ז'ול בורדה
 | |
| לידה | 13 ביוני 1870 |
|---|---|
| פטירה | 6 באפריל 1961 (בגיל 90) |
| ענף מדעי | רפואה |
| מקום מגורים | בלגיה |
| תרומות עיקריות | |
|
חקר המיקרוביולוגיה אימונולוגיה - גילוי פעולת מערכת המשלים במנגנון החסינות ההומוראלית, האבחון הסרולוגי של העגבת גילוי החיידק גורם של מחלת השעלת | |
ז'ול ז'אן בטיסט ונסאן בורדה (בצרפתית: Jules Jean Baptiste Vincent Bordet, 13 ביוני 1870 סואני - 6 באפריל 1961) היה רופא בלגי, מיקרוביולוג ואימונולוג, שזכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1919. אחד מחלוצי האימונולוגיה, שמו של בורדה נקשר לתגליות בתחום חקר מערכת החיסון והנסיוב, גילוי פעולת מערכת המשלים במנגנון החסינות ההומוראלית, האבחון הסרולוגי של העגבת ובגילוי החיידק "בורדטלה פרטוסיס" (Bordetella pertussis), הקרוי לפי שמו והגורם של מחלת השעלת.
רקע משפחתי
ז'ול בורדה נולד בשנת 1870 בסואני, עיירה במחוז אנו, הנמצאת במרחק כ-40 קילומטר דרומית-מערבית מבריסל, כבנם השני של שארל בורדה, מורה, וסלסטין לבית ונדנאבלה (Vandenabeele). משפחת האב הגיעה לתחומי בלגיה במאה ה-18 מרולמפון שברמת לאנגר בצרפת והתיישבה בליאז'. אביו של המדען עצמו היה יליד ליאז' והגיע לסואני כדי לעבוד בבית ספר המקומי.
ילדות ונעורים
בשנת 1874 אחרי שהאב התקבל לעבודה בבית הספר היסודי école moyenne של סקארבק, אחת מערי המחוז בריסל, המשפחה עברה לגור בבריסל, בבית 48 ברחוב דה לה רוש (De la Ruche), ממול לככר פוגה (Place Pogge).[1][2] יחד עם אחיו הבכור, שארל (יליד 1868) למד ז'ול אצל אביו בבית הספר הנ"ל ולאחר מכן, מגיל 10 ועד גיל 16 בתיכון "אתנה רויאל" השוכן ברחוב דו שן (Du Chêne) והנושא כיום את שמו. ציוניו בתיכון לא היו כולם טובים ולפעמים אף קיבל הערות על "חוסר משמעת".[1] הוא נמשך במיוחד לכימיה ואף בנה בבית מעבדה קטנה. כבר בגיל 16 התקבל, יחד עם אחיו הבכור, ללימודי רפואה באוניברסיטה החופשית השל בריסל. מוקסם במיוחד מהניסויים במעבדות של הפיזיולוג פול אז'ה (Paul Héger) (1925-1846) ושל הפיזיולוג והבוטנאי לאו אברהם אררה (Léo Abram Errera) (1905-1858), בורדה התחיל להתעניין עוד בתקופת הלימודים במחקרים בתחום החיסון והמיקרוביולוגיה. את השנתיים הראשונות של הלימודים הצליח לדחוס לתוך שנה אחת. כך שבגיל 22 קיבל כבר את התואר דוקטור ברפואה, בו זמנית עם אחיו שארל.[3] בשנת 1892, שנת סיום לימודי הרפואה, פרסם בורדה ב"אנאל (שנתון) של מכון פסטר" מאמר על הסתגלות החיידקים (במקור:"נגיפים") בגופם של בעלי החיים שקיבלו חיסון. על עבודה זו קיבל מלגה מטעם הממשלה הבלגית כדי להשתלם במכון פסטר המפורסם בפריז. לפני שיצא לפריז עבד בורדה כרופא זוטר בבית החולים הימי "רוז'ה דה גרימברג" Roger de Grimberghe במידלקרקה.
