אריק קנדל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אריק קנדל
Eric Kandel
אריק קנדל, 2006
אריק קנדל, 2006
לידה 7 בנובמבר 1929 (גיל: 94)
ענף מדעי נוירופסיכיאטריה
מקום מגורים ארצות הברית
פרסים והוקרה חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 2000
תרומות עיקריות
עבודתו בתחום הפיזיולוגיה של הזיכרון.

אריק קנדל (באנגלית: Eric Kandel‏; נולד ב-7 בנובמבר 1929 בווינה) הוא נוירופסיכיאטר יהודי אמריקני, זוכה פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 2000 (יחד עם פול גרינגרד וארוויד קרלסון) על עבודתו בחקר הפיזיולוגיה של הזיכרון והדרך בה הוא נשמר בתאי עצב.

אריק קנדל הוא פרופסור לביוכימיה ולביופיזיקה באוניברסיטת קולומביה וחוקר בכיר במכון הרפואי על שם הווארד יוז. כמו כן, הוא היה המייסד וראש המרכז לנוירוביולוגיה ולהתנהגות, שהפך בהמשך לנוירומדע באוניברסיטת קולומביה. הוא חקר את מערכת העצבים של החשופית הימית אפליזיה קליפורנית (אנ') (Aplysia californica), לה יש תאי עצב גדולים, המאפשרים לעשות מניפולציות בקלות יחסית. האפליזיה הקליפורנית שייכת גם לקבוצה של חסרי חוליות שהייתה ידועה ביכולת שלה ללמוד.

בראיון עם גיל חובב[1] סיפר שבצעירותו ניסה להבין כיצד ייתכן שהנאצים ביצעו מעשי זוועה נוראיים, אך עם זאת נהנו מאמנות והקשיבו לבטהובן ומוצרט. לשם כך החל ללמוד רפואה במטרה להפוך לפסיכואנליטיקאי ולנסות להבין את נפש האדם. בשלב מסוים הבין שעניינו האמיתי הוא במדע ופנה למחקר.

קורות חיים

ילדותו

אמו הגיעה ממשפחה אשכנזית יהודית ממעמד הביניים שחיה בפולין. אביו בא ממשפחה ענייה מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, שהיגרה במלחמת העולם הראשונה לווינה, שם הוריו הכירו והתחתנו ב-1923. אריק קנדל נולד בווינה ב-1929, כבן שני. זמן קצר לאחר מכן, אביו ייסד חנות צעצועים, אולם במרץ 1938 הם נאלצו לעזוב את אוסטריה לאחר הסיפוח של אוסטריה על ידי גרמניה. כתוצאה מאריזציה, התגברו ההתקפות נגד היהודים ועיקלו את הרכוש של היהודים. ב-11 במאי 1939 אריק ואחיו נסעו לברוקלין, ובהמשך הוריהם הצטרפו אליהם.

כשהגיע לארצות הברית, סבו לימד אותו לימודי יהדות והוא התקבל לישיבה דפלטבוש שבברוקלין, אותה סיים ב-1944. בהמשך הוא למד באוניברסיטת הרווארד היסטוריה וספרות. במהלך לימודיו בהרווארד, נתקל בעבודותיו של פרדריק סקינר והחל להתעניין בלמידה ובזיכרון. עם זאת, סקינר ניסה להפריד את הביולוגיה והנוירולוגיה מהפסיכולוגיה ואילו קנדל התרכז בקשר וביחסים בין השניים.

לימודיו

ב-1952 החל את לימודיו בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק. עד סוף לימודיו, התעניין במחקר בסיסי של המוח. במהלך התקופה הזו, קנדל פגש את אשתו לעתיד. הוא נחשף לראשונה למחקר דרך חוקר באוניברסיטת קולומביה, שחקר בעזרת אוסצילוסקופ את מהירות ההולכה של פוטנציאל הפעולה של העצב כתלות בקוטר האקסון. הבעיה שניצבה בפני המעבדה הייתה ביצוע הרישום התוך תאי, בעיה שנוצרה בשל קוטרם הקטן של הנוירונים בבעלי חוליות.

