אולצין
 | |
| מדינה |
 מונטנגרו |
|---|---|
| מחוז | מחוז אולצין |
| ראש העיר | גזים הידינג'ה |
| תאריך ייסוד | המאה ה-1 לספירה |
| שטח | 255 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 10,707 (2011) |
| ‑ במטרופולין | 19,921 |
| ‑ צפיפות | 78.12 נפש לקמ"ר (2011) |
| קואורדינטות | 41°55′48″N 19°13′20″E / 41.93000°N 19.22222°E |
| אזור זמן | UTC +1 |
אולצין (במונטנגרית: Улцињ, באלבנית: Ulqini, באיטלקית: Dulcigno, ביוונית: Ολοκαίνιον, בטורקית: Ülgün) היא עיירת חוף בדרום מונטנגרו. נכון לתאריך 2011, מונה העיירה אוכלוסייה 10,707 תושבים. ובמטרופולין כ-20,000. העיירה נוסדה בסביבות המאה ה-1 לספירה. העיירה שוכנת בדרום-מערב מונטנגרו, במחוז אולצין ומשמשת גם כבירת המחוז.
העיירה היא הדרומית ביותר במונטנגרו, ממוקמת על חוף הים האדריאטי. קרובה לגבול עם אלבניה, רוב אוכלוסיית העירייה הם אלבנים (73.14%).
בעיירה נמצא קברו של משיח השקר שבתאי צבי. היסטוריונים טוענים כי בשנת 1673 הוא הוגלה על ידי הסולטאן הטורקי לנמל האלבני של אולצין (כיום מונטנגרו), שם מת ונקבר כעבור כמה שנים.
היסטוריה
לפני תקופת ימי הביניים, אולצין הייתה ידועה בתור אחת מבירות הפיראטים של הים האדריאטי. הדבר ניכר גם בתקופה מאוחרת יותר של ממלכת אילריה. תושבי אולצין היו ידועים בזמן הפצת הנצרות (במיוחד בשנת 20 לפני הספירה ועד שנת 300 לספירה), כמי שהיו מתעמתים עם כאלו שהיו זרים לארצם, רוב העימותים היו במיוחד על סכסוכי גבול.
הרפובליקה של ונציה כבשה את אולצין מבלזה השלישי מנסיכות זטה משושלת בלשיק בשנת 1423. תחת שליטה ונציאנית, שם העיר הוחלף ל"דולצינו" באיטלקית, והיא שולבה ב"אלבניה הוונציאנית". טביעתה של ספינת הסרצנים מאותו הקרב התרחשה על חופי אולצין עם עבדים אפריקאים ששרדו ממנה. המקומיים קיבלו אליהם את השורדים והפכו אותם לחלק בלתי נפרד מהעיר.
הוונציאנים שלטו בעיר עד שנת 1571, כאשר הטורקים העות'מאנים כבשו את דולצינו ואת "אלבניה הוונציאנית". בספר משנת 1861 מתואר העיר[1]:
- החוף נמצא כ-10-12 פאתום מהעיירה המוקפת חומה, דולציגנו, היא אולצינום העתיקה, הבנויה בצורת אמפיתיאטרון, ובהיותה על מקום יחסית גבוה משמשת כנקודת ייחוס טובה מהים, עד למרחק של 12-13 מיל. לדולציגנו שני מגדלים גבוהים מרובעים וחמישה מינרטים שהגבוה בהם סמוך למעגן.
בשנת 1867, הפכה אולצין לחלק מהעיירה שקודרה במחוז רומליה. בסופו של דבר קיבלה אולצין את עצמאותה מהטורקים ב-11 בינואר 1878 בהחלטה של קונגרס ברלין, ולאחר 3 שנים (30 בנובמבר 1880), שולבה העיר בתוך מונטנגרו.
ב-15 באפריל 1979 סבלה אולצין מרעידת אדמה קשה, שפגעה במבנים רבים. כל הבתים בעיר המבוצרת הוגדרו כמסוכנים למגורים ורובם מהם נהרסו לפחות חלקית[2].
תיירות
אזור "החוף הדרומי" של מונטנגרו היא יעד תיירותי פופולרי. בחודש ינואר 2010, העיתון ניו יורק טיימס דירג את האזור, והציע את המקומות: "וליקה פלאזה", "אדה בויאנה", ואת "מלון מדיטרן", בין "31 המקומות ששווה לבקר בהם בשנת 2010".
המצודה של העיר העתיקה של אולצין נשמרה היטב. המצודה ממחישה את חיי הקהילה באולצין של ימי הביניים. העיר העתיקה יושבת על גבי גבעה המשקיפה על החוף, מה שמהווה אטרקציה תיירותית בפני עצמה.
תחבורה
העיירה מחוברת עם שאר המדינה בכביש מהיר בעל שני נתיבים. הכביש מחבר את ערי החוף אל הכביש המהיר האדריאטי (מוטו-וואי).
אוכלוסייה
מתגוררים בעיר 10,707 תושבים. הרוב העיקרי הוא מוסלמים, והשאר הם נוצרים המשתייכים לכנסייה הקתולית או האורתודוקסית.
במפקד האחרון בשנת 2011, היו במחוז אולצין 19,921 תושבים, מתוכם 14,670 (70.66%) אלבנים, 2478 (12.44%) מונטנגרים, 1145 (5.75%) סרבים, 770 (3.87% ) מוסלמים אתניים, 449 (2.25%), בוסנים. כל השאר הם קבוצות קטנות אחרות.
שפות מדוברות במחוז
- אלבנית - 15,083 (74.33)
- סרבית - 3698 (18.22)
- מונטנגרית - 953 (4.69)
- בוסנית - 264 (1.30)
- אחרים, ולא ידועים - 241 (01:21)
תמונות מהעיר
-
העיר העתיקה -
שלט דו לשוני בעיר
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אולצין |
הערות שוליים
- ^ The Adriatic Pilot, 1861, page 215
- ^ Restoration of the cultural heritage of Montenegro after the earthquake of 15 April 1979, Unesco, Paris, 1979
23213686אולצין