השנים בפריז
במשך שבע שנים, בין 1894 - ובין 1901 עשה בורדה בפריז עבודות מחקר במעבדתו של איליה מצ'ניקוב במכון פסטר. מצ'ניקוב גילה זמן לא רב לפני כן את תופעת הפגוציטוזה של בקטריות על ידי תאי הדם הלבנים (לויקוציטים), שהיא ביטוי של ה"חסינות התאית". במעבדתו של מצ'ניקוב התיידד בורדה עם חוקרים אחרים כמו יון קנקטקוזינו, אוגוסט מארי, סלימבני ואלכסנדר בזרדקה, שהיה בנו של המשכיל היהודי מאודסה, אלימלך וכסלר (איש נעמי). במכון פסטר עבר בורדה בשנים 1895–1896 קורס למיקרוביולוגיה ובשנת 1896 השיג באוניברסיטת בריסל תואר של "דוקטור מומחה".
"החסינות ההומוראלית" או "תאוריית שני החומרים"
בעוד מצ'ניקוב היה משוכנע בתפקיד העיקרי של הפגוציטוזה בחסינות נגד חיידקים, חוקרים אחרים הוכיחו שגם הדם השלם יכול להרוג חיידקים, למשל את הבצילים של הגחלת. כפי שהוכיח נוטאל בשנת 1888 אם הדם עבר חימום, הוא היה מאבד את היכולת הזאת.[4] בשנת 1894 חוקר גרמני בשם ר.פ.י. פייפר הוכיח שחיידקי כולרה (ויבריו Vibrio cholerae) שהוזרקו לתוך חלל הצפק של חזירי ים שהחלימו ממחלת הכולרה, נהרגו במגע עם נוזל הצפק. התופעה נודעה כ"תופעת פייפר" או "תופעת פייפר-איסאייב".[4] הזרקת נסיוב מחזירי-ים שהחלימו מכולרה (נסיוב היפר-חסין) לצפק של חזירי ים הגנה על האחרונים באמצעות ליזה של החיידקים - בקטריוליזה. עת שחקר את תופעת פייפר "אין ויטרו" מצא בורדה שהנסיוב שהופק מחזיר ים מחוסנים אחרי המחלה אינו הורג את החיידקים אלא גורם ל"אגלוטינציה שלהם בקבוצות.
גילה כי האפקט הבקטריוליטי של נוגדן ספציפי נרכש מוגבר באופן משמעותי "אין ויוו" ( in vivo) על ידי נוכחות מרכיבים מולדים של הנסיוב הנקראים "אלקסין", אשר ידועים בימינו תחת השם "משלים" ("קומפלמנט") או "מערכת המשלים". גילוי המשלים התרחש בזמן שבורדה את חקר בעקבות פייפר את חיידקי כולרה. נסיוב של ארנב מחוסן נגד החיידק, "אנטיסרום", גרם לליזה של החיידקים (בקטריוליזה). אם ה"אנטיסרום" הוחזק קודם, למשך כמה זמן, בטמפרטורה של 56°C(שהייתה נהוגה ב"אטובות" על מנת למנוע התכה של הפאראפין) הבקטריוליזה לא התרחשה. לעומת זאת החיידקים שהיו קודם נעים בחופשיות, הפכו ל"משותקים", לא יכלו לנוע. אם נוסף נסיוב טרי, שלא הוחזק בחום ולא כלל נוגדנים, השיג בקטריוליזה של החיידקים. מכאן הסיק בורדה כי הפעילות של הנסיוב נגד החיידקים תלויה בשני מרכיבים: מחד - נוגדנים אנטי-כולרה שנוצרו באופן ספציפי אחרי חיסון ושעמדו בטמפרטורה של 56°C, ומאידך חומר לא ספציפי, רגיש לחום (תרמולבילי), שנקרא "אלקסינה" על ידי בורדה, ו"משלים" על ידי פאול ארליך. המשלים גורם לבקטריוליזה אך רק בנוכחות הנגדנים[5]
הוא הוכיח שהבקטריוליזה נוצרת הודות לפעולה משותפת של שני גורמים: אחד - חסר ספציפיות ורגיש לחום (תרמולבילי) - "האלקסין" (שם שהומצא על ידי בוכנר בשנת 1892) או "המשלים" (שם שהוצע על ידי פאול ארליך) והשני - חומר ספציפי יציב בחום (תרמוסטבילי), הנוגדן, הגורם ל"סנסיביליזציה" של החיידק לפעולה הבקטריוליטית של האלקסין. הוא הוכיח שהאגלוטינציה הקודמת לליזה נגרמת על ידי הנוגדנים, ללא התערבות ה"משלים".
