יוון העות'מאנית
| היסטוריה של יוון | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| יוון בעת העתיקה |
|
| ||||
| יוון בימי הביניים | יוון תחת שלטון ביזנטיון • יוון תחת שלטון הצלבנים | |||||
| העת החדשה | יוון העות'מאנית • מלחמת העצמאות היוונית | |||||
| יוון העצמאית | ממלכת יוון • מלחמות הבלקן • יוון במלחמת העולם הראשונה • מלחמת יוון–טורקיה • יוון במלחמת העולם השנייה • מלחמת האזרחים ביוון • המשטר הצבאי ביוון | |||||
יוון העות'מאנית הוא שמה של תקופה בהיסטוריה של יוון שבה כמעט כל השטחים המוכרים כיום כיוון המודרנית נכללו באימפריה העות'מאנית. התקופה החלה במאה ה-14 ונמשכה עד הכרזת המרד היווני בשנת 1821, וסיום מלחמת העצמאות היוונית והכרזת העצמאות של יוון המודרנית בשנת 1832. היוונים מכנים תקופה זו Tourkokratia, "השלטון הטורקי".
רקע
הטורקים העות'מאנים חדרו לאירופה לראשונה בשנת 1354. השטחים שכיום מהווים את יוון, כלומר דרום הבלקן, ואיי הים האגאי, נשלטו עד לתקופה זו על ידי האימפריה הביזנטית במשך 900 השנים האחרונות. כוחם של הביזנטים נחלש בהדרגה במשך זמן מה, כאשר שליטתם באסיה הקטנה הלכה ונעלמה עם כיבושי העמים המוסלמים. כוחם נחלש עוד יותר בעקבות מסע הצלב הרביעי בשנת 1204 שהוביל לכיבוש חלקים גדולים ממנה על ידי ה"פרנקים" והקמתם של ממלכות "פרנקיות" שונות בשטחה. הביזנטים הצליחו בסופו של דבר להחזיר לעצמם את שליטתם על רוב שטחי האימפריה, אולם כוחם נחלש ולא עמד להם נגד הפלישה של הטורקים לאירופה.
הכיבוש העות'מאני
העות'מאנים, לאחר שהביסו את הבולגרים בשנת 1371, ואת הסרבים בשנת 1389, התקדמו לעבר יוון גופה. הכיבוש של האימפריה הביזנטית לקח כ-60 שנה, בשנת 1453 נפלה בירת האימפריה קונסטנטינופול לידי מהמט השני, ובשנת 1458 נכבשה אתונה. הפלופונסוס (מוראה) נשאר בשליטה ביזנטית עד לשנת 1460, וונציה וג'נובה שלטו בכמה משטחי הפלופונסוס וכמה איים יוונים, אולם עד 1500 היו רוב שטחי האימפריה הביזנטית, ויוון בתוכם, בידיים עות'מאניות. בשנת 1571 נפל לידי הטורקים האי קפריסין וב-1670 הם כבשו את כרתים מידי הוונציאנים. רק האיים היוניים, שנשלטו על ידי ונציה, היו החלק היחידי מיוון שלא נפלו לידי האימפריה העות'מאנית.
יוון תחת שלטון הטורקים
מינהל ומיסוי
העות'מאנים חילקו את יוון (בדומה לשאר האזורים שבשליטתם) לשש נפות[דרושה הבהרה]:
- מוריאה - הפלופונס
- נגרופורט - מרכז יוון כולל האי אוויה
- דרום אלבניה כולל צפון-מערב יוון
- סלניק - סלוניקי ורוב מקדוניה
- כרתים
- האיים בים האגאי
כל נפה נשלטה על ידי מושל שהחזיק בתואר פחה. הפחות היו כפופים ישירות לסולטאן הטורקי, שישב בקונסטנטינופול (כיום איסטנבול) בירת האימפריה. חלקים נרחבים מהאדמה הכבושה הוענקו לנאמני הסולטאן ולחיילים וותיקים בשיטה פיאודלית. האדמה לא הייתה יכולה להימכר או לעבור בירושה, ולאחר מותו של המחזיק בה חזרה הקרקע לידי הסולטאן, שהיה יכול לבחור אם להעביר אותה ליורשיו של בעל האדמות המקורי, או לחלק אותה מחדש לנאמניו. לגבי האיכרים היוונים לא הורגש שינוי רב בחיי היום יום, כאשר מעמדם אשר דמה למעמד צמיתים לא השתנה, ורק אדוניהם בעלי הקרקע הוחלפו מפרנקים והאצולה הביזנטית, לטורקים. במקרים מסוימים מצבם אף השתפר במשהו כיוון שהטורקים הפגינו לרוב אדישות ליוונים, וכול עוד המס שולם בזמן, הניחו אותם לנפשם.
