יוון הארכאית
| יוון העתיקה | ||
|---|---|---|
| תקופת המעבר | איונים • דורים • הפלישה הדורית • התקופה הגאומטרית |  |
| התקופה הארכאית | פוליס • הקולוניזציה היוונית • טיראניה • הומרוס • הסיודוס | |
| התקופה הקלאסית | מלחמת פרס–יוון • אתונה העתיקה • ספרטה • תבאי • התיאטרון ביוון העתיקה | |
| התקופה ההלניסטית | התרבות ההלניסטית • הממלכה הסלאוקית • מוקדון • מצרים • יוון • פונטוס • פרגמון • אפירוס | |
| היסטוריה צבאית | פלנקס • הופליט • הצבא הספרטני • הצבא המקדוני | |
| נושאי רוחב | אדריכלות • אמנות • דת • החברה • כלכלה • מטבח • תיאטרון • מיתולוגיה • מתמטיקה • פילוסופיה • ספורט • ספרות | |
| פורטל יוון העתיקה | ||
| כרונולוגיה של התקופה הארכאית | |||
|---|---|---|---|
| תאריך | אירועים | ||
| המאה ה-8 לפנה"ס |
| ||
| המאה ה-7 לפנה"ס |
| ||
| המאה ה-6 לפנה"ס |
| ||
| היסטוריה של יוון | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| יוון בעת העתיקה |
|
| ||||
| יוון בימי הביניים | יוון תחת שלטון ביזנטיון • יוון תחת שלטון הצלבנים | |||||
| העת החדשה | יוון העות'מאנית • מלחמת העצמאות היוונית | |||||
| יוון העצמאית | ממלכת יוון • מלחמות הבלקן • יוון במלחמת העולם הראשונה • מלחמת יוון–טורקיה • יוון במלחמת העולם השנייה • מלחמת האזרחים ביוון • המשטר הצבאי ביוון | |||||
יוון הארכאית היא השם שניתן לתקופה בת כ-300 שנה בתולדות יוון העתיקה, שראשיתה במאה ה-8 לפנה"ס וסופה במאה ה-5 לפנה"ס. התקופה הארכאית התאפיינה בהיעדר שלטון מרכזי, ובקיום מספר רב של קהילות פוליטיות אוטונומיות או אוטונומיות למחצה ביוון, שניהלו ביניהן מלחמות פנימיות באופן תדיר. הבריתות הגדולות המאפיינות את התקופה הקלאסית (כגון הליגה האטית דלית) נוסדו רק לקראת סוף התקופה הארכאית, ולפיכך בפוליטיקה היוונית בתקופה זו כל פוליס וכל שבט היו נתונים לגורלם. הייתה אמנם השפעה הדדית גדולה והיה אף שיתוף פעולה בחגיגות דתיות ובתחרויות ספורטיביות, אך ככלל, היוונים נהנו מעצמאות מקומית רבה לכל אורך התקופה הארכאית.
בתקופה הארכאית התעצב העולם היווני כפי שמוכר בעולם המודרני. התהוו הפולייס (רבים של פוליס) - ערי המדינה המפורסמות של יוון העתיקה. היוונים העתיקים, שקראו לעצמם "הלנים", פרצו בתהליך קולוניזציה ארוך את גבולות הבלקן והתנחלו לאורך חופיו של הים התיכון.
הקולוניזציה הייתה אחד הגורמים לשינוי פוליטי גדול ביוון. האריסטוקרטיה (שלטון המיוחסים), שעלתה לגדולה בראשית התקופה, ירדה מחלק ניכר מנכסיה הפוליטיים בסופה והוחלפה בטיראניה, באוליגרכיה, ובדמוקרטיה. שיטות ממשל אלה המשיכו לשמש לכל אורך התקופה הקלאסית וגם ההלניסטית.
תקופה זו היא הקרקע הפורייה שעליה צמחה התרבות היוונית. בתקופה זו אימצו היוונים המצאות מזרחיות רבות כגון האלפבית והמטבע, ונטעו את שורשי הפילוסופיה, האמנות והמדע היווניים. הציור הגאומטרי על הכדים פינה את מקומו לדמויות מורכבות בצבע שחור ובהמשך בצבע האדום. הפיסול צעד כברת דרך ארוכה. דמויות הקורוס היו הבסיס שעליו התפתח הפיסול היווני הקלאסי. האפוסים הגדולים של הסיודוס והומרוס הועלו על הכתב, וכן פעלו בתקופה זו המשוררים הליריים.
המושג "ארכאי" מתאר דברים השייכים לתקופות עתיקות ומקורו במילה היוונית "ארכאיכּוֹס", שמשמעותה "פרימיטיבי". מושג זה הגיע מתחום לימודי אמנות יוון, שם הוא מתייחס בעיקר לסגנונות עיטור משטחים ופיסול, וממוקם כרונולוגית בין האמנות הגאומטרית והאמנות היוונית הקלאסית. לדעת היסטוריונים מודרניים המושג "ארכאי" מטעה ואינו הולם את התקופה, מאחר שהתקופה הארכאית נחשבת לאחת הפוריות ביותר בהיסטוריה של יוון.
רקע
רקע היסטורי
התקופה הארכאית צמחה מתוך תקופת המעבר שבאה לאחר התקופה המיקנית. תקופת המעבר, שתחילתה מקבילה למשבר תקופת הברונזה בתרבויות המזרח תיכוניות סביב 1200 - 1100 לפנה"ס, התאפיינה בשינוי מהותי בתרבותו של חצי האי הבלקני. התרבות המיקנית נעלמה לחלוטין ופינתה מקום לתרבות פשוטה בהרבה שהותירה ממצאים ארכאולוגיים דלים בהרבה. בתקופה זו נהרסו הארמונות שאפיינו את התרבות המיקנית וננטשו מרבית היישובים הגדולים. היוונים עברו להתגורר בכפרים קטנים והאוכלוסייה התדלדלה מאוד.
תקופת המעבר, המכונה גם "תקופת החושך" בגלל העדר תיעוד כתוב מהתקופה, הניחה את היסודות שעליהם צמחה התרבות היוונית כולה. במהלך תקופה זו התנחלו הדורים בחצי האי הפלופונסי, המיקנים נעלמו ברובם מיוון ורק הפלסגים, הדריופים ודומיהם היו זכר לתרבותם, אם כי השפעתם על התרבות היוונית הייתה קטנה מאוד. שרידי תקופת המעבר כמו האמנות הגאומטרית, המשיכו להתקיים גם בתקופה הארכאית. במהלך התקופה הארכאית נעלמו המוסדות הפוליטיים הבלתי מתוחכמים שאפיינו את תקופת המעבר והופיעו מוסדות חדשים.
בשלהי התקופה הארכאית נאלצו היוונים להתמודד עם האיום הפרסי. האימפריה הפרסית, שהייתה המדינה הגדולה והחזקה ביותר באזור בעת העתיקה, כבשה את אסיה הקטנה באמצע המאה ה-6 לפנה"ס והשתלטה על הערים היווניות בחופי איוניה. היוונים מרדו בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס ומאבק ארוך ומר שנמשך עשרות שנים ושכלל שתי פלישות ליוון, סימן את המעבר בין התקופה הארכאית לתקופה הקלאסית.
רקע גאוגרפי
בעת העתיקה לא הייתה קיימת מדינה ששמה "יוון". המונח "הלאס" (Ελλάς) - יוון - ציין תרבות משותפת ושפה משותפת (שהייתה מחולקת לכמה ניבים) להלנים (יוונים) אך לא מדינה אחת. בתקופה זו החלו להתהוות ערי המדינה המכונות בשם פוליס. כל פוליס שלטה על שטח מצומצם ומספר תושביה היה נמוך יחסית. היוצאות מהכלל היו אתונה וספרטה ששלטו על שטחים גדולים יחסית שהגיעו לכמה אלפי קמ"ר.
מבנה פוליטי נוסף, שנותר עוד מתקופת המעבר, הוא השבט. השבטים היו נפוצים בעיקר במזרחה של יוון ובצפונה וגם בחלקים המערביים של חצי האי הפלופונסי. גם באזורים שבטיים היו ערים, אך הן היו מעטות יותר והשפעתן הפוליטית הייתה קטנה הרבה יותר. מבחינה כלכלית ותרבותית פיגרו אזורים אלה אחרי האזורים שבהם היו נפוצות הפולייס.[1]
מלבד ארץ האם היוונית, הביא תהליך קולוניזציה להרחבת גבולות ההתיישבות היוונית. באזור הקולוניזציה היווני, צורת ההתיישבות העיקרית הייתה עירונית. חלק מהמושבות היווניות התפתחו לערים גדולות והיוונים שלטו על שטחים ניכרים באזורים רבים, בעיקר ביוון הגדולה (סיציליה ודרום חצי האי האפניני) ובחופה המערבי של אסיה הקטנה.
ההלנים חילקו את עצמם לארבע קבוצות עיקריות: הדורים, שמרכזם היה בחצי־האי פלופונסוס ובאי כרתים ומספר מושבותיהם היה קטן יחסית. הפוליס הדורית החשובה והמפורסמת מכולן היא ספרטה. הדורים היו מפורסמים בעיקר במסורות הלחימה שלהם. האיונים, אשר שכנו באטיקה ועירם המפורסמת ביותר היא אתונה. איונים רבים יישבו את איי הים האיגאי; הם לקחו חלק פעיל בקולוניזציה ויסדו מושבות רבות. הם נודעו גם בחיבתם לפילוסופיה ולאמנות. הקבוצה השלישית הייתה האיולים. אלה שכנו במרכזה של יוון, בעיקר בבויאוטיה ובתסליה. הקבוצה האחרונה והקטנה מכולן הייתה האכאים, ששכנו באכאיה, בצפון חצי האי פלופונסוס. האכאים התנחלו ביוון הגדולה בדרום חצי האי האפניני. בניגוד לשלושת השבטים הראשונים, לאכאים לא היה ניב משלהם והם דיברו בניב היוונית הדורי.
קבוצה נוספת, הפלסגים (Πελασγοί), נותרה עוד מהתקופה המיקנית. שרידי קבוצה זו המשיכו להתקיים לצד ההלנים. מספרם או הליכותיהם לוטים בערפל, ואזכורים אודותיהם בספרות היוונית העתיקה דלים.