ב-1955 קרא והושפע מעבודותיו של סטפן קופלר (Stephen Kuffler) על חסרי חוליות ימיים, ואחרי שסיים את לימודי הרפואה הוא למד איך לייצר מיקרואלקטרודות כדי למדוד מהאקסונים הענקיים של סרטן הנהרות (Crayfish). ב-1957 הצטרף קנדל למעבדות לנוירופיזיולוגיה של המכונים הלאומיים לבריאות. באותה תקופה חקרו כבר את המטופל HM, מטופל לו הסירו את ההיפוקמפוס ולאחר מכן לא יכול היה ליצור זיכרונות חדשים. באותה תקופה הוא הראה ראיות אלקטרופיזיולוגיות לכך שיש פוטנציאל פעולה בדנדריטים של הנוירונים בהיפוקמפוס. באותה תקופה גם הקבוצה בה עבד מצאה שיש פעילות ספונטנית של הנוירונים. המעבדה הייתה הראשונה לעשות רישום תוך-תאי שהראה את הספייקים האפילפטיים ואת התקדמותם.

קנדל הגיע למסקנה שההיפוקמפוס, על המערכת המסועפת של קשרים שבו, הוא אינו מודל טוב לחקר הזיכרון. הוא היה גם מודע למחקריהם של קרל פון פריש, ניקולאס טינברגן וקונראד לורנץ שהראו שצורות בסיסיות של זיכרון קיימות גם בבעלי חיים פשוטים. לכן קנדל מצא לנכון לבחור בבעל חיים פשוט כחיית מודל לזיכרון, על מנת לבחון את התאוריה שלו, לפיה שינויים בקשרים הסינפטיים בין נוירונים והשינויים בהם הם המקור לזיכרון. ב-1962, טס לפריז כדי ללמוד על אפליזיה (Aplysia californica). אפליזיה יכולה ליצור למידות פשוטות של הביטואציה, הרגשת-יתר (sensitization), התניה קלאסית והתניה אופרנטית, אותם ניתן לחקור אם מבודדים את הגנגליון של החיה. שינויים אלקטרופיזיולוגיים הנגרמים מגירויים משולבים יכולים להיות מזוהים בסינפסות ספציפיות. ב-1965 הוא פרסם תוצאות ראשוניות.

מחקר

קנדל קיבל משרה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ניו-יורק, במחלקה לפיזיולוגיה ולפסיכיאטריה, שהפכה בהמשך לחלק מהמחלקה לנוירוביולוגיה ולהתנהגות. הוא פיתח יחד עם אחרים פרוטוקולים להראות צורות למידה פשוטות של אפליזיה. ספציפית הם חקרו את רפלקס הזים-סיפון, בו האפליזיה מגנה על הזים כאשר יש איום בסביבה, אותו היא מרגישה על ידי הסיפון שלה, תהליך היכול לעבור הביטואציה והרגשת-יתר. ב-1971 הם הרחיבו את המחקר מזיכרון לטווח קצר בלבד לזיכרון לטווח ארוך גם כן.

במקביל, ב-1966, קנדל וג'יימס שוורץ החלו לעשות ניתוחים ביוכימיים של שינויים בנוירונים שקשורים ללמידה ולאחסון זיכרון. באותו זמן היה ידוע שזיכרון לטווח ארוך, בניגוד לזיכרון לטווח קצר, קשור לסינתזה של חלבונים חדשים. עד 1972, היו להם הוכחות שהשליח השניוני cAMP מיוצר בגנגליה של האפליזיה בתנאים שקשורים ליצירה של זיכרון קצר טווח (רגישות יתר). ב-1974 קנדל עבר לאוניברסיטת קולומביה, שם עזר בהקמה של המרכז לנוירוביולוגיה ולהתנהגות. נמצא מאוחר יותר שהנוירוטרנסמיטר סרוטונין פועל ביצירה של ה-cAMP, קשור לבסיס המולקולרי של רגישות היתר של הרפלקס של האפליזיה. ב-1980, הוא מצא בשיתוף פעולה עם מעבדה אחרת שפרוטאין קינאז A פועל במסלול הביוכימי שקשור לרמה של ה-cAMP. בהמשך אפיינו גם את תעלת האשלגן, אותה פרוטאין קינאז A יכול לבקר, וקושר את השינוי את האפקט של הסרוטונין לשינוי באלקטרופיזיולוגיה של הסינפסה.

