שלום לוין
 | |||||
| לידה |
27 במרץ 1916 ט' בניסן, תרע"ו | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | י"ד בניסן, תשנ"ה | ||||
| תאריך עלייה | 1937 | ||||
| עיסוק | מורה ומחנך, מרצה באוניברסיטה | ||||
| |||||
| |||||
שלום לוין (27 במרץ 1916, ט' בניסן תרע"ו – 14 באפריל 1995, תשנ"ה) היה המזכיר הכללי של הסתדרות המורים בישראל (1955–1980), נשיא הפדרציה הבינלאומית של התאגדויות המורים (1964–1966), חבר הכנסת (1969–1977, חבר ועדת החוץ והביטחון וּועדת החינוך), חבר הוועדה המרכזת של ההסתדרות הכללית (1978–1981) ונשיא הסתדרות המורים החמישי ויו"ר המועצה הפדגוגית (1980 - 1995). עד יום מותו היה חבר הנהלה ויועץ מיוחד של "הקונפדרציה העולמית של ארגוני מקצוע ההוראה" (WCOTP).
ביוגרפיה
לוין נולד ב-1916 בראקוב שבמחוז מינסק, רוסיה (כעבור שנים ספורות בתחומי פולין, היום בלארוס), ליהושע לוין ולמרים בת זלמן שיפרין. משפחתו עקרה לסמורגון כעבור שנים אחדות. למד ב"חדר", בבית ספר יסודי "תרבות", בישיבה ברקוב ובישיבת מיר בווילנה, אך נטש אותה ועבר ללמוד בגימנסיה העברית ובסמינר "תרבות" בווילנה. בשנים 1933–1937 היה חבר בהכשרת "החלוץ הצעיר" בפולין ושימש בתפקידי הדרכה והנהגה.
עלה לארץ ישראל בפברואר 1937, במסגרת "החלוץ", הצטרף ל"פלוגות הים" (לימים קיבוץ אפק) ועבד כסַבָּל במסגרת כיבוש העבודה העברית בנמל חיפה. בשנים 1937–1950 שימש כמורה בכפר יהושע, בבנימינה, בבית החינוך המשותף בעמק הירדן שבדגניה ובבית החינוך ע"ש ארלוזורוב בירושלים. שירת כנוטר במשטרת היישובים בעמק יזרעאל. במלחמת השחרור השתתף בהגנה על ירושלים, ומאוחר יותר התמנה לקצין תרבות. ב-1952 קיבל תואר מוסמך האוניברסיטה העברית בירושלים להיסטוריה ולספרות, וב-1976 הוכתר שם לדוקטור בתחום הפילוסופיה של החינוך.
בראשית שנות החמישים נבחר לוין לחבר במרכז הסתדרות המורים ועמד מטעם הסתדרות המורים בראש "ועדה לענייני היחלצות", שנועדה לכוון מורים מנוסים למעברות וליישובי העולים בנגב ובגליל, שסבלו מהיעדר מורים מוסמכים[1]. ב-1958 קרא במאמר פרוגרמטי להנחלת זיכרון השואה בקרב הדור הצעיר, נוכח הדאגה ששררה במערכת החינוך באותה עת בשל הניכור בין ילדי הארץ להיסטוריה היהודית בכלל ולשואה בפרט[2], ומאז התגייס לעניין זה לאורך כל פעילותו הציבורית. כמזכיר הסתדרות המורים נחשב שלום לוין למנהיג איגוד מקצועי רב-עוצמה, שהשפעתו הייתה מרובה גם מעבר למאבק המקצועי גרידא. בתקופתו הוצמד שכר המורים לשכר המהנדסים בשירות הציבורי, וסולם השכר התבסס בעיקר על השכלת המורה (ולא על סוג המוסד שבו עבד, כפי שהיה נהוג עד אז) וכן על הוותק בעבודה. הסתדרות המורים בהנהגתו השיגה הישגים רבים, דוגמת הנהגת שנת שבתון למורה, ביטוח עובדי ההוראה באמצעות פנסיה תקציבית ותוספות שכר על ידי מרכיבי שכר ייחודיים. שלום לוין פעל רבות לקידום השכלתם והסמכתם של המורים באמצעות מסלולי הכשרה ולימוד. הוא תבע והשיג, בדרך כלל, את שיתוף נציגי המורים בעיצוב מדיניות החינוך הכוללת. עוד נאבק לוין למען האקדמיזציה של מקצוע ההוראה, צמצום מספר התלמידים בכיתה ותגמול מיוחד למורים המלמדים בפריפריה[3]. לוין היה מראשי המתנגדים לתוכניתו של שר החינוך זלמן ארן להכנסת החינוך המקצועי לבתי הספר היסודיים. הוא טען שהתוכנית תגרום לכך שבכיתות המקצועיות ילמדו בעיקר "ילדי ישראל השנייה" ואסור להשלים עם יצירת מסגרת חינוכית המיועדת רק להם[4].
