הדת התנגדו להעניק זכויות שוות בשוק העבודה ובמיוחד בעמדות מפתח, שיפוט והנהגה לנשים ולא-מוסלמים. בנוסף התנגדו האחרונים לאיסור השאה על הנשים לעטות צ'אדור, כמו לשתית אלכוהול, הימורים ויחסי אישות ללא נישואין - אותם השאה לא הסכים לאסור בחוק. באותה העת, השלטון החל להיתפס כמושחת וכשלא מקדם מספיק את נושא זכויות האדם, דבר שהוביל להתנגדות רבה באיראן ולביקורת מצד חלקים נרחבים בקהילה הבינלאומית.

ההתנגדות לשלטון השאה הייתה ברבים ממגזרי החברה, בין השאר מעמד חכמי הדת, העולמא, ומעמד הביניים של מוכרי הבזאר. חשובות במיוחד היו הדמויות הדתיות שצמחו לאופוזיציה חזקה באיראן. מאז מחאות הטבק במאה ה-19, גדלה ההשפעה הפוליטית והדתית של העולמא. התאולוגיה השולטת באיראן חיברה באופן הדוק בין עניינים דתיים לחילוניים, והייתה לה היסטוריה ארוכה של אקטיביזם חברתי. לדוגמה, התנגדות לברוטליות של המשטר ומחויבות למאבק בעוני. אקטיביזם זה לווה בשמרנות רבה כלפי ערכים אסלאמיים. עם צמיחתה של אופוזיציה זו, השאה הכה קשות במתנגדיו. ב-1963, לדוגמה, הוא התקיף תלמידים לתאולוגיה שניסו למנוע פתיחת חנות משקאות. האייתוללה ח'ומייני הנהיג התנגדות באזור קום נגד השאה, וטען כי משטרו דיקטטורה אנטי-אסלאמית. לאחר מעצרו של ח'ומייני וגירושו מאיראן ב-1964, גברו המהומות בקרב תומכיו. פהלווי לעיתים קרובות הגיב למהומות באלימות, מעצר או הרג מפגינים. לא ידוע כמה נהרגו בתקופה זו; ממשל פהלווי טען כי מדובר ב-86 איש, ואילו גולים איראנים ניפחו את המספרים לעשרות אלפי אנשים.

בין השנים 1963 ל-1967, הכלכלה האיראנית גדלה מאוד, בשל עליית ערכו של הנפט וכן בזכות ייצוא הפלדה. אך באותו הזמן גם האינפלציה גברה, והצמיחה הכלכלית לא שיפרה את מצבם של האיראנים בני המעמד הנמוך והבינוני. רבים מכספי הצמיחה הוקצו לקידום נקודות המהפכה הלבנה תוך קידום החינוך והטכנולוגיה, אך עדיין חלק גדול מההון הגיע לשימושם הפרטי של השאה ותומכיו. כשמנהיגי משטר השאה, יחד עם אלה שפעלו כמתווכים בינו לבין החברות המערביות, נהגו בראוותנות בזבזנית וכך הגבירו את חמתם של אלה שלא נהנו מהעושר. הממשל גם החל להוציא כמויות גדולות של כספים על רכישת מערכות נשק מתקדמות, בעיקר מארצות הברית.

כשהוא ניצב בפני התנגדות גוברת מצד המנהיגים הדתיים, שנתמכו בידי מנהיגים עסקיים ב-1975, החל השאה במאמץ חדש לחזק את שלטונו על החברה האיראנית. ניסיון זה כלל את הקטנת תפקיד האסלאם בחיי הממלכה, והדגשת התרבות הקדם-אסלאמית, במיוחד האחמנית. ב-1976 בוטל השימוש בלוח המוסלמי המבוסס על מחזור הירח, והוחלף בלוח הפרסי המבוסס על השמש והירח. הייתה גם צנזורה רחבה של פרסומים אסלאמיים ומרקסיסטיים. הרפורמות של השאה ידועות כ"מהפכה הלבנה", או "מהפכת המלך". הוא גם ביטל את השיטה הפיאודלית (דבר שבין השאר גרם להקטנת הכנסותיהם של אנשי הדת השיעים) והעניק זכות בחירה לנשים, דבר שאנשי הדת התנגדו לו כניסיון "להוציא את הנשים לרחובות".

