אותון, מלך יוון
 | |||||||
| לידה |
1 ביוני 1815 זלצבורג, האימפריה האוסטרית  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
26 ביולי 1867 (בגיל 52) במברג, ממלכת בוואריה  | ||||||
| שם מלא | אוטו פרידריך לודוויג, נסיך בוואריה ומלך יוון | ||||||
| מדינה |
 ממלכת יוון | ||||||
| מקום קבורה | כנסיית התאטינים, מינכן | ||||||
| עיסוק | מלך יוון | ||||||
| דת | הכנסייה הקתולית | ||||||
| בת זוג | אמליה, דוכסית אולדנבורג | ||||||
| שושלת בית ויטלסבאך | |||||||
| |||||||
| |||||||
אותון מלך יוון (ביוונית: Όθων, Βασιλεύς της Ελλάδος; 1 ביוני 1815 – 26 ביולי 1867) היה אציל מבית ויטלסבאך, ששימש כמלך הראשון של יוון המודרנית וכן כנסיך בוואריה. יוון, שהכריזה ב-1821 על עצמאותה מהאימפריה העות'מאנית, הפכה עשר שנים אחר-כך למונרכיה בהתאם להחלטת המעצמות הגדולות בריטניה, צרפת ורוסיה (הסכם לונדון, 1832) ובערבותן.
מוצאו
אוטו נולד בזלצבורג, אוסטריה, והיה בנם השני של לודוויג הראשון מלך בוואריה ותרזה, נסיכת סקסוניה-הילדבורגהאוזן. מצד אחד אבותיו, יוהאן השני, דוכס בוואריה, היה הוא נצר לשושלות הקיסרים הביזנטים קומננוס ולסקאריס.
בחירתו
כאשר הוחלט שיוון תהייה מונרכיה, הוחלט שמלך יוון לא יהיה אחד מחברי בתי המלוכה של המעצמות שהיו מעורבות בהסכם לונדון (1832), משפחות המלוכה ומשפחות האצולה היו מעורבות זו בזו והיה קשה למצוא מועמד מתאים. ההצעה הראשונה הוגשה ללאופולד, נסיך סקסוניה-קובורג-גותה (שמאוחר יותר הומלך למלך הבלגים הראשון) אולם הוא סירב כי המדינה המוצעת נראתה לו קטנה מדי וענייה מדי. לפיכך פנו לנסיך מממלכת בוואריה.
שנות מלכותו הראשונות
כאשר נבחר אוטו למלך, חילצו המעצמות הבטחה מאביו כי ימנע ממנו לנקוט פעולות נגד האימפריה העות'מאנית; הן אף התעקשו כי תוארו יהיה "מלך יוון" ולא "מלך היוונים", ממנו השתמעה הטענה על מיליוני היוונים שחיו עדיין תחת שלטון הטורקי. הנסיך הצעיר, שטרם מלאו לו שמונה-עשרה, הגיע ליוון על סיפונה של הפריגטה הבריטית אה"מ "מדגסקר" ועימו 3,500 חיילים בווארים ושלושה יועצים בווארים, ששימשו כמועצת עוצרים. מי שעמד בראש מועצה זו היה שר הכספים לשעבר של בוואריה, הרוזן יוזף לודוויג פון ארמנספרג. בריטניה ובנק רוטשילד, אשר התחייבו להלוות כספים לממשלת יוון, עמדו על כך שיושת פיקוח קפדני על ארמנספרג. בתוך זמן קצר הוכבד עול המיסים על היוונים יותר משהיה תחת השלטון הטורקי, וכך החליפו היוונים את העריצות העות'מאנית השנואה, שאותה הכירו, בממשלת ביורוקרטים זרים, "בווארוקטיה" (Βαυαροκρατία), אותה תעבו. זאת ועוד, אוטו לא גילה יחס של כבוד למנהגי המקום. בשל היותו קתולי אדוק נחשב בעיני היוונים לכופר; הוא מעולם לא המיר את דתו, שכן הובטח לו כי יוכל להישאר קתולי משום היותו המלך הראשון של השושלת המלוכה היוונית החדשה. ברם, חוקת 1843 קבעה כי יורשו יצטרך להיות אורתודוקסי.
שנות מלכותו הראשונות של אותון התבלטו בהקמת בתי ספר ובתי חולים ובכלל זה בית הספר המלכותי לאומנויות.
ב-1836 ביקר אוטו בגרמניה ונישא לדוכסית אמליה מאולדנבורג (21 בדצמבר 1818 – 20 במאי 1875). החתונה לא נערכה ביוון, כי אם באולדנבורג, ב-22 בנובמבר 1836. הזוג לא העמיד יורש, והמלכה החדשה איבדה את חינה בעיני הציבור בשל התערבותה בענייני השלטון.
