שבתאות

שבתי צבי בציור משנת 1665, אבי כת השבתאות

תנועת השבתאות (כת ש"ץ) הייתה תנועה משיחית "קבלית" שקמה באמצע המאה ה-17 סביב שבתי צבי, שהכריז על עצמו כמשיח, ועוזרו נתן העזתי שסיפק את הגושפנקא הנבואית למשיחותו של צבי. היא סחפה חלקים נרחבים בעולם היהודי. שבתי צבי ביטל חגים וציוויים והנהיג חדשים במקומם, מתוך תפישה קבלית קיצונית שגרסה תיקון עולם בעזרת העלאת הניצוצות השבויים בקליפות. עוד בנסיקתה הוקעה השבתאות על ידי מיעוט של רבנים ובראשם רבי יעקב ששפורטש ורבי יעקב חגיז, ככת מינות, וביתר שאת על ידי רבני הזמן לאחר ששבתי צבי התאסלם ב-1666 ושליחותו כמשיח התגלתה ככישלון. תלמידיו וממשיכיו, כמו הדונמה ביוון וטורקיה והפרנקיסטים במזרח אירופה, נרדפו בידי הממסד עד ירידת קרנם במאה ה-19. שרידי השבתאים כיום אינם נחשבים ליהודים.

רקע היסטורי

מימי הנביאים ציפה עם ישראל לבואו של המשיח - אדם אשר נשלח על ידי ה' לגאול את העם מסבלותיו, תפקידיו בין השאר, להילחם בשונאי ה', להכחיד את האלילות, לבנות את בית הבחירה ולתקן את העולם במלכות ש-ד-י.

בעקבות גזירות ת"ח ת"ט באוקראינה ובמזרח אירופה היה עם ישראל שרוי בהלם. שנת ת"ח נחשבה בידי רבים כשנת גאולה על פי חישוב בספר הזוהר, וההרג ההמוני של יהודים ובהם רבנים חשובים הותיר את העם מבולבל וצמא לגאולה. בתקופה זו רבנים גדולים החלו לעסוק בחישובי קיצין, לימוד הקבלה ותורת הסוד, שעד לאותה העת היה נחלת מעטים, גבר ונפוץ. בייחוד גברה ההתעניינות בשיטת האר"י, בזכות מרכזיותו של מושג הגאולה בהגותו. על פי קבלת האר"י, תהליך הגאולה נמצא בסופו, ומרבית התיקונים בעולמות העליונים כבר נעשו.

גם ברחבי העולם היהודי, בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, היה המתח בעיצומו, והציפיה לגאולה גדולה מתמיד, בשל רדיפות בלתי פוסקות ובשל הפצתה המהירה של קבלת האר"י באזורים אלו.

ובה בעת יש למקם השבתאות בזמנה ובמקומה, כלומר - כתולדת התקוות המשיחיות שפרחו במאה ה-17 על הקרקע הפורייה להשפעות ההדדיות - האימפריה העות'מאנית, שמיקומה בין מזרח למערב הפך אותה לנקודת מפגש בין העולם הנוצרי לעולם המוסלמי ובין יהודי אירופה ליהודי המזרח.

אירופה הנוצרית והעולם המוסלמי ראו במלחמות העות'מאניות באירופה מאבק להמלכת השליט המשיחי של העולם. המוסלמים האמינו כי הניצחון ישיב את "המהדי" - המשיח הנעלם, והנוצרים האמינו כי זו מלחמת אחרית הימים, אות לביאתו השנייה של אותו האיש. אלה גם אלה ראו ביהודים שליחי השטן, והיהודים הגיבו בחזון משלהם, שבו יובסו עמי שתי הדתות המתנכלות להם.

על רקע אירועים אלו צמחה תנועת השבתאות, תנועה שהשפיעה על כל עם ישראל ומהווה לדעת מרבית החוקרים את אחד המשברים הקשים ביותר שעברו על היהדות.

היסטוריה של השבתאות

ערך מורחב – שבתי צבי

שבתי צבי, שנולד באיזמיר ב-1626 (תשעה באב ה'שפ"ו), נחשב בעיני מאמיני הכת למשיח ישראל. כבר מגיל צעיר עסק בקבלה והיה בקיא בשיטות השונות של המקובלים. הוא הכיר היטב את קבלת האר"י אך לא קיבל את עיקריה.