התנאים באיראן לפני המהפכה

המגזר העני ביותר של האוכלוסייה האיראנית, הייתה האוכלוסייה הכפרית שהייתה גם הדתית ביותר, וזו שהתנגדה ביותר למה שנראה כאימפריאליזם זר. העניים היו בעיקר כפריים, ועירוניים חדשים שעברו לגור בערים מהכפרים והקימו שכונות עוני, ובעיקר בבירה טהראן. הם רצו לשוב לסגנון החיים האסלאמי הבסיסי, והתנגדו למאמציו של השאה לכיוון המודרניזם והקידמה, אותם ראו כחלק מהאימפריאליזם. בנוסף, רבים חשבו שהעושר שנוצר על ידי תעשיית הנפט מעמיק את הפערים בין העשירים לעניים. עם החינוך, העיור והחשיפה למודרניות של מעמדות הביניים, רבים החלו לראות במשטר חלק מהבעיה, בשל השחיתות והדספוטיזם של משטרו.

בתחילת שנות ה-70, עם עליית מחיר הנפט, גדל הכעס כלפי המשטר והשחיתות שלו. השחיתות הפנימית התבטאה, לדוגמה, בטקסים לציון 2,500 שנה להיווסדה של האימפריה הפרסית שנערכו בפרספוליס ומנהיגי העולם הוזמנו אליהם ואולם לא כל העם האיראני. החגיגות באוקטובר 1971 ארכו שלושה ימים, ואף שעל פי הפרסומים הרשמיים עלותן הייתה 40 מיליון דולר, משערים כי הסכום היה קרוב יותר ל-120 מיליון. המסיבה כללה כטון קוויאר, ומטעמים שהוכנו על ידי 200 שפים שהוטסו מפריז.

הלחץ בשנים אלו לשינוי במדיניות הממשלה נעשה חזק יותר. אפילו המגזרים הפרו-מערביים באיראן התנגדו לסגנון האוטוריטרי של המשטר ולשימוש הרחב במשטרה החשאית (הסאוואכ). רבים ברחו מאיראן לפני המהפכה, ואחרים החלו להתארגן. באותו זמן, תנועה פופוליסטית רחבה יותר החלה להתארגן במסגדים ובהטפה שביקרה את אורח החיים המערבי. ההתנגשות בין האוכלוסייה הצעירה והגדלה, לבין מבנה חברתי שלא איפשר את ההתקדמות של מדינה מודרנית או את היציבות של מדינה מסורתית, יצרה את התנאים למהפכה.

מחאות לפני המהפכה

ב-1977, לאחר לחץ בנושא זכויות אדם מהנשיא האמריקני ג'ימי קרטר, שאיים להפסיק את משלוחי הנשק, בוצעו כמה צעדים לקידום זכויות אדם: יותר מ-300 אסירים פוליטיים שוחררו, הצנזורה פחתה, ונעשתה רפורמה במערכת המשפט. הרפורמה ביקשה להרחיב את זכויות הנשים וסובלנות דתית כלפי והלא-מוסלמים ולאפשר להם תפקידי הנהגה, שיפוט וסמכות. שחרור ההגבלות והדיבור על הרחבתם, הובילו לחיזוק ההתנגדות הדתית, ובמקביל להגברת הלחץ על הוצאתם לפועל ובעד זכויות אזרח נוספות ונגד המשטר. כמו כן, מדיניות רפורמת הקרקעות שיושמה על ידי השאה, שגם היא הייתה פרי של לחץ אמריקאי, הכעיסה מאוד את המולות, ואלו הכריזו על מלחמת קודש כנגד השאה והוסיפו על בעיותיו.

אופוזיציה מוקדמת זו הונהגה בידי מהדי בזרגאן ו"התנועה לחירות איראן" שבראשה עמד. הייתה זו קבוצה ליברלית וחילונית שהייתה מקורבת לתנועתו של מסגדה משנות ה-50. לקבוצה זו הייתה תמיכה משמעותית באיראן ובמערב.

יותר רדיקלי ממנו היה עלי שריעתי, שאיחד בין מרקסיזם לבין השיעה, וכך יצר תנועה מהפכנית ששאבה את השראתה מהמהפכות בקובה ובאלג'יר. הרצח לכאורה של שריעתי בלונדון ב-1977, בו הואשמו סוכני הסאוואכ - המשטרה החשאית, הגביר מאוד את המתח.

