ליבורנו
 סמל ליבורנו | |
 | |
| מדינה |
 איטליה |
|---|---|
| מחוז |
 טוסקנה |
| נפה | ליבורנו |
| ראש העיר | אלסנדרו קוזימי |
| תאריך ייסוד | 1577 |
| שטח | 104 קמ"ר |
| גובה | 3 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 160,931 (2009) |
| ‑ במטרופולין | 326,439 (2004) |
| ‑ צפיפות | 1,535.6 נפש לקמ"ר (2009) |
| אזור זמן | UTC +1 |
| http://www.comune.livorno.it | |
ליבורנו (איטלקית: Livorno) היא עיר נמל לחוף הים הליגורי בקצה המערבי של טוסקנה, איטליה, בירת נפת ליבורנו.
היסטוריה
האזור שבו שוכנת ליבורנו היה מכוסה לחלוטין על ידי הים. האדם התיישב באזור עוד בעידן הברזל.
ליבורנו הוקמה בתור כפר דייגים קטן במפרץ טבעי קטן, מדרום לשפך נהר הארנו. השם ליבורנו מופיע כבר בשנת 904. ככל הנראה, השם הוא רומאי ממוצא אטרוסקי (Liburna, Liburnius, Leburna, Leburnius). השערה אחרת המקור הוא לטיני: ליבורנה (liburna - אונית מלחמה מהירה) או על שם העם איליריקו דה ליבורני (illirico dei Liburni).
בשנת 1421 אנשי פירנצה הקימו בו נמל קטן ושילמו עבור הזיכיון 100,000 פיוריני של זהב. לאחר שנת 1500, התקופה שבה התרחשו האירועים אשר הביאו לבניית פסל ארבעת המורים, הדוכס הגדול לבית מדיצ'י הביא לגידול הדמוגרפי והמסחרי של ליבורנו.
בשנת 1577 הזמין בית מדיצ'י את האדריכל האיטלקי ברנרדו בונטלטני לתכנן את העיר, מהחדשות מערי איטליה.
ב-1618 קיבלה ליבורנו מעמד של נמל חופשי והפכה לנמל חשוב באגן הים התיכון. כמו כן, החלו להגיע לעיר יהודים, בעיקר מאנוסי ספרד. כדי לגרום לסחר בעיר לשגשג, פרדיננדו הראשון, דוכס טוסקנה הזמין אנשים מספרד, מיוון, מגרמניה ומטורקיה לגור בעיר. לעיר הגיעו גם אנגלים קתולים שברחו מאנגליה האנגליקנית. בנוסף לאלו הגיעה לעיר אוכלוסייה קטנה של מורסיקוס, אנוסים מוסלמים מספרד שאולצו שם להתנצר. הקהילות הזרות בעיר נקראו "נאציוני" (Nazioni - "אומות"). ב-1629 בנה פרדיננדו השני דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה, רובע חדש, שחיבר 23 איים על ידי גשרים. מכיוון שהרובע נבנה על ידי ונציאנים, הוא נקרא "ונציה החדשה" (Venezia Nuova) או "ונציה הקטנה" (Piccola Venezia). ליבורנו עברה הרחבה משמעותית, בקרבת המבצר הישן (Fortezza Vecchia) נבנה מבצר חדש (Fortezza Nuova), ואיתו נבנו גם חומות העיר ומערכת התעלות.
במאה ה-18 נפסק שלטון בית מדיצ'י בעיר, החל שלטון בית לוריין והעיר התרחבה אל מחוץ לחומות.
רבים מהאלמנטים האדריכליים מהתכנון המקורי של העיר השתמרו, כמו למשל הגשרים, הנתיבים הצרים, בתי האצילים ומערכת התעלות. במאות ה-18 וה-19 עטתה ליבורנו מראה נאו-קלאסיציסטי שהשתקף בבתים, במוזיאונים, במוסדות התרבות ובשוק.
עם איחוד איטליה, הפסידה העיר את מעמדה כעיר נמל מרכזית ופיתוחה הכלכלי צומצם.
במלחמת העולם השנייה היה נמל ליבורנו הנמל העיקרי ששירת את הצי הגרמני בים התיכון, והעיר הופצצה על ידי בעלות הברית.