תגובת הקיבוע של המשלים
בבריסל, יחד עם גיסו, אוקטב ז'אנגו (Gengou) המשיך בורדה את המחקריו האימונולוגיים. בשנת 1898 בורדה תיאר הרס של תאי דם אדומים זרים שנוספו לנסיוב שבו נמצאו חיידקים, תופעה הנקראת המוליזה. במנגון שלה דומה לבקטריוליזה, בהשתתפות ה"משלים". ביחד הם הגיעו למסקנות הבאות: 1. החיידקים עוברים "סנסיביליזציה" (הכנה) באמצעות נוגדנים ספציפיים המתחברים אליהם ויוצרים קומפלקסים נוגדנים-אנטיגנים.2. המשלים מתחבר לקומפלקסים נוגדן-אנטיגן.3. בעקבות הקיבוע של המשלים, נוצרת בקטריוליזה - הרס הקרום החיצוני של החיידקים 4. אם מוסיפים כדוריות אדומות אחרי הבקטריוליזה, הן נשארות שלמות מפני שכל ה"משלים" החופשי נקבע בקומפלקסים אנטיגן-נוגדן. בשנים 1903-1901 חקר ה"תגובות של קיבוע המשלים" הוביל למבחנים הסרולוגיים לאבחון העגבת, במיוחד תגובת וסרמן או בורדה-סרמן. שיטה זאת משמשת היום מבחנים סרולוגיים במחלות רבות כמו: זיבה, נחרת (מורווה), טיפוס הבטן, שחפת, אמביאזיס וכו'.
על סמך תופעה זו התפתח האבחון הסרולוגי - המגלה את המגע של הנבדק עם חיידקים ספציפיים. אם תאי דם האדומים נשארים שלמים אחרי שהתווספו לנסיוב נוגדן ספציפי לחיידק מסוים, נוגדן ספציפי ל"משלים" ונוגדן ספציפי לתאי הדם האדומים, זהו סימן לנוכחותו של אותו חיידק.[2]
בדרך זו נסללה דרך גם לגילוי סוגי הדם, סוגי תאי דם לבנים (לויקוציטים), על שימושיהם במתן עירויי דם, בהשתלות ובאבחון כתמי דם ברפואה המשפטית.[6][7]
המאבק בדבר הבקר. שליחותו של בורדה בדרום אפריקה
בשנים 1896–1898 נשלח בורדה יחד עם החוקר הפולני יאן דאניש במשלחת לדרום אפריקה מטעם חברה צרפתית. הם היו אמורים לסייע לממשלת הרפובליקה הדרום אפריקאית במציאת שיטת חיסון נגד דבר הבקר, מחלה נגיפית שעשתה שמות בקרב עדרי הבקר בעולם. אחרי כישלון השיטה של המשלחת הגרמנית בראשותו של רוברט קוך שהשתמשה בהזרקת מרה, הצוות המורכב מבורדה, דאניש והשווייצרי ארנולד טיילר המציאו שיטה המבוססת על הזרקת נסיוב "היפראימוני" שהופק על ידי הזרקת דם מודבק לבעל חיים שהחלים לא מזמן מהמחלה. השיטה נתנה אחר כך השראה לצוות הגרמני והדרום אפריקאי (טרנר וקולה). בורדה, יחד עם דאניש וטיילר הקימו שרות מרכזי בפרטוריה ועשרה מרכזים בכפרים. מאוחר יותר, בשנת 1920 בורדה היה חבר בוועדה למען המאבק במגפת דבר הבקר שפרצה באורוות של נמל אנטוורפן שבהן שהו קבוצה של פרי זבו שהובלו מהודו בדרך לברזיל.[8]
בראש המכון פסטר הבלגי
בשנת 1901 עזב את פריז לפי הזמנת מועצת המחוז ברבנט כדי להתמנות המנהל הראשון של המכון הבטריולוגי ולמאבק בכלבת בבריסל. בהסכמת אלמנתו של לואי פסטר מכון זה קיבל בשנת 1903 את השם "המכון פסטר של ברבנט" והוא נוהל על ידי ז'ול בורדה עד שנת 1940. המכון פסטר בבריסל, שהוקם ברחוב דו רמורקר 28 (rue du Remorqueur) הוא היחיד בעל שם זה שאינו סניף של המכון פסטר מפריז.[2] עם זאת בשנת 1933, אחרי מותם של רו וקלמט, התמנה ליושב ראש המועצה המדעית של מכון פסטר בפריז.