צבי הכריז על עצמו כמשיח כבר ב-ה'ת"ח (1648), אך לא זכה להכרה ציבורית וראו בו חולה נפש. יש הסבורים כיום כי סבל מהפרעה דו-קוטבית. בתקופה זו החל לעבור על איסורים הלכתיים תוך כדי שהוא הוגה את השם המפורש, שהוא איסור הלכתי חמור בפני עצמו. הרבנים ובראשם רבה של איזמיר ומורו של שבתי צבי, רבי יוסף איסקפה ופרנסי הקהילה היהודית באיזמיר לא סבלו את פגיעותיו בהלכה והוא גורש מהעיר.

שבתי צבי נדד במשך שתים-עשרה שנים במקומות שונים, בהם החמירו שיגיונותיו ועברותיו ההלכתיות. מסופר כי התחתן עם ספר תורה, נטה להעביר ימי שבת וחג לתאריכים אחרים, ביטא בעקביות את השם המפורש, התיר אכילת חֵלב ונהג לברך בשעת עבירותיו "ברוך מתיר איסורים", כפרפרזה לברכה הנאמרת בברכות השחר, בהתבסס על מדרש קדום בו מוזכר רעיון זה. הוא הגיע למצרים ואחר כך לירושלים. במצרים נשא אשה מעורערת בנפשה בשם שרה, שהייתה מופקרת במנהגיה ובהתנהגותה, ונהגה להכריז שתינשא למלך המשיח. מעלליה נודעו לשבתי צבי והוא ביקש להביאה אליו למצרים כדי לקיים את הנאמר בספר הושע 'קח לך אישה זונה'. הוא אסף כסף למען ירושלים ובדרכו חזרה אליה עבר דרך סיני והגיע לעזה, בה הוא פגש בשנת 1665 את אברהם נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי העזתי, מי שיהיה נביאו.

קובץ:Nathan of Gaza.jpg

נתן העזתי בציור משנת 1667

נתן העזתי, יליד ירושלים, נחשב לעילוי עוד מגיל צעיר, וכאשר נפגש עם שבתי צבי כבר יצא שמעו כמקובל גדול וכאדם שביכולתו לרפא נשמות חולות, למרות גילו הצעיר (21) ואף על פי שלא עסק בכך אלא שנה אחת. בפגישתם אמר לו נתן כי ראה חיזיון סמוך לפורים 1665 בו נאמר לו ששבתי צבי הוא גואלם של ישראל, והוא הסביר לשבתי על מקור נשמתו על פי תורת הקבלה. יחד הם החלו להפיץ את אמונתם בביאת הגואל בדמותו של שבתי צבי, ונפשותיהם נקשרו זו בזו.

בעזה ובחברון נחלה התנועה הצלחה גדולה ונתקבלה על היהודים, אך בירושלים, אליה שב שבתי צבי, המצב היה שונה. אנשי ירושלים בראשות רבי יעקב חגיז התנגדו לכת בחריפות, ולעגו לשבתי צבי באומרם 'יצא שליח ובא משיח'. לנתן היה חשוב להתקבל על לבם של רבני העיר בשל השפעתם הבינלאומית. הוא כינס תריסר ממאמיניו, אותם כינה 'שנים עשר השבטים', כדי להקריב קרבן בירושלים, ומינה את יעקב נג'ארה, רבה של עזה ומראשי נאמניו, לכהן גדול. רבני ירושלים התנגדו להקרבת הקרבן וטענו כי הדבר עלול לעורר את חמתם של המוסלמים. נתן נענה להפצרות וביטל את הטקס שתכנן. לבסוף יעקב נג'ארה יצא עם השליחים אל עבר הירדן, ושם עשה "תיקון" על קבר אהרן.

שבתי צבי עצמו הוחרם על ידי הרבנים והם הסגירו אותו לידי הקאדי בנימוק שהוא רוצה למלוך, אך זה קשר קשרי ידידות עם הקאדי והוא שיחררו והתיר לו לרכוב על סוס – דבר שנאסר אז על היהודים. שבתי צבי הקיף את העיר שבע פעמים, כשהוא לבוש בגד בצבע ירוק - צבעה של ספירת התפארת. תלמידיו הלכו אחריו כאחוזי דיבוק של שמחה, ושאר יהודי העיר, המומים מהשפעתו על הקאדי, השתאו לנוכח המחזה. לבסוף גברה ידם של רבני ירושלים והם הכריחו את שבתי צבי לעזוב את העיר. הוא שב לאיזמיר והתקבל כמלך ישראל, השתלט על הקהילה היהודית, הדיח את אחד הרבנים ממתנגדיו, ומינה במקומו את רבי חיים בנבנישתי, שאחרי תקופת פקפוקים היה לו תומך רבי חיים בנבנישתי חיבר את ספר הפסקים על שולחן ערוך, "כנסת הגדולה", ונחשב לאחד מגדולי פוסקי ההלכות בעת החדשה.

