גינתר בלובל
 | |
| גינתר בלובל, 2008 |
גינתר בלובל (בגרמנית: Günter Blobel; 21 במאי 1936 - 18 בפברואר 2018) היה ביולוג גרמני-אמריקאי וזוכה פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1999 על הממצא שלחלבונים יש אותות פנימיים המורים על ההובלה והמיקום שלהם בתוך התא.
ביוגרפיה
הוא נולד בחלק המזרחי של גרמניה, אזור שלימים הפך לחלק מפולין, וב-1945 משפחתו היגרה בשל התחזקותו של הצבא האדום באזור. במהלך הימלטותם, הם עברו בדרזדן, אשר כמה ימים לאחר הגעתם לשם, בין 13 בפברואר עד 15 בפברואר הופצצה במסגרת ההפצצות של מלחמת העולם השנייה על גרמניה. כמה שבועות מאוחר יותר, אחותו בת ה-19 נהרגה מהפצצות אוויריות במהלך נסיעתה ברכבת ונקברה בקבר אחים. ב-1954, הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון, והוא לא הורשה להמשיך ללימודים מתקדמים משום שהוא נחשב ל"קפיטליסט". כיוון שזה היה לפני ההקמה של חומת ברלין הוא עבר לפרנקפורט, שבצדה המערבי של גרמניה.
בלובל למד בגימנסיה שבסקסוניה, והמשיך אחר כך ללימודים מתקדמים באוניברסיטת טיבינגן שם סיים את לימודיו ברפואה ב-1960. לאחר מכן, במשך שנתיים התמחה בבתי חולים, אולם החליט לעזוב את לימודי הרפואה לטובת לימודי ביולוגיה. אחיו הגדול, שהיה פרופסור למיקרוביולוגיה באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, ועזר לו להתקבל למעבדה של הר גבינד חורנה או של ואן פוטר (Van R. Potter). ב-1962 הוא התחיל ללמוד במונטריאול, ומשם נסע למדיסון. הוא למד תחת ההנחיה של ואן פוטר ובנובמבר 1966 הוא סיים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון. לאחר סיום לימודיו, הוא עבד באוניברסיטת רוקפלר תחת ג'ורג'ה אמיל פאלאדה. ב-1986 עבד ב-Howard Hughes Medical Institute. ב-1993 זכה בפרס לסקר וב-1999 קיבל פרס נובל על הגילוי של פפטידי איתות (signal peptides), המהווים חלק ארי במיקום של חלבונים בתוך התא (Protein targeting) וזאת באמצעות אזורים בתוך החלבון המשמשים להנעתו בתוך התא לאברון המתאים. נוסף על עבודתו המחקרית, הוא היה חבר בדירקטוריון של נסטלה ובמועצת המנהלים המדעית של Scripps Research Institute. בנוסף, הוא היה חבר הוועדה המדעית שבוחרת זוכים לפרס שאו במדעי החיים והרפואה.
נפטר בניו יורק ב-18 בפברואר 2018.
מחקר
בלובל הושפע מעבודתו מ-1945 של אלברט קלוד, זוכה פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1974, עבודות שיישמו את מיקרוסקופ האלקטרונים לתאים, ומצאו את הרשתית התוך-פלזמית. הוא עבד במעבדתו של ג'ורג'ה אמיל פאלאדה, שחקר את החלבונים המופרשים. המסלול הביוכימי שגורם לחלבונים להגיע לרשתית התוך-פלזמית. ב-1971 בלובל ודייוויד סביטיני (David Sabatini) העלו את ההשערה שחלבונים מגיעים לרשתית התוך-פלזמית באמצעות חלק בקצה האמיני של החלבון שגורם למעבר לאזור.
ב-1975 התאוריה שופרה, והם דיברו על קישור של הריבוזום לחלבון המופרש שמתורגם ואלה כקומפלקס לחלבון ממברנה שנמצא על הרשתית התוך-פלזמית (signal recognition particle receptor). בנוסף, באותו מודל הם הוסיפו נוכחות של פפטידאז שיכול לחתוך את האזור שגורם לקישור לחלבון שמעביר את החלבון המופרש. ב-1979 מחקר נוסף באותה מעבדה הראה שיש בנוסף לרצף כניסה לרשתית התוך-פלזמית גם רצף שגורם ליציאה משם (stop transfer sequence). כך, חלבונים ממברנליים יכולים להיווצר באותה מערכת כמו חלבונים מופרשים, אולם מתאפשרת חיבור לממברנה. הם הראו בניסוי שמדובר באותה מערכת שעובדת בחלבונים מופרשים וממברנליים.