גילוי גורם השעלת
יחד עם אוקטב ז'נגו (Gengou) הוא בודד בשנת 1906 את החיידק בורדטלה פרטוסיס בתרבית טהורה שהופקה בסביבה עתירת דם על בסיס תמצית תפוחי אדמה ("סביבת בורדה -ז'אנגו") והוכיח שהוא הגורם למחלת השעלת. החיידק נודע גם כ"בציל" בורדה-ז'אנגו. בהמשך נתגלו או מינים של חיידקי בורדטלה, ביניהם הבורדטלה ברונכוספסטית. בשנת 1907 יחד עם פאלי (Fally), בורדה גילה גם החיידק גורם של דיפתריית העופות. בשנים 1910-1907 תיאר לראשונה את הגורם של הברונכופנוימוניה של הבקר - מיקופלזמה בשנים 1901–1919 מחקריו בסוגיית התגובה נוגדן-אנטיגן הביאו אותו למסקנה שהחיבור ביניהם נעשה ביחס משתנה (union en proportion variable). בניגוד לתאוריה של ארליך שסבר כי היחס בין כמות נוגדן ולבין כמות האנטיגן בחיבור ביניהם הוא אחיד, בורדה גילה כי כמות הנוגדנים המתחברים לכמות מסוימת של אנטיגן היא תלויה בסך הכל היחס שבין החומרים הפעילים השונים. יחד עם סלסוייק גילה כי השונות האנטיגנית של מיני החיידקים השונים תלויה בסביבה של התרבית. בורדה תיאר את התופעות של קונגלוטינציה (יחד עם סטרנג, 1909) של הקומפלקסים נוגדן-אנטיגן בנוכחות נסיוב של בקר ואת הקו-אגלוטינציה (עם ז'אנגו, 1911). עסק גם בחקר הקרישה, במיוחד יצור התרומבין ותכונותיו.[9]
בשנת 1907 התמנה פרופסור לבקטריולוגיה באוניברסיטה החופשית של בריסל והוא כיהן בתפקיד זה עד שנת 1935.
ב-1916 נבחר כחבר בחברה הממלכתית מלונדון ובשנת 1919 זכה בפרס נובל לרפואה על תגליותיו בתחום החיסון.
בהרצאה בשנת 1916 טען שהבטקריופג, "הנגיף הבלתי נראה" שתואר על ידי פליקס ד'ארל, מיקרוביולוג אוטודידקט צרפתי-קנדי, אינו קיים אלא כחומר כימי- אנזימתי הנמצא בגוף החיידק והמזרז יצירת חלבונים העשויים להרוג את החיידק. אולם מאוחר יותר התברר שד'ארל צדק.
אחרי פריצת מלחמת העולם השנייה שימש כמנהל המעבדה המרכזית לשירותי בריאות של הצבא הבלגי. יחד עם המעבדה התפנה מפני הכיבוש הגרמני לצרפת אבל אחרי כניעת צרפת שב לבריסל. אחרי שפרש לגמלאות באותה שנה, 1940, בנו, פול בורדה ירש את מקומו כמנהל המכון פסטר של בריסל וכפרופסור למיקרוביולוגיה באוניברסיטה החופשית של בריסל שנסגרה כעבור זמן קצר. בשנת 1942 שלטונות הכיבוש אסרו עליו למלא כל תפקיד ציבורי ובשנת 1944 בכלל איומי רצח מצד החוגים הרקסיסטים, נצרך להתחבא לזמן מה אצל קרובי משפחה.