העות'מאנים לא דרשו מהיוונים להתאסלם, למרות שמספר גבוה של יוונים התאסלם (במקרים מסוימים רק למראית עין), כדי לאפשר לעצמם יותר אפשרויות כלכליות וחברתיות באימפריה המוסלמית. נתינים לא מוסלמים לא שירתו בצבא הטורקי, ונטל הגיוס הוסר מהם. היוצא דופן מכך היה "מס הילדים" (דוושירמה) שלפיו כל קהילה נוצרית הייתה מחויבת לתת ילד זכר אחד מתוך חמישה לסולטאן. הילדים הנוצרים אוסלמו, גודלו על ידי האימפריה, ואומנו להיכנס לשורות היניצ'רים - חיל העילית של הצבא העות'מאני, שהיה נאמן לחלוטין לסולטאן בלבד. למרות שעול זה היה קשה מאד על האוכלוסייה היוונית, במקרים רבים הורים שמחו שבניהם נלקחו למטרה זו, כיוון שמשמעות הדבר הייתה הבטחת עתידו של הנער. ידועה [דרוש מקור] אף תופעה של שיחוד הפקידים הטורקים האחראים על גיוס הילדים על ידי הורים היוונים, כדי שבניהם ייבחרו לגיוס.
היוונים שילמו, חוץ מהמס לאדוניהם הפיאודלים, גם מס קרקע, מס גולגולת, ומס מסחר (שכלל הכפלת מסי היבוא והיצוא שהוטלו על הנתינים המוסלמים), ישירות למדינה. מס זה נאסף באופן לא קבוע ולרוב על ידי ההנהגה המקומית והדתית של היוונים עצמם.
לרוב לא התערב השלטון העות'מאני בחיי היוונים, ולמעשה התנער מכל אחריות להגנה, משפט, חינוך וקיום כלכלי של היוונים, תפקידים שהיוונים לקחו על עצמם.
שלטון אוטונומי וה"מילט א רום"
עד לתקופתו של סולימאן המפואר היה השלטון הטורקי המוסלמי סובלני כלפי בני דתות אחרות בשטחו, והתייחס לנוצרים כאחד מ"עמי הספר", התייחסות שזיכתה אותם במעמד של בני חסות, ושלטון ה"מילט א רום". כחלק ממדיניות ה"מילת" הטורקית לגבי עדות המיעוטים ברחבי האימפריה, שיטה שדגלה באוטונומיה פנימית ודתית רבה, יצר הסולטאן מהמט השני את משרת "מנהיג האומה" (ביוונית אתנארכוס, בטורקית מילט באשי). מהמט, בשנת 1453, אישר את מינויו של גנדיוס, או מינה אותו ישירות, למשרת הפטריארך האקומני של קונסטנטינופוליס והעניק לו סמכויות חדשות. סמכויות אלה הפכו אותו, ואת הכנסייה, למנהיגי כל היוונים ברחבי האימפריה העות'מאנית.
האימפריה הכירה בזכויותיה של הכנסייה היוונית לקיים מוסדות תרבות וחינוך, אישרה לה להשתמש בשפה היוונית לצורכי דת חינוך ומינהל, נתנה לה זכויות לגבות מיסים מקהילתם ולנהל את רכושה המשותף, ונתנה לה את הסמכות להקים בתי דין בעלי סמכויות אזרחיות שישפטו את הקהילה היוונית (כלומר כל משפט פרט למשפטים פלילים ומשפטים שנגעו לבגידה או פגיעה בביטחון האימפריה העות'מאנית). בתמורה היו אחראים ראשי הכנסייה בפני הסולטאן לסדר ומשמעת בקרב הקהילה הנוצרית, והאפטריארך היה אחראי ישיר להתנהגותם הטובה של הנוצרים. בנוסף היו אחראיים ראשי הכנסייה על תשלום מס הגולגולת של הקהילה היוונית, ומיסים וחובות נוספות. האפטריארכים ראו לרוב את השלטון הסובלני יחסית של הטורקים, כעדיף על שלטונם של בני ונציה הקתולים, שאיימו על האמונה האורתודוקסית בדרכים שהעות'מאנים מעולם לא איימו.
הכנסייה היוונית שימשה כתוצאה מכך בשני תפקידים כפולים ומנוגדים במשך שלטון העות'מאנים ביוון. מצד אחד היא היוותה את מנהיגות העם היווני, משמרת הדת והשפה היווניות, ומבצרה של ההיסטוריה והתרבות ההלנית. מצד שני הייתה הכנסייה מכשיר שלטוני ביד השלטון העות'מאני הזר, מכשיר שבעזרתו דיכאו ושלטו הטורקים על היוונים.