ככל הנראה, קרבתו האישית והאידאולוגית לראש הממשלה דוד בן-גוריון סייעה ללוין להשיג רבים מהישגיו המשמעותיים בראשית דרכו, בייחוד בעת סכסוכי העבודה הגדולים בתקופת שר החינוך זלמן ארן[5][6]. עם זאת, לוין לא היסס להתעמת עם בן-גוריון, כאשר דרש להגדיל את החלק היחסי של החינוך בגיל הרך בתקציבי החינוך וההשכלה. כמו כן, התנגד לתוכניות ההקבצה בחינוך היסודי, שארן ניסה ליישם (ללא הצלחה יתרה) בתמיכת בן-גוריון, ותבע להנהיג בגן ובבית הספר היסודי אינטגרציה מלאה[7]. מצד שני, בראשית כהונתו כמזכ"ל הביאה חתירתו של לוין להשוואת התנאים בין מורים בעלי השכלה וותק שווים בכל חלקי מערכת החינוך, לפילוג בתוך הסתדרות המורים, וב-1958 פרשה קבוצת מורים והקימה את ארגון המורים העל יסודיים בעיקר על רקע הדרישה לייחודיות ההוראה במוסדות החינוך העל-יסודיים. לוין גם לא הצליח, למרות מאבקו העז, למנוע את השינוי המבני במערכת החינוך (שנודע בכינוי "הרפורמה בחינוך") לבית ספר יסודי בן 6 שנות לימוד, חטיבת ביניים ובית ספר תיכון - ביוזמת שר החינוך ארן[8]. התומכים בשינוי טענו, שהוא יביא להגברת ההישגים הלימודיים במערכת החינוך וליתר אינטגרציה בין התלמידים. לוין טען, לעומת זאת, שהשינוי המוצע יפנה הון עתק לתשתית פיזית ולמשרות חדשות, יפגע בחינוך ובהישגים הלימודיים ולא יתרום תרומה ממשית לאינטגרציה. מחקרים שנערכו אחרי יישום "הרפורמה בחינוך" אכן הראו שהמהפכה המבנית אומנם הגדילה את מספר התלמידים בכיתות ט' וי' אך העמיקה את השסעים החברתיים בישראל והסלילה תלמידים רבים לנתיבי התפתחות צרים ומוגבלים[9].
לאחר בחירתו למזכ"ל הסתדרות המורים יזם בשנות החמישים את הקמת הארכיון לחינוך של הסתדרות המורים, שהפך לימים לארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה, השוכן כיום בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. לוין קבע את ייעודי הארכיון: תיעוד הצמיחה של מערכת החינוך בארץ מראשית המאה העשרים ושימור שרידי העדויות מרשתות החינוך היהודי המפוארות של קהילות ישראל שחרבו.