רקע פוליטי
בתקופה הארכאית התקיימו מספר מוסדות פוליטיים עיקריים: הפוליס, עיר המדינה היוונית, היא המאפיין הבולט של התקופה הארכאית וביתר שאת של התקופה הקלאסית. פוליס בעיקרו של דבר היא עיר מדינה המקיימת קהילה פוליטית עצמאית המספקת שירותי דת, מנהל, הגנה וכיוצא באלה לתושביה. הפולייס היו רבות מאד (כ-1,500 בעולם היווני כולו[2]), אך רק מיעוטן היו בעלות השפעה תרבותית ומדינית משמעותית.
מדינה פדרטיבית היא איגוד של מספר פולייס בתוך ישות פוליטית אחת. המדינה הפדרטיבית החשובה ביותר ביוון העתיקה הייתה הליגה הבויאוטית. בשונה מאטיקה, שבה אתונה הצליחה לאגד את כל הקהילות המקומיות תחת חסותה, תבאי, הפוליס הגדולה והחשובה בבויאוטיה, כשלה בכך. כדי להטיל את מרותה על קהילות אלה נאלצה תבאי לוותר על שלטון מוחלט. כמו כן אפשרה תבאי לחברות הליגה לשמור על עצמאותן הפנימית ואף העניקה להן זכויות פוליטיות בתוך מוסדות הליגה, אם כי שמרה לעצמה את הנהגתה. מבנה פוליטי זה לא היה מיוחד לבויאוטיה בלבד ומדינות פדרטיביות התקיימו במספר אזורים נוספים.[3]
חלק מהפולייס היו מאוגדות בבריתות דתיות (ליגות אמפיקטיוניות) שנוסדו סביב מרכז דתי משותף, ששימש מקום לפולחן משותף של האליל. אף על פי שהבסיס הראשוני להקמת הברית היה דתי, השפעת הברית חרגה מגבולות הפולחן בלבד. נשמרה שביתת נשק בזמן החגיגות הדתיות המשותפות וחלק מהמקדשים הפכו למקלטים לפושעים נמלטים. כמו כן, ניסו איגודים אלה להפעיל סמכות על חברותיה. למשל - איסור על מניעת מים מעיר נצורה בעת מלחמה כדי למנוע טבח המוני. לעיתים, אם הברית הייתה חזקה דיה, הייתה לה היכולת להכריז מלחמת קודש נגד חברה סוררת או להטיל עליה קנס כבד.[4]
הצורה האחרת הייתה התאגדות שבטית שהייתה מקובלת באזורים שבהם הפולייס לא היו נפוצות או שהשפעתם לא הייתה גדולה, כגון תסליה. התאגדות שבטית זו, המוכרת כ"קוינון" (koinon - שותפות) דומה לליגות אמפיקטיוניות וגם היא סיפקה שירותי פולחן ומרכזים דתיים, אך בנוסף לכך היו לקוינון גם תפקידים צבאיים מוגדרים. הקוינון התסלי או הליגה התסלית, כמו שהוא מכונה בדרך כלל, היה האיגוד השבטי הגדול והחזק ביותר ביוון העתיקה והייתה לו השפעה גדולה, אך היו גם איגודים שבטיים קטנים יותר.[5]
כל המוסדות הפוליטיים אלה לא היו קבועים. לפעמים הפוליס הייתה חלק מיישות פדרטיבית ולפעמים יצאה ממנה, בהתאם לנסיבות ובתאם ליתרונות שראתה בחלופות השונות. גם הגבולות בין המערכת הפוליטית השבטית לזו של הפוליס אינם קשיחים. בתוך פולייס מסודרות התקיימו קהילות שבטיות ולפעמים קהילות שבטיות התכנסו לפולייס ולפעמים התפרקו ממנה. גם השפעת הפולייס לא הייתה אחידה. בדרום יוון השפעתן הייתה מכרעת, אך בצפון יוון השפעתן הייתה קטנה בהרבה.
היסטוריה
גיבוש המשטר
משבר המלוכה וגיבוש האריסטוקרטיה
מהמאה ה-10 לפנה"ס עד המאה ה-8 לפנה"ס, המבנה הפוליטי העיקרי ביוון היה ממלכה קטנה ללא מוסדות פוליטיים מפותחים ובראשה מלך או מנהיג שבטי.[6] הריבוד החברתי והמבנים הפוליטיים בישויות מדיניות אלה לא היו מפותחים במיוחד. סמכותו של המלך או של המנהיג השבטי נבעה בראש ובראשונה מכוח אישיותו, ולאו דווקא מהתפקיד הפוליטי אותו מילא. לא ברור די הצורך אם שלטונם של שליטים אלה עבר בירושה או שהם מונו לתפקיד זה על ידי קהילתם.[7]
במאה ה-8 לפנה"ס עברה על יוון תקופה של עליה דרמטית בגודל האוכלוסייה. אף על פי שהממצאים לא מאפשרים הערכה מספרית סבירה של מספר התושבים, החוקר והארכאולוג אנתוני סנודגראס טען שהייתה עלייה דרמטית בגודל היישובים על פי ניתוח מספר הקברים מהתקופה.[8] טענה זו אמנם לא מקובלת על כל החוקרים, אך יש הסכמה כללית שמדובר בתקופה של צמיחה כלכלית וגידול באוכלוסייה. נראה שצמיחה זו הייתה משותפת לכל אגן הים התיכון ולא מוגבלת ליוון בלבד.[9] כתוצאה משינויים אלה, המבנה הפוליטי הישן עם הריבוד החברתי הלא מפותח, שנשען על שלטון יחיד של מלך או מנהיג שבטי, התמוטט.
את מקומם של המלכים או המנהיגים השבטיים תפסה שכבת האריסטוקרטיה המקומית, שכוחה הפוליטי החל לעלות בעקבות עליית כוחה הכלכלי.[10] בניגוד לתקופת המלוכה, שלטון האריסטוקרטיה התאפיין בכך, שהמשרות הפוליטיות הבכירות בשלטון החדש לא הוענקו לכל החיים, ותקופת הכהונה הוגבלה לרוב לשנה אחת בלבד. כמו כן, בניגוד לעבר, עבר הדגש מאדם נושא התפקיד, אל התפקיד עצמו. הכריזמה האישית איבדה את מיקומה המרכזי, כפי שזה היה בתקופת המעבר.
הקבוצה החברתית החזקה ביותר ביוון בתקופה זו הייתה האריסטוקרטיה בעלת האדמות, משום שמקור העושר העיקרי באותה תקופה הייתה הקרקע החקלאית. המסחר עדיין לא היה מפותח ומרבית בעלי מלאכה לא היו בעלי אמצעים של ממש. בעלי האדמות החלו להתגבש כשכבה חברתית, והם היו אלה שאיישו את מרבית המשרות במוסדות הפוליטיים החדשים שנוצרו ביוון.[11] האריסטוקרטים ניסו לבסס את שלטונם לא רק על כוחם הכלכלי ועל הונם, אלא עשו שימוש גם באמצעי תעמולה ובטרמינולוגיה. הם קראו לעצמם "אגאתוי" (agathoi - טובים), "קאלוי" (kaloi - יפים או הוגנים) ואילו פשוטי העם נקראו על ידם "קאקוי" (kakoi, רעים או מכוערים) ו"דילוי" (deiloi - פחדנים). כמו כן, הדגישו האצילים את גבורתם בקרב וסיגלו לעצמם תוארי כבוד צבאיים כגון "היפייס" (פרשים) ופרומאכוי (en promachoi - משרתים ניצבים בשורות הראשונות בקרב).
התהוות הפוליס
ערך מורחב – פוליס
בד בבד עם השינויים במבנה הפוליטי ושיפור הרווחה, התבססה צורת התיישבות חדשה והיא הפוליס, עיר המדינה של יוון העתיקה. ראשיתה של הפוליס באקרופוליס - ביצור שנבנה בראש גבעה ובו מוסדות שלטון ותרבות כגון מקדשים ואגורה. אף שנהוג לתארך את תחילת העיור ביוון העתיקה למאה ה-8 לפנה"ס, עת הופיעו מרכזים אורבניים, עיור משמעותי החל רק במהלך המאה ה-6 לפנה"ס, בהשפעת תהליך הקולוניזציה הרחב.[12] הפוליס התגבשה באחת משתי צורות: הראשונה - מספר כפרים התאגדו ביחד ליצירת קהילה משותפת אחת כדי לחלוק במקומות פולחן ונטל ההגנה. האפשרות השנייה היא פיתוח של יישוב קדום שהתרחב על חשבון האזור שמסביבו. הפוליס לא הופיעה בבת אחת במהפכה חברתית, אלא התגבשה לאורך תקופה ארוכה.[12]
הפולייס היו שונות זאת מזאת באופן מהותי. לעיתים פוליס הייתה עצמאית לחלוטין ובעלת שטח משמעותי ואוכלוסייה של עשרות ומאות אלפי בני אדם, ולעיתים הייתה זאת עיר קטנה חסרת כוח משמעותי ובה רק כמה אלפי תושבים. עם זאת, המאפיין הבולט של הפוליס, כפי שהוא התגבש במהלך התקופה הארכאית הוא עצמאות פוליטית. הפוליס סיפקה את הצרכים הקהילתיים של תושביה - הגנה, משפט, חקיקה, תרבות ופולחן.