בנוסף לשלטון העצמאי הדתי, ערים יווניות מסוימות, כגון רודוס ואתונה, שמרו על מידה מסוימת של שלטון מוניציפלי עצמאי, לעומת מספר ערים שהועמדו תחת שלטון ישיר של מושלים עות'מאנים. אזורים מסוימים כגון חצי האי מאני שבפלופונסוס נהנו מעצמאות כמעט מוחלטת, עקב השלטון הטורקי הרופף במיוחד שהיה שם.
כלכלה ומסחר
ההשפעה הראשונה של הכיבוש העות'מאני על כלכלת יוון הייתה מזיקה. אובדן אוכלוסייה גדול והגירה של יוונים מחוץ לשטחה של הלאס הובילה לירידה נרחבת בהיקף הסחר והתפוקה החקלאית בשטחה. אולם עקב העובדה שהסחר נחשב בעיני טורקים רבים לבזוי, אימצו במהרה היוונים (והיהודים) את רוב המסחר באימפריה העות'מאנית. למעשה מימיו של מהמט השני עבר המסחר בין המזרח למערב, מידיהם של האיטלקים לידי הנתינים הלא מוסלמים של האימפריה העות'מאנית, ארמנים, יהודים ויוונים. היוונים ערכו מסחר פורח דרך הים והיבשה עם מערב אירופה ועם גרמניה ורוסיה.
היוונים שימשו למעשה כגשר כלכלי מסחרי בין העות'מאנים המוסלמים לאומות הנוצריות, דבר שהוביל להתעשרותם של רבים מהם. פריחה זו הגיעה לשיאה במהלך המאה ה-18, כאשר יושבי האיים היוונים נהנו ממנה במיוחד. העיסוק הכלכלי והימי הענף של היוונים, ביחד עם גלי הגירה מסוימים, הובילו להתפתחותם של מושבות יווניות באירופה המערבית ורוסיה, שהזרימו קשרי מסחר וכסף לתוך יוון העות'מאנית בפרט, והאימפריה העות'מאנית בכלל.
פתיחת שערי האימפריה העות'מאנית ליהודים מגורשי ספרד במאות ה-15 וה-16 המריצה את הכלכלה ואת המסחר בכל רחבי האימפריה העות'מאנית, ובייחוד ביוון, שם התיישבו מרבית האוכלוסייה היהודית.
חדירתם של יוונים לשורות הפקידות העות'מאנית ויצירת המעמד החדש של הפאנאריוטים (יוונים ששירתו בפקידות הגבוהה) הובילה לצמיחתה של מעמד עשיר יווני. גם מעמד הביניים העירוני חווה פריחה בהיבטים הכלכלים של חייו כתוצאה משלטונה של האימפריה העות'מאנית. בניגוד לכך, הכפריים העניים החלו לחוש יותר ויותר את העול הכלכלי והמדיני של הטורקים, ורבים מהם נמלטו להרים ונהפכו לשודדי דרך, דבר הפגע בתפוקה החקלאית של הארץ, ובביטחון דרכי המסחר שלה.
באיים הידרה, פסרה (Psara) וספצס היו במאות ה-18 וה-19 מרכזי סחר ימי חשובים והתגוררו בהם מספר רב של סוחרים עשירים, שהקימו מושבות עצמאיות למחצה של סוחרים ששלחו ידם הן במסחר לגיטימי והן בהברחות ושוד ימי. בעקבות הסכם קוצ'וק קאינרג'ה יכלו ספינות אלו לשוט תחת דגל רוסי.
השפעות תרבותיות
שילובה של יוון אל תוך האימפריה העות'מאנית הוביל להשפעות תרבותיות מרחיקות לכת, השפעות שעדיין מורגשות ביוון של היום. בראש וראשונה יוון הייתה המקום הראשון באירופה בה השתרשה דת האסלאם, והיא שימשה כפתח להתפשטות האסלאם ברחבי הבלקן.
המגוון האתני של תושבי יוון השתנה והתרחב משמעותית עם הגירתם של מספר רב של אלבנים, בולגרים, ורומנים במהלך תקופה זו. בנוסף לכך טורקים רבים התיישבו והשתקעו בתרקיה. יהודים מגורשי ספרד, ניצלו את פתיחת הדלת של האימפריה העות'מאנית כלפיהם והתיישבו ברחבי יוון, רובם התיישבו בסלוניקי, שהפכה למרכז יהודי עיקרי בתקופה זו באימפריה העות'מאנית.