הורה בבית המדרש למורים על שם אהרן זאב אשכולי ("סמינר אשכולי") בירושלים, בבית המדרש למורים על שם אליעזר שיין ("סמינר שיין") בפתח תקווה ובמכללת לוינסקי לחינוך בתל אביב, ובשנים 1977 - 1984 שימש כמרצה בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב.
לוין היה סופר ופובליציסט פורה. בין ספריו: "המוסר ועיצוב האופי המוסרי" ("אוצר המורה", 1979), "חינוך מוסרי בימינו" ("יחדיו", 1988). ערך (בשותפות) את התרגום לעברית של "אמנות ההוראה" (מאת ג'ילברט הייט, "אוצר המורה, 1955), את "בית הספר בעידן האלימות" (עם ד"ר צמח צמריון, בהוצאת הסתדרות המורים, 1988) והיה העורך הראשי של האנתולוגיה הבינלאומית "אדם בצלם נברא" (הופיעה בארבע שפות). פרסם מאות מאמרים, בעיקר בתחום החינוך. לוין נחשב כמומחה בעל שם עולמי בתחום "ההוראה כמקצוע".
לוין ראה בראשית שנות השישים חשיבות מיוחדת בהידוק הקשרים בין הסתדרות המורים לבין האיגוד המקצועי של מורי מערב גרמניה, שבראשו עמד בעת ההיא מתנגד למשטר הנאצי בתקופת היטלר, פרופ' היינריך רודנשטיין[10]. בידיעתו ותמיכתו של ראש הממשלה בן-גוריון נסע לגרמניה המערבית וקשר קשרים עם הנהגת מורי מערב גרמניה. שני הארגונים יזמו פעולות שונות לזיכרון השואה ולהנחלת ערכי המאבק באנטישמיות בקרב המורים בגרמניה. ב-1979 הקים ד"ר לוין את הוועדה הבינלאומית של מחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות, ומאוחר יותר ייסד את ועידת המורים הבינלאומית ואת הסמינר הבינלאומי למלחמה באנטישמיות ובגזענות, ועמם את עמותת המחנכים בישראל לעניין זה[11]. כן יזם פעולות שונות להנצחת החינוך היהודי בגולה.
זכה בתוארי הוקרה ופרסים, ובהם אות "מצדה" של מפעל הבונדס בארצות הברית, אות השירות המצוין מטעם ממשלת גרמניה על פועלו "לקירוב הלבבות בין מורים מישראל לבין מורים מגרמניה" (1980) ופרס החינוך של תל אביב (1984)[12].
שלום לוין היה חבר מפא"י, מפלגת העבודה והמערך על כל גלגוליהן. הוא נחשב לתומך מובהק ועקבי של דוד בן-גוריון, ואחרי מלחמת ששת הימים נקט עמדות "יוניות" מתונות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. ב-1966 יזם (יחד עם עובד בן עמי, אלחנן ישי ואריה בהיר) את אירועי יום הולדתו ה-80 של בן-גוריון[13]. ב-1974 חתם על מנשר הארבעה (יחד עם חברי הכנסת לובה אליאב מהמערך וד"ר בנימין הלוי וד"ר שניאור זלמן אברמוב מהליכוד). מנשר זה קרא לנכונות לפשרה טריטוריאלית למען הסדר שלום ועורר סערה פוליטית, בייחוד בליכוד[14].
לוין נפטר בערב פסח, י"ד בניסן, תשנ"ה, 1995, בתל אביב. במסע הלווייה נכחו ראש הממשלה יצחק רבין ויושב ראש הכנסת שבח וייס, שהעיד עליו, שהיה מן "העשויים מאבן בזלת של דבקות בערכים" וכי "עד יומו האחרון זכה לאהדת הציבור שלו". פרד ואן לייוון (Fred Van Leeuwen), מזכ"ל אינטרנציונל החינוך העולמי (EI), אמר עליו, ש"הוא נודע כמנהיג נחוש, בעל עקרונות ועקבי, לא רק בארצו אלא גם בתנועת המורים העולמית". על שמו נקראים רחוב בשכונת צהלה בתל אביב וחורשה ביער מעלה החמישה.