כלכלה
מרכזה הכלכלי של העיר הוא הנמל, השלישי בגודלו בחופה המערבי של איטליה והשישי בגודלו באיטליה כולה. אוניות מכולה, משא ונוסעים יוצאות ממנו לנמלי הים התיכון ואחרים. בשנת 2006 טיפל הנמל ב-28,630 מיליון טונות של סחורות ועברו בו כ-3 מיליון נוסעים ב-7,525 אוניות. הנמל מחובר לפנים המדינה על ידי רשת הרכבות ושדה התעופה של פיזה. בין הסחורות שהנמל מטפל בהם:
- יבוא מוצרי נפט גולמי, פחם, דגנים, פוספטים, שאר דשנים כימיים, חול לייצור זכוכית ומתכות.
- יצוא מוצרי נפט מזוקקים, שיש, זכוכית, יין, שימורי עגבניות, שמן זית, מוצרים כימיים כמו - פחמת הסידן ומימן סידני (sodium hydrate) ונחושת ונתכי נחושת.
בליבורנו מספנה גדולה לייצור אוניות ולידה מתקנים לתיקוני ספינות. תעשיית העיר כוללת מפעלים מטלורגיים לייצור נחושת ואלומיניום, בית זיקוק, מפעל ייצור מתכות ותעשיות כימיות.
תרומתה של ליבורנו למשקי העולם מתבטאת גם בכך כי הזן תרנגול לגהורן, הנפוץ ביותר בשימוש תעשיית הביצים מוצאו מליבורנו. כיום זהו זן התרנגולות הנפוץ ביותר בעולם המערבי. זאת, עקב שיעור ההטלה הגבוה שלו במיוחד - 300 ביצים בשנה.
יהדות ליבורנו
ערך מורחב – יהדות ליבורנו
במאה ה-16 הגיעו לעיר יהודים רבים בעקבות הזמנת השליטים. ניתנו להם זכויות רבות, והם לא נדרשו לענוד טלאי או לגור בגטו. ב-1689 חיו בליבורנו 3,000 יהודים מחצי האי האיברי, אשר דיברו בעיקר ספרדית ופורטוגזית. הם היו מעורבים כמעט בכל ענפי התעשייה והסחר בעיר: טקסטיל, זכוכית, סבון, אבני חן, טבק, נייר וזיקוק כוהל.
היהודים פיתחו גם את ענף הדפוס בעיר, והיא הפכה לאחד ממרכזי הספר העברי; "דפוסי ליוורנו" נפוצו ברחבי ארצות הים התיכון והמזרח, ועד היום נמצאים בשימוש סידורים המבוססים על דפוס ליוורנו. חכמי ורבני ירושלים, וכן ארם צובא (חלב) אשר בסוריה, פקדו את ליבורנו באופן סדיר ואף נותרו בה לתקופות של כמה שנים לצורכי כתיבה ולימוד בצוותא; חלק מחיבוריהם וספריהם הודפסו בדפוס ליוורנו, בהם ספריהם של חיד"א, הרב עובדיה הלוי, והרב אליהו שמאע הלוי.
יהודי ליבורנו פיתחו מטבח מיוחד, אשר תכונותיו עברו לשאר יהודי טוסקנה, וכיום יש לכך עקבות במטבח המקומי הליבורנזי. מרכיבי התבשילים הם: [דרושה הבהרה]שמירה על הכשרות - כאשר הבעיה העיקרית היא אי ערבוב חמאה עם בשר, בישול בשמן זית ושימוש בהרבה ירקות.[1]
בתקופת השואה נשלחו 90 מיהודי העיר למחנות השמדה, אחרים נרצחו בהרים הסובבים את העיר על ידי חיילי הורמאכט שהיו פעילים בסביבה. בתום השואה נותרו בליבורנו כ-1,000 יהודים. בית הכנסת של ליבורנו, אשר נפתח ב-1962, נבנה על המגרש שבו עמד בית הכנסת המפואר של העיר שנהרס במלחמת העולם השנייה.
כיום מונה הקהילה היהודית בעיר כ-600 חברים. בעיר גם פועל בית ספר לעברית. בעיר היו ארבעה בתי קברות יהודיים עתיקים: שנים פונו, בשלישי היה קבור חיד"א, ולאחר שהועלו עצמותיו לישראל נאסרה הכניסה אליו מחשש למפולות. בית הקברות הרביעי, הפתוח כיום, נמצא ליד בית הקברות הכללי של העיר, ובו לוח זיכרון לחללים היהודים ממלחמת העולם הראשונה ול-120 קורבנות השואה, ואוסף מצבות מבתי הקברות שנהרסו (בהן מצבות בצורה פירמידה קטומה מהמאה ה-17, עם סמלי משפחה וכיתוב לזכרו של הנפטר).