בתום המלחמה, בשנת 1946 בגלל ירידה בראייתו נאלץ בורדה להפסיק כליל את עבודתו במעבדה. בשנותיו האחרונות התגורר יחד עם אשתו בקרבת האוניברסיטה וביקר בה לעיתים קרובות. בשנת 1950 במלאת 80 שנה היה במרכז חגיגה שאורגנה על ידי מכוני פסטר בפריז ובבריסל והאוניברסיטה החופשית של בריסל, בנוכחות המלכה אליזבט של בלגיה. נאמו לכבודו אלכסנדר פלמינג מטעם המדענים הזרים, לואי פסטר ואלרי-ראדו, מטעם מכון פסטר, וגסטון רמון מטעם האקדמיה הצרפתית למדעים.
פעילותו הציבורית
תומך של הפדרציה והאחדות של בלגיה, ז'ול בורדה פעל רבות בין מלחמות העולם לקידום ולוניה והמגזר הפרנקופוני המדינה. היה חבר ב"אספה הוואלונית" ויושב ראש של המועצה התרבותית הפרנקופונית בבלגיה, שנודה בשנת 1938. ב-19 ביוני 1949 חתם לצידם של עוד 52 חברי אקדמיה על עצומה אל היושבי ראש שלבתי הפרלמנט הבלגי שבה נדרשה התייחסות הולמת לוואלוניה כאל אזור בנוטה להידחק הצידה במסגרת בלגיה המאוחדת.[10] ז'ול בורדה נפטר בביתו בבריסל בשנת 1961 בגיל 90 והובא לקבורה בטקס לווייה ממלכתית בבית הקברות איקסל בבריסל. אשתו מארת נפטרה חמשה חדשים לאחר מכן.
בורדה היה פעיל כבונה חופשי, חבר בלשכת מס. 2 "הידידים ה פילנתרופים" של "גראן אוריאן דה בלז'יק" (לשכת "המזרח הגדול של בגליה") בזמנו הפנוי היו לו מספר תחביבים - כמו ספרות, מדעי המדינה ואסטרונומיה.
היה נשוי משנת 1899 למארת לבית לבוז (נפטרה ב-1961), אם שלושת ילדיו: שתי בנות - סימון (שנישאה לפרופסור לדרמטולוגיה מוריס קראפס) ומרגריט (שנישאה לז'אן גובארטס, פרופסור לכירורגיה) ובן, פול בורדה, שבחר גם הוא להיות חוקר בתחום הרפואה.
פרסים ואותות כבוד
- 1919 - פרס נובל לרפואה
- 1919 - חבר באקדמיה המלכותית לרפואה של בלגיה
- 1923 - חבר חוץ של האקדמיה הצרפתית למדעים
- 1930 - הצלב הגדול של מסדר הכתר הבלגי
- 1930 - יושב ראש של הקונגרס הראשון למקרוביולוגיה, בפריז
- 1955 - פרס ידידי האזור אנו - יחד עם ז'ול דסטרה וז'ורז' למטר
- 1937 - החגורה הגדולה של מסדר לאופולד
- 1938 - עיטור הצלב הגדול של לגיון הכבוד של צרפת עבור תרומתו לתרבות הצרפתית
זכה גם בעיטורים גבוהים של רומניה, שוודיה ולוקסמבורג.
- חבר האקדמיה הלאומית לרפואה בפריז
- חבר באקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית
- חבר באקדמיה לאופולדינה למדעי בטבע בגרמניה
היה דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטאות בקיימברידג', פריז, סטרסבורג, טולוז, אדינבורו, נאנסי, קוויבק, פול, מונפלייה, קהיר ואתונה.