מהכתבים של ההיסטוריונים מהתקופה הקלאסית עולה כי הפוליס במובנה הבסיסי היא קהילה אוטונומית שיש לה מרכז עירוני שבו מרוכזים מרכזי השלטון והמנהל, השטח שבו שולט אותו מרכז עירוני, וגוף האזרחים שגר באותה עיר ובסביבותיה. בניגוד למדינות מודרניות שבהן הטריטוריה מגדירה את המדינה, הפוליס הייתה לא רק שטחה הפיזי של העיר, חומותיה ומקדשיה, אלא בראש ובראשונה אזרחיה. הקהילה האנושית של הפוליס, גוף האזרחים, היה חשוב בהרבה מהגוף הגאוגרפי.[13]
הפוליס קשה להגדרה. מצד אחד פוליס היא קהילה פוליטית עירונית עצמאית, אך לא כל הפולייס היו עצמאיות לחלוטין. מחקר העלה שעצמאות במדיניות החוץ לא מהווה תנאי הכרחי להגדרת קהילה פוליטית כ"פוליס". לעיתים, ההתערבות החיצונית לא נגעה רק לניהול מדיניות חוץ, אלא התערבות השכנה החזקה השפיעה גם על מדיניות פנים של הפוליס. יתרה מכך, היו קהילות שהיו חלק ממדינה פדרטיבית או קהילות הפריאויקים שהיו חלק מהפוליס הספרטני. גם במקרה זה היוונים העתיקים התייחסו לקהילות אלה בשם "פוליס".[14]
גיבוש השלטון באזורים השבטיים
ביוון העתיקה התגבשו שתי צורות משטר מקבילות ומתחלפות שהתקיימו זו לצד זו - הפוליס והשבט (ethnos). הפוליס היא במידה רבה תופעה של דרום יוון ושל הקולוניות. בצפון יוון ובאזורים הררים בחצי האי הפלופונסי וגם באזורים אחרים התקיימה הצורה השבטית. השבט הוא לא צורת משטר מיושנת המנוגדת לפוליס, אלא הוא צורת ארגון פוליטי אלטרנטיבית. ארגונים שבטיים רבים קיימו אספות והעניקו אזרחות לזרים במידת הצורך.[15]
אין הבדל חד וברור בין השבט לפוליס. קל יותר להבדיל בין קהילה פוליטית שבטית לקהילה עירונית ששולטת על הספר החקלאי מסביבה ומרכז פוליטי רחב ידיים ששולט לא רק בספר החקלאי אלא גם בכפרים ובערים קטנות בתוך שטחו.[16] מרכזים פוליטיים כאלה מאפיינים אזורים עירוניים שבהם קמו פולייס גדולות.
קוינון (Κοινόν; koinon) הוא צורה של ברית פוליטית או ליגה של כמה שבטים קטנים לתוך מסגרת מדינית אחת. בניגוד לפוליס, שבה העיר הטילה את מרותה על הספר החקלאי ועל הערים הקטנות שמסביבה, הקוינון היה ארגון רופף בהרבה. אמנם הייתה לו סמכות פוליטית על השבטים שהסכימו לבוא תחת חסות הברית, אך הקשר היה רופף בהרבה. חברות הברית היו יכולות לפרוש ממנה לפי הצורך וניתן היה לצרף אליה קהילות חדשות. מבנה פוליטי זה אפיין בתקופה הארכאית והקלאסית את האזורים השבטיים ביוון, אך בתקופה ההלניסטית הפך הקוינון למבנה הפוליטי הדומיננטי ביוון.
הקולוניזציה
- ערך מורחב – הקולוניזציה היוונית
סיבות הקולוניזציה
תהליך הקולוניזציה החל באמצע המאה ה-8 לפנה"ס. בעקבות הצמיחה הכלכלית גדלה אוכלוסיית יוון ומקומות היישוב הוותיקים היו קטנים מדי לקהילה המתפתחת. הקרקע החקלאית של יוון היא דלה ולא יכולה לספק די מזון לאוכלוסייה כה גדולה. לחץ חברתי שנוצר בעקבות זאת הוא הסיבה העיקרית לשאיפות ההתפשטות.[17] בנוסף ללחץ החברתי מקרב השכבות החלשות, גם באצולה התרחש תהליך דומה - המשפחה האריסטוקרטית גדלה ורק הבן הבכור ירש את נכסי אביו. כתוצאה מכך, הבן הצעיר נותר ללא אמצעי קיום שהולם את מעמדו. הבנים של אריסטוקרטים העדיפו להנהיג קבוצות מתיישבים שיצאו אל מחוץ ליוון להתיישב בארץ רחוקה ולא להמשיך את חייהם בפוליס כשהם לא מסוגלים להבטיח את רווחתם.
סיבה חשובה נוספת לקולוניזציה היא המסחר המתפתח.[18] הקמת מושבות אפשרה לקשור יחסי מסחר פורחים עם המקומיים ולעיתים נוצרו מושבות קטנות מאד שהן לא יותר מתחנות סחר למען מטרה זו בלבד. הקולוניזציה היוונית לא נעצרה בתום התקופה הארכאית, אך שיאה הוא בתקופה זו.[19] פעמים רבות המושבות נוסדו באזורים דלים בקרקע פורייה כמו מאסיליה שנוסדה בשפך נהר הרון כדי לסייע במסחר עם תושבי גאליה. מושבות הוקמו בסמוך לאטרוסקים כאשר היו אזורים פוריים יותר בסיציליה כדי לחזק את קשרי המסחר איתם. גם התיישבות בחופי הים השחור נשאה אופי מסחרי כאשר עיקר היצוא מחופי הים השחור היה דגן שסיפק את צורכי התזונה של ארץ האם היוונית.
לא כל הפולייס פתרו את הבעיה החברתית על ידי התיישבות בארץ נוכריה. היו כאלה שפנו לפתרון האחר - כיבוש שטח בתוך יוון עצמה. כך נהגה למשל ספרטה שכבשה במהלך התקופה הארכאית את שטחה של מסניה, שנמצאת מערבית לה. תושבי מסניה שועבדו ושטחה נמסר לאזרחים ספרטנים. רק מיעוט מהפולייס בחרו בדרך זו לפתרון מצוקתם החברתית. הסיבה העיקרית שמנעה מהם התפשטות בתוך יוון עצמה היא השוויון בכוחות בין הפולייס. בתקופה זו לא הייתה פוליס מסוימת שהייתה יכולה להכריע בכוח הזרוע פולייס רבות אחרות ולהשתלט על שטחן. כך נותרה הקולוניזציה הפתרון הזמין והנח ביותר למרבית הפולייס.
מאפייני הקולוניזציה
לעיתים קרובות, כשהתקיימה התיישבות קודמת במקום, היחסים בין המתיישבים היוונים לתושבים המקומיים היו אלימים. כך למשל בסיציליה נאלצו היוונים להלחם בתושבי סיציליה המקוריים. כתוצאה מהמלחמה איבדו הקהילות המקומיות את עצמאותן וחלק מהתושבים שועבדו ליוונים.[20] בחלק אחר מהמושבות החדשות התגוררו אלה לצד אלה היוונים והלא יוונים.[21] במושבות כאלה התרחשה הפריה הדדית של העמים השונים. הייתה החלפת רעיונות וטכנולוגיות הדדית ומוצרים מוגמרים יוצאו למולדת היוונית ואילו התושבים המקומיים הוטמעו בדרך כלל בתוך התרבות היוונית.[22] לעיתים המושבה נבנתה בארץ שוממה שלא הייתה בה התיישבות אנושית קודמת, אם כי מקרים אלה היו נדירים ובדרך כלל קיימו היוונים קשר עם התושבים המקומיים בין אם ידידותי ובין אם אלים. אחד השיתופים החשובים ביותר היה בתחום הכתב. היוונים קיבלו את האלפבית הכנעני מהפיניקים ופיתחו אותו לאלפבית יווני שכולל לא רק עיצורים, אלא גם תנועות. אלפבית זה ופיתוחיו השונים התפשטו לאחר מכן בחלקים נרחבים בעולם.
אפויקיה - המושבות היווניות (apoikia - מילולית יישוב בנכר) היו עצמאיות לחלוטין מהפוליס המייסדת, אך שמרו על זיקה מסוימת, בעיקר דתית.[23] המושבות עצמן נהגו לייסד מושבות חדשות ותחנות מסחר לאורך החופים. למרות העצמאות של המושבות סייעו לעיתים ערי המוצא של המושבות סיוע צבאי למושבותיהן. בסופו של דבר נבלעו מושבות אלה על ידי אימפריות גדולות - פרס במזרח ורומא במערב.
בסוף התקופה הארכאית אכלסה הקולוניזציה היוונית את חופה המערבי של אסיה הקטנה, באזור שנקרא איוניה ובדרום איטליה וסיציליה במה שמכונה "יוון הגדולה", באפריקה באזור קירנאיקה, חופי הים השחור ובאזורים אחדים נוספים. אזורים אחרים נתפסו בדרך כלל על ידי מתיישבים פיניקים או לחלופין נשלטו על ידי מדינות חזקות וחדירה לשטחן לא הייתה אפשרית.
משבר המשטר האריסטוקרטי והופעת צורות משטר חדשות
הופעת שכבות חברתיות חדשות
תהליך הקולוניזציה, שהגיע לשיאו במאה ה-7 לפנה"ס, גרם לשינוי ניכר במבנה החברתי ביוון. השפעת הקולוניזציה ניכרת בעיקר בערים הסמוכות לחוף. באזורים הרריים כמו ארקדיה או פוקיס השפעת הקולוניזציה הייתה חלשה בהרבה והם פיגרו אחרי הפוליס שהתעשרו מהמסחר. בנוסף לאצולה החקלאית שעושרה התבסס על אחוזות רחבות ידיים, התפתח מעמד של סוחרים עשירים שהתעשרו מסחר עם המושבות. גם בשכבות החלשות חל שינוי - אף על פי שהרוב המכריע של העם עדיין עסק בחקלאות, הופיעה שכבת פועלים שעבדו בבתי המלאכה, בנמלים ובימאות.[24]
אמצעי התעבורה היבשתיים בעת העתיקה, בשילוב עם הגאוגרפיה היוונית המתאפיינת ברכסי הרים ובעמקים קטנים, גרמו לכך שהעיר נאלצה לסמוך על יבוא מזון מחוץ ליוון ואילו מסחר פנימי היה יעיל פחות. התפתחות המסחר בערים הסמוכות לחוף, כגון קורינתוס, סיקיון ובהמשך אתונה, יצרה דרישה לידיים עובדות וכתוצאה מכך לעיור מואץ, שהחריף את בעיית אספקת המזון שנוצרה עוד לפני כן בגלל גידול באוכלוסייה. כל זה יצר לחץ חברתי ניכר בערים אלה. השכבות החדשות שהופיעו בערים, בעיקר הסוחרים העשירים, דרשו חלוקה חדשה של הכוח הפוליטי בפוליס.