מחוזות יוונים רבים נעשו מבודדים ומנותקים משאר העולם, כאשר הגבלות על נסיעה (על יוונים שלא היו סוחרים) הוטלו על האוכלוסייה המקומית. התרבות היוונית הידרדרה כתוצאה מכך, ושיעורי האנאלפביתיות הלכו וגדלו, כאשר רק בכנסייה היוונית נשארו שרידים לתרבות היוונית, ורוב המשכילים היוונים. הבידוד הפנימי הוביל לשבירתה של השפה היוונית למספר רב של ניבים מקומיים, שספגו לתוכם כמויות גדולות של מילים טורקיות וסלאביות.
אלמנטים של תרבות עממית כגון מוזיקה יוונית, ריקוד יווני, ובישול יווני הושפעו גם הם מהתרבות הטורקית, וספגו לתוכם מספר אלמנטים עות'מאניים מובהקים, שחלקם קיימים עד היום (2005).
יחד עם זו, עליית קרנו של הסוחר היווני בתוך האימפריה העות'מאנית הובילה להתפתחות מעמד זה, ולזרימתו של דם חדש בעורקיה של התרבות היוונית. קהילות יווניות ומושבות סוחרים חדשות ברוסיה ובמרכז אירופה טפטפו ליוון, ומיוון, זרמים אמנותיים והשפעות תרבותיות. הכנסייה הצליחה לשמור על אחדות ורוח לאומית מסוימת בקרב תושבי יוון הנוצרים, ואף שימרה את השפה היוונית. עלייתם של מנהיגים מקרב היוונים בקרב המנהל המקומי של היוונים, ולאחר מכן בשורות הפקידות העות'מאנית, הובילה לצמיחתו של מעמד חברתי חדש ועשיר - ה"פאנאריוטים". במקביל התפתחו מקרב מעמד האיכרים הצמיתים קבוצות של שודדי הרים- הקלפטים.
במקביל לשינויים התרבותיים של תושבי יוון, חלה השפעה הפוכה על השלטון העות'מאני מצד התרבות היוונית, השפעה שהחלה מאז ימי מהמט השני (שהיה ידוע בכך שדיבר יוונית). יוונים רבים (וגם יהודים) שמשו במינהל העות'מאני, בצבא, ובצי העות'מאני. כמו כן נתקבלו לחצר הסולטאנים מהנדסים, בוני אוניות, ואדריכלים יוונים. קירבה זו של נושאי תרבות יוונים לסולטאן, ולמוקדי הכוח העות'מאנים, הביאו להשפעה ניכרת של תרבות יוונית על התרבות הטורקית. דוגמה מובהקת לכך אפשר למצוא באדריכלות העות'מאנית, כפי שהיא משתקפת במבנים טורקיים מהתקופה, שאפשר לראות עליהם בבירור את השפעת קודמיהם הביזנטים והיוונים.
במהלך המאה ה-18 התעוררה בקרב היוונים תנועה תרבותית וספרותית חדשה, שנושאי הדגל שלה היו אדמנטיוס קוראיס וקונסטנטינוס ריגס, תנועה שדגלה בתחייתה של תרבות ושפת יוון העתיקה. התנועה הזו הייתה בעלת השפעה גם מחוץ ליוון, והייתה אחת מהגורמים להתפשטותו של הפילהלניזם במערב אירופה וברוסיה.
דעיכתו של השלטון העות'מאני, והתעוררות הלאומיות היוונית
לאחר שנת 1600 נכנסה האימפריה העות'מאנית לתקופה של דעיכה ארוכה. ההידרדרות הייתה מורכבת גם מדעיכה צבאית, שהתבטאה בכישלונות צבאיים חוזרים ונשנים מול כוחות אירופה ורוסיה הנוצרים, וגם מדעיכה פנימית, שביטוייה היו שחיתות הולכת וגוברת, אי יעילות ממשלתית, בירוקרטיה משתוללת, והגברת דיכוי המיעוטים הלאומים והדתיים שבתוכה.
נפילה זו בשלטונה של האימפריה הובילה לאי שביעות רצון, אי סדר, ומרידות מזדמנות ברחבי האימפריה, כמה אזורים התנתקו לחלוטין מהאימפריה. הטורקים, כתגובה, שינו את טיב המשטר שלהם באימפריה בכלל וביוון בפרט, וביססו משטר צבאי נוקשה, משטר שעודד את התגברות ההתנגדות היוונית לכיבוש הטורקי.
שינויה של המערכת הפיאודלית העות'מאנית הישנה, ממצב בו בעלי אדמות לא היו ייכולים להוריש או למכור את אדמתם, ובמותם הייתה חוזרת האדמה לסולטאן, למצב בו בעלי אדמות יכלו להוריש ולמכור את אדמתם, דרדרו את האיכרים היוונים למעמד של צמיתים משועבדים לקרקע. השינויים האלה הובילו לעוני, ירידה בכמות האוכלוסייה, והפיכת חלקים גדולים מהכפריים היוונים לשודדי דרכים.