בהמשך, סטודנט אחר בודד את ה-signal recognition particle (SRP), החלבון שנקשר לרצף שגורם להעברה לתוך הרשתית התוך-פלזמית. אחרי המחקר הזה מצאו שיש חלבון שהוא הומולוג ל-SRP בחיידקים. בהמשך מצאו שיש קולטן ל-SRP על הקרום של הרשתית התוך-פלזמית (signal recognition particle receptor). בצורה זו מתאפשרת הספציפיות של המעבר לרשתית התוך-פלזמית ולא לאברונים תאיים אחרים. ב-1986 הצליחו לבודד את הפפטידאז שחותך את הרצף החלבוני ששולח לרשתית התוך-פלזמית.
אחת המטרות של המעבדה של בלובל הייתה ליצור ליפוזומים, שהם בועיות שמורכבות ממבנה של קרום כפול, שיכילו את החלבון שחושבים שגורם להעברה לממברנה, ואז להראות שאכן יש את המעבר לתוך הליפוזומים. העברה שכזו תוכיח שמדובר בחלבון המסוים הזה שמאפשר את ההעברה לתוך האברון. ב-1990 הצליחו ליצור מחדש ליפוזומים כאלה. מחקרי המשך בוצעו במעבדה של רנדי שקמן, שזכה על כך גם הוא בפרס נובל מאוחר יותר.
בלובל בהמשך ניסה לפתור את המבנה של ה-Nuclear pore complex. חלבונים אלה הם גדולים במיוחד, 100 מיליון דלטון, נפוצים מאד וסלקטיביים מאוד. Nuclear pore complexes יכולים להעביר מולקולות משני צדי הקרום של הגרעין התא. כל אחד מהחלבונים מורכב מ-8 תת-יחידות. לצורך כך, במעבדתו מבטאים את החלבונים הללו בחיידקים, כלומר מוסיפים פלסמיד עם הגן לחיידקים וגורמים לכך שהחיידקים יתעתקו את הגנים ולבסוף יתרגמו אותם. לאחר מכן, הם מבודדים את החלבונים הללו, ומגבשים אותו ומנסים לפתור את המבנה תוך שימוש בקריסטלוגרפיה בקרני רנטגן. המבנים של חלק מהחלבונים הללו פוענחו כבר במעבדתו, ונתנו מידע על איך התעלות הללו פועלות. יש חשיבות רבה בתעלות אלה, ופגיעות בהן מובילות למחלות שונות בעכברים.
פילנתרופיה
גינתר בלובל נודע גם בתמיכתו האקטיבית בשיקום של דרזדן שבגרמניה. הוא עשה זאת באמצעות הקמה של "Friends of Dresden, Inc." ועמידה בראשה. הוא תרם את הכספים בהם זכה בפרס נובל לצורך שיקום העיר, ובייחוד לצורך בנייה מחדש של הפראואנקירכה (שהושלמה ב-2005) ובנייה של בית כנסת חדש.