נתן החל לכתוב דרושים קבליים המראים ששבתי צבי הוא המשיח. דרושיו התמקדו בפן הקבלי שבהם מעטים הם היודעים ומכירים, כך שלא רבים הבינו את הטעויות והשיבושים שהטמיע בדרשותיו המפוקפקות.

נתן ושבתי צבי הכריזו על ביטולן של חלק מהמצוות המעשיות והתירו לעבור על עבירות חמורות, בעיקר אלו שיש בהם חיוב כרת, בנמקם זאת בכך שמצוות אלו היו אמצעי להביא את המשיח וכשזה כבר בא, בטלה תקפותן ממילא. תיקון חצות כאבלות על חורבן הבית בוטל. צום תשעה באב בוטל אף הוא וביום זה היו חוגגים חברי הכת את יום גאולתם של ישראל. כמו כן בוטלו כוונות האר"י, בנימוק שהן שייכות לזמן הגלות בלבד.

ההתאסלמות

בפומבי הייתה הקריאה שיצאה מתנועת השבתאות קריאה לחזרה בתשובה. שמועות על מלכות המשיח, ועל כך שהוא עומד להדיח את השליט העות'מאני ולתפוס את מקומו, רדפו זו את זו. סופר שעשרת השבטים התגלו, ושמכה ופרס נפלו לידי המשיח. בתימן חיבר רבי שלום שבזי שירי הלל לשבתי צבי. אפילו העיתונות הבינלאומית הקדישה מקום רב לשמועות. מרבית העם האמין כי בא לציון גואל ופסה מלכות הרשעה מן הארץ, ואנשים מכרו את בתיהם ורכושם בגולה בתכנון לעלות לארץ ישראל. מקורבי הכת פסקו לקיים חלק מהמצוות כהלכתם וחיכו למוצא פיו של נתן שיאמר להם את המעשה אשר יעשו והדרך בה ילכו. לא יהודים בלבד היו שותפים לאמונה זאת, אלא גם בחוגים נוצריים רווחה באותה שעה האמונה שזוהי אחרית הימים. תעניות לאות תשובה היו מתערבים בהתפרצויות של שמחה, והיהודים הרימו ראש כנגד הגויים.

בשנת 1666 (ה'תכ"ו) יצא שבתי צבי מאיזמיר לקושטא, על מנת להפגש עם השולטן במטרה שיכיר במשיחיותו. עם הגיעו לקושטא נאסר שבתי צבי והוגלה לכלא במבצר גליפולי. מאמיניו, שראו בכך סימן ליסורי המשיח עליהם דובר רבות במסורת היהודית, נהגו לבקרו לעיתים תכופות. עד מהרה הפך הכלא למקום עלייה לרגל והמאמינים כינו את בית המאסר "מגדל עוז". צבי ישב בגליפולי והמשיך להנהיג את מאמיניו, אך בחודש אלול ה'תכ"ו החליטו השלטונות לסיים את הפרשה. שבתי צבי הובא בפני מועצת השולטן וניתנה לו האפשרות לבחור בין הוצאה להורג לבין התאסלמות. שבתי צבי בחר להתאסלם.

התאסלמותו הכתה בתדהמה את מאמיניו ומרביתם זנחו את התקווה המשיחית שתלו בו, אך רבים ממאמיניו, בראשות נתן העזתי, הוסיפו להאמין בו בדבקות, ורבים אף התאסלמו בעקבותיו. נתן העזתי המשיך להפיץ את תורתו ונימק את התאסלמות המשיח כצורך הכרחי לרדת לקליפות האסלאם כדי להעלות מתוכן ניצוצות של קדושה. הוגים שבתאיים אחרים, דוגמת אברהם מיכאל קרדוזו, נתנו פרשנויות אחרות להתאסלמות. שבתי צבי נשאר באדריאנופול כמנהיגן של המשפחות שהתאסלמו יחד אתו; התגלויותיו לא פסקו והוא ניהל יחד עם קהילתו אורח חיים דתי ספק יהודי ספק מוסלמי. בשנת ה'תל"ב (1672) נעצר שבתי צבי בשנית בעוון בגידה באסלאם בעת שביקר בבית כנסת בקושטא, והוגלה למבצר אולציניו שבאלבניה (כיום במונטנגרו), בו שהה עד מותו.