הנצחה
- השדרה לאורך בית הקברות איקסל נקראה על שמו. כמו כן - תחנת רכבת באבר, בריסל, והדרך שבין משרד המשפטים ובין מכון בורדה נקרא "רחוב אז'ה-בורדה" לזכרו ולזכר מורו, פול אז'ה.
- 1939 נחנך המרכז הרפואי ולמחקר אונקולוגי על שם ז'ול בורדה (המכון בורדה) בבריסל
- ארכיון שלו, שנתרם על ידי נכדיו בשנים 2003–2008, נמצא במכון פסטר בפריז,
- בשנת 1950 צוייר על ידי הצייר פול דלבו, לפי בקשת מנהל המכון בורדה דאז, אלבר קלוד
- הונפק בול עם דיוקנו על ידי הדואר הבלגי
לקריאה נוספת
- ספרו של בורדה - Traité de l'immunité dans les maladies infectieuses, Masson, 1920 ברשת באתר Archive
- Bordet (Paul), "Jules Bordet", Florilège des Sciences de Belgique, Académie Royale de Belgique, 1968, pp. 1035-1067.
- - Craps (Lucien), La naissance de l'immunologie, Bâle, Sandoz Pharma s.a., 1993, 132 p.
- - Govaerts (André), "Jules Bordet", Histoire des pasteuriens, Paris, Institut Pasteur, 1986, 6 p.
קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה של בורדה, מתוך הספר World of Anatomy and Physiology. ©2005-2006 Thomson Gale
- ביוגרפיה-הספד בבטאון של ליגת ההוראה והחינוך בבלגיה - אפריל-ספטמבר 1961, עמוד 72 - באתר ליגת ההוראה והחינוך
Pol Defosse Chronique historique nr. 69,Jules Bordet, membre de la Ligue, La Ligue de l'Enseignement et de l' Education, mise a jour 7/12/2011
- לוח כרונולוגי של חיי ז'ול בורדה באתר המכון פסטר
- ביוגרפיה באתר המכון ז'ול בורדה
- ביוגרפיה באתר אגודת הידידים של המכון פסטר בבריסל
- Beumer Jules Bordet, J.Gen.Microbiol. 29, 1-13, 1962
- Marc Mammerickx La peste bovine, Jules Bordet et le Centre Sérumigène de Cureghem,,Ann.Med.Vet.2003,147,197-205
- על הציור מאת פול דלבו, נובמבר 1989, באתר המכון בורדה
- בול דואר באתר המכון בורדה
- ביוגרפיה באתר ואלוניה און ליין, קטע מן הספר "מאה ואלונים של המאה", המכון ז'ול דסטרה, שאלרואה
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Pol Defosse
- ^ 2.0 2.1 2.2 ביוגרפיה באתר המכון ז'ול בורדה
- ^ אתר המכון ז'ול בורדה
- ^ 4.0 4.1 University of Minnesota Press, 1979, Wesley Spink Infectious Diseases:History of their control עמוד 23
- ^ המוליזה אימונית - באתר ביולוגיה ומולטימדיה בצרפתית BMédia
- ^ G.Messadié Les Grandes découvertes scientifiques, Bordas, Paris 1988, עמוד 85
- ^ ביוגרפדיה באתר המכון ז'ול בורדה
- ^ Marc Mammerickx
- ^ ביוגרפיה כרונולוגית באתר מכון פסטר בצרפת]
- ^ ראו Cent Wallons du siècle Institut Jules Destrée
| זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה | ||
|---|---|---|
| 1901–1925 | פון ברינג (1901) • רוס (1902) • פינסן (1903) • פבלוב (1904) • קוך (1905) • גולג'י, רמון אי קחאל (1906) • לבראן (1907) • מצ'ניקוב, ארליך (1908) • קוכר (1909) • קוסל (1910) • גולסטרנד (1911) • קארל (1912) • רישה (1913) • באראני (1914) • לא חולק (1915–1918) • בורדה (1919) • אוגוסט קרוג (1920) • לא חולק (1921) • היל, מאירהוף (1922) • בנטינג, מקלאוד (1923) • איינטהובן (1924) • לא חולק (1925) | 