העולמא היו חלוקים בדעותיהם - חלקם תמכו בחילונים הליברלים, וחלקם במרקסיסטים. ח'ומייני, שהיה בגלות בעיראק, הוביל סיעה קטנה שתמכה בהפיכה וביצירת מדינה תיאוקרטית. בסוף 1977, בנו של ח'ומייני, מוסטפא, נמצא מת בנסיבות לא ברורות; שוב הואשמו כוחותיו של השאה.

רוב הקבוצות האנטי-ממסדיות פעלו מחוץ לאיראן, בעיקר בלונדון, פריז, עיראק וטורקיה. נאומים מאת מנהיגי הקבוצות האלה הוברחו בקלטות לאיראן, כך שגם האוכלוסייה שאינה יודעת קרוא וכתוב תוכל להאזין להם. החל משנת 1964 הקלטות כללו האשמות לניוון מוסרי במשפחת המלוכה, בעיקר נגד שמס פהלווי שהמירה לקתוליות. בנוסף הציגו בדיות כי מוחמד רזא שאה פהלווי המיר דת לזורואסטריות, או שהוא ישראלי וגויר ליהדות, או שקיבל אזרחות אמריקאית ומתוך כך הפך ל"סוכן של ארצות הברית" ואינו נאמן לאיראן. ח'ומייני זכה לתמיכה רחבה מצרפת, ארצות הברית, ובריטניה ובמיוחד לבמה רחבה בטלוויזיה להפצת תעמולה נגד השאה.

המהפכה

תחילת המחאה

בתקופה שעד 1978, האופוזיציה לשאה הגיעה בעיקר מהמעמד הבינוני העירוני, מגזר מהאוכלוסייה שהיה חילוני למדי, ושהיה תומך במלוכה חוקתית. היו אלה הקבוצות האסלאמיות שהצליחו לאסוף את המסה הגדולה של האוכלוסייה נגד השאה.

בינואר 1978 פרסם העיתון "אטלעת" מאמר בו נטען שח'ומייני פועל בשירות המערב להפיל את משטר השאה. המאמר הסתמך על מקורות בסאוואכ. ח'ומייני כונה במאמר "סוכן בריטי" ו"משורר הודי מטורף". סטודנטים כועסים ומנהיגים דתיים מחו נגד הטענות בעיר קום. הצבא נשלח לשם, פיזר את ההפגנות והרג מספר סטודנטים. על פי מנהגי השיעה, ארבעים יום לאחר מותו של אדם עורכים לו אזכרה. במסגדים ברחבי המדינה ערכו אזכרות לסטודנטים ההרוגים. ב-18 בפברואר, קבוצות במספר ערים צעדו לכבוד ההרוגים, וכמחאה על שלטונו של השאה. הפעם, האלימות פרצה בתבריז, ומעל 100 מהמפגינים נהרגו. מעגל דמים זה חזר על עצמו, וב-29 במרץ החל גל מחאות נוסף במדינה. מלונות פאר, אולמות קולנוע שהציגו "סרטים לא-אתיים" וסמלים אחרים של שלטון השאה נהרסו; שוב התערבו כוחות הביטחון, והרגו אזרחים רבים. ב-10 במאי אירועים אלה חזרו שוב.

ההרס מההפגנות, יחד עם האינפלציה הגואה, פגעו עוד בכלכלה האיראנית. כתוצאה מכך, הכריזה הממשלה בקיץ 1978 על צמצום, שהביא לסגירת מפעלי ציבור רבים ולהורדת שכר. אמצעים אלה יצרו אבטלה רחבה ומחאות נוספות, בעיקר בקרב הפועלים העניים בשכונות העוני בטהראן ובערים נוספות. המעמד העובד החל להצטרף לסטודנטים ולמעמד הבינוני במחאותיו כנגד המשטר.

העזבת השאה

ראו גם – תאוריית הקשר על הדחת השאה מאיראן, יום שישי השחור (1978)

בספטמבר כבר הסתמן חוסר יציבות משמעותי במדינה, כשמהומות ומחאות נעשו לדבר שבשגרה. השאה הנהיג משטר צבאי ואסר על הפגנות כלשהן. ביום שישי, 8 בספטמבר, נערכה הפגנה גדולה בטהראן, והמשטר השתמש בכל שברשותו על מנת להפסיק את המחאות - מסוקים, טנקים ונשק אוטומטי הרגו 88 בני אדם (מקורות שונים מדברים על מאות הרוגים וגם על אלפים). היום זכה לכינוי "יום שישי השחור" והביא לניכור בין השאה לבין רוב שאר העם האיראני, וכן בין השאה לתומכיו בחו"ל. שביתה כללית באוקטובר הביאה להתמוטטות הכלכלה, כאשר רוב התעשיות נסגרו.

