יוליוס וגנר-יאורג

'Julius Wagner Ritter von Jauregg'יוליוס וגנר, אביר פון יאורג או אחרי 1919 - יוליוס וגנר-יאורג (בגרמנית: Julius Wagner-Jauregg;‏ 7 במרץ 1857 - 27 בספטמבר 1940) היה רופא פנימי, פסיכיאטר ונוירולוג אוסטרי, שזכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1927 על הטיפול באמצעות החדרת מלריה בחולי דלקת המוח ודלקת קרום המוח על רקע עגבת (עגבת שלישונית עם "שיתוק כללי מתקדם" או "קיהיון שיתוקי"). וגנר פון יאורג היה הפסיכיאטר הראשון שזכה בפרס נובל.

ביוגרפיה

ילדות וצעירות

נולד בשנת 1857 בשם יוליוס וגנר ביישוב ולס באוסטריה העילית כאחד מארבעת ילדיהם של אדולף יוהאן וגנר ושל לודוביקה יאורניג רנצוני. שם המשפחה שונה לוגנר פון יאורג בשנת 1883 כשהעניק קיסר אוסטרו-הונגריה לאביו את תואר האצולה "אביר פון יאורג". מאז היה שמו יוליוס וגנר אביר פון יאורג עד להתפרקות האימפריה בשנת 1918 וביטול תוארי האצולה. בהמשך התקצר שם המשפחה ל-"ווגנר-יאורג". האם נפטרה כשבנה יוליוס היה עדיין ילד. אחרי לימודים יסודיים למד וגנר פון יאורג ב"גימנסיה הסקוטית" (Schottengymnasium) בווינה ואחר כך בשנים 1880-1874 בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת וינה. כסטודנט היה וגנר פון יאורג תלמידו של סלומון שטריקר במכון לפתולוגיה כללית וניסויית, בה התוודע למחקרים על חיות מעבדה. בשנת 1880 סיים את עבודת הדוקטורט שלו ברפואה בנושא "המקור והתפקוד של הלב הטכיקרדי". במכון של שטריקר הכיר וגנר יאורג גם את זיגמונד פרויד והשניים נשארו תקופה ארוכה ביחסי ידידות. בשנת 1882 עזב את המכון.

המשך קריירה הרפואית

אחרי שלמשך זמן קצר עבד במחלקה לרפואה פנימית של במברגר, בשנים 1887-1883 עבד בקליניקה הפסיכיאטרית של מקסימיליאן ליידסדורף, אף על פי שהתמחותו המקורית לא הייתה בפתולוגיה של מערכת העצבים ולא חשב קודם לכן לעבוד בתחום רפואת הנפש. ב-1885 עבר בחינת הסמכה להוראה (venia legendi) ונתבקש החל משנת 1888 להרצות על הפתולוגיה של מערכת העצבים, כולל בהתייחסות למחלות הפסיכיאטריות. כשחלה מנהל הקליניקה, ליידסדורף[ בשנת 1887, התמנה וגנר פון יאורג במקומו. בסופו של דבר ב-1889 ירש מריכרד פון קראפט-אבינג את ניהול הקליניקה הנאורו-פסיכיאטרית של אוניברסיטת גראץ. שם התחיל מחקרים על הקשר בין הזפקת, לפיגור שכלי וליוד. בשנת 1923, בעצתו התחילה הממשלה האוסטרית לספק מלח עם תוספת יוד באזורים הנגועים בזקפת. בשנית 1892–1893 ניהל וגנר פון יאורג את "מוסד למשוגעים" (Landesirrenanstalt) אאצ שטיינהוף. ב-1893 התמנה לפרופסור שלא מן המניין לפסיכיאטריה ולנוירולוגיה ולמנהל הקליניקה לפסיכיאטריה ולמחלות עצבים בווינה במקומו של תאודור מיינרט. עם עוזריו באותה תקופה נמנה קונסטנטין פון אקונומו. כעבור שנתיים ב-1902 עבר וגנר פון יאורג לקליניה הפסיכיאטרית של בית החולים הכללי של וינה. ב-1911 חזר לתפקידו הקודם.