ב-1981 חברי המעבדה הרחיבו את המערכת של אפליזיה כך שתכלול אפשרות ללמוד על התניה קלאסית, דבר שגרם לסגירת המעגל עם הלמידה הפשוטה שנחקרה קודם ומאפיינת חסרי חוליות ואיפשרה להכליל את הלמידה לבעלי חיים נוספים. בנוסף לכך, חקרו במעבדה רשתות עצביות של נוירונים תחושתיים, נוירוני ביניים ונוירוני תנועה, הקשורים להתנהגות למידה, מה שאפשר לנתח קשרים סינפטיים ספציפיים.

ב-1983, החליטו במעבדה שלו לחקור ייצור של אילו חלבונים חשובים למעבר מזיכרון קצר טווח לארוך טווח. אחת מהמטרות של פרוטאין קינאז A הוא החלבון שמבקר תעתוק, CREB ‏(cAMP response element-binding protein). בשיתוף פעולה עם מעבדות נוספות, קנדל זיהה את ה-CREB כחלבון שקשור לאחסון זיכרון ארוך טווח. אחת מהפעילויות של CREB היא הגדלת הקישוריות הסינפטית. בעוד שזיכרון קצר טווח מקושר לשינוי פונקציונלי של סינפסות קיימות, זיכרון ארוך טווח מקושר להגדלה של כמות הסינפסות.

פרסים והוקרות

על עבודותיו המדעיות, קיבל אריק קנדל פרסים והוקרות רבים, ובהם:

יחסו לאוסטריה

לאחר שבשנת 2000 הוכרז כזוכה פרס נובל, התקשר אליו נשיא אוסטריה על מנת לברך אותו על "פרס נובל האוסטרי". קנדל, שבילדותו, עם עליית הנאצים, משפחתו הבריחה אותו מאוסטריה ולאחר מכן ברחה כולה לארצות הברית, אמר שמדובר בפרס נובל "יהודי-אמריקאי" אבל בהחלט לא אוסטרי. הנשיא האוסטרי שאל את קנדל איך ניתן לייישר את ההדורים בינו לבין אוסטריה. קנדל ביקש לשנות את שמו של רחוב בווינה שנקרא על שם קרל לואגר, ראש עיריית וינה בעבר שהיה אנישמי ואפילו צוטט על ידי היטלר במיין קאמפף. שמו של הרחוב שונה. בנוסף הוא ביקש לפעול להחזרתם של אינטלקטואלים יהודים לוינה באמצעות מלגות. מאז יחסו של קנדל לאוסטריה ולוינה הוא יותר פייסני. הוא קיבל אזרחות כבוד בווינה, ועובד ומרצה בה לעיתים[3].