המחאות של 1978 הגיעו לשיא בדצמבר, בחודש מוחרם, אחד החודשים החשובים ביותר למוסלמים השיעים (ב-10 בחודש מוחרם נרצח נכדו של הנביא מוחמד האימאם השיעי השלישי חוסיין בן עלי בקרב כרבלא). מאות מפגינים נהרגו מדי יום, אך המחאות גברו מיום ליום. ב-12 בדצמבר יצאו מעל שני מיליון איש לרחובות טהראן כדי למחות נגד השאה, בקריאות שונות "מוות לשאה", "מוות לאמריקה", "מוות לישראל". במהלך ההפגנות ההמונים, בעידוד חכמי הדת, הוצתו נגד ישראל והיהודים בעלילות ל"שליטה ישראלית ויהודית באיראן ותמיכה בשאה". בראשית המהפכה יוסף סאנעי אף טען כי אם יהודי יניח אצבע בים, כל הים הופך לטמא. מאוחר יותר ביקש ח'ומייני שלא לפגוע ביהודים אלא רק בישראלים והעביר את המסר דרך גרפיטי ברחובות טהראן.

הצבא החל להתפרק, כאשר החיילים סירבו לירות על המפגינים והחלו לתמוך בהם. כמה חיילים הרגו את מפקדיהם ותפסו בסיסים צבאיים. השאה הסכים לנסח חוקה ולמנות את שאפור בח'תיאר לראש ממשלה, אך רוב האוכלוסייה כבר הוצתה נגד המלוכה והשאה. השאה בעצת שגרירות ארצות הברית, בריטניה וצרפת הפך את ממשלת בח'תיאר למועצת עוצרים^{[דרושה הבהרה]} ונמלט ב-16 בינואר 1979 מאיראן. ח'ומייני שב לאיראן ב-1 בפברואר 1979, בהזמנתה של המהפכה שכבר הייתה קיימת בשטח.

ח'ומייני תופס את השלטון

ח'ומייני נוחת באיראן לאחר 14 שנות גלות

המדינה המוסלמית החדשה הוכרזה ב-11 בפברואר 1979. בתחילה הייתה שמחה גדולה באיראן עם עזיבתו של השאה, אך גם חוסר הסכמה רחב לגבי האופי החדש של איראן כמדינה. גם אם ח'ומייני היה הדמות הפוליטית הפופולרית ביותר, היו עשרות קבוצות מהפכניות, כל אחת עם דעה משלה. היו סיעות ליברליות, חילוניות, מרקסיסטיות, אנרכיסטיות, סיעות כורדיות שביקשו עצמאות, וכן מגוון רחב של קבוצות דתיות.

בשנתיים הראשונות התפתחה ממשלה עם שני מרכזי כוח. מהדי באזרגאן נעשה לראש ממשלה, ותנועת החרות שבראשה עמד פעלה ליצור ממשלה ליברלית חילונית. מנגד, אנשי הדת בראשות ח'ומייני יצרו מרכז כוח אחר, מפלגת הרפובליקה האסלאמית. שתי הקבוצות ניסו לשתף פעולה, אך המתח גבר ביניהם. היו אלה אנשי הדת שהצליחו להביא לסדר במדינה, כשהתאים המהפכניים נעשו למועצות מקומיות. קבוצות אלה, שהחל ממאי 1979 נודעו כמשמרות המהפכה, שלטו למעשה ברמה המקומית בכל איראן. הם גם הצליחו להשתלט על בתי הדין ששפטו את אנשיו של השאה ואת הצבא שלו.

ביוני פרסמה תנועת החרות את טיוטת החוקה שלה; היא התייחסה לאיראן כרפובליקה אסלאמית, אך לא נתנה תפקיד רשמי לעולמא או לחוק האיסלאמי. החוקה נשלחה למועצה המחוקקת החדשה, שנשלטה בידי תומכיו של ח'ומייני. המועצה דחתה את החוקה, בהסכימה עם ח'ומייני שעל הממשלה החדשה להיות מבוססת "ב-100% על האסלאם".