שבתי צבי מת ביום כיפור שנת תל"ז (1676) כשהיה בן 50, ואף מותו נחשב על ידי מאמיניו כפרק נוסף בתהליך הקוסמי בדרך לגאולה הסופית. נתן העזתי המשיך להסביר כל תופעה על פי שיטתו בקבלה וטען שבמותו, שבתי צבי נבלע באורות האצילות, כלומר הפך לחלק מהאלוקות. נתן העזתי מת בי"א בשבט ה'ת"ם (1680) בסקופיה שבמקדוניה.

הכיתות השבתאיות לאחר מותו של שבתי צבי

יעקב פרנק

התאסלמותו ומותו של שבתי צבי הכו בהלם את רבבות מאמיניו. רובם המכריע נטש את האמונה בו ושב לאמונה המסורתית, אך חלקים גדולים באומה התקשו לזנוח את התקוות המשיחיות שפיתחו. במשך שנים רבות עדיין התקיימו קבוצות שבתאיות, חלקן בסתר וחלקן בגלוי, ברחבי אירופה ובעיקר בבלקן ובטורקיה. בין השבתאים עצמם לא שררה תמימות דעים באשר לסיבת ההמרה והמוות. היו שכפרו בהמרה, ואפילו במוות, וטענו שמדובר באחיזת עיניים וכי שבתי צבי עצמו ישוב ויתגלה. היו שתלו בכך טעמים קבליים ומיסטיים, והיו שטענו כי נשמת שבתי צבי התגלגלה באנשים אחרים, דוגמת ברוכיה רוסו, מראשי כת הדונמה, ויעקב פרנק, מנהיג הפרנקיסטים בפולין. שבתאים אחרים גרסו ששבתי צבי לא מת אלא "נבלע באורות העליונים", וקבעו תאריכים שונים להתגלותו מחדש. מרבית השבתאים האמינו שבגאולה האחרונה תינתן תורה חדשה, ובביטול כמה מן הדינים על ידי שבתאי צבי ראו את תחילתה של תורה חדשה זו. סביב השאלה אם עד מתן התורה החדשה יש להמשיך לקיים את מצוות היהדות או אם אפשר כבר להפסיק לקיימן התנהלו מחלוקות רבות.

עם השנים החלה גוועת התנועה השבתאית. בשנת ה'תמ"ג (1683), שבע שנים לאחר מותו של שבתי צבי, התאסלמו כשלוש מאות משפחות בסלוניקי שבראשם יוסף פילוסוף. משפחות אלו, בצירוף עם המתאסלמים מימיו של שבתי צבי, היוו את הגרעין לכת הדונמה. מרכזם היה בסלוניקי וחלקם התיישבו באדריאנופול. לבסוף התפצלו הללו לשלוש כתות שונות, שהעיקרית והקיצונית בהן היא הכת שהנהיג ברוכיה רוסו. רוסו נחשב למשיח השבתאי הבא, ובפולחן עדתו נפרצו גדרי העריות בצורה חריפה יותר מאשר בימי שבתי צבי. מרכז גדול נוסף של כתות שבתאיות היה באיטליה, שם רבו ה"גילויים" מפי "מגידים" מן השמיים, והפן הנבואי גדול בה יותר מאשר מקומות אחרים. במהלך המאה ה-18 התמעטו שרידי השבתאים בקרב היהודים, והרבנים ומנהיגי הקהילות ניהלו נגדם מלחמה עיקשת. באירופה ידועים המקרים של המטיפים השבתאיים נחמיה חייא חיון, חיים מלאך, יצחק קיידאנר מזולקווא, ומרדכי מוכיח מאייזנשטט.