|
| 1926–1950 | פיביגר (1926) • וגנר-יאורג (1927) • ניקול (1928) • אייקמן, הופקינס (1929) • לנדשטיינר (1930) • ורבורג (1931) • שרינגטון, אדריאן (1932) • מורגן (1933) • ויפל, מיינוט, מרפי (1934) • שפמן (1935) • דייל, לוי (1936) • סנט-גיירגי (1937) • היימנס (1938) • דומק (1939) • לא חולק (1940–1942) • דאם, דויזי (1943) • גסר, ארלנגר (1944) • פלמינג, צ'יין, פלורי (1945) • מולר (1946) • קורי, קורי, הוסיי (1947) • מילר (1948) • הס, מוניש (1949) • קנדל, הנץ', רייכשטיין (1950) | |
| 1951–1975 | תיילר (1951) • וקסמן (1952) • קרבס, ליפמן (1953) • אנדרס, וולר, רובינס (1954) • תאורל (1955) • קורנאן, ריצ'רדס, פורסמן (1956) • בובה (1957) • בידל, טייטום, לדרברג (1958) • אוצ'ואה, קורנברג (1959) • ברנט, מדאוור (1960) • פון בקשי (1961) • ווטסון, קריק, וילקינס (1962) • הודג'קין, האקסלי, אקלס (1963) • בלוך, לינן (1964) • ז'קוב, לווף, מונו (1965) • רוס, הגינס (1966) • גרניט, הרטליין, וולד (1967) • הולי, קוראנה, נירנברג (1968) • דלבריק, הרשי, לוריא (1969) • כץ, פון יולר, אקסלרוד (1970) • סת'רלנד (1971) • אדלמן, פורטר (1972) • פריש, לורנץ, טינברגן (1973) • קלוד, דה דוב, פאלאדה (1974) • בולטימור, דולבקו, טמין (1975) | |
| 1976–2000 | בלומברג, גאידושק (1976) • גימן, שלי, יאלו (1977) • ארבר, נתנס, סמית' (1978) • קורמאק, האונספילד (1979) • בנאסרף, דוסה, סנל (1980) • ספרי, הובל, ויזל (1981) • ברגסטרם, סמואלסון, ויין (1982) • מקלינטוק (1983) • ג'רן, קוהלר, מילשטיין (1984) • בראון, גולדשטיין (1985) • כהן, לוי-מונטלצ'יני (1986) • טונגאווה (1987) • בלאק, עליון, היצ'ינגס (1988) • בישופ, ורמוס (1989) • מארי, תומאס (1990) • נהר, זקמן (1991) • פישר, קרבס (1992) • רוברטס, שרפ (1993) • גילמן, רודבל (1994) • לואיס, ניסליין-פולהרד, וישהאוס (1995) • דוהרטי, צינקרנגל (1996) • פרוזינר (1997) • פרשגוט, איגנרו, מורד (1998) • בלובל (1999) • קרלסון, גרינגרד, קנדל (2000) | |
| 2001 ואילך | הרטוול, הנט, נרס (2001) • ברנר, הורביץ, סלסטון (2002) • לוטרבור, מנספילד (2003) • באק, אקסל (2004) • מרשל, וורן (2005) • פייר, מלו (2006) • קפקי, אוונס, סמיתיס (2007) • צור האוזן, מונטנייה, בארה-סינוסי (2008) • בלקברן, שוסטק, גריידר (2009) • אדוארדס (2010) • בויטלר, הופמן, סטיינמן (2011) • גרדון, יאמאנקה (2012) • רותמן, שקמן, סודהוף (2013) • מוסר, מוסר, אוקיף (2014) • קמפבל, אומורה, טו (2015) • אוסומי (2016) • הול, רוסבאש, יאנג (2017) • אליסון, הונג'ו (2018) • סמנזה, רטקליף, קיילין (2019) • אלטר, האוטון, רייס (2020) • ג'וליוס, פטפוטיאן (2021) • פבו (2022) • וייסמן, קריקו (2023) • אמברוז, רובקון (2024) | |
26332220ז'ול בורדה