במקביל להתדרדרות המעמדות הנמוכים, השתפר מצבם של היוונים המיוחסים בתוך האימפריה במהלך המאות ה-16 וה-17, ומעמד הפאנאריוטים הגיע לשיא כוחו והשפעתו במאות האלה. הצורך הטורקי הגודל והולך באנשים מיומנים ומשכילים בתחומים ניהולים, טכניים וכלכלים, כדי להתמודד עם הכוחות המדיניים באירופה, הובילו לגיוס הולך וגובר של יוונים משכילים לשירות המדינה העות'מאנית. משנת 1700 והלאה החלו הפאנאריוטים למלא חלק מהמשרות הגבוהות ביותר של האימפריה העות'מאנית.
חלק מהפאנאריוטים שימשו כדיפלומטים, לארצות אירופה, ובמהלך שליחותם הם באו במגע עם האידאולוגיות של הליברליזם והלאומיות, שפרחו ברחבי מערב אירופה. כתוצאה מכך החלה לצמוח בקרבם, ובקרב הסוחרים היוונים שגם באו במגע עם מערב אירופה ורוסיה, תנועת הלאומיות המודרנית של היוונים.
התערבותם של גורמים זרים ביוון העות'מאנית
הלאומיות היוונית עודדה על יד סוכניה של יקטרינה הגדולה שליטת רוסיה הצארית, שקיוותה לספח לארצה שטחים נרחבים מהאימפריה העות'מאנית, כולל קונסטנטינופול עצמה. לצורך מטרה זו ניסו הרוסיים להצית מרד נוצרי יווני בתוך האימפריה העות'מאנית. במהלך המלחמה בין רוסיה וטורקיה שפרצה ב-1768, קיוו הרוסים לחזות בפריצתו של המרד היווני, לשווא.
אף על פי כן הצליחו הרוסים לדחוף את רגלם בדלת היוונית של הטורקים. הסכם בקוצ'וק קאינרי, שנחתם בסיום המלחמה בין רוסיה לטורקיה בשנת 1774, נתן לרוסיה, בין השאר, את הזכות לשלוח "נציגים" לסולטאן בעלי סמכות להגן על הנתינים הנוצרים אורתודוקסים ברחבי האימפריה. משמעות הדבר הייתה שמשנה זו החלו הרוסים להתערב בעניינה הפנימיים של האימפריה העות'מאנית על בסיס קבוע, ובמיוחד בשטחה של יוון, שבה הרוב האוכלוסייה היוונית הייתה אורתודוקסית. התערבות רוסית שוטפת זו, יחד עם הרעיונות החדשים שפרצו באירופה בעקבות המהפכה הצרפתית של שנת 1789, הובילו להתפתחותה של תנועת התנגדות יוונית פעילה, ולחיבורם המחודש של היוונים עם העולם שמחוץ לאימפריה.
מלחמות נפוליון נגע רק בקצוות שטחיה של יוון העות'מאנית, אולם היו בעלות השפעה חשובה על התגבשות הלאומיות היוונית. לאחר שכבשו הצרפתים את ונציה בשנת 1797, עברו לידיהם גם האיים היוניים, שהיו תחת שליטת ונציה עד לשלב זה. האיים קיבלו מעמד של מדינת חסות צרפתית עם אוטונומיה פנימית. למרות שהרפובליקה החדשה החזיקה מעמד רק מספר שנים לפני סיפוחה המלא לצרפת, זו הייתה הפעם הראשונה מאז נפילת האימפריה הביזנטית בשנת 1453 שהיוונים נהנו משלטון עצמי. התנועה הלאומית היוונית פרחה, וקיבלה את השראתה בעקבות קיומה של מדינה זו (בין נושאי התפקידים ברפובליקה של האיים היה יואנס קפודיסטריה, שיהפוך בשנת 1827 לשליט הראשון של יוון העצמאית והמודרנית). לאחר סיומם של מלחמות נפוליון ב-1815 יצאה יוון לחלוטין מניתוקה מהעולם. הופעתה של תנועות תחייה תרבותית חדשה בתוך יוון שקראה לשחזור ימי הפאר של יוון העתיקה, בשילוב עם זרמי תיירים הולכים וגדולים של סופרים ואמנים צרפתים ובריטים ביוון, הובילו ליצירתה של הפילהלניזם. הפילהלניזם גרם להתעניינות ענקית ברחבי אירופה בתרבות יוון העתיקה, אולם חשוב מכך הוא גם גרם לתמיכה אירופית מסיבית לשחרור יוון מידי הטורקים.