אחד הלקחים שהופקו מפרשת השבתאות הייתה הטלת איסורים והגבלות חמורות על העיסוק בקבלה. ועד ארבע ארצות פרסם איסור גורף על לימוד קבלה קודם לגיל ארבעים ועיסוק מוקדם בלימוד תלמוד ופוסקים. גם לאחר הטלת האיסורים נחשדו עדיין רבנים רבים שעסקו בקבלה בנטייה לשבתאות. הרבנים: רבי יעקב עמדין ורבי משה חגיז שפעלו בגרמניה ובירושלים התפרסמו ברדיפה קנאית נגד כל חשוד בשבתאות. בין השאר נחשד בשבתאות רבי יהונתן אייבשיץ, מחשובי רבני גרמניה, על ידי רבי יעקב עמדין. רבי יעקב עמדין טען כי רבי יהונתן אייבשיץ נהג למסור לחולים קמעות לרפואה ובהם רמזים שבתאיים. המחלוקת שפרצה בין רבי יעקב ורבי יהונתן גרפה רבים מרבני אירופה, שמרביתם צידדו בצדקתו של רבי יהונתן אייבשיץ. מלחמה מפורסמת שניהל רבי משה חגיז הייתה נגד רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל), אותו האשים רבי משה חגיז בנבואת שקר ובשבתאות. רמח"ל מצידו חיבר ספר בשם "קנאת ה' צבא-ות" בו הוא מתפלמס עם השבתאות מנקודת מבט תאולוגית-קבלית באופן שיטתי. רבי יעקב עמדין עצמו גם עסק בניסיונות תאולוגיים לקעקע את יסודותיה הקבליים של השבתאות. לצורך כך הוא חיבר את ספרו "מטפחת ספרים", בו פקפק בקדמותם של חלקים מספר הזוהר ובאמינות גרסאותיו המצויות בידינו.

באמצע המאה ה-18 הייתה התפרצות שבתאית גדולה בפולין, כאשר הקים יעקב פרנק את התנועה הפרנקיסטית וטען שנשמתו של שבתי צבי התגלגלה לתוכו. הפרנקיסטים המשיכו במנהגי הפריצות וגילוי העריות של השבתאים, ויש האומרים כי יעקב פרנק עצמו נשא את בתו רחל כחיקוי לזיווג זעיר אנפין והמלכות. סופה של התנועה הפרנקיסטית היה כאשר מאמיניה התנצרו בשנת 1759. שנים מעטות לאחר התנצרותם של הפרנקיסטים וגוויעת התנועה השבתאית באירופה, זכרה התעורר לתקופה קצרה כאשר פרץ הפולמוס על תנועת החסידות, שהואשמה בידי מתנגדיה בהיבטים מסוימים של שבתאות. בתורת החסידות יש כמה דברים שזוהו בידי מתנגדיה כדעות שבתאיות, כגון תמיכה בתפיסה של "עבירה לשמה", מקום גדול לאמונה בכוחו של הצדיק וביכולותיו לשנות סדרי עולם ולהתקשר עם העליונים, התעסקות בחומריות במטרה לקדש את עולם החולין, וזלזול בפרטים הלכתיים, שהתקיים בחצרות חסידיות מסוימות, שטענו כי הכוונה יותר חשובה מהעשייה. דרכם של מתנגדי החסידות לא צלחה והיא התקבלה כזרם לגיטימי ביהדות, ההאשמות נגדה פחתו וכמעט שנעלמו בדורנו.

השבתאים כיום

ערך מורחב – דונמה

בימינו הכת השבתאית היחידה ששרדה היא כת הדונמה, שמרכזה העיקרי נמצא בטורקיה. מוסטפא כמאל אטאטורק (ה'תרמ"א-ה'תרצ"ח; 1881-1938), אבי הטורקים, התחנך בבתי-ספר של כת הדונמה, ויש הטוענים שמוצאו מבני הכת זאת.

כאמור, ראשיתה של ה"דונמה" בסלוניקי בשנת תמ"ג (1683), ואליה הצטרפו בני המשפחות שהתאסלמו בימי שבתי צבי. במאה ה-18 מנו כבר 3,000 נפש, בסוף המאה ה-19 מנו למעלה מעשרת אלפים, וברבע הראשון של המאה העשרים מניינם היה בין 13–15 אלף נפש. בני הכת נמצאו בעמדות חשובות בסלוניקי במסחר ובבנקים, והם חדרו גם לחוגי האינטליגנציה המקצועית כעורכי דין וכרופאים ומהם שימשו גם כפקידים ממשלתיים.

במשך כל הדורות חיו חברי הכת כמוסלמים כלפי חוץ אך לא התקבלו כמוסלמים מן השורה. גם היהודים וגם המוסלמים לא התחתנו בם והם נידונו לאנדוגמיה. כנראה שחברי הכת המשיכו בשבירת הטאבו של גילוי עריות, ונטען שבפולחנם הפנימי נמשכות ביטול מוסכמות הצניעות של דתות המערב.