כחבר במועצה לבריאות של הקיסרות קידם וגנר פון יאורג חוק להגנת זכויות חולי הנפש והסדרת התעודות לחולים הפסיכוטיים. כמו כן קידם את הנהגת הפסיכיאטריה כמקצוע חובה בקוריקולום של הרופאים.

מחקריו המדעיים ופרס נובל

תרומתו המדעית העיקרית של וגנר פון יאורג התמקדה בטיפול במחלות הנפש באמצעות גרימת חום גבוה, גישה טיפולית ידועה כ"פירותרפאיה". בשנת 1887 הוא חקר את השפעות מחלות החום על המצבים הפסיכוטיים. בהמשך חקר את השפעת החום נגרם על ידי שושנה או על ידי הטוברקולין (שנתגלה על ידי רוברט קוך בשנת 1890). מאחר ששיטות טיפול אלה לא עבדו מספיק טוב, בשנת 1917 ניסה וגנר פון יאורג להחדיר לגוף החולים את טפילי המלריה - פלסמודיום ויוואקס. שיטה זו הוכיחה את עצמה במקרי "שיתוק כללי", "השיתוק הכללי המתקדם" או העגבת שלישונית הקרויה גם נאורוסיפיליס, שנחשבה באותה תקופה למחלה סופנית. 15% מהחולים המאושפזים במוסדות פסיכיאטריים נשאו אבחנה זאת. גרימת מלריה נחשבה לסיכון מתקבל על הדעת מכיוון שהיה קיים כבר טיפול זמין למלריה באמצעות קינין. בהמשך בשנים 1917–1940 מלריה הנגרמת על ידי הטפיל הפחות תוקפני - פלסמודיום ויוואקס - שימשה כטיפול בעגבת השלישונית הודות לחום הגבוה והממושך שנגרם - סוג של פירטותרפיה. לפי דיווחיו של וגנר פון יאורג כ-30-40% מהמקרים החלימו. חולי עגבת טריים יכלו להתרפא לחלוטין על ידי צירוף הטיפול במלריה עם הזרקת סלוורסאן ונאוסלברססן, שתי תרופות ששימשו אז בטיפול במחלה זו. תגליתו זו זיכתה את ואגנר-יאורג בפרס נובל לרפואה בשנת 1927 וגנר-יאורג הקדיש לטיפול זה ספר - Verhütung und Behandlung der progressiven Paralyse durch Impfmalaria (מניעתו וטיפולו של השיתוק המתקדם באמצעות החדרת מלריה) - שהופיע בכרך זיכרון בספר לימוד לטיפול ניסיוני (Handbuch der experimentellen Therapie) (1931). שיטה זו, שנודעה כמלריותרפיה הייתה בכל זאת מסוכנת. היא גרמה למותם של כ-15% מהמטופלים ולכן איננה יותר בשימוש.

אחרי הפרישה

בשנת 1928 פרש וגנר-יאורג מתפקידו אך נשאר פעיל ובבריאות טובה עד למותו בספטמבר 1940. אחרי פרישתו עוד כתב כ-80 מאמרים מדעיים. שנה לפני מותו נתגלה הפניצילין, הטיפול האנטיביוטי החדש שהפך לטיפול היעיל לעגבת והסיר את הטיפול במלריה מן הפרק.

מורשתו

שיטת הטיפול הקרויה "מלריותרפיה" או "שיטת וגנר-יאורג" בנוירו-עגבת נפוצה למשך שנים רבות. חוקרים ניסו להחליף את ההדבקה במלריה על ידי אמצעים אחרים כמו הזרקות גופרית קולואידית, אמבטים במים חמים מאוד, ו"מרפאות חום" המבוססות על חשיפה לגלים קצרים, ומיקרוגלים, או חימום על ידי מיזוג אוויר. בסופו של דבר גילוי הפניצילין שם קץ לשיטה זו בטיפול בעגבת המתקדמת. לעומת זאת המשיכו החיפושים אחרי טיפולי שוק בתחום הפסיכיאטריה - פותחו השוק באינסולין, השוק בקרדיאזול והנזע החשמלי, ששרד עד לרפואת בת זמננו.