נוסחה חוקה חדשה, שיצרה את התפקיד של "מנהיג עליון" עבור ח'ומייני, תפקיד שבאמצעותו הוא יוכל לשלוט בשירותי הצבא והביטחון, ולהטיל וטו על מתמודדים לתפקידים אחרים במדינה. נשיא ייבחר אחת לארבע שנים, אך רק אלו שאושרו על ידי המנהיג העליון (באמצעות מועצת משמרות המהפכה) יוכלו להתמודד. ח'ומייני עצמו נעשה לראש המדינה לכל ימי חייו, כ"מנהיג המהפכה" ולאחר מכן כ"מנהיג רוחני עליון". כאשר חש שאין לו כל סמכויות, ובשל חוסר הסכמתו לכיוון החדש שנוצר, בזרגאן התפטר מראשות הממשלה בנובמבר.

במהלך 1979 נערכו שני משאלי עם. במרץ 1979 על הקמת הרפובליקה האסלאמית ו-2 בדצמבר 1979 על החוקה החדשה .

התנגדות למהפכה

יחסי המערב והרפובליקה האסלאמית

ראו גם – משבר בני הערובה באיראן, תאוריית הקשר על הפתעת אוקטובר, פרשת איראן-קונטראס

ב-16 בינואר 1979 נאלץ השאה, שכבר היה חולה מזה מספר שנים בסרטן קשה שפגע בתפקודו, לעזוב את איראן למצרים. משם עזב למרוקו, ולאחר שהות קצרה באיי בהאמה, הגיע למקסיקו. מחלת הסרטן שהחמירה, אילצה אותו לקבל טיפול רפואי דחוף, שבוצע בארצות הברית, שם שהה השאה תקופה קצרה, בתקופת הנשיא ג'ימי קרטר. כשהגיע השאה לארצות הברית החלו לעלות קריאות רחבות באיראן, שדרשו מארצות הברית להסגיר את השאה לאיראן, כדי לשפוט אותו ולהוציאו להורג. כשארצות הברית לא הסכימה, היא הואשמה על ידי גורמים איראניים בפעילות אנטי-מהפכנית. רגשות אנטי-אמריקניים אלה הגיעו לשיא ב 4 בנובמבר 1979, במשבר בני הערובה, שבו השתלטו סטודנטים איראניים על שגרירות ארצות הברית בטהראן והחזיקו שם בשבי 52 דיפלומטים במשך 444 ימים. בעקבות ההשתלטות על שגרירותה בטהראן, ניתקה ארצות הברית את יחסיה עם איראן. היחסים נשארו מנותקים גם עם סיום המשבר ב־20 בינואר 1981.

באותה תקופה חומייני שחרר סיסמה "אמריקה לא יכולה לעשות שום דבר נגדנו".

התנגדות במשטרים שכנים

ראו גם – מלחמת איראן–עיראק

מנהיגי עיראק, כווית, ערב הסעודית ומדינות המפרץ גם הם לא אהדו את המהפכה האיראנית, מכיוון שבמדינותיהם היו השיעים מיעוט בעל זכויות פחותות (לבד מעיראק ובחריין, שם היו השיעים רוב), והמהפכה הייתה עלולה לגרור מהפכה אף בארצם הם. מנהיגי אותן מדינות ראו את האייתוללה ח'ומייני כקיצוני, בכך שתמך בשינוי המשטר לא רק באיראן אלא גם בארצות השכנות. ב-1980 תקפה עיראק את איראן בניסיון להפסיק את המהפכה בראשיתה. התקפה זו התחילה את מלחמת איראן–עיראק, שתעלה בחייהם של מאות אלפי אנשים. במהלך המלחמה זכתה עיראק לסיוע צרפתי, סובייטי, בריטי אמריקאי ושל מדינות המפרץ העשירות כמו סעודיה וכווית.

התקפת עיראק עזרה לגבש את האומה האיראנית מאחורי המשטר החדש, והמחלוקות הישנות נעזבו לנוכח האיום החיצוני. עבור אלה שהתנגדו למשטר, בעיקר קבוצות שמאלניות וכורדיות, המלחמה נעשתה לתירוץ ליחס קשה, כשהמשטר החדש משתמש בעינויים ובמעצרים בלתי חוקיים, בדיוק כמו השאה.