מלחמת השחרור היוונית, וסוף שלטון העות'מאנים על יוון
ערך מורחב – מלחמת העצמאות היוונית
ההתעוררות הלאומית של היוונים הגיעה לשיאה בעשור הראשון של המאה ה-19. בקרב קהילות יווניות ברחבי אירופה קמו עשרות תאי פעילים לטיפוח הלאומיות היוונית שנקראו "הטיריות", שהמפורסמת והחשובה שבהם הוקמה באודסה ב-1814, ונקראה "פיליקי הטיריה". אחווה זו הפכה במהרה לארגון הלאומי של היוונים, ומספר חבריה הגיע בשיאו לכ-200,000 חברים.
ההטיריה החלה לתכנן מרד בשלטון העות'מאני, תכנון שנתמך כספית על ידי יוונים גולים בבריטניה ובארצות הברית, והוכן בעזרתם של סוכנים רוסים. עם פרוץ המרד, הוא נתמך מיידית בדעת הקהל האירופית בזכות תנועת הפילהלניזם. המרד החל בשנת 1821 על ידי פלישה יוונית בראשות מנהיג ההטיריה אלכסנדר איפסילנטי לנסיכות מולדובה, בניסיון לעורר מרד נוצרי נגד הטורקים בארץ זו. למרות כישלון ניסיון זה כעבור מספר חודשים, הייתה זו הפעולה המלחמתית הראשונה של היוונים נגד הטורקים במלחמת העצמאות.
שבועות אחדים לאחר פלישתו של איפסילנטי למולדוביה, ב-25 במרץ 1821 (כיום יום העצמאות של יוון), הניף הארכיהגמון האורתודוקסי של פטרס את נס המרד בפלופונסוס. במקביל פרצו מרידות במקדוניה, בכרתים, ובקפריסין. הודות ליתרון ההפתעה, אי יעילותם של הטורקים, תגבור הכוחות היוונים במתנדבים פילהלנים (כגון הלורד ביירון), והמרד של עלי פאשה שהעסיק את הצבא העות'מאני, הצליחו המורדים לכבוש את הפלופונסוס, רוב האיים הקיקלדים, כרתים, ומספר אזורים אחרים.
העות'מאנים התאוששו במהרה מההפתעה הראשונית, והגיבו בנחישות ובאכזריות. האפאטריארך ושאר ראשי הכנסייה הנוצרית הוצאו להורג, ושורה של מעשי טבח נעשו באוכלוסיית כיוס ובערים נוספות. היוונים לא הצליחו להקים ממשלה מרכזית באזורי שליטתם, ובמהרה החלו קרבות פנימיים בין הפלגים היוונים השונים. בין השנים 1824-1827 נערכה המלחמה בין היוונים לטורקים באופן לא רצוף, כאשר הטורקים, בעזרתו של צי חזק שתגבר אותם ממצרים, החזירו לעצמם בהדרגה את שליטתם על יוון. בשנת 1826 נכבש מעוז המורדים מיסלונגיון, ובשנת 1827 איבדו היוונים את אתונה.
הפסדי היוונים גרמו להם לאחד מחדש את שורותיהם, ובאפריל 1827 נבחר יואניס קפודיסטריאס לנשיא זמני של הכוחות המורדים. בנוסף, מעשי הטבח שביצעו הטורקים ביוונים, והאהדה שרחשה דעת הקהל האירופית למרידה היוונית (כתוצאה מהשפעת התנועה הפילהלנית), הובילו להתערבותם של המעצמות האירופיות הגדולות ביוון, ולשליחתו של צי אנגלו-צרפתי ליוון.
ב-20 באוקטובר 1827, תקף והשמיד צי מאוחד של בריטניה, צרפת ורוסיה את הצי הטורקי בקרב נאווארינו, מהלך שסיים למעשה את שליטת טורקיה העות'מאנית ביוון. שנה לאחר מכן נחתו כוחות צרפתיים בפלופונסוס, והיוונים, בהנהגת קפודיסטריאס, ניצלו את הגנת הכוחות הזרים כדי לספח לעצמם שטחים נוספים, כולל אתונה ותבאי, עד כניסתה לתוקף של הפסקת האש שכפו המעצמות.
ועידת השלום שנערכה בלונדון בשנת 1829 קבעה את הקמתה של מדינה יוונית עצמאית שתכלול את הפלופונסוס, אטיקה, אובויה, והאיים הקיקלדים. גבולה הצפוני של יוון החדשה נקבע בקו שבין ארטה, על חוף הים היוני, לבין וולוס, על חוף הים האגאי. למרות אכזבת היוונים מגבולות אלה, הם לא יכלו להתנגד לרצונם המשותף של בריטניה, צרפת ורוסיה שקבעו את תוואי הגבול. ב-11 במאי 1832 הוכרזה והוכרה רשמית יוון כמדינה עצמאית, כאשר המעצמות קבעו את הנסיך הבווארי אוטו הראשון מוויטלבסאך כמלכה הראשון של יוון המודרנית.