יתרה מכך, בתקופה זו החל מהפך שלם בלוחמה ביוון. שכבה חברתית חדשה, שהתבססה על איכרים מבוססים ופועלים אמידים, הצטרפה לצבא. אלה הם ההופליטים. לוחמים אלה לא השתייכו למעמד האריסטוקרטיה, אך היו עשירים דיים כדי לרכוש מערכת נשק. אמנם מערכת כלי הנשק של ההופליטים מתוארכת לראשונה כבר מאמצע המאה ה-8 לפנה"ס,[25] אך נראה שמספרם עדיין לא היה גבוה במיוחד בתקופה זו.[26]
יש מחלוקת בקרב החוקרים לגבי הופעת ההופליטים וכתוצאה מכך גם על מידת השפעתם על הפוליטיקה הפנים יוונית. אחדים דוגמת סנודגראס תומכים בתהליך הדרגתי ואילו אחרים דוגמת קרטלדג' טוענים להפיכה חדה ומהירה שהגיעה בבת אחת.[27] אחרים, דוגמת איאן מוריס, דוחים את עצם קיומו של שינוי מהותי בטקטיקת הלחימה ודרך כך את עצם יצירת מעמד רחב וגדול של לוחמים שדרשו שינוי.[28]
באמצע המאה ה-20 סברו החוקרים שמדובר בשכבה צרה יחסית של איכרים עשירים, מה שלא מסביר את הענקת הזכויות הפוליטיות לשכבות רחבות של פשוטי העם.[29] מחקר נוסף העלה שמחיר הציוד של ההופליט לא היה גבוה במיוחד ועמד ככל הנראה על שכר של שלושה חודשים, ושכר חודש אחד היה מספיק לקנייתו של ציוד בסיסי.[30] נראה אפוא שהצמיחה הכלכלית הייתה רבה ושכבות רחבות בציבור היו יכולות להרשות לעצמן לממן ציוד כזה. ייתכן שעד מחצית מאזרחי הפוליס היו מסוגלים לשרת כהופליטים.[31]
המחוקקים
מאבק השכבות החברתיות החדשות - הן הסוחרים האמידים והן האיכרים והפועלים המבוססים - לבשו בחלק מהמקומות צורה אלימה. חלק מהמשפחות האריסטוקרטיות נטבחו, אחרות הוגלו, אך רוב הפולייס פנו לפתרון פוליטי. הפתרון הפוליטי המבוקש נמצא בדמותם של מחוקקים שניסו בהתחלה לתת פתחון פה לשכבות החברתיות החדשות ובהמשך לתקן את צורת המשטר האריסטוקרטית, כך שאזרחים רבים יותר ייקחו חלק בשלטון. גם תהליך זה, כמו תהליכים רבים שהחלו בתקופה הארכאית, נמשך שנים רבות ולא הסתיים למעשה מעולם, כי הכוחות השונים שפעלו בפוליטיקה היוונית מעולם לא הצליחו לגבור באופן מוחלט אלה על אלה.
המחוקקים הופיעו על רקע מנהג שהיה קיים ביוון העתיקה, על פיו נהגו היוונים להבדיל בין "תקנות" ל"חוקים". התקנות ניתנו על ידי גוף מוסמך כמו אספה והיו יכולות להתבטל בכל עת ללא הליך פוליטי מורכב. החוקים, לעומת זאת, נקבעו בהליך מיוחד על ידי ועדה מיוחדת שכונסה לצורך זה בלבד או על ידי אדם שהוענקו לו סמכויות מיוחדות לצורך חקיקת החוק. החוקים האלה היו משוריינים והיו יכולים להתבטל רק בהליך זהה - על ידי מחוקק חדש או ועדה חדשה שתבטל אותם. כמו כן, לפני שמינו ועדה או אדם לתפקיד זה נשבעו מראש לקיים את החוקים שיקבלו. כתוצאה מכך, המחוקקים שקיבלו מנדט מהציבור לפעול לשינוי החוק נהנו מעמדת כוח רבה וחוקיהם התקבלו על ידי הציבור ובאופן תאורטי היו יכולים להשתמר מאות שנים.[32]
היות שליוונית לא היה כתיב בתקופת המעבר, החוקים לא היו כתובים, אלא הועברו בעל פה בתוך שושלות האצילים והסתמכו בעיקר על מנהג. אריסטוקרטים שירשו את השלטון בראשית התקופה הארכאית המשיכו את המסורת הזאת כי היא חיזקה את כוחם, וזה חרף העובדה שהאלפבית הגיע כבר ליוון והייתה אפשרות מעשית לפרסם את החוקים. יתרה מכך, האצילים עצמם הם אלה שישבו בדין. אמצעי כוח זה אפשר לאריסטוקרטים לשלוט ביד רמה בפוליטיקה של הפוליס.[33]
כדי להתמודד עם הכוח הגדול של האצולה, ביקשו האזרחים את פרסום החוקים. התנועה החלה במושבות היווניות, שם לא יכלו האריסטוקרטים לטעון למסורת ארוכת שנים, היות שהמושבות זה מקרוב באו. המחוקק הראשון שמוזכר במקורות כמפרסם חוקים הוא זלאוקוס (Ζάλευκος; Zaleucus) מלוקרי שבחצי האי האפניני שפעל בסביבות שנת 660 לפנה"ס.[33]
המחוקקים לא הסתפקו בכתיבת החוקים, אלא עסקו באספקטים רבים של חיי החברה היוונים. המחוקקים שינו סדרי עולם בפולייס רבים וחוקיהם נשמרו מאות שנים לאחר הסתלקותם מהזירה הפוליטית. בחלק מהמקרים אפילו ייחסו חוקים שחוקקו זה עתה למחוקק שפעל בעבר הרחוק כדי לתת לו תוקף מוסרי חזק יותר. אחד התחומים החשובים שבהם פעלו המחוקקים הוא תיקון חברתי ופוליטי. המחוקקים ניסו לפשר בין שאיפות השכבות החברתיות החדשות לכוח פוליטי, לבין חוסר הרצון של האריסטוקרטיה המסורתית לוותר על מוקדי הכוח שלה.
עם זאת, המחוקקים לא פגעו ביסודות המשטר האריסטוקרטי, גם אם הגבילו אותו. רוב המחוקקים באו מקרב האריסטוקרטיה ומיעוטם היו אנשים מבחוץ שנתפסו כחסרי פניות.[34] במרבית המקרים, המתחים הפוליטיים בתוך הפוליס נותרו כשהיו והתפרצו מדי פעם בפעם גם במהלך התקופה הקלאסית. אף על פי כן, בחלק מהמקרים, כמו בדוגמה של ספרטה, החוקים שיוחסו למחוקק ליקורגוס התקבעו בה למשך מאות שנים ונותרו ללא שינוי מהותי עד התקופה ההלניסטית.
טיראניה
- ערך מורחב – טיראניה
הטיראניה התקיימה ביוון העתיקה החל מהופעתו של קיפסלוס מקורינתוס (Κύψελος; Cypselus), הטיראן הראשון שהגיע לשלטון באמצע המאה ה-7 לפנה"ס, ועד היעלמותה במאה ה-2 לפנה"ס. אך צורת שלטון זו הייתה אופיינית במיוחד רק עד לשלטונו של פייסיסטרטוס בשנת 510 לפנה"ס.[35]
הטיראניה קשה להגדרה, בין היתר כי המקורות העתיקים לא קובעים גבול ברור בין מלך שיורש את שלטונו בצורה חוקית ושלטונו עובר בירושה, לטיראן - אדם שמשתלט בכוח הזרוע על השלטון או פונה לשכבות רחבות של העם וזוכה מהן לתמיכה גורפת שמאפשרת את שלטונו גם בלי שימוש בכוח הזרוע.[36] יתרה מכך, גם המחוקקים נהנו מכוח פוליטי רב עד כדי כך שלעיתים קרובות היטשטשו הגבולות בינם לבין הטיראנים.
שליטים אלו, שבאו בדרך כלל מקרב האריסטוקרטיה, החליפו את שלטון האריסטוקרטי בדיקטטורה אישית. בדרך כלל באה ההחלפה כתוצאה מהפיכה אלימה, שכללה השתלטות על מרכזי השלטון באקרופוליס. אף שהטיראנים באו בדרך כלל מקרב האצולה, הם התבססו בדרך כלל על השכבות העממיות ושילבו יסודות דמוקרטיים מסוימים בשלטונם. בדרך כלל ניסו הטיראנים לכונן שושלות בדומה למלכים, אך לרוב לא צלח הדבר בידם כי השכבות העממיות שעליהן התבסס שלטונם נטשו את יורשיהם.[37]
הסיבות הפוליטיות להופעת הטיראנים דומות לאלה שגרמו לצמיחת המחוקקים. בדרך כלל הסיבות נשאו אופי חברתי-כלכלי, כמו קרע באריסטוקרטיה והופעת השכבות החברתיות החדשות, ועליהם נוספה האמביציה האישית שבגללה ניסו חלקם לתפוס את השלטון בכוח. התפוצה הנרחבת של השלטון הטיראני שהופיע בכל רחבי יוון והמושבות היווניות מצביעה ככל הנראה על משבר בקרב ההנהגה הוותיקה.[38]
לעיתים קרובות היחס לאדם מסוים כאל "מחוקק" לעומת "טיראן" נובע מרגשות חיובים או שליליים שהוא עורר בקרב ההיסטוריונים העתיקים ולא כתוצאה מפועלו.[39] הייחוס של תכונות רעות ואכזריות כלפי הטיראנים נובע מאופי המקורות. הטיראנים פעלו פעמים רבות נגד האריסטוקרטיה ואילו כותבי ההיסטוריה היו פעמים רבות אריסטוקרטים בעצמם וכך נקשר השם הרע לטיראנים.[34] עם זאת, פעמים רבות הטיראנים לא היו שליטים אכזריים כמו שמרמז שמם, אלא פיתחו את הפוליס והיו הכוח המוביל שפתח בסופו של דבר את הדרך לדמוקרטיה על ידי הרס השלטון האוליגרכי. יתרה מכך, הטיראנים הם אלה שביססו את שלטון החוק, על ידי נטילת המשפט מידי האריסטוקרטיה.[40]
גם שליטי היחיד באיוניה שבחוף המזרחי של אסיה הקטנה כונו בדרך כלל טיראנים, אך הם לא זהים לטיראנים של הבלקן, אלא היו שליטים מטעם השלטון הפרסי הזר שנתמכו על ידו. בדרך כלל מינו השליטים הזרים אציל מקומי שיעלה להם מס וישמור על קשר בין העיר לבין השלטון המרכזי, ולא התערבו באוטונומיה הפנימית של הערים.