בימים אלו הכת נמצאת במצב של חילון והתבוללות.^{[דרוש מקור]}

תורת השבתאות

אף על פי ששבתי צבי הושפע יותר מספרות הקבלה הקדם שקדם לאר"י, תורת השבתאות מבוססת בעיקרה על קבלת האר"י. הסיבה לכך נעוצה בהשפעתה על דובר הכת ויוצר שיטתה בקבלה - נתן העזתי. בקבלת האר"י יש יחס רב לענין המשיחי וההסברים על הגאולה בכתבים אלו עמוקים מאוד. נתן הגה רבות בספרי הקבלה, בעיקר בקבלת הרמ"ק והאר"י ויצר משילוב של שיטותיהם משנה סדורה ומוטעמת המכוונת כולה להוכיח ששבתי צבי הוא הוא משיח ישראל המיוחל.

נתן נהג לטייל עם תלמידיו לאורך החוף וללפף דרושים קבליים הסובבים סביב דמותו של המשיח. ספריו העיקריים הם "ספר הבריאה", "שערי הדעת" ו"דרוש התנינים" על הזהר, בהם נפרסות דעותיו החדשניות, שנתן הציג אותן כהמשך של תורת האר"י. בתורתו תופסת מקום מרכזי הביוגרפיה של נשמת המשיח ושל נשמתו שלו. הגלגולים שעברו נשמותיהם מתחילים מתקופת הבריאה ועד להתגלות אור המשיח בגוף אדם, לכאורה בשבתי צבי. הוא מייחס לנשמתו ולנשמת שבתי צבי משמעויות קוסמיות.

תורת הא-לוהות של שבתי צבי

שבתי צבי פירש בצורה רדיקלית ובלתי מקובלת את האלוקות. בדבריו של שבתי צבי, שהם בעלי דמיון רב לשיטתו של הפילוסוף היווני אפיקורוס, הפריד בין האין סוף לבין הספירות. בניגוד לדברי האר"י, שהורחבה בידי מקובלים רבים מאוחר יותר, שהספירות הם ביטויים של הרצון האינסופי בלבד, שבתי צבי פירש את דברי ספר הזוהר כפשוטם, בצורה הסוטה באופן קיצוני מהמקובל בתורת הקבלה. עוד בצעירותו, בשבתו באיזמיר, החל מגבש שבתי צבי את מושג האלוקות שלו, שגרס ניתוק מוחלט בין האין סוף הנצחי, מסבב כל הסיבות, ובין העולם, וטען שרק "זעיר אנפין", ספירת ה"תפארת", הוא "אלוקי ישראל" בורא העולם ומנהיגו שאותו יש לעבוד. שבתי צבי ידע כי השקפה רדיקלית זו לא תתקבל בברכה, בלשון המעטה, ולימד אותה רק לתלמידיו הקרובים ביותר. היא מצאה ביטוי רב בכתביהם של הוגים שבתאיים מאוחרים, בעיקר אצל אברהם מיכאל קרדוזו, ובפרט בספר שייחס קרדוזו לשבתי צבי עצמו "רזא דמהימנותא".

בדבר "אלוהותו" כביכול של שבתי צבי, נתן העזתי, ובעקבותיו שמואל פרימו (סופרו של שבתי צבי), הציגו אחדות מלאה בין המשיח שבתי צבי ובין האלוקות, אולם אחרים, ובראשם אברהם קרדוזו, טענו כי האלהת שבתי צבי היא כפירה וניהלו מערכה עיקשת נגד פרימו וחבריו.

הנחש ונשמת המשיח

שבתי צבי טען שה' כביכול "נאבק" בנחש בריח ובתנין - נציגיה של מלכות האופל והרשע: ”תמשוך לויתן בחכה ובחבל תשקיע לשונו... אתה פוררת בעזך ים, שברת ראשי תנינים על המים. אתה רצצת ראשי לויתן... ביום ההוא יפקד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים” (איוב מ כ"ה, תהילים ע"ד, י"ג-י"ד). הוא אף אמר שזה מאבק בין שתי בחינות שונות באלוקות עצמה, כלומר הנחש הוא התגלמות של אחת הבחינות, וכמלאך; הנחש היה בעל כנפיים וידע לעוף כאחד השרפים: ”כי משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף... אפעה ושרף מעופף” (ישעיהו י"ד כ"ט).

לאחר מכן טען שבתי צבי שהנחש פועל להביא להרמוניה ואיזון באלוקות ופועלו חיובי והכרחי, והנחש הוא לא אחר מאשר שבתי צבי.