טורקיה איבדה בהדרגה את שליטתה על שאר חלקי יוון לאורך תקופה שנמשכה כמאה שנים נוספות ונחלש כתוצאה מהתקוממות הרצגובינה והמלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878). בשנת 1881 סופחה תסליה ליוון, ובעקבות מלחמות הבלקן בשנת 1922 סופחו ליוון אפירוס הדרומית, מקדוניה, כרתים, ותרקיה. לאחר מלחמת העולם השנייה עברו לידי יוון גם האיים הדודקאנסיים, ובכך הסתיים שלטונה של טורקיה על שטחים יווניים.
היהודים ביוון העות'מאנית
סקירה כללית
היישוב היהודי הוותיק ביוון, חווה מספר טלטלות עם כניסתם של הטורקים ליוון. לאורך התקופה העות'מאנית נוצרו ביוון, במקום הקהילה היהודית האחידה של תקופת ביזנטיון, מספר קהיליות יהודיות שונות. הקהילה הראשונה הורכבה מתושביה היהודים המקוריים של האימפריה הביזנטית, ששמרו על צביונם המיוחד גם לאחר כיבוש הטורקים. יהודים אלה נקראו על ידי הטורקים רומניוטים (בתרגום חופשי- יהודי רומא). לאחר כיבושה של קונסטנטינופול העביר אליה הסולטאן מהמט השני, אלפי יהודים מרחבי האימפריה העות'מאנית, רובם מקרב הרומניוטים שישבו במרכז יוון ובמקדוניה.
הקהילה היהודית השנייה, הקהילה הספרדית, הורכבה ממגורשים יהודים מבולגריה, ספרד, פורטוגל וסיציליה. בעקבות גירוש היהודים מבולגריה בשנת 1376 היגרו יהודים רבים לתחום שליטה של האימפריה העות'מאנית, ויוון בתוכה, גל שני של יהודים בולגרים הגיע בשנת 1526. מסוף המאה ה-15 החלו להגיע מגורשי ספרד פורטוגל וסיציליה לשטחי האימפריה הטורקית, שחלקם הגדול נקלט ביוון. צאצאי היהודים הבולגרים נטמעו בספרדים, ואימצו את מנהגיהם. בכמה ערים התמזגו הספרדים ברומניוטים, אולם בערים אחרות כגון לאריסה, טריקלה, ובראש ובראשונה סלוניקי, השליטו קהילות הספרדים את מנהגיהם ושפתם.
הקהילה השלישית שהייתה קיימת ביוון העות'מאנית הייתה של יהודי קרקירה, יהודים שהיו צאצאי מגורשי אפוליה ודיברו איטלקית. בנוסף להם מפוזרים בערי יוון יהודים איטלקים פליטי נאפולי וערים איטלקיות נוספות. כל הקהילות היהודיות השונות נהנו ממדיניות ה"מילט" העות'מאנית כלפי מיעוטים, שאפשרה ליהודים חופש דתי נרחב.
היישוב היהודי ביוון גדל עם בריחתם של האנוסים מספרד לתחומיה במהלך המאות ה-16 וה-17. גידול נוסף בקהילה היהודית התרחש לאחר גזרות ת"ח בפולין בשנת 1648, גזרות שהובילו לגלי הגירה יהודים פולנים לתוך שטחי הטורקים. בשנת 1532, במהלך המלחמה שערך אנדריאה דוריה נגד הטורקים, נפגעו הקהילות היהודיות בקורון, מורון ובפטרס כאשר רכושם הוחרם, ורבים מהם נלקחו בשבי.
ניסיון הכיבוש הכושל של האי כיוס על ידי בני ונציה הוביל ליצירתו של חג "פורים של כיוס" שנחגג על ידי קהילת יהודי כיוס בכל ח' באייר. פלישה נוספת של הוונציאנים לפלופונסוס ב-1685 גרמה לבריחה המונית של יהודי פטרס ויהודי איי הים האגאי מעריהם, כאשר רבים מהם נמלטו ללאריסה.