גיבוש המשטר הספרטני
- ערך מורחב – המשטר הספרטני
ספרטה אימצה משטר ייחודי בדברי ימי יוון העתיקה. היא שילבה יסודות מלוכניים, אוליגרכיים ודמוקרטיים, כשכל צד קיבל את הביטוי שלו בממשל. הצד המלוכני בא לידי ביטוי בקיומם של שני בתי מלוכה: השושלת האוריפונטידית והשושלת האגידית. המלכים היו בעלי תפקידים דתיים וצבאיים, אך לא התערבו במינהל היומיומי. היסוד האוליגרכי בא לידי ביטוי בגרוסיה - מועצת הזקנים. האפורים, שנבחרו על ידי העם, היו מוסד ייחודי לספרטה והם פיקחו על המלכים ועל הגרוסיה. היסוד העממי מצא ביטוי גם באספה הכללית, אך משקלה היה נמוך. האספה הייתה יכולה בתאוריה להטיל וטו על החלטות הגרוסיה, אך הגרוסיה הייתה יכולה למשוך את ההצעה אם ראתה שלא התגבש רוב להצעותיה. כללים אחרים התייחסו לבעלות על הון ועל אדמה, שגם הם היו ייחודיים לספרטה.
צורת שלטון זו הייתה ייחודית ביוון - בשאר הפולייס התגבש משטר אוליגרכי או דמוקרטי, שהחליפו זה את זה מדי פעם. בנוסף, בניגוד לפולייס אחרות שהחליפו את משטרן לעיתים קרובות, המשטר הספרטני היה יציב מאוד. מקבלת החוקים של ליקורגוס ועד לשלב מאוחר מאד בתולדותיה לא היו הפיכות שלטוניות בספרטה. לא שרדו מקורות כתובים מהתקופה הארכאית ולא ברור מתי בדיוק קיבלו הספרטנים את החוקים האלה, המוכרים בשם הרטרה הגדולה (Μεγάλη Ῥήτρα - ההצהרה הגדולה).
לפי המסורת, העביר ליקורגוס את החוקים האלה במחצית הראשונה של המאה ה-8 לפנה"ס, אך ידוע גם שהספרטנים נהגו להמציא חוקים חדשים יש מאין ולייחס אותם למסורות קודמות. לתוספת החוקים המאוחרת עזרה העובדה שהרטרה הגדולה לא הייתה כתובה אלא הועברה בעל פה מדור מדור.[41] קושי נוסף לשחזור התהליך שבו התקבל המשטר הספרטני נובע מהעובדה שהספרטנים עצמם לא השאירו מספיק ממצאים כתובים. כמעט כל מה שידוע על המשטר הספרטני נובע ממקורות חיצוניים ולכן לא ניתן לשחזר באופן מדויק את התהליך שבו קיבלו הספרטנים את חוקתם. סביר שהם התגבשו בתהליך ארוך ולא התקבעו בבת אחת על ידי מחוקק יחיד.[42]
כינון הדמוקרטיה וכניסה לתקופה הקלאסית
ההופעה הראשונה של הדמוקרטיה ביוון העתיקה מתוארכת למאה ה-6 לפנה"ס. המשטר הדמוקרטי הופיע בערים שונות ברחבי העולם היווני החל מכיוס ומגארה עד אתונה. הפיזור הגאוגרפי הרב של המשטרים הדמוקרטיים מצביע על כך שלא הייתה זו תופעה ייחודית לאזור מסוים.[43] בבסיס הרעיון הדמוקרטי עמד ערך השוויון שהתפשט ביוון העתיקה בין 525 ל-490 לפנה"ס.[44]
המשטרים הדמוקרטיים התבססו על מעמד חדש שהתפתח והיה נפוץ בעיקר בפולייס המסחריות הגדולות דוגמת אתונה - דלת העם. אזרחים עניים אלה היו חסרי זכויות פוליטיות של ממש לאורך התקופה הארכאית ורק עם עליית הטיראנים התחילו לקבל מעמד פוליטי מסוים, אך עדיין השפעתם הייתה קטנה מאוד. אזרחים אלה היו חסרי רכוש של ממש והועסקו בעיקר כחותרים בצי הסוחר או בצי הלוחם של הפוליס שלהם. התפתחות המסחר הביאה לגידול ניכר במספרם של האנשים האלה. שאיפותיהם הפוליטיות, שמצאו מענה חלקי בלבד, דרשו דרך אחרת לביטוי עצמי והמשטר הדמוקרטי ענה על שאיפותיהם לכוח פוליטי. המון זה היה מוסט בקלות על ידי דמגוגיה ולעיתים התדרדרה הפוליס לאוכלוקרטיה (שלטון ההמון).
החדירה של הדמוקרטיה לתוך המרקם הפוליטי של יוון העתיקה הייתה איטית עם עליות ומורדות. פעמים רבות משטר דמוקרטי נפל ופינה מקומו למשטרים האוליגרכיים הוותיקים. עם זאת, משטרים אלה נותרו פופולריים והיו נפוצים מאד במהלך התקופה הקלאסית (480 לפנה"ס - 323 לפנה"ס). בהמשך התפשטו ערכים רבים הקשורים לדמוקרטיה ברחבי העולם ההלניסטי. בתקופה ההלניסטית דרשו היוונים יחס מיוחד מהשלטונות בזכות ערכי החופש והחירות שניצניהן נזרעו בתקופה הארכאית.
כלכלה בתקופה הארכאית
- ערך מורחב – כלכלת יוון העתיקה
כלכלת יוון התבססה בעיקר על חקלאות וכ-80% מתושבי של יוון העתיקה התפרנסו מחקלאות,[45] כאשר מספר זה כולל עובדי אדמה ורועי צאן. מרבית הגידולים היו דגנים, זית וענבים, אך בשל האדמה הלא פורייה (ביוונית: סטנוכוריה – στενοχωρία), גדל במהרה הביקוש על ההיצע, והיוונים נאלצו להקים מושבות באסיה הקטנה כדי לפזר את אוכלוסייתם ולפתח את מסחרם כדי לייבא חיטה.
אף ששינויים היסטוריים ותרבותיים של התקופה הארכאית חלו במאה ה-8, השינויים הכלכליים החשובים ביותר התחילו רק במהלך המאה ה-7 לפנה"ס, בד בבד עם התגברות הקולוניזציה והעמקת ההשפעה שלה על יוון.[46] המושבות היוונית היו למרכזים חשובים של החלפת טכנולוגיות ורעיונות. האלפבית הפיניקי אומץ על ידי היוונים, שהיו אנאלפביתים, ליצירת האלפבית שלהם. אימוץ האלפבית איפשר רישום שסייע בהסדרת המסחר.
המצאה מזרחית חשובה נוספת היא המטבע, שמקורו בלידיה בסוף המאה ה-7 לפנה"ס. במאה ה-6 התחילו היוונים לאמץ מטבעות ואף לטבוע מטבעות משלהם.[47] אימוץ המטבעות בכל אגן הים התיכון אפשרו ליוונים לכונן יחסי מסחר המבוססים על אמצעי חליפין שהיה הילך חוקי בכל העולם המוכר להם. כעת הסוחר לא היה צריך לנחש איזה מוצר הוא צריך לקחת עמו כדי להחליפו במוצר אחר, אלא היה יכול להסתפק בצרור מטבעות. בשל הקושי בגידול יבולים חקלאיים ביוון בגלל מיעוט קרקע זמינה, נאלצו היוונים לפתח שוק יבוא דגן נרחב שהתפתח משמעותית בזכות המצאת המטבע.
הקמת הקולוניות פתחה שווקים חדשים לסוחרים היוונים. היוונים בקולוניות סחרו לא רק עם הזרים, אלא שימשו גם כמתווכים בין התושבים הזרים לארץ האם היוונית. ההתיישבות היוונית הגדולה בגולה יצרה דרישה מוגברת לסחורות ואלה בתורן יצרו דרישה לבתי מלאכה. הדרישה המוגברת לידיים עובדות בבתי המלאכה, אף שאלה לא היו גדולים במיוחד, הייתה מנוע לעיור מואץ באזורים שבהם התפתח סחר. התפתחות זו של השווקים גרמה לירידת קרנה של האצולה הוותיקה ולהופעת מוקדי כוח חדשים, בעיקר מקרב הסוחרים והאמנים שהתעשרו על ידי סחר עם ארצות זרות.
תרבות התקופה הארכאית
אמנות
פיסול
התרבות היוונית הושפעה מאד מתרבויות שקדמו לה. היא פיתחה שפה תרבותית שהפכה זמינה לכל העמים שישבו סביב לה ולכן גם זכתה להשפעה רבה. התקופה הארכאית באמנות הושפעה מאד מהפיסול המצרי. לרוב לא ידוע מי היו נושאי הפיסול, לכן חילקו פסלים אלו לשני סוגים: פסלי גברים שנקראו "קורוס" ("בחור" ביוונית), ופסלי נשים שנקראו "קורה" ("בחורה").
הגבר מזוהה לפי כמה מאפיינים, כגון: הדמות היא פרונטלית, קפואה, ללא תזוזה. הידיים לצדי הגוף, השיער מסוגנן ומזכיר את הפאה של המצרים, וקיים עיוות מבחינה אנטומית. המאפיינים השונים מהשפעות קודמות הם: בלי לבוש כלל, כל הפסל מעוצב (גם גבו), הרגליים אינן צמודות. מאפיין נוסף של הפיסול היווני הוא ה"חיוך הארכאי" שאינו חיוך או הבעת פנים, אלא ניסיון של האמן ליצור דימוי ריאליסטי.