משפחתו
רעייתו, דימה (דימונה לבית שלי; נולדה ב-1920 בירושלים, נפטרה ב-1989 בת"א), בת מלכה (מולה ליכטהויז) וחיים (פיינברג) שלי, הייתה מורה, מחנכת ומנהלת, מכפר תבור ודגניה א' (בית החינוך המשותף דגניה) ועד לניהול בית החינוך ע"ש א"ד גורדון ("בית החינוך לילדי עובדים בצפון") בתל אביב.
בנו, יואב לביא (נולד ב-1946, ירושלים), הוא יועץ בתחומי חברה, מִנהל ומִמשל, סופר, עורך, מתרגם ופובליציסט, וכן חוקר בתחום ההיסטוריה של מדינת ישראל.
בתו, נעמה ארז (נולדה ב-1952, ירושלים), היא משוררת, סופרת ועיתונאית ועבדה כיועצת חינוכית במערכת החינוך שנים רבות.
אחיו, אריה לוין (1912–2000), היה ממקימי באר שבע החדשה וסגנו של ראש העיר הראשון, דוד טוביהו, בראשית שנות החמישים, תקופת קליטת העלייה וייסוד העיר החדשה.
לוין השאיר אחריו ארבעה נכדים. אחד מהם, עידו לביא, מהנדס, היה שחקן מרכז ההגנה בנבחרת ישראל בכדוריד ובמחזיקת גביע המדינה חמש פעמים בעשור הראשון של המילניום אס"א תל אביב (כדוריד).
קישורים חיצוניים
שלום לוין, באתר הכנסת - שלום לוין, באתר כנסת פתוחה
- דוד תדהר (עורך), "שלום לוין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ט (1958), עמ' 3326
הערות שוליים
- ^ ציפי שחורי-רובין, 50 שנות הכשרת מורים בנגב[1] עמ' 17, הערה 10
- ^ ילדים בסדר גמור מאת חנה יבלונקה, הוצאת ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 2018; עמ' 211-212; שלום לוין: "י' בטבת: נזכור את השואה!", הד החינוך 16, 18 בדצמבר 1958, הוצאת הסתדרות המורים; עמ' 1
- ^ והיו עיניך רואות את מוריך, מאת אורה אחימאיר וחיים באר, הוצאת עם עובד, 1994; עמ' 271
- ^ צבי צמרת - זלמן ארן והפרודוקטיביזציה של בני ,עדות המזרח', עמ' 318
- ^ אליעזר שמואלי, מתוך "יובל לארגון המורים העל-יסודיים"[2] עמ' 42
- ^ אייל כפכפי, "שני סוגי ממלכתיות: המקרה של היחס בין ההסת' הכללית להסתדרות המורים", עיונים בתקומת ישראל 6, 1996, עמ' 358–401 (ר' בייחוד עמ' 393-394)
- ^ וייץ, גידי (2015-04-09). "איך ניסה בן-גוריון להתכונן ליום שבו ייבחר ראש ממשלה מזרחי". הארץ. נבדק ב-2018-12-14.
- ^ ריאיון לבטאון ארגון המורים העל יסודיים "קשר עין" 1990,[3]
- ^ צבי צמרת - זלמן ארן והפרודוקטיביזציה של בני ,עדות המזרח'
- ^ פרופ' היינריך רודנשטיין, ביוגרפיה Heinrich Rodenstein
- ^ מטרות עמותת מחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות, באתר www.itu.org.il
- ^ ראשונים ופורצי דרך, הקשר הרב-דורי, בית התפוצות [4]
- ^ ברכת הממשלה לד. בן גוריון, אירועי יובל ה-80 לבן-גוריון, דבר, 27 בספטמבר 1966
- ^ "הכל פוליטי", מאת ד"ר עמוס כרמל, הוצאת דביר, 2001;כרך ב', עמ' 710
24790404שלום לוין