חייו האישיים

וגנר-יאורג היה נשוי עם אנה קוך ולזוג נולדו שני ילדים:יוליה, לימים נשואה הומאן (ילידת 1900) ותאודור וגנר-יאורג, (יליד 1903) לימים מרצה לכימיה באוניברסיטת וינה.^[1]

השקפותיו

בשנים האחרונות לחייו ולפעילותו הושפע וגנר-יאורג מהלאומנות הגרמנית הקיצונית והאידאולוגיה האנטישמית ואהד את מדיניותו של היטלר נמצא תיעוד לתמיכתו בנאציזם זמן קצר אחרי פלישת גרמניה לאוסטריה בשנת 1938. הוא ביקש להירשם למפלגה הנאצית אך ככל הנראה בקשתו נדחתה בגלל נישואיו הראשונים ליהודיה בלבינה פרומקין (ממנה ההתגרש בשנת 1930) כמו רופאים רבים בתקופתו תמך וגנר-יאורג בתורת ה"היגיינה הגזעית" המכונה "אאוגניקה" והשפיע על תלמידים כמו אלכסנדר פילץ, שחיבר ספר לימוד לפסיכיאטריית הגזע שבו הוצגו היהודים כנושאים נטייה למחלות נפש. עוד כחבר בשנת 1935 בחברה האנתרופולוגית האוסטרית הוא צידד בעיקור כפוי של חולי נפש ושל פושעים הוא כיהן כיושב ראש הליגה האוסטרית לתורשה וריענון גזעיים שתמכה בעיקר כפוי של בעלי "נתונים גנטיים נחותים". חקירה שנפתחה לגביו בשנת 2004 בנוגע למקום המכובד שהוקצה לו בבית הקברות המרכזי של וינה הגיעה למסקנה שעל אף השקפותיו לא היה המדען חבר במפלגה הנאצית וגם ההשקפות האואגניסטיות לא היו חריגות מאוד לעומת המקובל אז בחוגים רפואיים נרחבים. ^[2]

פרסים ואותות הוקרה

1932 - נבחר לחבר באקדמיה לאופולדינה - אקדמיה גרמנית לחוקרי הטבע
1927 - פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה - על טיפול מוצלח בעגבת מאוחרת ו ועל גילוי הטיפול באמצעות חום גבוה.
1929 - חבר לשם כבוד של האקדמיה האוסטרית למדעים

הנצחה

פסל לזכרו בחצר ארקדות של אוניברסיטת וינה
חצר וגנר יאורג נקרא כך ברובע אלזנגרונד בווינה
1981 - דרך וגנר-יאורג ברובע 14 פנצינג של וינה - נקראה על שמו.
קליניקה פסיכיאטרית בעיר לינץ נקראה על שמו.

קובץ:Austria 500 Shillings 1953-avers.jpg

דיוקנו של וגנר-יאורג על שטר על 500 שילינג של הרפובליקה האוסטרית משנת 1953

בתי ספר, בתי חולים ורחובות באוסטריה נקראים על שמו.
בשנת 1953 הנפיק הבנק האוסטרי שטר של 500 שילינג עם דיוקנו
1957 - למלאת מאה שנה להולדתו הנפיק הדואר האוסטרי בול דואר עם דיוקנו.

^[3]

לקריאה נוספת

Wolfgang Regal, Michael Nanut Vienna - a doctor's guide, Springer, Wien 2007
Jan Lindsten -Nobel Lectures in Physiology or Medicine 1922-1941World Scientific, Singapore, New Jersey, London, Hong Kong 1999

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יוליוס וגנר-יאורג בוויקישיתוף

Tonse Raju Pediatrics. 117 (2): 2006.

ביוגרפיה באתר Who named it
שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

^ J.Lindsten 1999 עמ' 171
^ W.Regal, M.Nanut 2007 עמ' 75]
^ על הבול של אוסטריה

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29801400יוליוס וגנר-יאורג

[1] J.Lindsten 1999 עמ' 171

[2] W.Regal, M.Nanut 2007 עמ' 75]

[3] על הבול של אוסטריה

[1]

[2]

[3]

זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1901–1925	פון ברינג (1901) • רוס (1902) • פינסן (1903) • פבלוב (1904) • קוך (1905) • גולג'י, רמון אי קחאל (1906) • לבראן (1907) • מצ'ניקוב, ארליך (1908) • קוכר (1909) • קוסל (1910) • גולסטרנד (1911) • קארל (1912) • רישה (1913) • באראני (1914) • לא חולק (1915–1918) • בורדה (1919) • אוגוסט קרוג (1920) • לא חולק (1921) • היל, מאירהוף (1922) • בנטינג, מקלאוד (1923) • איינטהובן (1924) • לא חולק (1925)
1926–1950	פיביגר (1926) • וגנר-יאורג (1927) • ניקול (1928) • אייקמן, הופקינס (1929) • לנדשטיינר (1930) • ורבורג (1931) • שרינגטון, אדריאן (1932) • מורגן (1933) • ויפל, מיינוט, מרפי (1934) • שפמן (1935) • דייל, לוי (1936) • סנט-גיירגי (1937) • היימנס (1938) • דומק (1939) • לא חולק (1940–1942) • דאם, דויזי (1943) • גסר, ארלנגר (1944) • פלמינג, צ'יין, פלורי (1945) • מולר (1946) • קורי, קורי, הוסיי (1947) • מילר (1948) • הס, מוניש (1949) • קנדל, הנץ', רייכשטיין (1950)
1951–1975	תיילר (1951) • וקסמן (1952) • קרבס, ליפמן (1953) • אנדרס, וולר, רובינס (1954) • תאורל (1955) • קורנאן, ריצ'רדס, פורסמן (1956) • בובה (1957) • בידל, טייטום, לדרברג (1958) • אוצ'ואה, קורנברג (1959) • ברנט, מדאוור (1960) • פון בקשי (1961) • ווטסון, קריק, וילקינס (1962) • הודג'קין, האקסלי, אקלס (1963) • בלוך, לינן (1964) • ז'קוב, לווף, מונו (1965) • רוס, הגינס (1966) • גרניט, הרטליין, וולד (1967) • הולי, קוראנה, נירנברג (1968) • דלבריק, הרשי, לוריא (1969) • כץ, פון יולר, אקסלרוד (1970) • סת'רלנד (1971) • אדלמן, פורטר (1972) • פריש, לורנץ, טינברגן (1973) • קלוד, דה דוב, פאלאדה (1974) • בולטימור, דולבקו, טמין (1975)
1976–2000	בלומברג, גאידושק (1976) • גימן, שלי, יאלו (1977) • ארבר, נתנס, סמית' (1978) • קורמאק, האונספילד (1979) • בנאסרף, דוסה, סנל (1980) • ספרי, הובל, ויזל (1981) • ברגסטרם, סמואלסון, ויין (1982) • מקלינטוק (1983) • ג'רן, קוהלר, מילשטיין (1984) • בראון, גולדשטיין (1985) • כהן, לוי-מונטלצ'יני (1986) • טונגאווה (1987) • בלאק, עליון, היצ'ינגס (1988) • בישופ, ורמוס (1989) • מארי, תומאס (1990) • נהר, זקמן (1991) • פישר, קרבס (1992) • רוברטס, שרפ (1993) • גילמן, רודבל (1994) • לואיס, ניסליין-פולהרד, וישהאוס (1995) • דוהרטי, צינקרנגל (1996) • פרוזינר (1997) • פרשגוט, איגנרו, מורד (1998) • בלובל (1999) • קרלסון, גרינגרד, קנדל (2000)
2001 ואילך	הרטוול, הנט, נרס (2001) • ברנר, הורביץ, סלסטון (2002) • לוטרבור, מנספילד (2003) • באק, אקסל (2004) • מרשל, וורן (2005) • פייר, מלו (2006) • קפקי, אוונס, סמיתיס (2007) • צור האוזן, מונטנייה, בארה-סינוסי (2008) • בלקברן, שוסטק, גריידר (2009) • אדוארדס (2010) • בויטלר, הופמן, סטיינמן (2011) • גרדון, יאמאנקה (2012) • רותמן, שקמן, סודהוף (2013) • מוסר, מוסר, אוקיף (2014) • קמפבל, אומורה, טו (2015) • אוסומי (2016) • הול, רוסבאש, יאנג (2017) • אליסון, הונג'ו (2018) • סמנזה, רטקליף, קיילין (2019) • אלטר, האוטון, רייס (2020) • ג'וליוס, פטפוטיאן (2021) • פבו (2022) • וייסמן, קריקו (2023) • אמברוז, רובקון (2024)