גם לדמות האישה יש מאפיינים קבועים. עיצובה מושפע מהאמנות המסופוטומית: דמות האישה אינה נאמנת למציאות אלא נראית כעמוד שעליו הלבישו שמלה. דמויות הנשים צבועות, לבושות תמיד, וברגליים צמודות. השיער מסוגנן והבעת הפנים היא החיוך הארכאי. בניגוד לדמות הגבר, הידיים בדרך כלל בתנועה.
בהמשך החלו להתפתח דפוסי עיצוב ריאליסטיים יותר. התרבות היוונית העריצה את הגוף הגברי, הספורט היה מקובל ולכן כל הספורטאים מתקבלים שם כ"אלילים" או גיבורי מלחמה. התרבות היוונית סברה כי היפה הוא ביטוי לטוב הא-לוהי.
ציור
הציור הגאומטרי המאוחר
הציור בתקופה זו מוגבל בעיקרו של דבר לציור על חרסים, בעוד שציור על פנלים ועל קירות הופיע רק בשלהי התקופה הארכאית, במחצית השנייה של המאה ה-6 לפנה"ס,[48] ואילו פסיפס הופיע רק בשלב מאוחר יחסית של התקופה הקלאסית.
הציור הגאומטרי המאוחר, המתוארך ל-750 - 700 לפנה"ס, הוא השלב האחרון של הציור הגאומטרי שהחל עוד בתקופת המעבר בסיבות שנת 900 לפנה"ס. האמנות הגאומטרית מתאפיינת בקווים ישרים, זוויות ישרות ובעיטורים מעוגלים. מקורו של הסגנון הגאומטרי באטיקה והוא התפשט משם לשאר אתרי הייצור.[49]
נהוג להתייחס ליצירתו של אמן דיפליון, שפעל בסביבות 760 - 750 לפנה"ס, כתחילתו של הסגנון הגאומטרי המאוחר. הסגנון מתאפיין באגרטלים המונומנטליים שהוצבו מעל קברי אריסטוקרטים אמידים. אגרטל עם בטן גדולה וצוואר צר הוצב מעל קבר של אישה ואילו אגרטל עם בטן צרה וצוואר רחב הוצב מעל קבר של גבר. תקופה זו באמנות היוונית מתאפיינת בפריחה ובקשרים מתהדקים עם האמנות המזרח תיכונית. בתקופה זו גם הופיע לראשונה אפריז שמציג בעלי חיים באמנות היוונית.[50]
ציור בסגנון הדמות השחורה
סגנון הדמות השחורה התפתח ככל הנראה בקורינתוס בהשפעת סגנונות ציור מהלבנט וממצרים. השפעה זו התאפשרה הודות לתהליך הקולוניזציה שהתחיל לפרוח בתקופה זו. ניצני הסגנון, המכונה פרוטו-קורינתי מוקדם, הופיע בסביבות שנת 720 לפנה"ס והסגנון הגיע לבשלות בסוף המאה ה-7 לפנה"ס.[51] הדמות השחורה היה סגנון הציור הדומיננטי במשך כ-100 שנים עד הופעת סגנון הדמות האדומה בסוף המאה ה-6 לפנה"ס. עם זאת, לא נעלם סגנון זה לחלוטין והתקיים במקביל לסגנון הדמות האדומה גם בתקופות מאוחרות יותר.
בסגנון ציור זה נחרטו פרטים רבים על גבי החרס עם כלי חד והודגשו קווי המתאר. סגנון הדמות השחורה התבסס על ארבעה צבעים עיקריים: שחור, שבו נצבעה הדמות; הרקע האדמדם, שהוא צבעו הטבעי של החרס; צבע לבן הוסף להדגשת העור, במיוחד של דמויות נשיות; צבע אדום כהה שימש לצביעת שיער, רעמת סוסים וכיוצא באלה.[52] המרכז החשוב ביותר של סגנון ציור זה היה בקורינתוס ואחריו באתונה.
ספרות
שירה
השירה האפית
הומרוס הוא אחד משני היוצרים החשובים של האפוס היווני. שירתו קיבלה מעמד של נכס צאן ברזל בתרבות היוונית. שני החיבורים החשובים ביותר של הומרוס הן "איליאדה", העוסקת בשלהי מלחמת טרויה, ו"אודיסאה", המספרת על חזרתו הביתה של אודיסאוס, משתתף מלחמת טרויה. מלבדן מיוחסות לו כמה יצירות נוספות, אך חשיבותן הספרותית וההיסטורית קטנה יותר. לא ידוע בוודאות מתי נולד הומרוס, אך תחילת התקופה הארכאית היא המועמד המתאים ביותר.[53] ככל הנראה הומרוס לא ידע קרוא וכתוב ולא נעזר בלבלר שיסייע בכתיבת השירים שלו.[54] נראה שהומרוס היה יוצא דופן בקרב המשוררים האפיים שפעלו בזמנו. יצירתו ארוכה בהרבה מיצירות דומות ונראה שאיכותה גבוהה בהרבה מהמקבילות לה.[55]
תהליך כינוס היצירה ההומרית היה ארוך. תחילה הועבר האפוס ההומרי בעל פה ורק כמה מאות שנים לאחר מותו הועלה על הכתב. סידור וכינוס הפואמות נמשך על ידי מלומדים יוונים במשך כמה מאות שנים עד שהגיע לצורתו הסופית רק במאה ה-2 לפנה"ס.[56]
הסיודוס הוא המשורר האפי החשוב השני שפעל בתקופה זו. לא ידוע אם ידע קרוא וכתוב ולא ידוע מתי בדיוק פעל, אך נראה שאפשר לתארך אותו לסוף המאה ה-8 לפנה"ס. הוא המשורר האירופאי הראשון שמזכיר את עצמו ביצירתו הספרותית[57]. הסיודוס מפורסם בזכות שתי יצירות ששרדו: "מעשים וימים", בה השתמש ברקע של עמל כפיים להוראות מוסר, ו"תאוגניה", שמפרטת את הגנאלוגיה של אלילים אולימפיים ואלילים יוונים אחרים. בנוסף להן, מיוחסות לו עבודות נוספות, כמו "מגן הראקלס"[58].
האלילים מוצגים ביצירות האפיות בצורה מאונשת וחשיבותם ההיסטורית היא בהצגת הדת היוונית. חשיבותם לקודיפיקציה של הפרקטיקה הדתית הוכרה עוד בעת העתיקה. הרודוטוס התייחס להומרוס ולהסיודוס כאל מייסדי התאולוגיה היוונית, אם כי הדת היוונית העתיקה הייתה דוגמתית כמו הדתות המודרניות.[59]
הסיודוס והומרוס לא פעלו בחלל ריק ולא היו המשוררים האפיים היחידים בתקופה הארכאית.[60] שירה זו כונסה למחזור האפי והוקראה בפני קהל בחגיגות ובתחרויות שירה. רק חלק קטן משירה זו שרד, אך חלקים משמעותיים השתמרו בצורתם המקוצרת. החלק הגדול והחשוב ביותר במחזור ששרד הוא הכרסטומתיה, שמיוחסת לפילולוג אוטיכיוס פרוקלוס (Εὐτύχιος Πρόκλος; Eutychius Proclus). מחזור זה כולל את כל תולדות מלחמת טרויה. מלבדו, השירה האפית התייחסה למלחמת האלילים בטיטאנים (טיטאנומאכיה) והמחזור התבני התייחס למיתוסים הקשורים לתבאי.[61]
השירה הלירית
השירה הלירית היא שירה שמלווה בנגינת לירה. השירה הלירית הראשונה הולחנה עבור מקהלה. שירים אלה הוצגו בחגיגות דתיות, בתחרויות ספורטיביות, בחתונות ובהילולות ניצחון. שירת המקהלה הלירית חזרה לאופנה רק בשלהי התקופה הארכאית ונמשכה עמוק לתוך התקופה הקלאסית.[62] המשורר הלחין הן את השיר והן את המנגינה שליוותה אותו.
אלקמן, שפעל במאה ה-7 לפנה"ס, הוא המשורר הלירי החשוב הראשון שהעלה את יצירתו על הכתב, אך שירה בליווי לירה קדמה בהרבה לזמנו ומוצגת כבר ביצירותיו של הומרוס.[62] היות ששירת המקהלה הלירית התפתחה באזורים דוריים, ניכרת בה השפעת הניב הדורי.[63]
המשוררים הליריים הושפעו מאד מהמיתולוגיה היוונית, ששימשה השראה לא רק לטקסטים אלא גם להוראות מוסריות שהעבירו המשוררים לקהל שומעיהם. מקור השראה חשוב נוסף היו חיי היום יום, אופנת היופי היוונית, תולדות הפוליס והאגדות המקומיות.
במאה ה-6 לפנה"ס פינתה שירת המקהלה את מרכז הבמה לשירה לירית מונודית (שירת יחיד). בעוד ששירת המקהלה הושפעה מהניב הדורי, השירה המונודית הושפעה מניב המשורר.[63] השירה המונודית היא בעלת אופי אישי ולעיתים לא צנוע הרבה יותר משירי המקהלה. השירה הוצגה בקרב חוג חברתי מצומצם שהכיר באופן אישי ומעמיק את המשורר או בחצרו של שליט שהזמין את המשורר.[64] עם זאת, החלוקה של השירה הלירית למונודית ולמקהלתית היא מלאכותית מעט, כי משוררים ששירתם מונודית במובהק חיברו מדי פעם גם שירי מקהלה ואילו משוררי מקהלה הלחינו גם שירים מונודיים.
השירה המונודית נולדה באיי הים האגאי במאה ה-6 לפנה"ס והמייצגת הראשונה שלה היא סאפפו, שנולדה בסוף המאה ה-7 לפנה"ס. מייצגים חשובים נוספים של השירה המונודית הם אלקאיוס, אנאקראון ואיביקוס. מרבית המשוררים הליריים המונודיים נולדו מחוץ ליבשת: סאפפו היא ילידת לסבוס ורבים מהמשוררים האחרים מאזור יוון הגדולה ומהאיים.