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אריק קנדל בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ "אוכל למחשבה" עם גיל חובב.‏ערוץ 2, 23 בדצמבר 2011.
  2. ^ Honorary Degrees, Arizona State University
  3. ^ https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001245953
זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1901–1925 פון ברינג (1901) • רוס (1902) • פינסן (1903) • פבלוב (1904) • קוך (1905) • גולג'י, רמון אי קחאל (1906) • לבראן (1907) • מצ'ניקוב, ארליך (1908) • קוכר (1909) • קוסל (1910) • גולסטרנד (1911) • קארל (1912) • רישה (1913) • באראני (1914) • לא חולק (1915–1918) • בורדה (1919) • אוגוסט קרוג (1920) • לא חולק (1921) • היל, מאירהוף (1922) • בנטינג, מקלאוד (1923) • איינטהובן (1924) • לא חולק (1925)
1926–1950 פיביגר (1926) • וגנר-יאורג (1927) • ניקול (1928) • אייקמן, הופקינס (1929) • לנדשטיינר (1930) • ורבורג (1931) • שרינגטון, אדריאן (1932) • מורגן (1933) • ויפל, מיינוט, מרפי (1934) • שפמן (1935) • דייל, לוי (1936) • סנט-גיירגי (1937) • היימנס (1938) • דומק (1939) • לא חולק (1940–1942) • דאם, דויזי (1943) • גסר, ארלנגר (1944) • פלמינג, צ'יין, פלורי (1945) • מולר (1946) • קורי, קורי, הוסיי (1947) • מילר (1948) • הס, מוניש (1949) • קנדל, הנץ', רייכשטיין (1950)
1951–1975 תיילר (1951) • וקסמן (1952) • קרבס, ליפמן (1953) • אנדרס, וולר, רובינס (1954) • תאורל (1955) • קורנאן, ריצ'רדס, פורסמן (1956) • בובה (1957) • בידל, טייטום, לדרברג (1958) • אוצ'ואה, קורנברג (1959) • ברנט, מדאוור (1960) • פון בקשי (1961) • ווטסון, קריק, וילקינס (1962) • הודג'קין, האקסלי, אקלס (1963) • בלוך, לינן (1964) • ז'קוב, לווף, מונו (1965) • רוס, הגינס (1966) • גרניט, הרטליין, וולד (1967) • הולי, קוראנה, נירנברג (1968) • דלבריק, הרשי, לוריא (1969) • כץ, פון יולר, אקסלרוד (1970) • סת'רלנד (1971) • אדלמן, פורטר (1972) • פריש, לורנץ, טינברגן (1973) • קלוד, דה דוב, פאלאדה (1974) • בולטימור, דולבקו, טמין (1975)
1976–2000 בלומברג, גאידושק (1976) • גימן, שלי, יאלו (1977) • ארבר, נתנס, סמית' (1978) • קורמאק, האונספילד (1979) • בנאסרף, דוסה, סנל (1980) • ספרי, הובל, ויזל (1981) • ברגסטרם, סמואלסון, ויין (1982) • מקלינטוק (1983) • ג'רן, קוהלר, מילשטיין (1984) • בראון, גולדשטיין (1985) • כהן, לוי-מונטלצ'יני (1986) • טונגאווה (1987) • בלאק, עליון, היצ'ינגס (1988) • בישופ, ורמוס (1989) • מארי, תומאס (1990) • נהר, זקמן (1991) • פישר, קרבס (1992) • רוברטס, שרפ (1993) • גילמן, רודבל (1994) • לואיס, ניסליין-פולהרד, וישהאוס (1995) • דוהרטי, צינקרנגל (1996) • פרוזינר (1997) • פרשגוט, איגנרו, מורד (1998) • בלובל (1999) • קרלסון, גרינגרד, קנדל (2000)
2001 ואילך הרטוול, הנט, נרס (2001) • ברנר, הורביץ, סלסטון (2002) • לוטרבור, מנספילד (2003) • באק, אקסל (2004) • מרשל, וורן (2005) • פייר, מלו (2006) • קפקי, אוונס, סמיתיס (2007) • צור האוזן, מונטנייה, בארה-סינוסי (2008) • בלקברן, שוסטק, גריידר (2009) • אדוארדס (2010) • בויטלר, הופמן, סטיינמן (2011) • גרדון, יאמאנקה (2012) • רותמן, שקמן, סודהוף (2013) • מוסר, מוסר, אוקיף (2014) • קמפבל, אומורה, טו (2015) • אוסומי (2016) • הול, רוסבאש, יאנג (2017) • אליסון, הונג'ו (2018) • סמנזה, רטקליף, קיילין (2019) • אלטר, האוטון, רייס (2020) • ג'וליוס, פטפוטיאן (2021) • פבו (2022) • וייסמן, קריקו (2023) • אמברוז, רובקון (2024)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23509174אריק קנדל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אריק_קנדל&oldid=1804127"