מיד עם שובו ליוון פיטר אוטו את ארמנספרג ממשרת ראש הממשלה בשל חתרנותו תחתיו. ברם, חרף ציפיותיהם הגבוהות של היוונים, מונה איגנץ פון רונדהרט (Ignaz von Rundhart) הבווארי לראש הממשלה, והענקת החוקה נדחתה שוב. ניסיונותיו של אוטו להפיס את רגשותיהם הלאומיים של היוונים על ידי מאמץ להרחבת גבולות הממלכה, כמו ההצעה ב-1841 לרכוש את כרתים, נכשלו ורק סיבכו אותו עם המעצמות הגדולות.
הפיכת ה-3 בספטמבר
המלך אותון ניסה לתפקד כמונרך אבסולוטי, אך כפי שכתב תומאס גלנט (Thomas Gallant), "הוא לא היה אכזר דיו כדי שיחששו מפניו, לא רחמן דיו כדי שיאהבו אותו ולא מוכשר מספיק כדי שיכבדוהו." ב-1843 הגיע חוסר שביעות הרצון של הציבור ממנו לדרגת משבר, ונשמעו קריאות להנהגת חוקה. אוטו סירב בתחילה להעניק חוקה, אך מיד עם עזיבת החיילים הגרמנים את הממלכה, התחוללה הפיכה צבאית. ב-3 בספטמבר 1843 התקהלו בכיכר שלפני הארמון באתונה חיילים רגלים בפיקוד קולונל דימיטרי קלרגיס (Καλλέργης) והקפטאן יואניס מקריאניס (Μακρυγιάννης), ממפקדי המורדים במלחמת העצמאות היוונית. החיילים, אליהם הצטרף גם חלק גדול של תושבי עיר הבירה הקטנה, סירבו להתפזר אלא אם יסכים המלך להעניק חוקה; הם תבעו כי חברי מועצת המלך יהיו יוונים, כי תוקם אספה לאומית שתתכנס במועדים קבועים, וכי המלך אוטו יודה אישית למנהיגי ההתקוממות. מכיוון שנותר ללא חייליו הגרמנים, נענה אותון לדרישות ההמון, חרף התנגדותה העיקשת של המלכה. כדי להנציח לדורות את אירועי ספטמבר 1843, הוחלף שמה של הכיכר ל"כיכר החוקה" (Πλατεία Συντάγματος).
יוקרת המלך, שנשענה על תמיכת המעצמות הגדולות בו, אך בעיקר על תמיכת בריטניה, נפגעה בתקרית פסיפיקו בשנת 1850, כאשר שר החוץ הבריטי פלמרסטון שיגר שייטת אוניות מלחמה בריטיות להטיל הסגר מן הים על נמל פיראוס, כדי להכריח את ממשלת יוון לשלם פיצויים על נזקים שנגרמו לנתין בריטי.
"האידאה הגדולה" (Μεγάλη Ιδέα, "מגאלי אידאה"), חלומה של יוון לכונן מדינה שתכלול בתחומה את ארץ יוון והפזורות היווניות, הובילה את אוטו להשתעשע ברעיון להצטרף למלחמת קרים נגד טורקיה ב-1853; היוזמה נכשלה ונסתיימה בהתערבות מחודשת של המעצמות הגדולות ובהסגר ימי שני על פיראוס. ב-1861 ניסה סטודנט בשם אריסטידיס דוסיוס (בנו של הפוליטיקאי קונסטנטינוס דוסיוס) להתנקש בחיי המלכה אמליה. ניסיון ההתנקשות זכה לתמיכה גלויה של הציבור ביוון, אך גם עורר רגשות אהדה ספונטניים למוסד המלוכה ולזוג המלכותי.
גלותו ומותו
ב-1862, אחרי דיכוי מרד של חיל המצב בנאפפליו, בעודו בביקור בפלופונסוס, פרצה הפיכה חדשה באתונה, אלא שהפעם הקימו המורדים ממשלה זמנית וכינסו אספה לאומית. שגרירי המעצמות הגדולות דחקו במלך שלא להתנגד, והמלך ורעייתו מצאו מקלט באוניית מלחמה בריטית, ושבו לבוואריה. הם לקחו איתם את סמלי המלכות היווניים, שנקנו בבוואריה ב-1832.
אוטו הוסיף ללבוש בשנות גלותו את המדים המסורתיים, השמורים כיום רק לחיילי המשמר הנשיאותי ביוון; כשפרץ ב-1866 המרד בכרתים נגד הטורקים, תרם למורדים חלק גדול מהונו לשם קניית נשק. הוא הורה לשמור בסוד עד אחרי מותו את דבר עזרתו למרד, כדי לא לסבך את מלכה החדש של יוון, גאורגיוס הראשון.
אוטו מת בארמון הבישופים לשעבר של במברג, גרמניה, ונקבר בכנסיית התאטינים (Theatinerkirche) במינכן.
אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
| הקודם: אין. הרפובליקה ההלנית הראשונה |
מלכי יוון 6 בפברואר 1833 - 23 באוקטובר 1862 |
הבא: גאורגיוס הראשון |
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] אותון, מלך יוון25529016