פרסים והוקרות
- התקבל כחבר לאקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית ב-1983
- התקבל כחבר לחברה הפילוסופית האמריקאית ב-1989
- 1993 - פרס לסקר למחקר בסיסי ברפואה
- 1999 - פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
- 2013 - תואר לשם כבוד מאוניברסיטת רוקפלר
קישורים חיצוניים
- גינתר בלובל, באתר פרס נובל (באנגלית)
- על אודותיו באתר אוניברסיטת רוקפלר (באנגלית)
- על המעבדה של בלובל באתר אוניברסיטת רוקפלר (באנגלית)
| זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה | ||
|---|---|---|
| 1901–1925 | פון ברינג (1901) • רוס (1902) • פינסן (1903) • פבלוב (1904) • קוך (1905) • גולג'י, רמון אי קחאל (1906) • לבראן (1907) • מצ'ניקוב, ארליך (1908) • קוכר (1909) • קוסל (1910) • גולסטרנד (1911) • קארל (1912) • רישה (1913) • באראני (1914) • לא חולק (1915–1918) • בורדה (1919) • אוגוסט קרוג (1920) • לא חולק (1921) • היל, מאירהוף (1922) • בנטינג, מקלאוד (1923) • איינטהובן (1924) • לא חולק (1925) | 
|
| 1926–1950 | פיביגר (1926) • וגנר-יאורג (1927) • ניקול (1928) • אייקמן, הופקינס (1929) • לנדשטיינר (1930) • ורבורג (1931) • שרינגטון, אדריאן (1932) • מורגן (1933) • ויפל, מיינוט, מרפי (1934) • שפמן (1935) • דייל, לוי (1936) • סנט-גיירגי (1937) • היימנס (1938) • דומק (1939) • לא חולק (1940–1942) • דאם, דויזי (1943) • גסר, ארלנגר (1944) • פלמינג, צ'יין, פלורי (1945) • מולר (1946) • קורי, קורי, הוסיי (1947) • מילר (1948) • הס, מוניש (1949) • קנדל, הנץ', רייכשטיין (1950) | |
| 1951–1975 | תיילר (1951) • וקסמן (1952) • קרבס, ליפמן (1953) • אנדרס, וולר, רובינס (1954) • תאורל (1955) • קורנאן, ריצ'רדס, פורסמן (1956) • בובה (1957) • בידל, טייטום, לדרברג (1958) • אוצ'ואה, קורנברג (1959) • ברנט, מדאוור (1960) • פון בקשי (1961) • ווטסון, קריק, וילקינס (1962) • הודג'קין, האקסלי, אקלס (1963) • בלוך, לינן (1964) • ז'קוב, לווף, מונו (1965) • רוס, הגינס (1966) • גרניט, הרטליין, וולד (1967) • הולי, קוראנה, נירנברג (1968) • דלבריק, הרשי, לוריא (1969) • כץ, פון יולר, אקסלרוד (1970) • סת'רלנד (1971) • אדלמן, פורטר (1972) • פריש, לורנץ, טינברגן (1973) • קלוד, דה דוב, פאלאדה (1974) • בולטימור, דולבקו, טמין (1975) | |
| 1976–2000 | בלומברג, גאידושק (1976) • גימן, שלי, יאלו (1977) • ארבר, נתנס, סמית' (1978) • קורמאק, האונספילד (1979) • בנאסרף, דוסה, סנל (1980) • ספרי, הובל, ויזל (1981) • ברגסטרם, סמואלסון, ויין (1982) • מקלינטוק (1983) • ג'רן, קוהלר, מילשטיין (1984) • בראון, גולדשטיין (1985) • כהן, לוי-מונטלצ'יני (1986) • טונגאווה (1987) • בלאק, עליון, היצ'ינגס (1988) • בישופ, ורמוס (1989) • מארי, תומאס (1990) • נהר, זקמן (1991) • פישר, קרבס (1992) • רוברטס, שרפ (1993) • גילמן, רודבל (1994) • לואיס, ניסליין-פולהרד, וישהאוס (1995) • דוהרטי, צינקרנגל (1996) • פרוזינר (1997) • פרשגוט, איגנרו, מורד (1998) • בלובל (1999) • קרלסון, גרינגרד, קנדל (2000) | |
| 2001 ואילך | הרטוול, הנט, נרס (2001) • ברנר, הורביץ, סלסטון (2002) • לוטרבור, מנספילד (2003) • באק, אקסל (2004) • מרשל, וורן (2005) • פייר, מלו (2006) • קפקי, אוונס, סמיתיס (2007) • צור האוזן, מונטנייה, בארה-סינוסי (2008) • בלקברן, שוסטק, גריידר (2009) • אדוארדס (2010) • בויטלר, הופמן, סטיינמן (2011) • גרדון, יאמאנקה (2012) • רותמן, שקמן, סודהוף (2013) • מוסר, מוסר, אוקיף (2014) • קמפבל, אומורה, טו (2015) • אוסומי (2016) • הול, רוסבאש, יאנג (2017) • אליסון, הונג'ו (2018) • סמנזה, רטקליף, קיילין (2019) • אלטר, האוטון, רייס (2020) • ג'וליוס, פטפוטיאן (2021) • פבו (2022) • וייסמן, קריקו (2023) | |