פרוזה
הפרוזה הייתה נפוצה הרבה פחות מהשירה. היצירות החשובות ביותר בתחום זה נוצרו על ידי איזופוס (Αἴσωπος) שפעל באמצע התקופה הארכאית ועל ידי הלוגוגרפים. איזופוס היה ממשיל משלים. הוא לא העלה את דבריו על הכתב ואחרים עשו את זה במקומו כמה מאות שנים מאוחר יותר כשהם אספו את משליו ליצירה ספרותית אחת. נראה שאיזופוס כתב את יצירותיו בפרוזה כי אפלטון מייחס לסוקרטס את העברתם לשירה[65] אם כי אין ערובה לכך.
לוגוגרפים היו כרוניקאים יוונים שפעלו בתקופה הארכאית. אלה כתבו היסטוריה שהייתה מעורבבת במעשי כשפים ונסים. לוגוגרפים עסקו בעיקר ביסודות המיתיים של ייסוד ערים ותולדות שושלות אריסטוקריות. מרביתם הגיעו מאיוניה וכתבו בניב האיוני.
פילוסופיה
- ערך מורחב – פילוסופיה קדם-סוקרטית
יוון הארכאית היוותה את ערש הפילוסופיה המודרנית. הפילוסופים בתקופה זו מכונים כיום קדם-סוקרטים והם אשר החלו לשאול את השאלות שמלוות את הפילוסופיה המערבית עד ימינו, כגון "מהם החיים?", "איך החל היקום?" ו"האם אנחנו באמת קיימים?".
הסיבה העיקרית לכך שחוקרים יוונים בתקופה הארכאית נחשבו פילוסופים היא דחייתם את ההאנשה, שהייתה דרכם של מרבית מחפשי האמת בעולם המערבי והתבטאה לרוב במציאתם של אלילים אנושיים אשר אחראים לטבע, ובמקומה חיפוש מקורות תאורטיים מובהקים, המניחים כי העולם הוא אחדותי ובעל שלמות. פילוסופים אלו הצטיינו בידיעת הטבע ונודעו ביוון בעיקר ביכולתם להתמודד עם בעיות מעשיות שונות, כגון קביעת עונות השנה המדויקות, מרחקה המדויק של ספינה מן החוף, ריפוי מחלות ובעיות דומות. בשל היותם של פילוסופים אלו ראשונים, ניכרה בהם השפעה חזקה של המיתולוגיות הקדומות של העמים באגן הים התיכון ובעיקר היוונית והמצרית.
תאלס, אשר נחשב כראשון לפילוסופים אלו, ויורשיו אנכסימנדרוס ואנכסימנס, הניחו את היסודות לפילוסופיה היוונית בכך שעסקו בחיפוש אחר הראשית, מקור כל הדברים, וראו את העולם כמקום אחדותי. הם האמינו כי אחדות זו ניתן למצוא בחומר אחד ממנו עשוי העולם והניחו כי מדובר במים.[66] פילוסופים נודעים נוספים הם פיתגורס, אשר נודע גם כמתמטיקאי, ופרמנידס ותלמידו זנון, אשר נודעו בשל הפרדוקסים שמוכיחים, לטענתם, כי העולם אינו קיים.
הלוחמה בתקופה הארכאית
- ערך מורחב – לוחמה יוונית בעת העתיקה
לוחמת יבשה
לוחמת תקופת המעבר התאפיינה בלוחמת אצילים לצד לוחמים משכבות נמוכות יותר. ייתכן שבשלהי תקופת המעבר נלחמו אלה על גבי סוסים ונראה שבתחילת התקופה הארכאית האריסטוקרט רכב על הסוס אל עבר שדה הקרב, ירד ממנו ונלחם כרגלי.[67] בתקופה זו היו הלוחמים חמושים בכידונים להטלה ומוגנים במגן בעל פתחים בצדדיו. מגן כזה לא מתאים ליצירת חומת מגנים בצורה שאפיינה את הלוחמה בתקופה הארכאית והקלאסית. אמנם הומרוס מתאר קבוצות לוחמים שנלחמים אלה לצד אלה, אך נראה שלא מדובר במערך הטקטי הצפוף המכונה פלנקס.[68] שליטתם של האריסטוקרטים האמידים בשדות הקרב נגמרה באמצע המאה ה-8 לפנה"ס, עת הופיע הרגלי הכבד המכונה הופליט, שחייליו נלחמו במערך זה.
ההופליטים היו מוגנים היטב במגן גדול וכבד, שריון גוף, מוקיים וקסדה. לתקיפה השתמשו בחנית (דורי) כבדה ובחרב ששימשה כנשק משני. הם לחמו כצוות מגובש, וכוחם נבע משיתוף פעולה הדוק בין הלוחמים בפלנקס, שסוככו זה על זה הן בהגנה והן בהתקפה, ולא מפעולות של יחידים. הפלנקס תפקד היטב בשטח מישורי, אך התקשה לפעול בשטח משובש. כמו כן, היה חשוף להתקפות באגפיו על ידי כוחות ניידים. חרף החולשות של הפלנקס נראה שבתקופה הארכאית לא נעשה ניסיון לפתח כוחות קלים או פרשים שיהוו גורם בעל משמעות בקרב. הפרשים היו נפוצים בצפון יוון, בעיקר בתסליה ובמוקדון, אך השפעתם בתקופה זו על האירועים ביוון הדרומית הייתה נמוכה.
לוחמה ימית
בתקופה הארכאית התחוללו שינויים מרחיקי־לכת הן במבנה אניית המלחמה והן בתפקיד שמילאה. ספינות המלחמה היווניות בשלהי תקופת הברונזה, אלו המתוארות על ידי הומרוס ב"איליאדה ואודיסיאה", היו ספינות משוט פתוחות, ששימשו להובלת לוחמים־חותרים מחוף אחד למשנהו כשהלחימה עצמה נערכת ביבשה. את השינוי חוללה הופעתו של איל הניגוח הימי, שהומצא בין 1150 ל-850 לפנה"ס, בתקופת השנים המכונה "ימי האופל". האיל, שבלט מקצה השדרית בגובה קו המים ונועד להלום בספינת האויב, לפעור בה חור ולהטביעה, הפך את האנייה עצמה לכלי נשק ובזה חשיבותו.
השימוש באיל הניגוח להכרעת האויב בקרב ימי הצריך עריכת שינויים במבנה האונייה. מהלומת הניגוח הפעילה מאמצים ניכרים על גוף האונייה התוקפת, ואת הפתרון לבעיה מצאו חרשי האוניות של התקופה הארכאית על ידי חיזוק החרטום, הגבהת הדפנות והוספת סיפון מרכזי למלוא אורכה של האונייה, בין שני טורי החותרים. הבעיה השנייה עימה התמודדו בוני האוניות בתקופה זו הייתה כיצד להגדיל את מספר החותרים ועל ידי כך את כוח ההנעה ועוצמת הניגוח, וזאת מבלי להאריך את האונייה ועל ידי כך לגרום להחלשתה. הפתרון נמצא על ידי סידור החותרים בשני טורים, אחד מעל השני, כשבכל משוט אוחז חותר אחד כמקודם. חותרי הטור העליון הניחו את משוטיהם על הלזבזת ואלו של הטור התחתון חתרו דרך פתחים בדופן. שינוי נוסף שהתחולל בתקופת השנים 500-600 לפנה"ס נוגע לצורת איל הניגוח. אילי הניגוח הראשונים היו מחודדים וצופו במעטפת ברונזה; איל ניגוח שחדר לדופן אניית היריב ביקע בה חור, אך בה בעת יכול היה להיתקע מבלי יכולת להיחלץ. את מקומו תפס איל ניגוח פחוס חוטם, מצופה גם הוא במעטפת ברונזה, שעוצבה לעיתים קרובות בדמות ראש חזיר בר. אוניית המלחמה הסטנדרטית ביוון במאת השנים האחרונה של התקופה הארכאית הייתה אוניית החמישים הדו-טורית, אך לצדה הוסיפו להתקיים גם ספינות המשוט החד-טוריות מן הדור הקודם, בעלות עשרים, שלושים וחמישים משוטים. היא עצמה עתידה לפנות את מקומה בסביבות 500 לפנה"ס לטריארה המתקדמת והמהירה יותר, בעלת שלושה טורי משוטים. לתקופה זו שייכת גם העדות הכתובה הקדומה ביותר הידועה לנו של שימוש באילי ניגוח בקרב ימי, הלא הוא קרב אלאליה, שניטש ב-535 לפנה"ס במימי סרדיניה ומתואר על ידי ההיסטוריון היווני הרודוטוס.[69]
מלחמות ומאבקים מזוינים בתקופה הארכאית
מלחמות ומאבקים מזוינים היו אחד המאפיינים החשובים של כל ההיסטוריה היוונית בעת העתיקה. לגבורה בקרב הייתה משמעות תרבותית ראשונה במעלה. בכל האמור במלחמות לא שרד תיעוד כתוב מהתקופה הארכאית וכל הידיעות שבידינו מאוחרות בהרבה, ונכתבו לעיתים במרחק של מאות שנים מהאירועים המתוארים. כתוצאה מכך, לא ניתן להפריד באופן חד משמעי בין האמת ההיסטורית למיתוסים בתיאורי מלחמות בתקופה הארכאית.
בתקופה זו נוצרו הקואליציות הראשונות בין מספר פולייס נגד פוליס אחת כמו במלחמת הקודש הראשונה, או נגד קואליציה של פולייס אחרות כמו במלחמה על מישור ללנטוס. בחצי האי הפלופונסי התרחשו מספר מלחמות חשובות. בסדרת מלחמות/קרבות שהתרחשה במאה ה-8 לפנה"ס, שנודעה בשם המלחמה המסנית הראשונה, כבשה ספרטה את מסניה ושעבדה את אוכלוסייתה. המסנים מרדו כמה דורות לאחר מכן, אך הספרטנים הצליחו להדביר את המרד.