תורת השבתאות היא פרשנות רדיקלית לטקסטים קבליים חשובים וכשרים. כך למשל כותב המקובל רבי יוסף ג'יקטיליה שחי שנים רבות לפני תנועת השבתאות: ”ודע והאמן כי הנחש בתחילת בריאתו היה צורך גדול בתקון העולם בהיותו עומד במקומו והוא שמש גדול נברא לסבול עול הממלכות והשעבוד וראשו עד במתי ארץ וזנבו עד שאול ואבדון, ובכל העולמות כולם היה לו מקום וצורך גדול לתקון כל המרכבות כל אחד במקומו...” (רבי יוסף ג'יקטילה בספר 'סוד הנחש ומשפטו'). גם בספר הזוהר מתואר הנחש כמי שפותח כביכול את רחם השכינה. דווקא הוא זה שיכול לרכז את הדינים הנמצאים בשכינה ולטהרם. במיתוס השבתאי סולפו דברי המקובלים, והמשיח הגואל נתפס כנחש קדוש הרובץ במקום הטומאה, והוא נאבק בה כדי לברור את הניצוצות מן הקליפות. נתן מנסה לקשור לזה גם את נחש הנחושת שמשה רבנו נצטווה להכין במדבר.

במסורת היהודית, להבדיל, פירשו את נושא הנחש על פי מאמר הגמרא על הפסוק: "וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים" (בראשית א' כא') כמו מאמר המדרש על הפסוק: "ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם" (רש"י בראשית א' כא'). בהקשר זה מובאים הפסוקים על בריאת הלוויתן והנחש האדירים כדי להאדיר את מעשה בריאתם, ואילו השמדתם כדי להדגיש את דאגת ה' לקיום העולם.

הסבר השינויים וההתאסלמות

נתן העזתי, שהיה אדם כריזמטי מאוד ורטוריקן מעולה, הסביר את השינויים בתחושותיו של שבתי צבי, שכנראה נבעו מהפרעה דו-קוטבית, כמלחמה רוחנית שהמשיח מנהל נגד כוחות הטומאה. לאחר התאסלמותו של שבתי צבי, גיבש נתן את האידאולוגיה העיקרית של תורת השבתאות שלפיה הראיה החזקה ביותר למשיחיותו של שבתי צבי היא השפלתו ונחיתותו. מה שנראה כלפי חוץ כירידה אינו אלא סוד כמוס המתרחש בעולמות אלוקיים, מאבק סופי במלחמה נגד כוחות הדין. גם בזה מסתמך נתן על מסורות עתיקות בהם המשיח הוא אדם נבזה ושפל, נפסד ומנודה. נתן העניק ססגוניות למשנתו בהציבו את גיבורה כאדם בעל אישיות מיתולוגית.

המחלוקת הקשה ביותר בין השבתאים ובין עצמם שררה סביב שאלת ההתאסלמות ומאמציו של שבתי צבי לאסלם את מאמיניו. נתן העזתי סבר כי רק מי שהצטווה בידי שבתי צבי להתאסלם חייב לעשות זאת ומוטל עליו ה"תיקון" שבהתאסלמות, ולכן הורה לתלמידיו להתחמק ממפגשים עם שבתי צבי בשעות ההתרוממות שלו שאז "מבקש להכניס כל בני ישראל בדת ישמעאל". שבתאים אחרים כאברהם קרדוזו סברו כי ה"תיקון" שבהמרת הדת מוטל אך ורק על המשיח עצמו ולא על אף אחד אחר, וכי מעשיו לאחר ההמרה נובעים משפל המדרגה שנפל אליה. שבתאים קיצוניים יותר הסיקו כי הגאולה תבוא לאחר שכל מאמיני המשיח ימירו את דתם, ורבים מהם התאסלמו או התנצרו.