עיראק לבסוף לא הצליחה לנצח את המהפכה, אולם המהפכה האסלאמית לא התפשטה מעבר לגבולותיה של איראן.

גירוש המשטר הקודם

ראו גם – רזא כורש עלי פהלווי, הממשלה האיראנית הגולה

עם עלייתו של המשטר השיעי החדש, עשרות מהמשטרה החשאית ותומכים אחרים של השאה שלא הצליחו להימלט מאיראן הוצאו להורג (ובמיוחד על ידי סדגה חלח'אלי, מנהיג השריעה). בנוסף הוצאו להורג מתנגדי משטר חדשים או אנטי-דתיים, וכן נשים ולא-מוסלמים עשירים, פוליטיקאים, משפטנים, בהתאם לצו האסלאם שאוסר זאת. נשים שביקשו לשמר את החירויות להן זכו בתקופת השאה, כמו לצאת בשיער פזור ולהתאפר לרוב היו מדוכאות ולאחר מספר מוגבל של התראות, מושלכות לכלא ומוצאות להורג.

השאה עצמו קיבל מקלט מדיני במצרים תחת אנואר סאדאת. השאה, שכבר היה חולה סרטן, מת בקהיר ב-27 ביוני 1980. בנו רזא כורש עלי פהלווי הומלך תחתיו יומיים לאחר מות אביו על ידי קבוצת תומכיו הגולים.

הכורדים במהפכה

ראו גם – כורדים, בדלנות כורדית באיראן

עד לשנות התשעים לערך התנועות הכורדית באיראן ברובן היו קומוניסטיות או לכל הפחות סוציאליסטיות. בתקופת שושלת פהלווי, נעשו מספר ניסיונות להחלת ריבונות ומדינה כורדית עצמאית במספר מחוזות כורדים שונים באיראן, כולן ללא יוצא מהכלל דוכאו באמצעים אלימים. אזרחים איראנים כורדים שנמצאו משתייכים לאחת מהמפלגות הקומוניסטיות הכורדיות היו נעצרים, ובכלא היו עוברים עינויים קשים על ידי הסאוואכ. לכן כשהחלו המרידות נגד משטר השאה רבים מהכורדים הצטרפו להפגנות, מתוך אמונה כי לאחריה תינתן להם עצמאות מדינית, לאור תמיכתם בהפיכה. עם הצלחת המהפכה ובתומה ניסו מנהיגים כורדים ושנים להשתלב בעמדות מפתח בממשלה ובמוסדות המדינה החדשה, אולם סורבו ומודרו. ניסיונות לבקשת והחלת מדינה ריבונית כורדית בתחומי איראן גם נכשלו ורבים ממנהיגי ופעילי התנועות הכורדיות דוכאו, נרדפו, נכלאו, עונו והוצאו להורג, לאחר המהפכה.

השפעה פוסט-מהפכנית

ראו גם – תוכנית הגרעין האיראנית, משמרות המהפכה האסלאמית, הפגנות 2011

למרות דמוקרטיה מסוימת במבנה הפוליטי שלאחר המהפכה, הפגיעה בזכויות אדם תחת המשטר התיאוקרטי הגיעו לרמת ברוטליות גבוהה מזו של המשטר הקודם. עינויים, מעצר מתנגדים ורצח של מבקרים חשובים הוא דבר שבשיגרה (מספר האסירים הפוליטיים שנרצחו בשנות ה-80 מוערך ב-15,000 עד 20,000). האפליה של נשים נעשתה שכיחה מאז המהפכה, וכך גם האפליה של מיעוטים דתיים, במיוחד בני הדת הבהאית, שהוכרזו ככופרים. יותר מ-200 בהאים הוצאו להורג או נרצחו, מאות אחרים נעצרו, ורבבות איבדו את עבודתם, עסקיהם או את האפשרות לחינוך גבוה. כל המבנים האדמיניסטרטיביים הבהאיים נאסרו בידי הממשלה, ומקומות קדושים ובתי קברות נהרסו או הושחתו.

כתוצאה מהמהפכה התחזקה גם הצנזורה, שהייתה נוקשה עוד קודם לכן, והדבר הביא לצמצום משמעותי של היצירתיות האמנותית המקומית.