מאבק חשוב אחר שהתנהל בחצי האי היה בין ספרטה לארגוס. במהלך המאה ה-8 השתלטה ארגוס על מרבית האזור שקיבל את השם ארגוליס והייתה לאחת הפולייס החשובות בחצי האי הפלופונסי.[70] המאבק בין ספרטה לארגוס החל במאה ה-7, עת ניצחו הארגיבים בקרב היסיאי. הספרטנים נלחמו בשתי מלחמות נוספות נגד הארגיבים, שבסופן הפכו לפוליס הדומיננטית בחצי האי ומרבית הפולייס בפלופונסוס נאלצו להצטרף אל הליגה הפלופונסית, שהייתה תחת הגמוניה ספרטנית, ולקבל את מרותה של ספרטה.
לקריאה נוספת
- משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, הוצאת מאגנס, 1998.
- ג'ון בגנל ברי, תולדות יוון, תל אביב, הוצאת ש. פרידמן, 1976.
- מוזס י. פינלי, יוון העתיקה - תקופת הברונזה והתקופה הארכאית, תל אביב: הוצאת דביר, תשל"ח.
- מוזס י' פינלי, עולמו של אודיסאוס, תרגם והוסיף מבוא גבריאל הרמן, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ח.
- Hans Beck (ed.), A Companion to Ancient Greek Government, Blackwell, 2013
- Easterling Bernard M. W. Knox (eds.), The Cambridge History of Classical Literature, Vol 1: Greek Literature, Cambridge University Press, 1985.
- Terry Buckly, Aspects of Greek History 750 - 323 BC, Routledge, 2010 [1996].
- Paul Cartledge, Ancient Greece: A history in Eleven Cities, Oxford University Press, 2009.
- Thomas R. Martin, Ancient Greece from Prehistoric to Hellenistic Times, Yale University Press, 1996.
- Lynette Mitchell, P.J. Rhodes (eds.), The Development of the Polis in Archaic Greece, Routledge, 2005 [1997].
- Ian Morris, Burial and Society: The Rise of the Greek City-State, Cambridge University Press, 1987.
- Eric W. Robinson (ed.), Ancient Greek Democracy, Blackwell, 2004
- H. A. Shapiro (ed.), The Cambridge Companion to Archaic Greece, Cambridge University Press, 2007.
- Tyler Jo Smith and Dimitris Plantzos (eds.), A Companion to Greek Art, Blackwell Publishing, 2012.
- Antony Snodgrass, Archaic Greece: The Age of Experiment, University of California Press, 1980.
- Kostas Vlassopuolos, Unthinking the Greek Polis, Cambridge University Press, 2007.
קישורים חיצוניים
- התקופה הארכאית באתר שמוקדש לעת העתיקה (באנגלית)
- אמנות התקופה הארכאית באתר מוזיאון המטרופוליטן לאמנות (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ משה עמית, עמ' 94
- ^ Mogens Hemran Hansen and Tomas Heine Nielsen, An Inventory of Archaic and Classical Poleis,Oxford University Press, 2004, p. 3
- ^ משה עמית, עמ' 96-7
- ^ משה עמית, עמ' 95
- ^ משה עמית, עמ' 95-6
- ^ Walter Donlan, "The Relations Of Power In The Pre-state And Early State Polities", in Lynette Mitchell, P.J. Rhodes (eds.), p. 21
- ^ Jonathan M. Hall, "The Rise of State Action in the Archaic Age", in Hans Beck, pp. 11 - 12
- ^ Antony Snodgras, pp. 20 - 24
- ^ ראו דיון והפניה למקורות: Rhodes, in Lynette Mitchell, P.J. Rhodes (eds.), p. 2
- ^ משה עמית, עמ' 101
- ^ Jonathan M. Hall, "The Rise of State Action in the Archaic Age", in Hans Beck, p. 12
- ^ 12.0 12.1 Jonathan M. Hall, "The Rise of State Action in the Archaic Age", in Hans Beck (ed.), p. 10
- ^ Jonathan M. Hall, "The Rise of State Action in the Archaic Age", in Hans Beck (ed.), pp. 9-10
- ^ Kostas Vlassopuolos, p. 191
- ^ Kostas Vlassopuolos, pp. 193-194
- ^ Kostas Vlassopuolos, p. 194
- ^ Terry Buckly, pp. 30-31
- ^ Terry Buckly, p. 35
- ^ Carla M. Antoaccio, "Collanization: Greece on the move, 900 - 480", in H. A. Shapiro (ed.), p. 202
- ^ Carla M. Antoaccio, "Collanization: Greece on the move, 900 - 480", in H. A. Shapiro (ed.), p. 213
- ^ Carla M. Antoaccio, "Collanization: Greece on the move, 900 - 480", in H. A. Shapiro (ed.), p. 203
- ^ Carla M. Antoaccio, "Collanization: Greece on the move, 900 - 480", in H. A. Shapiro (ed.), p. 215
- ^ Carla M. Antoaccio, "Collanization: Greece on the move, 900 - 480", in H. A. Shapiro (ed.), p. 205
- ^ משה עמית, עמ' 119
- ^ A. M. Snodgrass, "The Hoplite Reform and History", The Journal of Hellenic Studies 85, 1965, p. 110
- ^ Thomas R. Martin, pp. 60 - 64
- ^ ראו דיון והפניה למקורות: Terry Buckly, p. 43
- ^ Ian Morris, p. 200
- ^ Thomas R. Martin, The so-called Hoplite Revolution
- ^ Peter Krenntz, "Warfare and Hoplites", in H. A. Shapiro (ed.), p. 71
- ^ Ian Morris, p. 197
- ^ Victor Parker, "Tyrants and Lawgivers", in H. A. Shapiro (ed.), p. 14
- ^ 33.0 33.1 משה עמית, עמ' 120
- ^ 34.0 34.1 משה עמית, עמ' 122
- ^ Terry Buckly, p. 40
- ^ Victor Parker, "Tyrants and Lawgivers", in H. A. Shapiro (ed.), p. 15
- ^ משה עמית, עמ' 124
- ^ משה עמית, עמ' 123
- ^ Victor Parker ,"Tyrants and Lawgivers", in H. A. Shapiro (ed.), p. 17
- ^ John Salmon, "Lopping of the heads? Tyrants politics and the Polis", in Lynette Mitchell, P.J. Rhodes (eds.), p. 32
- ^ Stephen Hodkinson, "The Development of Spartan Society and Institutions in the Archaic period", in Lynette Mitchell, P.J. Rhodes (eds.), p. 44
- ^ Stephen Hodkinson, "The Development of Spartan Society and Institutions in the Archaic period", in Lynette Mitchell, P.J. Rhodes (eds.), p. 45
- ^ Eric W. Robinson (ed), pp. 1-2
- ^ Ian Morris, "Equality and the Origins of Greek Democracy", in Robinson (ed.), p. 47
- ^ L. Migeotte, L'Économie des cités grecques, p. 55
- ^ Robin Osborn, "Archaic Greece", in Walter Scheidel, Ian Morris, Richard P. Saller (eds.), The Cambridge Economic History of the Greco-Roman World, Cambridge University Press, 2013, p. 277
- ^ Robin Osborn, "Archaic Greece", in Walter Scheidel, Ian Morris, Richard P. Saller (eds.), p. 278
- ^ Dimitris Plantzos, "Wall and panel painting", in Tyler Jo Smith and Dimitris Plantzos (eds.), A Companion to Greek Art, Wiley-Blackwell, 2012, p. 173
- ^ Thomas Mannack, "Greek decorated pottery I: Athenian Vase-painting", in Tyler Jo Smith and Dimitris Plantzos (eds.), p. 40
- ^ Thomas Mannack, "Greek decorated pottery I: Athenian Vase-painting", in Tyler Jo Smith and Dimitris Plantzos (eds.), p. 42
- ^ Joan Bordman, Early Greek vase painting, Thamess and Hudson, 1998, p. 83
- ^ J. D. Beazley, The Development of Attic Black-Figure, University of California Press, 1986, pp. 1-2
- ^ G. S. Kirk, "Homer: The poet and the oral tradition", in P. E. Easterling, Bernard M. W. Knox (eds.), The Cambridge History of Classical Literature, Vol 1: Greek Literature, Cambridge University Press, 1985, pp. 47-8
- ^ G. S. Kirk, "Homer: The poet and the oral tradition", in P. E. Easterling, Bernard M. W. Knox (eds.), p. 45
- ^ G. S. Kirk, "Homer: The poet and the oral tradition", in P. E. Easterling, Bernard M. W. Knox (eds.), p. 44
- ^ G. S. Kirk, "Homer: The poet and the oral tradition", in P. E. Easterling, Bernard M. W. Knox (eds.), p. 42
- ^ J. P. Barron, "Hesiod", in P. E. Easterling, Bernard M. W. Knox (eds.), pp. 92-93
- ^ J. P. Barron, "Hesiod", in P. E. Easterling, Bernard M. W. Knox (eds.), p. 94
- ^ הרודוטוס, 2.53
- ^ G. S. Kirk, "The epic tradition after Homer and Hesiod: The cyclic epics", in P. E. Easterling, Bernard M. W. Knox (eds.), p. 106
- ^ G. S. Kirk, "The epic tradition after Homer and Hesiod: The cyclic epics", in P. E. Easterling, Bernard M. W. Knox (eds.), p. 107
- ^ 62.0 62.1 Charles Segal, Archaic choral lyric in The Cambridge History of Classical literature, p. 165
- ^ 63.0 63.1 Charles Segal, Archaic choral lyric in The Cambridge History of Classical literature, p. 166
- ^ Charles Segal, Archaic choral lyric in The Cambridge History of Classical literature, p. 202
- ^ פאידון, 60d
- ^ Thales of Miletus (c. 620 BCE – c. 546 BCE), Internet Encyclopedia of Philosophy
- ^ A. M. Snodgrass, "The Hoplite Reform and History", The Journal of Hellenic Studies 85, 1965, p. 114
- ^ Hans Van Wees, "The Homeric Way of War: The 'Iliad' and the Hoplite Phalanx (I), Greece & Rome, Second Series, 41(1), April 1994, p. 4
- ^ Lionel Casson, Ships and Seafaring in ancient times, British Museum Press, 1994, pp. 50-59.
- ^ Paul Cartledge, p. 41
| יוון הארכאית על ציר הזמן |
|---|
 |
