תואר אקדמי

תואר אקדמי הוא תואר שמעניקות אוניברסיטאות ומכללות אקדמיות (להוראה ושאינן להוראה) לבוגריהן, לאחר שסיימו לעמוד בכל התנאים הלימודיים והמחקריים המקנים זכות לתואר. זהו אחד המדדים להישגים האקדמיים של הסטודנט.

התארים האקדמיים בישראל ניתנים בשלוש רמות:

• בוגר אוניברסיטה (Bachelor) - תואר ראשון.
• מוסמך אוניברסיטה (Master) - תואר שני. לתואר זה נהוגים לעיתים שני מסלולים:
  • מסלול מחקרי עם תזה, שבסופו על הלומד לתואר להגיש עבודת מחקר ברמה נאותה.
  • מסלול ללא תזה, שהלומד בו אינו נדרש להגיש עבודת מחקר.
• דוקטור (Doctor) - תואר שלישי.

התואר פרופסור הוא תואר ודרגה אקדמית, הניתנים על סמך הישגים במחקר. פרופסור הפורש לגמלאות מקבל בדרך כלל תואר של "פרופסור אמריטוס" (ברבים: אמריטי). בניגוד לכך, "פרופסור אורח" היא דרגה זמנית, הניתנת לפרק זמן קצוב, ומקבלה אינו אמור להשתמש בה לאחריו.

מקור שמות התארים

שמות התארים האקדמיים נוצרו, מבחינה היסטורית, לפי תפיסת העולם של המעמדות והגילדות בימי הביניים.

• התואר בוגר, Bachelor, פירושו איכר החוכר את עדריו ואדמותיו מידי האדון. כלומר הסטודנט הלומד לתואר "בוגר" משול לשוליה, הוא בעל ידע במקצועו אך אין הוא מוסמך לעסוק בתחום התמחותו כבעל מקצוע מומחה.
• התואר השני, Master, פירושו "מומחה מקצועי", שקיבל הסמכה לעסוק באופן עצמאי בתחום התמחותו ולהנחילו לאחרים.
• התואר השלישי, דוקטור, פירושו מי ששולט בדוקטרינה של הידע. הדוקטור מכיר את נבכי הידע המדריכים את המעשה ואת הפילוסופיה של התחום, ויכול להעניק מידיעותיו וללמד את התאוריה בתחום התמחותו לאנשי המעשה.

משמות בסיסיים אלה נגזרים שמות נוספים, המשקפים את התחום שבו ניתן התואר, כגון:

• BA - Bachelor of Arts: בוגר אוניברסיטה במדעי הרוח והחברה.
• BSc - Bachelor of Science: בוגר אוניברסיטה במדעים מדויקים ובהנדסה.

מעמדו של התואר האקדמי

במקצועות מסוימים, תואר אקדמי מתאים הוא תנאי לקבלת רישיון לעסוק במקצוע זה. זה המצב, למשל, ברפואה בישראל. במקצועות רבים אחרים, אף שהחוק אינו מחייב תואר מסוים לעיסוק במקצוע, הרי מעסיקים רבים מעלים דרישה כזו. דוגמה: מעסיקים רבים דורשים תואר ראשון במדעי המחשב כתנאי קבלה למשרת מתכנת, אף שהחוק אינו דורש תואר כלשהו לעיסוק במקצוע זה. לעיתים מסתפקים המעסיקים בדרישה כללית, לתואר ראשון כלשהו, או לתואר ראשון בתחום רחב כגון מדעי החברה.

בישראל

בהסכמים קיבוציים שונים ניתנת תוספת שכר לבעלי תואר ראשון ותוספת נוספת לבעלי תואר שני ותואר שלישי. בנוסף, בשירות הציבורי נדרש תואר אקדמי למינויים מסוימים ותואר כזה מהווה יתרון במכרזים לתפקידים נוספים. בנוסף לכל ההקשרים הללו, תואר אקדמי מעניק יוקרה מסוימת לבעליו, ויוקרה זו גדלה ככל שהתואר מתקדם יותר או הושג באוניברסיטה יוקרתית יותר.

כלפי הדרישה לתואר אקדמי למילוי תפקידים בשירות הציבורי קיימת ביקורת מצד גורמים דתיים הדורשים הכרה בהשכלה תורנית כמקבילה להשכלה אקדמית. הרב אבי גיסר הציג את העמדה כך: "אם יגיע אדם אחד עם תואר שני באומנות, ומולו אדם עם תעודה של כושר לדיינות שהיא תעודה של גוף ממלכתי עם בחינות ותוצאות, הרי שההשכלה שלהם צריכה לקבל אותו משקל". הכרה חלקית בהשכלה תורנית, כמקבילה לתואר אקדמי לצורכי דרגת שכר, ניתנת למורים בישראל. בז'רגון של משרד החינוך נטבעו המושגים: "BA אקוויוולנטי", "MA אקוויוולנטי" ו"דוקטור אקוויוולנטי", אשר אינם משקפים זכות לתואר אקדמי אלא שכר מקביל לזה של בעלי תואר אקדמי.