המהפכה והקמת משמרות המהפכה האסלאמית במטרה להחליש את כוחו של צבא איראן שסווג כנאמן לשושלת פהלווי, הותירה את איראן מבודדת בזירה הבינלאומית, מנודה מהעולם הקפיטליסטי והקומוניסטי, עם סנקציות מסחר משמעותיות שקיימות עד היום (בידי ארצות הברית). מצד שני, המהפכה גם איפשרה מהפכה פנימית במערכת הפוליטית, במקום מהפכה בידי כוחות חיצוניים. לדוגמה, ב-1997 נבחר הנשיא הרפורמיסטי מוחמד חתאמי. אמנם, בבחירות 2009 שבהן נבחר בשנית אחמדינז'אד לנשיא רבים טענו שהבחירות זויפו- מה שמרוקן אותן מתוכן.

הרמה הגבוהה יחסית (עבור האזור) של חדירת האינטרנט (נכון ל-2004, היו באיראן קרוב ל-5 מיליון משתמשים באינטרנט) מאפשרת חדירה של רעיונות וארגונים פוליטיים לאיראן.

בעקבות המהפכה התהפכו על פיהם יחסי איראן–ישראל - בעוד בתקופת שושלת פהלווי שלפני המהפכה היו יחסי שתי המדינות חמים, הרי שלאחריה הם נהפכו לעוינות מוחלטת.

ב-9 ביולי 1980 נעשה ניסיון הפיכת נגד כנגד הרפובליקה האיסלאמית של איראן על ידי מספר אנשי צבא בכירים ומתנגדי משטר אחרים. ניסיון זה נכשל ובעקבותיו בוצעה שורה נרחבת של מעצרים ואף הוצאות להורג בקרב מתנגדי המשטר שסייעה לממשלה האיראנית לבסס את כוחה ושליטתה המוחלטת במדינה.

השפעה על יחסי החוץ של איראן

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

בעקבות המהפכה הורעו היחסים של איראן עם העולם המערבי. את הדומיננטית שבהן, ארצות הברית, משטר האייתוללות מכנה "השטן הגדול".

כפועל יוצא של המהפכה השתנו לגמרי יחסי איראן–ישראל. בתקופת השאה היו אלה יחסים חמים וידידותיים תוך שיתוף פעולה מסחרי וצבאי, ואילו לאחר המהפכה הם הפכו ליחסי עוינות. עם זאת, בשנותיה הראשונות של המהפכה עדיין נמשכו קשרים בלתי רשמיים מאחורי הקלעים, בעיקר במישור הצבאי, בין היתר במכירת אמצעי לחימה ישראליים לאיראן במהלך מלחמת איראן–עיראק, ובפרשת איראן-קונטראס. בעקבות המהפכה התערער גם מצבה של הקהילה היהודית באיראן.

ראו גם

• איראן המודרנית
• המהפכה הלבנה
• משבר בני הערובה באיראן
• חילוץ הישראלים מאיראן (1979)
• עליית יהודי איראן בעקבות המהפכה האיראנית
• תאוריית הקשר על הפתעת אוקטובר
• פרשת איראן-קונטראס
• צנזורה באיראן
• חביב אלקאניאן

לקריאה נוספת

• דוד מנשרי, ליאורה הנדלמן-בעבור (עורכים), איראן - אנטומיה של מהפכה, בני-ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.(הספר בקטלוג ULI)
• אליעזר גייזי צפריר, שטן גדול שטן קטן - מהפיכה ומילוט באיראן, ספרית מעריב, 2002. (הספר בקטלוג ULI)
• א' קרש, ‏איראן - אנטומיה של מהפכה, מערכות 268, אפריל 1979
• יוסי אלפר, מדינה בודדה: החיפוש החשאי של ישראל אחרי בעלות ברית באזור, הוצאת מטר (הספר בקטלוג ULI)
• זמנים: רבעון להיסטוריה, גיליון 143 - איראן: 40 שנה למהפכה, ינואר 2021

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המהפכה האיראנית בוויקישיתוף

• מצגת תמונות מתקופת המהפכה, רדיו אירופה החופשית
• וידאו המציג את איראן לפני מהפכת 1979
• שיחה של תמר עילם גינדין עם יוסי אלפר (ראש דסק אירן במוסד בזמן המהפכה) בפודקאסט "אירניום מועשר"
• וידאו על מהפכות בהיסטוריה האיראנית (באנגלית)
• המהפכה האיראנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• איראן, היסטוריה, 1979, מהפכה, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37930535המהפכה האיראנית