דמויות מרכזיות בתנועה השבתאית

• שבתי צבי - משיחה של התנועה.
• נתן העזתי - נביא התנועה.
• שמואל פרימו - דרשן מפורסם יליד ירושלים, מזכירו האישי של שבתי צבי, ומראשי נאמניו של נתן העזתי. יש הטוענים שחזר בו בסוף ימיו מאמונתו השבתאית.
• מתתיהו בלוך אשכנזי - רב מירושלים שדבק בשבתי צבי. הפיץ את דבר התנועה במצרים.
• משה פיניירו - ידיד נעוריו של שבתי צבי, שגורש עמו מאיזמיר והתיישב בליוורנו שבאיטליה והיה שם ראש למאמיני שבתי צבי.
• אלישע חיים אשכנזי - אביו של נתן העזתי. שד"ר ירושלמי שעסק בהדפסת כתבי קבלה.
• אברהם היכיני - מרבני קושטא.
• שמואל גנדור - רב ממצרים שליווה את נתן העזתי עד מותו.
• ישראל חזן - תלמידו של נתן העזתי. חיבר מספר רב של חיבורים שבתאיים קבליים.
• יוסף פילוסוף - חותנו האחרון של שבתי צבי, וראש 200 המשפחות שהתאסלמו בסלוניקי בשנת 1683 והקימו את כת הדונמה.
• אברהם מיכאל קרדוזו - מגדולי ההוגים השבתאיים. נולד כנוצרי למשפחת אנוסים בפורטוגל, שב ליהדות והתיישב בטריפולי שבלוב.
• ברוכיה רוסו - נקרא גם ברוך קוניו. מראשי כת הדונמה.
• מרדכי מוכיח מאייזנשטט שבאוסטריה.
• נחמיה חייא חיון - מטיף שבתאי באירופה בדור שלאחר מותם של שבתי צבי ונתן העזתי, יש החולקים על שבתאיותו.
• חיים מלאך - מראשי השבתאים במזרח אירופה, אחר כך בירושלים ושנית בפולין.
• יעקב פרנק - ראש הכת הפרנקיסטית בפולין שטען כי הוא גלגולו של שבתי צבי ולבסוף התנצר עם חסידיו.
• אווה פרנק - יורשתו של יעקב במנהיגות הפרנקיסטים מחצרה באופנבך.

דמויות שהאמנתם במשיחיותו מוטלת במחלוקת

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

• רבי העשיל צורף - מקובל וילנאי שפעל גם בקראקא וטען להיותו ממשיך של רבי נתן שפירא בעל מגלה עמוקות, עם זאת ישנם רבים הטוענים כי כלל לא היה שבתאי, כך למשל כתביו הועתקו ביראת כבוד על ידי החסידים, ורמזים חיוביים כלפיו נמצאו גם בכתבים משל המתנגדים לחסידות.
• רבי בנימין הכהן ויטאלי

ראו גם

• מינות (יהדות)

לקריאה נוספת

• גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, תל אביב: עם עובד, תשי"ז-1957
• גרשם שלום, מחקרי שבתאות, הוצאת עם עובד
• גרשם שלום, תולדות התנועה השבתאית: הרצאות באוניברסיטה העברית בירושלים 1939–1940, הקדימו מבוא, ערכו והביאו לדפוס יונתן מאיר, שיניצ'י יאמאמוטו, הוצאת מכון שוקן למדעי היהודות והוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב תשע"ח Jonatan Meir, Gershom Scholem, History of the Sabbatian Movement: Lectures given at the Hebrew University of Jerusalem, 1939-1940, eds. Jonatan Meir, Shinichi Yamamoto, Jerusalem and Tel Aviv: Schocken Institute for Jewish Research and Schocken Books, 2018, 408 pp. (Hebrew)
• מאיר בניהו, התנועה השבתאית ביוון הוצאת מכון בן צבי והאוניברסיטה העברית
• אלי אשד, משיח של גילוי עריות, הוצאת ספרי חמד
• יעקב ברנאי, שבתאות, היבטים חברתיים, הוצאת זלמן שזר
• יהודה ליבס, סוד האמונה השבתאית, הוצאת מוסד ביאליק
• ישעיה תשבי, נתיבי אמונה ומינות, הוצאת מגנס
• אברהם קורמן, זרמים וכתות ביהדות,
• רחל אליאור (עורכת), החלום ושברו: התנועה השבתאית וגלגוליה, ירושלים תשס"א, א-ב
• מעוז כהנא, שבתי צבי איש ההלכה, ציון, שנה פ"א, תשע"ו

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שבתאות בוויקישיתוף

• רשימת מאמרים על השבתאות באתר רמב"י
• בעקבות משיח - שבתאי צבי והתנועה השבתאית
• יצחק בן-צבי, השבתאים בזמננו, באתר דעת .
• כתבה על השבתאות באתר "האייל הקורא".
• יהודה ליבס, צדקת הצדיק: יחס הגאון מווילנא וחוגו כלפי השבתאות
• יהודה יפרח, שגעון של גאולה, פורסם במגזין סגולה
• בת ציון עראקי קלורמן, התנועה השבתאית בתימן. "פעמים" 15, תשמ"ג, עמ' 47–57, מובא באתר יד יצחק בן-צבי.
• 'משיח שקר. על שבתי צבי', פרק מהפודקאסט 'הסיפור שלנו'.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32160268שבתאות