אתרים מרכזיים
- מוזיאון מסקאני לזכרו של המלחין יליד העיר פייטרו מסקאני. בכל שנה מנגנים מאופרותיו בתיאטרון של ליבורנו.
מצבת ארבעת המוּרים
"מצבת ארבעת המוּרים" (Monumento dei quattro mori) המוקדשת ללקיחתם בשבי של שודדי ים בֶּרְבֶּרִים היא אחת המצבות החשובות בעיר. הפסל של המוּרים (I MORI) הוא יצירת אמנות שזכתה להגנה מיוחדת בימי המלחמה[דרושה הבהרה], מה שלא ניתן לומר על פיסלו של הדוכס בראש המונומנט. הפסל הוא יצירתו של פייטרו טאקה (PIETRO TACCA) שפיסל אותו בשנים 1623–1626 לזכר אירוע מיוחד: שודדי ים מצפון אפריקה, המוּרים, היו נוהגים לפשוט על חופי איטליה. הם בזזו, הרגו ואנסו את תושבי איטליה שהתגוררו ליד החופים. כאשר אנשי ליבורנו הצליחו לתפוס אחדים מהם, הם כבלו אותם ליד הנמל (שם גם מוצב הפסל) כדי שהשודדים ידעו את הצפוי להם כאשר הם מתקיפים את העיר. המתבונן בפסל יראה כי גופם של השבויים פונה לעבר העיר, אבל מבטם המבועת מביט אל הים בתקווה שיבואו להציל אותם.
במרוצת השנים, תושבי העיר היו נתונים לשליטת דוכסי פירנצה וכתוצאה מהביקורת כלפיהם שהם נגד הגזע השחור, החלו התושבים להזדהות דווקא עם שודדי הים. פסלו של אותו דוכס לא עניין אותם במיוחד היות שפסלים כמוהו הוצבו בעוד מקומות. על האהדה של תושבי העיר לארבעת המוּרים יעיד הסיפור הבא: ליבורנו הופצצה קשות במלחמת העולם השנייה עקב היותה בסיס לצי המלחמה הגרמני. שכיות החמדה של העיר הושמו במקום מבטחים ואילו פסל ארבעת המוּרים נשאר חשוף בחוצות. אז נולדה בקרב תושבי העיר האימרה שלפיה אם ה"שמים" יהיו לצד המוּרים, הפסל יינצל, וכך היה.
תרבות וספורט
פוליטית, ליבורנו היא אחת מהערים השמאליות ביותר באיטליה. המפלגה הקומוניסטית האיטלקית נוסדה בליבורנו ב-21 בינואר 1921.
תושבי ליבורנו מדברים בסוג של הדיאלקט הטוסקני שנקרא "ורנאקולו" (vernacolo).
קבוצת הכדורגל של העיר, א.ס. ליבורנו קאלצ'ו, משחקת בסרייה ב', הליגה האיטלקית השנייה. רבים מאוהדיה מזוהים כקומוניסטים.
ערים תאומות
מפורסמים מילידי העיר
- קרלו אזליו צ'אמפי - נשיא איטליה לשעבר.
- גלאצו צ'אנו - שר החוץ בממשלתו של מוסוליני.
- ג'ובאני פאטורי - צייר.
- כריסטיאנו לוקארלי - שחקן כדורגל.
- אמדאו מודיליאני - צייר ופסל.
- משה מונטיפיורי - נדבן יהודי.
- פייטרו מסקאני - משורר.
- יוסף אירגאס - מקובל יהודי.
לקריאה נוספת
- Dora Liscia Benporad and Annamarcella Tedeschi Falco, Tuscany Jewish Itineraries , Marsilio Regione Toscana, 1995.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ליבורנו |
אתר האינטרנט הרשמי של ליבורנו- מפת ליבורנו
- תיירות באיטליה
- "לִיווֹרנוֹ", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 38–39, באתר HebrewBooks
- יהדות ליבורנו
- מדריך לליבורנו
- ליבורנו, טוסקנה
- היסטוריה ותרבות של ליבורנו
הערות שוליים
- ^ Dora Liscia Benporad and Annamarcella Tedeschi Falco, עמ' 96
23491527ליבורנו