מתחילת המאה ה-18, במקביל להתעוררות הלאומיות היוונית, חל שינוי לרעה בחייהם של יהודי יוון. הקהילות בפלופונסוס סבלו מידיהם של לאומנים יוונים, שהחשיבו את היהודים לבעלי ברית של הטורקים. נזקים נרחבים נגרמו לקהילות פטרס, תבאי, נגרפונטה ולפאנטו. פריצתה של מלחמת השחרור היוונית רק החמיר את מצבם של היהודים. רוב היהודים נשארו נאמנים לשלטון העות'מאני, שבו היו תלויים מבחינה כלכלית וחברית, והיוונים לא היססו לפגוע בהם בתור משתפי פעולה. בערים רבות שהשתלטו עליהם המורדים חל טבח ביהודים ששכנו שם, מספר ההרוגים הכללי הגיע לכלל של כ-5,000 יהודים בפלופונסוס כולו, שכשאר רוב מי שניצל נמלט לקורפו ולכלקיס. מצב היהודים הלך והחמיר עם התקדמות הלחימה, והם חוו גם מצד הטורקים, וגם מצד היוונים ביחס של זלזול, חשדנות, ואלימות גלויה.
עם הכרזת עצמאותה בשנת 1832, הכירה יוון בשיווין אזרחי ומדיני של נתיניה היהודים לשאר אזרחיה, אולם רק בשנת 1882 הוענק מעמד רשמי בחוק לקהילות היהודים. ההכרה הרשמית בשיווין היהודים לא מנעה מהתרחשותם של פרעות חוזרות ונשנות ביהודים על ידי שכניהם היוונים. לאחר סיומה של מלחמת הבלקן בשנת 1913 עברה לידי יוון, יחד עם השטחים החדשים בתרקיה ומקדוניה, גם אוכלוסייה יהודית חדשה. ומספר היהודים ביוון המודרנית האמיר למספר מוערך של כ-100,000 נפש.
קהילות יהודיות בולטות
הקהילה החשובה והבולטת בקהילות יוון העות'מאנית הייתה קהילת סלוניקי, שבין המאה ה-16, ועד המאה ה-18 הייתה אולי הגדולה שבקהילות היהודים שבעולם. העיר הייתה ברובה יהודית, והנמל של סלוניקי היה מושבת מפעילות בשבתות ובחגים יהודים. הקהילה היהודית בעיר הייתה ברובה ספרדית, וגם היהודים הרומניוטים שחיו בה אימצו את מנהגי הספרדים. סלוניקי גם שימשה במהלך המאה ה-17 כאחד ממרכזי השבתאות באימפריה העות'מאנית.
קהילות יהודיות חשובות נוספות נמצאו בלפאנטו, פטרס, ארטה ותבאי. קהילת יהודי האי כרתים נהנתה מהסחר הענף שעבר דרכו, והוציאה מתוכה את משפחות קפסלי ודלמיגו המפורסמות. לאחר כיבוש רודוס על ידי האימפריה העות'מאנית, הוקמה שם על ידי יהודים מסלוניקי מושבה יהודית שהתפתחה למרכז מסחרי ענף, וששימשה כתחנת דרך ליהודים בדרך לארץ ישראל.
למרות שטכנית הייתה תחת שליטת ונציה, יש לציין את קהילת יהודי קורפו (קרקירה), שהייתה מורכבת מקהילה רומניוטית ומקהילה איטלקית. ידוע על הימצאותם של כ-200 משפחות בקורפו בשנת 1522, 400 בשנת 1663, וכ-500 משפחות ב-1663.
מסחר ותעסוקה
עיסוקי היהודים תחת השלטון העות'מאני היו מגוונים מאוד. הם נעו בין מלאכה שכללה טוויית משי, אריגה של צמר, וחייטות. היהודים בסלוניקי שלטו למעשה על כל עבודת הנמל והסוורות. יהודים רבים החזיקו משרות במנגנון הבירוקראטי של האימפריה, אם כי רוב היהודים היוונים שנכנסו לשורות פקידי הטורקים לא נשאר ביוון.
המסחר היהודי פרח תחת השלטון העות'מאני, והיווה את מקור ההכנסה העיקרי של היהודים בתקופה זו. היהודים פיתחו קשרי מסחר עם איטליה, צרפת, מצרים, אמסטרדם, גרמניה, לונדון, קונסטנטינופול, ואיזמיר. סחרם נגע בכמעט כל תחום חיים, וכלל, בין השאר, את הסחר בעורות, פרוות, בקר, מתכות, כלי כסף, ולולבים. בתקופה מאוחרת יותר התפתח מעיין מונופול יהודי על הסחר בטבק, תבואה, שומשום, חשיש ועורות לא מעובדים.
לא כל היהודים ביוון נהנו מפריחה בענף המסחר, ויהודי תסליה, הפלופונסוס וכלקיס עסקו בעיקר ברוכלות זעירה ובפחחות, ולרוב סבלו מעוני. יהודי האיים היוניים היו מוגבלים למסחר זעיר בלבד, עקב השתלטות הוונציאנים על המסחר הגדול שעבר דרך האיים.
לקריאה נוספת
- אהוד טולידאנו, האימפריה העות'מאנית, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור.
קישורים חיצוניים