בנסיבות אלה, קורה שאנשים מחפשים קיצורי דרך לקבלת תואר. יש הרוכשים את התואר בכסף, ב"בית חרושת לתארים", יש המזייפים עבודות בדרך אל התואר, ויש המציגים עצמם כבעלי תואר אף שאינם כאלה. בישראל מטיל חוק המועצה להשכלה גבוהה עונש מאסר שנה אחת על "מתחזה כבעל תואר מוכר שהוענק לו לפי חוק זה, כשלא הוענק לו תואר כאמור".

האגף להערכת תארים במשרד החינוך אחראי על אישור תארים אקדמיים מאוניברסיטאות בחוץ לארץ כשקולים לתואר אקדמי ישראלי לצורכי תעסוקה בשירות הציבורי, כולל תארים שהוענקו על ידי שלוחות בישראל של מוסדות כאלו. עד ראשית שנות ה-2000 קיים האגף להערכת תארים בדיקה טכנית בלבד של תוארי דוקטור, אשר כלל בדיקה שהמוסד שהעניק את התואר מוכר במדינה בו נמצא המוסד ושבעל התואר אכן הציג הוכחות לקבלת התואר.

ביוני 2000, לאור התרחבות מספר הלומדים לתואר שלישי בחוץ לארץ, הוקמה ועדה בין-משרדית בראשותו של פרופ' עוזר שילד שנתבקשה לגבש המלצות באשר להערכת תארים אקדמיים משני סוגים: תואר שלישי מחוץ לארץ, ותארים ראשון ושני שנרכשו בשיטת הלמידה מרחוק. במרץ 2002 התפזרה הוועדה ללא שסיימה את תפקידה, אך המלצותיה הבלתי רשמיות קבעו שיש להמשיך לבחון באופן טכני תואר שלישי מחוץ לארץ ובמקרה ספק להתייעץ עם ועדה אקדמית. ביולי 2002 הוחלט להקפיא בחינת תארים שלישיים מחוץ לארץ עד לבחינה נוספת בנושא. בספטמבר 2003 מונתה ועדה בין-משרדית נוספת, בראשותו של פרופ' יעקב כץ אשר המליצה במאי 2005 שהבחינה של תארים שלישיים תכלול בשלב ראשון בדיקת תקופת הלימודים שנדרשה, הצורך בהגשת עבודה, זהות מנחי ובודקי העבודה, שפת הלימודים, שפת העבודה ועוד פרטים טכניים ובשלב שני תיבחן עבודת הדוקטורט על ידי ועדת מומחים, שתזמן את המבקש לראיון אישי ותבדוק שהעבודה אכן נכתבה על ידי מגיש הבקשה וכי היא עומדת בסטנדרטים הנדרשים מעבודת דוקטורט בתחום הרלוונטי במוסדות ישראליים.

נכון ל-2011, ישראל היא במקום השני בעולם (ביחד עם יפן) מבחינת אחוז האוכלוסייה שברשותו תוארי דוקטור ופרופסור.[1] במקום הראשון עומדת קנדה.

משך הזמן הנדרש ללמידה עבור תואר

כעיקרון, ישנן מדינות שבהן מרבית תוכניות הלמידה לתארים הראשונים מתוכננות ללימוד הנמשך שלוש שנים וישנן מדינות שבן לימוד זה מתוכנן להימשך ארבע שנים. למידה עבור תארים שניים מתוכננת, לרוב, להימשך שנתיים ועבור תואר שלישי, שלוש שנים. ישנם תחומי לימוד שבהם המוסכמות שונות. תואר ראשון באדריכלות, למשל, מתוכנן לדרוש למידה ממושכת יותר מזו של רוב התארים הראשונים והתואר השני ברפואה (דוקטור לרפואה, M.D) מושג בתוכנית משולבת עם התואר הראשון, שאורכת שבע שנים.

ביחס לתלמידי בתי הספר היסודיים והתיכוניים, לסטודנט במוסד אקדמי ניתנת גמישות יחסית בתזמון הקורסים שהוא לוקח במסגרת תוכנית לימודיו. סטודנטים יכולים גם ללמוד בשנית קורס שלא עמדו היטב במטלותיו. כתוצאה מזה, משך הזמן בו הסטודנט לוקח קורסים עשוי להתארך במספר שנים מעבר למתוכנן מראש. יתרה מזאת, בתארים הדורשים מחקר וכתיבת תזה, תקופת המחקר והכתיבה עשויה להימשך מעבר למצופה, מסיבות מגוונות: ממצאים קשים להסבר, שגיאות מדידה של מתלמד, ומעל לכל - מהעובדה שמחקר, מטבעו, עוסק בתחום לא נודע וקשה לתכנון.

במחצית השנייה של המאה העשרים, התופעה בה תארים אקדמיים הושגו באיחור של שנים אחדות המועד המתוכנן הייתה נפוצה מאוד. עשרות אחוזים מן הסטודנטים שסיימו תארים (שלא נשרו), סיימו אותם באיחור של מספר שנים.

ראו גם

• לימודי תעודה
• הסכם בולוניה
• השיטה האירופית לצבירה והעברת ניקוד אקדמי